דילג "וחיי עולם נטע בתוכנו" בברכת התורה

[איקטורין]

וכך היה המעשה: בירך, ברוך אתה... אשר נתן לנו תורת אמת ברוך אתה ה' נותן התורה.
מעכב או לא?

[עזריאל ברגר]

כמדומני שנתקלתי כמה פעמים במקרים כאלו, והדעת נותנת שיצא ידי חובתו בדיעבד, כי אמר את עיקר הענין בברכה - להודות לה' על שנתן לנו את התורה ולשבח את התורה עצמה.

[כדכד]

מבואר בפוסקים ש"תורת אמת" זו תורה שבכתב ואילו "חי עולם נטע בתוכנו" זו תורה שבעל פה.
נמצא שהמדלג "חיי עולם" החסיר משהו מהותי בברכה
עדיין איני יודע אם זה אומר שלא יצא
אבל כגון דא צריכה רבא ולא לסמוך על דעתנו בלבד

[HaimL]

מבואר בפוסקים ש"תורת אמת" זו תורה שבכתב ואילו "חי עולם נטע בתוכנו" זו תורה שבעל פה.
נמצא שהמדלג "חיי עולם" החסיר משהו מהותי בברכה
עדיין איני יודע אם זה אומר שלא יצא
אבל כגון דא צריכה רבא ולא לסמוך על דעתנו בלבד

נראה מלשון הטור ז"ל דנחלקו בנוסח הברכה ופירושה, שכתב,
---
ומטבע של ברכה אחרונה כך הוא: "אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו", פירוש תורת אמת היא תורה שבכתב, וחיי עולם נטע בתוכנו היא תורה שבעל פה, דכתיב (קהלת, יב) דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים, לאפוקי מאותם האומרים "ולחיי עולם נטעה בתוכנו".
---
הרי לנו שיש מנהג קדום, ונחלק עליו, דחיי עולם קאי אתורת אמת דלעיל, ופשיטא דאינו מעכב, דאף אם לא אמר ולחיי עולם נטעה בתוכנו לפי אותו מנהג, ודאי אין כוונתו שנתן לנו רק לדור המדבר, דמעשיו מוכיחים עליו, שהרי עומד וקורא בתורה, ונראה להלכה ולא למעשה שיש לסמוך על זה להקל, ובפרט דבפשטות ברכה זאת היא תקנ"ח, וסב"ל.

[עושה חדשות]

באותו ענין. האם יש בפוסקים כה"ג בשאר ברכות איזו מילה לעיכובא ושינוי ממטבע?
לדוגמא, מעשה שהיה; הש"ץ בברכה ראשונה דילג על תיבת 'הגדול' ואמר 'האל הגבור והנורא'.

[כדכד]

מבואר בפוסקים ש"תורת אמת" זו תורה שבכתב ואילו "חי עולם נטע בתוכנו" זו תורה שבעל פה.
נמצא שהמדלג "חיי עולם" החסיר משהו מהותי בברכה
עדיין איני יודע אם זה אומר שלא יצא
אבל כגון דא צריכה רבא ולא לסמוך על דעתנו בלבד

נראה מלשון הטור ז"ל דנחלקו בנוסח הברכה ופירושה, שכתב,
---
ומטבע של ברכה אחרונה כך הוא: "אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו", פירוש תורת אמת היא תורה שבכתב, וחיי עולם נטע בתוכנו היא תורה שבעל פה, דכתיב (קהלת, יב) דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים, לאפוקי מאותם האומרים "ולחיי עולם נטעה בתוכנו".
---
הרי לנו שיש מנהג קדום, ונחלק עליו, דחיי עולם קאי אתורת אמת דלעיל, ופשיטא דאינו מעכב, דאף אם לא אמר ולחיי עולם נטעה בתוכנו לפי אותו מנהג, ודאי אין כוונתו שנתן לנו רק לדור המדבר, דמעשיו מוכיחים עליו, שהרי עומד וקורא בתורה, ונראה להלכה ולא למעשה שיש לסמוך על זה להקל, ובפרט דבפשטות ברכה זאת היא תקנ"ח, וסב"ל.

