בקשת עזרה - לא בשמים היא

[אבי קלמן]

ברשותי קונטרס (ממוחשב עדיין) של שיעורי אאמו"ר שליט"א בנושא הנ"ל. אבקש שכל מי שיכול לעבור על הקונטרס הנ"ל ולהעיר הערות - יפנה אלי (mevas123@gmail.com).

אשמח לביקורת ממגוון של אנשים (אנשי הלכה/למדנות/מחשבה/תנ"ך, וכן הלאה).

<><><>

ליצור עניין, אציין נושא המסתעף מהנושא הנידון, אך הוא עניין בפנ"ע.

כתב בשו"ת חתם סופר (ח"ו-ליקוטים סי' צח ד"ה אבל האמת) המפורסם, וז"ל:
"אבל האמת יורה דרכו כי מעולם לא עלה אלי' בגופו למעלה מיו"ד טפחים אך נפרדה נשמתו מגופו שם והנשמה עולה ומשמש למעלה בין מלאכי שרת וגופו נתדקדק ושורה בג"ע =בגן עדן= התחתון בעוה"ז וביום הבשורה במהרה בימינו תתלבש נשמתו בגוף הקדוש הלז ואז הוא ככל אדם מחכמי ונביאי ישראל והוא מוסמך מרבו אחיה השילוני או ממרע"ה אם הוא פנחס והוא יסמוך את חכמי ישראל ואז יש לו דין ככל בני ישראל וכן בכל פעם שמתגלה ומתראה בעוה"ז מלובש בגופו הזך אך כשמתגלה בנשמתו כמו ביום המילה אז איננו מחויב במצות במתים חפשי כתיב ועוד שיורד ממטה למעלה לא שייך שם תחומין וכשמתגלה על אופן זה הרי הוא מלאך אעפ"י שלומד תורה ומגלה דינים אין לקבוע הלכה עפ"י דבריו דה"ל רק כמו חלום ורוח נבואה ואין משגיחי' בבת קול אך כשמתגלה בלבוש גופו הרי הוא מגדולי חכמי ישראל ותשבי יתרץ קו' ואיבעי' ואיליו תשמעון כי מי כמוהו מורה וכשראוהו רבב"ח בבה"ק =בבית הקברות= של גוים וא"ל לאו כהן מר אז נתגלה בלבוש גופו דאנשמה בלא גוף לא שייך לשאול לא כהן מר והני שב שמעתתא אם אמרו אלי' ע"כ בלבוש גופו אומרן כדרכו לברר הלכה וא"כ בא מג"ע התחתון ע"פ שטח הקרקע לא מלמעלה למטה ושפיר היא מוכרח דאין תחומין ובא בקפיצה ושמור זה."

לפ"ז צ"ב מש"כ בתרומת הדשן (ח"ב-פסקים וכתבים סי' קב): "אשת אליהו הנביא ז"ל או אשת ריב"ל אם יכולים לינשא לאיש אחר... י"ל אשת רעהו אסורה ולא אשת מלאך, שכולן רוחני ולא גופני. ומה שהבאת ראיה ממה שעמד בבית הקברות [- לא קשיא], דפשיטא דאליהו ז"ל שמר כל התורה כולה, כדאיתא להדיא פ' מי שהוציאוהו (עירובין מג:) דאפי' תחומין דרבנן מנטר להו". ולפ"ד החת"ס בהיותו מלאך א"צ לשמור התורה, וצ"ע אם יש מח' בדבר.

[יאיר]

באיזה נושא הקונרטס?

[אוצר החכמה]

נושא הקונטרס עניין לא בשמים היא
למה שלא תעלהו כאן?

[יאיר]

[לא שמתי לב למילים "בנושא הנ"ל"]

[אוצר החכמה]

לפ"ז צ"ב מש"כ בתרומת הדשן (ח"ב-פסקים וכתבים סי' קב): "אשת אליהו הנביא ז"ל או אשת ריב"ל אם יכולים לינשא לאיש אחר... י"ל אשת רעהו אסורה ולא אשת מלאך, שכולן רוחני ולא גופני. ומה שהבאת ראיה ממה שעמד בבית הקברות [- לא קשיא], דפשיטא דאליהו ז"ל שמר כל התורה כולה, כדאיתא להדיא פ' מי שהוציאוהו (עירובין מג:) דאפי' תחומין דרבנן מנטר להו". ולפ"ד החת"ס בהיותו מלאך א"צ לשמור התורה, וצ"ע אם יש מח' בדבר.

לא הבנתי מה קשה לך, החת"ס יסביר שזו בדיוק כוונת התרומת הדשן, שמהרגע שנהיה מלאך אשתו מותרת, וברור שאפילו מופיע אח"כ בהתלבשות בגופו חלים רק עליו הדינים אבל היא לא נאסרת מחדש.

[יאיר]

וכמעשה דרבי שהיה בא לקדש כל ע"ש אחר פטירתו (שגם שם אשתו לא נאסרה).

