דבר שבקדושה פחות מעשרה

[עושה חדשות]

מחפש מקור מה גדר האיסור בזה. דהיינו אם אמרו קדיש וקדושה ולא היו עשרה, ודאי לא קיימו מצות 'ונקדשתי' וצריכים לחזור ולומר קדיש וקדושה וכו', אבל איזה איסור יש כאן.

[HaimL]

היכן כתוב שיש בזה איסור.

[עושה חדשות]

השו"ע בסי' נט מפורש שהיחיד צריך לדלג. למה לדלג אם אין בזה איסור? גם בסי' תקסה מופיע הלש' אין היחיד רשאי.

[עושה חדשות]

וראה עוד מש"כ באגרו"מ או"ח ב,צח "דאמירת קדושה שלא בעשרה הוא איסור דאורייתא".
(אם זה דאו' אין שאלות, זה גופא האיסור לקדש את השם פחות מעשרה. אבל הפוסקים לא דנו את זה כמו איסור דאו').

[אליהו בעסער]

בסוגי' של קטן פורח בשלשה שאכלו יוצא שצריך עשרה שיהי' השראת השכינה ובזה קטן מצטרף לשיטת ר''ת וצריך ט' שיהי' נראים כעשרה וכו עיין שם ברא''ש וכו' וא''כ יוצא לכאורה שבלי מנין חסר בכבוד שמים

[HaimL]

השו"ע בסי' נט מפורש שהיחיד צריך לדלג. למה לדלג אם אין בזה איסור? גם בסי' תקסה מופיע הלש' אין היחיד רשאי.

לדלג, כי אין בזה טעם.
ואין היחיד רשאי, מפורש, כשקורא דרך תפילה ובקשת רחמים. מפני שחושב שהיחיד יכול לעורר רחמי שמיים בקריאת יגמה"ר, ואינו נכון, דכל אמירתם הוא רק בציבור, כמ"ש חז"ל נתעטף הקב"ה כשליח ציבור וכו'. מלבד זאת, שהם אינם פסוקים שלמים, ויש לחוש שיפסוק היכא דלא פסק משה רבנו, משא"כ הקורא אותם כצורתם מהחומש.

[HaimL]

וראה עוד מש"כ באגרו"מ או"ח ב,צח "דאמירת קדושה שלא בעשרה הוא איסור דאורייתא".
(אם זה דאו' אין שאלות, זה גופא האיסור לקדש את השם פחות מעשרה. אבל הפוסקים לא דנו את זה כמו איסור דאו').

האם התכוון הגאון הנזכר זצ"ל על קדושה בתפילה, או אף על קדושת יוצר וקדושה דסדרא.

[HaimL]

בסוגי' של קטן פורח בשלשה שאכלו יוצא שצריך עשרה שיהי' השראת השכינה ובזה קטן מצטרף לשיטת ר''ת וצריך ט' שיהי' נראים כעשרה וכו עיין שם ברא''ש וכו' וא''כ יוצא לכאורה שבלי מנין חסר בכבוד שמים

חסר בכבוד שמיים, היינו שאין את המעלה של עשרה. אבל השאלה היא אם יש בזה איסור מצ"ע, למרות שכאן יש גם הזכרת שם שמיים לבטלה, ואי"ז דומה לשאר דבר שבקדושה.

[עושה חדשות]

השו"ע בסי' נט מפורש שהיחיד צריך לדלג. למה לדלג אם אין בזה איסור?

לדלג, כי אין בזה טעם.

זאת אומרת, שאין שום בעיה להגיד, אבל זה מיותר, אז חבל. אמנם השו"ע כותב שיש לחוש לדבריהם וליזהר שיחיד יאמרנה בניגון וטעמים. למה צריך ניגון וטעמים אם לכו"ע אין שום בעיה להגיד.

גם בסי' תקסה מופיע הלש' אין היחיד רשאי.

אין היחיד רשאי, מפורש, כשקורא דרך תפילה ובקשת רחמים. מפני שחושב שהיחיד יכול לעורר רחמי שמיים בקריאת יגמה"ר, ואינו נכון, דכל אמירתם הוא רק בציבור, כמ"ש חז"ל נתעטף הקב"ה כשליח ציבור וכו'.

אז הוא חושב כך, אז הוא טועה, אז זה ממש לא נכון. "אינו רשאי"?

