הקדמה
ע' רמב'ם[1] וז'ל " ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה ולידע סוף ענינם כפי כחו. ודבר שלא ימצא לו טעם ולא ידע לו עילה אל יהי קל בעיניו ולא יהרוס לעלות אל ה' פן יפרוץ בו. ולא תהא מחשבתו בו כמחשבתו בשאר דברי החול. בוא וראה כמה החמירה תורה במעילה. ומה אם עצים ואבנים ועפר ואפר כיון שנקרא שם אדון העולם עליהם בדברים בלבד נתקדשו וכל הנוהג בהן מנהג חול מעל בה ואפילו היה שוגג צריך כפרה. קל וחומר למצוה שחקק לנו הקב"ה שלא יבעט האדם בהן מפני שלא ידע טעמן. ולא יחפה דברים אשר לא כן על השם ולא יחשוב בהן מחשבתו כדברי החול. הרי נאמר בתורה ושמרתם את כל חקותי ואת כל משפטי ועשיתם אותם. אמרו חכמים ליתן שמירה ועשייה לחוקים כמשפטים. והעשייה ידועה והיא שיעשה החוקים. והשמירה שיזהר בהן ולא ידמה שהן פחותין מן המשפטים. והמשפטים הן המצות שטעמן גלוי וטובת עשייתן בעולם הזה ידועה כגון איסור גזל ושפיכות דמים וכיבוד אב ואם. והחוקים הן המצות שאין טעמן ידוע. אמרו חכמים חוקים חקתי לך ואין לך רשות להרהר בהן. ויצרו של אדם נוקפו בהן ואומות העולם משיבין עליהן כגון איסור בשר חזיר ובשר בחלב ועגלה ערופה ופרה אדומה ושעיר המשתלח. וכמה היה דוד המלך מצטער מן המינים ומן העכו"ם שהיו משיבין על החקים. וכל זמן שהיו רודפין אותו בתשובות השקר שעורכין לפי קוצר דעת האדם היה מוסיף דביקות בתורה. שנאמר טפלו עלי שקר זדים אני בכל לב אצור פקודיך. ונאמר שם בענין כל מצותיך אמונה שקר רדפוני עזרני. וכל הקרבנות כולן מכלל החוקים הן. אמרו חכמים שבשביל עבודת הקרבנות העולם עומד. שבעשיית החוקים והמשפטים זוכין הישרים לחיי העולם הבא. והקדימה תורה ציווי על החוקים. שנאמר ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם:"
על דעת איזה גדולי הוראה פסקינן
שיטת בית יוסף
ע' בית יוסף[2] וז'ל ולכן הסכמתי בדעתי כי להיות שלשת עמודי ההוראה אשר הבית בית ישראל נשען עליהם בהוראותיהם, הלא המה הרי'ף והרמב'ם והרא'ש ז'ל. אמרתי אל לבי שבמקום ששנים מהם מסכימים לדעת אחת נפסוק הלכה כמותם, אם לא במקצת מקומות שכל חכמי ישראל או רובם חולקין על הדעת ההוא, ולכן פשט המנהג בהיפך. ובמקום שלא גילה דעתו שום אחד מן הג' עמודים הנזכרים נפסוק כדברי החכמים המפורסמים שכתבו דעתם בדין ההוא. ודרך זו דרך המלך נכונה וקרובה אל הדעת להרים מכשול. ואם בקצת ארצות נהגו איסור בקצת דברים אע'פ שאנו נכריע בהפיך יחזיקו במנהגם כי כבר קבלו עליהם דברי החכם האוסר, ואסור להם לנהוג היתר, כדאיתא פרק מקום שנהגו[3].
חיד'א
אולם, ע' חיד'א[4] וז'ל "כל ימינו נצטערנו על דברי מלכי צדק מרן זצ'ל[5] בפשר דבר שעשה לעניין הוראה ללכת אחרי הרי'ף הרמב'ם והרא'ש ובמקום דתרי מיניהו מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן. וחלקו עליו הבאים אחריו ובקשו לעקור הכלל הזה".
שיטת רמ'א
ע' רמ'א[6] דלאו דוקא אלו ג' עמודי הוראה כי יש עוד חולקים ועוד מוראי הוראה שיש לחשוש לפסקיהם.
שיטת מהרש'ל
וע' מהרש'ל[7] וז'ל ולא די בזה למהר'י קארו מה שעשה פשרה על אלו שלשה גדולים הרי'ף.... אזלינן בתרייהו ולא חש לכל הגדולים האחרים כאילו מסורה בידו מימות הזקנים וע'ש עוד בתו'ד דהאשכנזים מורה כמוראי הוראה שלנו, כמרדכי ובעלי התוספות, ולא כהרמב'ם ופוסקי הספרדיים.
על דעת מי מוראה?
שיטת הרשב'א
וע' שו'ת הרשב'א[8] בנידון שזה אוסר וזה מתיר – אי אחד מהם גדול בחכמה ובמנין הולכין אחריו בין להחמיר בין להקל. ואם שניהם שוין ולא נודע מי גדול משניהם בשל תורה, בעניני דאורייתא הולכין אחר המחמיר, ובדברי סופרים הולכין אחר המיקל. ומי שסומך על המיקל בשל תורה, עובר. אבל אם היה רב אחד במקומם ולמדם הן הולכים אחר דבריו. וע' שבת[9] בפרק ר'א דמילה דלא רק מילה דוחה שבת אלא גם מכשירי מילה דוחה שבת, וזו לא היה מקובל אלא במקומו של רבי אליעזר אבל לא במקומות אחרים, ובהאי עיר לא היה גזירת שמ'ד, כיון שהלך בתר מנהג מקומם. וע' בסוף דבריו דכל זה דוקה באחד כנגד אחד אבל אם שנים הם כנגד האחד הולכין אחר הרוב. וע' מדבריו דצריך לילך בתר מוראה הוראה באיזה מקום וקהילה שדר בה.