א. איני מבין מניין שמה שהטור כתב לאפוקי ממנו משמעותו חרת ואולי רצה רק לאפוקי מהנוסח המוטעה שלהם.
ב. גם אם נאמר כדברי מר שהם התכוונו לפרש אחרת - סו"ס הטור בא לאפוקי מהם וכן נפסק בשו"ע וכמוהם אנו פוסקים. אם זה נחשב עכוב בברכה לשיטתם - פשיטא שהולכים בתר דעת הטוש"ע ולא כאותם האומרים.

[HaimL]

א. איני מבין מניין שמה שהטור כתב לאפוקי ממנו משמעותו חרת ואולי רצה רק לאפוקי מהנוסח המוטעה שלהם.
ב. גם אם נאמר כדברי מר שהם התכוונו לפרש אחרת - סו"ס הטור בא לאפוקי מהם וכן נפסק בשו"ע וכמוהם אנו פוסקים. אם זה נחשב עכוב בברכה לשיטתם - פשיטא שהולכים בתר דעת הטוש"ע ולא כאותם האומרים.

א. הטור כתב במפורש שתורת אמת הוא תושב"כ וחיי עולם הוא תושבע"פ, לאפוקי מהנוסחא אחריתא, כי לפי הנוסחא אחריתא אמרינן ולחיי עולם נטעה, היינו שנתן לנו את התורה ונטעה בתוכנו, ולא שנתן לנו תושב"כ ונטע בתוכנו תושבע"פ.
ב. ייתכן, אבל כמדומני שגם בהסיבה פוסקים בדיעבד כראבי"ה, כדי שלא להצריך אם שכח ולא היסב, אף שלכתחילה פסקו רוב הפוסקים דלא כראבי"ה להצריך הסיבה אף בזה"ז. ובאכילה פעמיים ליכא חשש איסור, דל"ש ב"ת, אבל בסב"ל יש חשש ברכה לבטלה. ושמא יש לחלק ביניהם, כיוון דלא הזכירם הטור בשמם, שמא כוונתו דאין לסמוך עלייהו כלל ועיקר, אף בדיעבד.

[HaimL]

באותו ענין. האם יש בפוסקים כה"ג בשאר ברכות איזו מילה לעיכובא ושינוי ממטבע?
לדוגמא, מעשה שהיה; הש"ץ בברכה ראשונה דילג על תיבת 'הגדול' ואמר 'האל הגבור והנורא'.

נראה בפשיטות שכאן ודאי שינה ממטבע הברכות, משום דאנשי כנה"ג החזירו עטרה ליושנה לומר דווקא כלשון הפסוק. אבל לדעתי אפשר לעשות כאן חקירה באופן של חילוקא דרבנן, מה הייתה עיקר תקנת אנשי כנה"ג, האם אהדרו לקרא הא-ל הגדול הגיבור והנורא אשר לא יישא פנים וגו', וא"כ המשמיט תיבת הגדול ה"ל משנה ממטבע שטבעו חכמים, או שהתקינו לחזור ולומר אף הגיבור והנורא, משום דהן הן גבורותיו, וממילא המשמיט תיבת הגדול, כיוון שמעולם לא בטלה בנביאים או בכתובים, פשיטא דאי אמר הגיבור והנורא, כל שכן שמודה בהא-ל הגדול, דהא מעולם לא ביטלוה, וא"כ ל"ה משנה ממטבע שטבעו חכמים.

[עזריאל ברגר]

אנשי כנסת הגדולה החזירו עטרה ליושנה לומר זאת בתפילתם האישית, ולאו דווקא שהם אלו שקבעו זאת בשמונה-עשרה!

שימו לב לארבעת הפסוקים:
משה רבינו:
כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד: (דברים י יז).

ירמיהו הנביא:
עֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים וּמְשַׁלֵּם עֲוֹן אָבוֹת אֶל חֵיק בְּנֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ: (ירמיהו לב יח).

דניאל איש חמודות:
וָאֶתְפַּלְלָה לַה' אֱלֹהַי וָאֶתְוַדֶּה וָאֹמְרָה אָנָּא אֲדֹנָי הָאֵל הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָיו: (דניאל ט ד).

