כתב השל"ה (מסכת תמיד פרק נר מצוה אות קט"ז) בביאור כוונת הגמ' בשבת [קי"ח.] וז"ל: 'אמר רבי יוסי יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום, איני, והאמר מר הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף, כי קאמרינן בפסוקי דזמרא, עד כאן. וזה לשון רש"י 'הרי זה מחרף ומגדף', שנביאים הראשונים תקנו לומר בפרקים לשבח והודיה כדאמרינן בערבי פסחים [פסחים קי"ז.] וזה הקוראה תמיד בלא עתה, אינו אלא כמזמר שיר ומתלוצץ, עכ"ל - ומאחר ששבעים פנים לתורה, אומר אני גם כן דעתי הקלושה בביאור זה המאמר. כי זמן אמירת הלל דוקא במועדים שהם זכר ליציאת מצרים, ונקרא הלל המצרי, שאמרו דוד ברוח הקודש על יציאת מצרים. ואז כשאנו משבחים השם יתברך בעת הפלא שעשה נפלאות, אז נאמרים מאתנו השבחים והתארים הנזכרים שם מצד הפעולות. אבל כשאומרם ביום שאינו זכר ליציאת מצרים, נמצא האומרם לא ימנע מחלוקה, או אמרם מצד השגה בהם דרך ראות נבואיי, ואנחנו חסרים מזה בעוונותינו הרבים, או אמרם מצד השבח מצד עצמו שמשבחו יתברך, ואין לך חירוף וגידוף בעולם מזה, לומר דבר שהוא חסרון בחקו, כי הוא בבחינת עצמותו פשוט. ומה שאומרים הלל בראש חודש, משום שמקביעות ראש חודש נמשך זמן המועדים, כמו שכתוב (בראשית א, יד) 'והיו לאותות ולמועדים'".
ולא ירדתי לעומק דעתו שהרי גם בחנוכה קבעו לומר הלל מפני הנס שנאמר בה ללא קשר ליצא"מ (ואף לגבי ר"ה, יוה"כ ופורים אמרי' שם בגמ' טעמים אמאי לא תיקנו בהם הלל ולא משום טעמו)...