בבאור הלכה סימן ס' ד"ה וי"א צריכות כונה - איתא:
"ועיין בב"ח ובפמ"ג בסימן ח' ובסימן תרכ"ה דמשמע מדבריהם דמצות ציצית וסוכה הכונה בהם לעיכובא כמו בשאר המצות. ולפ"ז אם קראוהו לתורה ולוקח טליתו או טלית הקהל לעלות לבימה, שאז זמנו בהול ומסתמא אינו מכוין אז בלבישתו לקיים המ"ע של ציצית, ממילא עובר בזה על המ"ע, אם לא כשמכוין לשם מצוה"
בשנות אליהו פאה פרק א' א' לרבינו הגר"א זצ"ל - איתא:
"דאילו לא הוי כתיב והגית, ה"א שאינו צריך אלא תיבה א' ולא יותר, אף שיש לו פנאי ללמוד. לכך נאמר והגית גו' לומר שחייב אדם ללמוד תורה יום ולילה, אך אם צריך לעסוק במצוה או בדרך ארץ שהוא ג"כ מצוה, אזי הוא פוטר את עצמו בתיבה אחת וכו' "
משני החידושים הנ"ל יוצאת לכאורה תוצאה מפליאה לענ"ד,
כי מי שלמד תורה ולא כיוון לשם מצות תלמוד תורה, הואיל ולא קיים מצוה באותו זמן, אם כן נמצא שעבר על ביטול תורה לדברי הגר"א שמותר לבטל תורה רק לצורך עשיית מצוה, למרות שבפועל כן למד.
היתכן?