מלבד זאת, שהם אינם פסוקים שלמים, ויש לחוש שיפסוק היכא דלא פסק משה רבנו, משא"כ הקורא אותם כצורתם מהחומש.

רעיון יפה. הפוסקים אכן דנו בזה לגבי הקורא י"ג מידות בניגון וטעמים, האם מחוייב להמשיך עד סוף הפסוק או לאו, אבל אף אחד מהם לא פירש שזוהי כוונת השו"ע.

האם התכוון הגאון הנזכר זצ"ל על קדושה בתפילה, או אף על קדושת יוצר וקדושה דסדרא.

מה פשר השאלה, על קדושת יוצר ועל קדושא דסדרא בלא"ה נחלקו אם יש בזה איסור, והגאון הנזכר מדבר על האיסור בכבודו ובעצמו.
שור לשונו;
ובדבר לעשות מנין לילדים שלא הגיעו למצות כדי לחנכם להתפלל בצבור ולקרא בתורה, הנה אם היו עושין מעצמן לכאורה לא היה לן לעכבן אף שהוא דבר איסור לגדולים כה"ג שליכא עשרה גדולים דאין אומרין דבר שבקדושה פחות מעשרה ויש כאן גם ברכות לבטלה בחזרת הש"צ וקה"ת, אבל כיון שיש בזה התרגלות לדבר מצוה אין לעכבן, וכו' וכו'
ודין זה דאין אומרין דבר שבקדושה פחות מעשרה מסתבר דאף שעצם אמירת קדושה וקדיש לא מצינו מדאורייתא אבל זה שאין אומרין בפחות מעשרה הוא מדאורייתא כדדריש מקרא. וכן איתא בתפארת שמואל על הרא"ש ברכות דף מ"ז ע"ז שכתב הרא"ש דאלים עשה דרבים דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל דהיינו עשה דמקדשין את השם בעשרה ברבים ואפילו הוי מלתא דרבנן כגון לשמוע קדושה וברכו שלא מצינו לו עיקר מן התורה, נראה פירושו שהעשה הוא שמקדשין שמו ברבים ולא ביחידי אבל הקידוש גופא הוא מדרבנן שהרי כל תפלה מדרבנן עיין שם. וכוונת הרא"ש בזה דאם מה שצריך עשרה כשרוצין לקדש היה מדרבנן היה אסור לשחרר בשביל זה דנמצא דמתירין איסור השחרור בשביל איסור אחר ומאי אולמא האי איסור מהאי איסור ואדרבה איסור שחרור עדיף דהוא מדאורייתא, ואף שממילא ימנעו מלומר קדושה אין להתיר כיון שאין מפיס לנו מה להתיר, אבל כיון דאמירת קדושה שלא בעשרה הוא איסור דאורייתא אין שייך להתיר איסור זה דכיון שהוא מדאורייתא אין זה קידוש כלל שלא בעשרה נמצא שלא היה שייך לקיים מצות הקידוש כשלא ישחרר אלים עשה דרבים לעבור על השחרור אף שאינה מצוה חיובית. וממש"כ הרא"ש אח"ז דהוא לקרות פ' זכור שהוא מן התורה לא הוי ראיה דכיון דהיא מצות חיובית אף אם רק מדרבנן אסרו לקיימה שלא בעשרה אף שהוא לעקור עשה הרי נמצא עכ"פ שלא יקיימו חיובם ובהשחרור יקיימו ונמצא שהעשה דוחה שזה יכול כיון שלא האלימו איסור השחרור יותר מדינו, אבל בקדושה שאינה מצוה חיובית ולא באו באיסורם לעקור עשה אם עכ"פ חשובה מצות קדושה אף שהיא רשות לדחות איסור ידחה כשליכא עשרה, איסור דשלא בעשרה ולא איסור שחרור ונצטרך לומר שהאלימו איסור דשלא בעשרה נגד איסור שחרור שזה לא מסתבר, דאיסור לא נדחה מפני איסור וכ"ש שלא נדחה איסור דאורייתא מפני איסור דרבנן. ולכן צריך לומר שהוא מדאורייתא דלכן אינה קדושה כלל שלא בעשרה שממילא אף שחשוב מצות קדושה לדחות איסור לא שייך שידחה אלא שחרור. עכ"פ מהתפא"ש בבאור דברי הרא"ש ראיה שעשרה שצריך לקדושה הוא מה"ת. וכן הברכות שהם לבטלה הרי הרבה סוברין שהוא איסור דאורייתא, וא"כ יש גם לעכבן וכ"ש כיון שבעצמן לא יעשו המנין וצריך לסייען שזה ודאי אסור. ולכן צריך שיהיו עשרה בני מצוה והם יעברו לפני התיבה והקוראין בתורה אך יוכלו לקרא הקטנים שיקראו בעצמן רק פרשה שנקראו לה ורק אחר הג' כדאיתא במג"א סימן רפ"ב סק"ה אף שלא ידוע הטעם.