נחמיה בן חכליה - מאנשי כנסת הגדולה:
וְעַתָּה אֱלֹהֵינוּ הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא שׁוֹמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד אַל יִמְעַט לְפָנֶיךָ אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאַתְנוּ לִמְלָכֵינוּ לְשָׂרֵינוּ וּלְכֹהֲנֵינוּ וְלִנְבִיאֵנוּ וְלַאֲבֹתֵינוּ וּלְכָל עַמֶּךָ מִימֵי מַלְכֵי אַשּׁוּר עַד הַיּוֹם הַזֶּה: (נחמיה ט לב).

[HaimL]

אנשי כנסת הגדולה החזירו עטרה ליושנה לומר זאת בתפילתם האישית, ולאו דווקא שהם אלו שקבעו זאת בשמונה-עשרה!

אבל כתוב בגמרא,
אמר רבי יוחנן ואמרי לה במתניתא תנא מאה ועשרים זקנים ובהם כמה נביאים תיקנו שמונה עשרה ברכות על הסדר
וכתב הרמב"ם ז"ל,
וְכֵיוָן שֶׁרָאָה עֶזְרָא וּבֵית דִּינוֹ כָּךְ, עָמְדוּ וְתִקְּנוּ לָהֶם שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת עַל הַסֵּדֶר:
---
א"כ, לדעת מר, אנשי כנה"ג הכוונה היא לנחמיה בתפילתו האישית, ולא שהחזירו לכל ישראל לומר כן, ולטעמיך, מי תיקן לומר הגדול הגיבור והנורא לכל ישראל, אי לאו בדורם של עזרא ונחמיה החזירוהו.
ומלבד שהסברא נותנת שלא שייך לומר שהחזירו עטרה ליושנה על תפילות אישיות, אלא רק א"נ שירמיהו ודניאל ביטלוהו לכל ישראל, ואנשי כנה"ג החזירוהו לכלל ישראל, או אף אם הורו היתר לעצמם, עד שאנשי כנה"ג החזירו את החיוב לכל ישראל, ובכלל זה היחידים.
מלבד זאת, מפורש בירושלמי פ"ז ה"ג,
ר' סימון בשם ר"י בן לוי למה נקרו אנשי כנסת הגדולה שהחזירו הגדולה ליושנה. אמר ר' פינחס משה התקין מטבעה של תפילה האל הגדול הגבור והנורא. ירמיה אמר (ירמיהו, לב) האל הגדול הגבור ולא אמר הנורא. למה אמר הגבור לזה נאה לקרות גבור שהוא רואה חורבן ביתו ושותק. ולמה לא אמר נורא אלא שאין נורא אלא בית המקדש שנא' נורא אלהים ממקדשך. דניאל אמר (דניאל, ט) האל הגדול והנורא ולא אמר הגבור בניו מסורין בקולרין היכן היא גבורתו. ולמה אמר הנורא לזה נאה לקרות נורא בנוראות שעשה לנו בכבשן האש. וכיון שעמדו אנשי כנסת הגדולה החזירו הגדולה ליושנה האל הגדול הגבור והנורא.
---
הרי לנו מפורש בירושלמי שהחזרת הגדולה ליושנה היא בנוסח התפילה.

[צופה_ומביט]

בעיקר הנושא - מי שהחסיר עניין עיקרי בברכה אבל חתם כהוגן, ראיתי בספר מנחת איש הלכות ברכות פרק א כללי הברכות, נוסח הברכה, סעיף ד:

בכל הברכות שיש בהן חתימה בברוך, אם אמר כהוגן את חתימתה של הברכה וחיסר את פתיחת הברכה או חלק עיקרי מעניין הברכה, יש אומרים שיצא ויש חולקים, ולענין דיעבד ראה בהערה אם חוזר ומברך. [וממשיך: ואולם בברכת נודה לך שבברכת המזון לדברי הכל אם החסיר אחד מעיקרי ענייני הברכה לא יצא ידי חובה, אף אם אמר את החתימה כראוי].