[אבי קלמן]

לאוצר החכמה,

א) לגבי הצעתך להעלות את הקונטרס לאתר, בלי נדר כשהקונטרס יגיע לגימור הוא ישלח למערכת אוצר החכמה (שאאמו"ר שליט"א קנה את התוכנה ונהנה ממנה מאד). להעלות לאינטרנט - אינני יודע, ובשלב זה גם אינני רוצה. בכל מקרה אשמח להערות וביקורות בדוא"ל הנ"ל.
ב) בעיני דחוק קצת להסביר כך את דברי התרוה"ד, נראה יותר שכוונתו שגם בהיותו מלאך הוא מחוייב במצוות (אולי כי היה אדם והחיוב לא פקע, כעין שדנו התרוה"ד והאח' גבי אשתו), וצ"ב.

<><><>

באשכול סמוך (viewtopic.php?f=17&t=6773) דנו בנושא הנוגע לענייננו, ולכך אצטט עליו מהנספח לקונטרס הנ"ל:

בראשית רבה (וירא פר' נב אות ח): "מי מפייסו שלא נגעתי בה, א"ל כי נביא הוא" (בראשית כ, ז), ר' שו"ת יביע אומר, שם [ח"א או"ח סי' מא] אות יא ובמילואים, שהביא מחלוקת אח' אם טעם ההיתר של אברהם לסמוך על נבואתו ולכנוס את שרה מחמת שניתן לסמוך ע"ד נבואה לעניין בירור המציאות (אף לאחר מתן תורה) או מחמת סיבות אחרות (שקודם מתן תורה לא נאמר "לא בשמים היא"; שדינה כאנוסה המותרת לבעלה; מחמת שקיום התורה קודם מתן תורה היה רק 'חומרא', ובזה אפשר לסמוך ע"ד נביא).

[אבי קלמן]

בגמרא (יבמות עא:):
אמר רבה בר יצחק אמר רב: לא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו, שנאמר: בעת ההיא אמר ה' אל יהושע עשה לך חרבות צורים וגו'. ודלמא הנך דלא מהול, דכתיב: כי מולים היו כל העם היוצאים וכל העם הילודים וגו'! א"כ, מאי שוב? אלא לאו לפריעה.

וכתב ע"ז בחי' הריטב"א (שם ד"ה שנאמר בעת ההיא וכו'):
...וקשה הא אמרינן (שבת ק"ד א') אלה המצות [שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה], וי"ל דכה"ג שהוא הכשר מצוה לא חשיב חדוש. והנכון כי משה רבינו נצטוה שיעשו כן כשיכנסו לארץ ונגמר הדבר ע"י יהושע.

כוונת הריטב"א, לכאורה, היא שפרטי מצוה אינם בכלל "לא בשמים היא", וכל שנאסר על נביא לחדש היינו מצוה חדשה, ולא לחדש פרטים במצוה קיימת. (והאח' השתמשו ביסוד זה כו"כ פעמים, ר' מצפה איתן סוכה מד. [וי"ל ע"ד] רש"ש סנהדרין פט. ועוד)

וצ"ב שהרי מצינו במקומות רבים שנביא אינו יכול חדש פרטי הלכות, כדוגמת כתב מנצפ"ך (מגילה ב:-ג. ועוד), וכן בתנורו של עכנאי (ב"מ נט:) אמרו "לא בשמים" על פרט מדיני טומאה וטהרה, וכ"ה במקומות רבים.

אגב, מי שכיר עוד התייחסויות לדברי הריטב"א הנ"ל (או לעצם הרעיון שפרטי מצוה יכולים להתחדש ע"י נביא) - מוזמן להפנות אותי.

[אבי קלמן]

הוקפץ לתזכורת. כל האשכול עדיין רלוונטי.

אגב, 'נויירא' מהפורום שלח ביקורת רצינית מאד על העמודים הראשונים של הקונטרס הנ"ל, וגלייה לדרעיה ונפל נהורא, ונתגלה שהלה ת"ח שידיו רב לו בבקיאות ובעיון, אע"פ שיש להעיר בכו"כ מהערותיו כדרכה של תוה"ק.

[אורייתא!]

בגמרא (יבמות עא:):
אמר רבה בר יצחק אמר רב: לא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו, שנאמר: בעת ההיא אמר ה' אל יהושע עשה לך חרבות צורים וגו'. ודלמא הנך דלא מהול, דכתיב: כי מולים היו כל העם היוצאים וכל העם הילודים וגו'! א"כ, מאי שוב? אלא לאו לפריעה.

וכתב ע"ז בחי' הריטב"א (שם ד"ה שנאמר בעת ההיא וכו'):
...וקשה הא אמרינן (שבת ק"ד א') אלה המצות [שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה], וי"ל דכה"ג שהוא הכשר מצוה לא חשיב חדוש. והנכון כי משה רבינו נצטוה שיעשו כן כשיכנסו לארץ ונגמר הדבר ע"י יהושע.