[עושה חדשות]

כעת ראיתי בחיי אדם כלל ל' שכתב "אם מפסיק טינוף או עבודת כוכבים, י"א דאסור לענות, ונראה לי דאמן יהא שמיה רבא וקדושה יענה, דהוי רק פסוקים, אבל ברכו לא יענה", וכך נפסק בשמו במשנ"ב סי' נה סקס"ב.

וצ"ע, דהא להדיא כ' הפוס' דאסור לומר קדושה בלי עשרה, אא"כ קורא בניגון וטעמים וכו', וכיצד התירו כאן בשופי משום "דהוי רק פסוקים".

[עושה חדשות]

היכן כתוב שיש בזה איסור.

הביאוה"ל בסי' נז כותב בחריפות לגבי ענייה על 'ברכו' בלי עשרה שומעים, אבל אולי זה בגדר של ברכה לבטלה.

[עושה חדשות]

אולי טעם האיסור בזה הוא כעין דברי החוו"ד הידועים, ז"ל -
דספק קרא קריאת שמע אינו חוזר וקורא למאן דאמר קריאת שמע דרבנן בברכות דף כ"א [ע"א], ע"ש, הוא מטעם דקריאת שמע אדעתא דחוב, איסורא אית ביה, כמו בספק התפלל אינו חוזר ומתפלל, וכתב הרא"ש [ברכות פ"ג סימן טו] הטעם, אף דמתפלל אדם כל היום כולו בתורת נדבה, מכל מקום בספק התפלל אינו חוזר ומתפלל, דתפלה אדעתא דחוב איסורא אית ביה, וכן הוא בקריאת שמע, אף דמותר לקרות קריאת שמע כל היום בתורת נדבה, מכל מקום בספק אסור כמו בספק התפלל. וכן הוא בכל הברכות, דאדעתא דנדבה מותר לברך ולהודות אפילו בהזכרת שמו יתברך, כמו שמותר בי"ח ברכות להתפלל בתורת נדבה, ואדעתא דחוב אסור אפילו בלא הזכרת שמו, דהא אם בירך על הפת בריך רחמנא מלכא דעלמא וכו' יצא, ובספק אסור לברך אפילו בכהאי גוונא.

או בסגנון דברי החזו"א, או"ח קלז,ה -
ועיקר שם לבטלה הוא דאורייתא כדאמר תמורה ג' ב', נדרים ז' ב', ח' ב', אלא כל שאומר דרך הודאה לד' אין איסור מה"ת אלא שחכמים קבעו בברכות גדרים שאין ראוי למסור הדבר לכל אדם שיזכיר השם בכל עת, וכדאמר ברכות ל"ג א' דהמברך ברכה שא"צ עובר משום ל"ת, ואינו אלא מדרבנן, דכיון דיש בדבריו הודאה אע"ג דאינו חייב עכשו בזה מ"מ הודאה היא ואינה לבטלה, אלא שחכמים אסרוה וסמכו איסורם על לא תשא, והלכך אם משנה ממטבע שטבעו חכמים ג"כ עביד איסורא, וממילא אין לו מצוה, אבל שומע מפי הש"צ בדילוג כיון דלא עביד איסורא של שם שמים לבטלה יש לאוקמי' אדאורייתא ואית לי' שכר תפלה ... אבל דרך הודאה לאו לבטלה הוא, ורשאי אדם לנסח תפלה ותהלה לד', ורק דרך ברכה שקבעו חכמים אסור לבטלה, ואין מקום לחלק בזה בדאורייתא.

והכא נמי, אם אומר דבר שבקדושה בתורת דבר שבקדושה אבל לא בגדרים הנצרכים לזה, איכא איסורא.