ובהערה שם כתב:

[כל זה] היינו אפילו בברכות שאינן פותחות בברוך, וכגון רוב ברכות שמונ"ע שאינן אלא חותמות בברוך. שכתב הבה"ל סי' קיז ס"ה ד"ה אם וסי' קיט ס"ג ד"ה אם דלדעת הגר"א כדעת הרמב"ן והרשב"א יצא כשהחסיר עיקר הברכה, כגון שלא הזכיר קיבוץ גלויות בברכת תקע בשופר, אם מכ"מ חתם כהוגן, והיינו דכיון שאמר מקבץ נדחי עמו ישראל ואמר את עיקר עניין הברכה בחתימה, מהני, ואע"פ שחיסרה מתוך עיקר ברכתו. ומסוף דברי הבה"ל סי' קיז שם מוכח דלכל הפחות אין חוזר ומברך אם חזר והזכיר עיקר עניין הברכה בתוך ברכת שומע תפילה, בצירוף דעת הגר"א הנ"ל ודעת כמה פוסקים דמהני תיקון גם לזה בברכת שומע תפילה, וכן משמע להדיא גם בדברי הבה"ל בסי' קיט שם, והיינו דבלא תיקון בשומע תפילה לא הכריע שיצא בדיעבד, והיינו דבזה קיי"ל שיחזור ויברך וכדעת השו"ע ודלא כהגר"א.

והרחיב בזה עוד שם בסימן כ סעיפים טז-יז ובהערות שם, ושם כתב בלשון יותר מוחלט שהמשנ"ב הכריע שאפילו בדיעבד לא יוצא בחתימה לבד [רק אם מיירי בשמונ"ע והשלים בשומע תפילה], וכן הלכה. ולא דן את העניין כספק ברכות להקל, אלא כדבר שמוכרע מרבינו המשנ"ב.

יסוד הדברים מתחיל בסימן נט ס"ב ובביה"ל שם:

ולא אמר יוצר אור: עיין במ"ב והנה כ"ז לדעת השו"ע וכל הפוסקים האחרונים [לבד הפ"ח שיש לו שיטה אחרת בכל זה] דתרוייהו בעינן שיהיו כדין א' פתיחת ברכה או אמצעיתה ב' חתימת הברכה, והגר"א בביאורו השיג על פסק השו"ע בכמה ראיות ופסק לעיקר כדעת הרשב"א המובא בב"י דתלוי רק בחתימת הברכה לבד שאם חתם כדין יצא. גם במלחמות להרמב"ן מבואר לגירסתו כדעת הרשב"א דאם סיים יוצר המאורות אף שלא אמר בתחלה רק מעריב ערבים אעפ"כ יצא:

[כדכד]

א. איני מבין מניין שמה שהטור כתב לאפוקי ממנו משמעותו חרת ואולי רצה רק לאפוקי מהנוסח המוטעה שלהם.
ב. גם אם נאמר כדברי מר שהם התכוונו לפרש אחרת - סו"ס הטור בא לאפוקי מהם וכן נפסק בשו"ע וכמוהם אנו פוסקים. אם זה נחשב עכוב בברכה לשיטתם - פשיטא שהולכים בתר דעת הטוש"ע ולא כאותם האומרים.

א. הטור כתב במפורש שתורת אמת הוא תושב"כ וחיי עולם הוא תושבע"פ, לאפוקי מהנוסחא אחריתא, כי לפי הנוסחא אחריתא אמרינן ולחיי עולם נטעה, היינו שנתן לנו את התורה ונטעה בתוכנו, ולא שנתן לנו תושב"כ ונטע בתוכנו תושבע"פ.
ב. ייתכן, אבל כמדומני שגם בהסיבה פוסקים בדיעבד כראבי"ה, כדי שלא להצריך אם שכח ולא היסב, אף שלכתחילה פסקו רוב הפוסקים דלא כראבי"ה להצריך הסיבה אף בזה"ז. ובאכילה פעמיים ליכא חשש איסור, דל"ש ב"ת, אבל בסב"ל יש חשש ברכה לבטלה. ושמא יש לחלק ביניהם, כיוון דלא הזכירם הטור בשמם, שמא כוונתו דאין לסמוך עלייהו כלל ועיקר, אף בדיעבד.

מר צודק
בדקתי בטור בפנים. לא מצאתי להדיא בטור שכך הוא מסביר את החולקים אבל גם הבח וגם הא"ר ועוד כן הסבירו כך ומכאן שכנראה כך כוונתם.