כוונת הריטב"א, לכאורה, היא שפרטי מצוה אינם בכלל "לא בשמים היא", וכל שנאסר על נביא לחדש היינו מצוה חדשה, ולא לחדש פרטים במצוה קיימת. (והאח' השתמשו ביסוד זה כו"כ פעמים, ר' מצפה איתן סוכה מד. [וי"ל ע"ד] רש"ש סנהדרין פט. ועוד)

וצ"ב שהרי מצינו במקומות רבים שנביא אינו יכול חדש פרטי הלכות, כדוגמת כתב מנצפ"ך (מגילה ב:-ג. ועוד), וכן בתנורו של עכנאי (ב"מ נט:) אמרו "לא בשמים" על פרט מדיני טומאה וטהרה, וכ"ה במקומות רבים.

אגב, מי שכיר עוד התייחסויות לדברי הריטב"א הנ"ל (או לעצם הרעיון שפרטי מצוה יכולים להתחדש ע"י נביא) - מוזמן להפנות אותי.

דין ארוך, עצום מאוד בשו"ת יביע אומר חלק א - אורח חיים סימן מ-מא. [אם צריך אעתיקו לכאן].
ולעניין הריטבא אעתיק מתוך התשובה בקצרה: [סימן א]:
והנה בתוס' יבמות (עא:) הקשו בההיא דלא ניתנה פריעה עד יהושע, דכתיב ושוב מול את בני ישראל שנית, והיכי גמרינן מיניה, הא כתיב אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, וי"ל דהל"מ הוא ויהושע אסמכיה אקרא. עכ"ל. וכ"כ בחי' הרמב"ן, ובחי' הרשב"א, ובהמאירי שם. אכן בחי' הריטב"א תי' וז"ל: וי"ל דכה"ג שהוא הכשר מצוה לא חשיב חידוש, והנכון כי מרע"ה נצטווה שיעשו כן כשיכנסו לארץ ונגמר הדבר ע"י יהושע. עכ"ל. הנה שאחר שכ' דבהכשר מצוה לא חשיב דבר חדש, סיים שהנכון כדברי התוס', ומשום דאף בהכשר מצוה קרינן לא בשמים היא. ועוד דלא דמי לפריעה דהויא פרט אחד מפרטי המצוה, אבל כאן גבי ערבה הויא כמצוה בפני עצמה. וע' בשו"ת כנף רננה (חאו"ח סי' עה) ד"ה וראיתי. ודע כי בירושלמי (רפ"ד דסוכה), איתא להדיא דלא כרש"י, דאמרי' התם, כך היתה הלכה בידם ושכחוה, ועמדו השניים והסכימו על דעת הראשונים, ללמדך שכל דבר שנותנים ב"ד נפשם עליו, סופו להתקיים בידם, כמו שנאמר למשה מסיני. ע"ש. וע' ערוך לנר סוכה שם.

[אורייתא!]

צירפתי קובץ אחד שכתבתי בס"ד. ואקווה שיהיה לתועלת [אשמח לתגובות].

[אבי קלמן]

כעת, עלה לרשת חלק מהמאמר שפורסם ב'המעיין' (נגיש גם בגרסת PDF). תשורות חן ותודות מרובות לדודנו הרב יואל קטן שליט"א, על סיועו בעריכת החלק שפורסם מהמאמר, ועל נכונותו לפרסמו.

אשמח לכל תגובה, הן בפורום והן במייל (mevas123@gmail.com). ניתן ג"כ לקבל בכתובת הנ"ל את המאמר המלא.

תודה רבה מראש!

[למאי_נמ?]

viewtopic.php?f=17&t=12939

viewtopic.php?f=7&t=9511

[מיללער]

במס' בכורות כד. א"ר יוחנן ראה חזיר שכרוך אחר רחל פטורה מן הבכורה ואסורה באכילה עד יבוא ויורה צדק לכם וכו' ותו אי כרבנן מאי עד יבא ויורה צדק לכם, עד שיודע לך דבר מיבעי ליה.

ופירש"י דהקושיא הוא על הלשון שאליהו הנביא יבוא ויורה הא אין הוראה שייך אלא בדבר הלכה, ולרבנן הוו"ל שיבוא אליהו ויגיד לנו אם בנה הוא

ידוע שיש בזה מחלוקת אם סמכינן בזה על אליהו הנביא להתיר ספקות, שהרי תורה לא בשמים הוא, וממילא אם יבוא ויורה לנו ההלכה, אינו מכח נבואה אלא בכח התורה, אבל בספק מנא ידע אם זה הוא בנה או לא אם לא בנבואה, וע"ז הרי אין סומכין על נבואה. אבל כבר תירצו ע"ז הקדמונים דבספק במציאות לא אמרינן תורה לא בשמים וסמכינן בזה אנבואה, והדברים עתיקים

אולם באמת, מפשטא דגמרא לא משמע שהקושיא הוא על הלשון *ויורה* אלא אדרבא הקושיא הוא מה זה שייך לאליהו "עד שיוודע לך דבר מיבעי ליה" והיינו שצריך אתה לברר את הספק ולא תסמוך בזה על נבואה, וכשיטת אלו האחרונים (מהר"ם חביב ועוד) שאף על שאלה במציאות לא סמכינן אנבואה.