שיטת רדב'ז חולק על בית יוסף
וע' ברדב'ז[10] דאנן הלך בתר רוב של רי'ף רא'ש ורמב'ם וזו רק בגלילות שהם פסק ומקובל. ומשמע דבמקומות אחרים אין פוסקין כמותם. וע'ש דזו חילוק בין האשכנזים והספרדים, דהשו'ע כקהילות הספרדים ורמ'א ושאר נו'כ כקהילת אשכנז.
וע' שנמצא שהלכה נקבעת על ידי בני אדם של המקום שנמצא. וע' כעין יסוד זו ברמב'ם[11] בענין חשבון שנת השמיטה וז'ל "אבל כל הגאונים אמרו שמסורת היא בידיהם איש מפי איש....וכן עולה מתלמוד עבודה זרה, כפי חשבון זה שהוא קבלה....ושנת השמיטה ידוע היא ומפורסמת אצל הגאונים ואנשי ארץ ישראל...ועל זה אנו סומכין. וכפי חשבון זה אנו מורין...שהקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה, ובהן ראוי להיתלות" עכ'ל. ונראין מדבריו דגם הוא פסק כשיטת הרוב אפילו כנגד מה שהוא סובר בעצמו.
וע' הא דכתב לעיל דיש כלל דהלך אחר בתראי אף במקום קמאי אפשר לומר דהטעם משום דזו הוי מה שנהוג.
ע' ש'ך[12] דפסקינן אחר דעת הרוב וכדכתיב [13]אחרי רבים להטות.
ע' ר'ן[14] דבני מקום אחד חייבין לנהוג כרב גלילותיהם ואפילו היכא דרבים חולקין עליו.
ע' שו'ת מהרי'ל[15] דילפינן הדין מספרי שו'ת טפי מהפוסקים משום הדברי הפוסקים לא היו בשעת הוראה.
בסיס של הלכה הוא מנהג
ע' סופרים[16] וז'ל ונהגו העם כך שאין הלכה נקבעת עד שיהא מנהג, וזה שאמרו מנהג מבטל הלכה – מנהג ותיקין. אבל מנהג שאין לו ראיה מן התורה אינו אלא כטועה בשקול הדעת" וע' כעין זה במרדכי[17] בשם אור זרוע.
ע' רמ'א[18] בשם ריב'ש[19] וז'ל "ואינו קרוי מנהג אלא דבר השכיח ונעשה הרבה פעמים, אבל דבר שאינו נעשה רק פעם אחת או שני פעמים, אינו קרוי מנהג"[20].
מנהג ישראל
ר' שמשון רפאל הירש[21]כתב וז'ל ועל פי עיקרי התורה שבכתב ובע'פ עלינו לשמור בדייקנות גם אותם הדברים שלא נמסרו כמצוה מפי הגבורה, אף לא תיקנום חז'ל, הלא הם מנהגי ישראל שיסודותיהם בקודש. מנהג כזה הוא כל דבר אשר נתקבל ע'י קהל עדת ישראל מרצונם גם אם לא תוקן מכח סמכות גבוה יותר .... והם נמסרים כמצוה מחייבת מאבות לבנים ולבני בניהם. בתנאי שאין בהם משום מנהג טעות ולא משום מנהג שיש בו איסור. ובמקורם הם מנהג ותיקין היינו שנוסדו ע'י צדיקי עולם. וע' פסחים נ: וירושלמי פסחים ד/א.... על מנהג כזה נאמר מנהג ישראל תורה וקיומה חובה וביטולה עבירה אפילו אם יבוא נביא כאליהו ויבטל מנהג כזה אין שומעין לו..
ע' שו'ת רש'י[22] וז'ל וישראל חכמים בני חכמים הם ואם אינם נביאים בני נביאים הם ומנהגם שלמדו מן האבות תורה היא שאין להוסיף ואין לגרוע.
ע' שו'ת פנים מאירות[23] בענין המנהג ישראל לשורר הקדמות בשבועות ובתו'ד כתב וז'ל "אין כח בידינו להתחכם על הראשונים לומר שלא עשו כדין ומנהגם של ישראל תורה היא וכיוצא בזה ביבמות....אם יבוא אליהו ויאמר אין חולצין בסנדל אין שומעין לו שכבר נהגו העם בסנדל, הרי אפילו לאליהו אין שומעין לבטל המנהג, ומנהג עיקר הלכה.... על כן אין מבטל המנהג ולדעתי המבטל פוגע בכבוד ראשונים....ושב ואל תעשה עדיף שלא לבטל מנהג הראשונים ע'כ תו'ד ז'ל.
ע' שו'ת ריב'ש[24] כתב לרבי אפרים בן אנקואה בענין האי אנשים שאוסר את המותר ומתיר את האיסור. והובא על זה כללי המנהג וז'ל" יש דברים מותרין מן הדין, וישראל נהגו בהן איסור מעצמן, שלא בתקנת חכמים לגדר ולהתקדש המותר להם. ובמנהג כזה אסור לעבור עליו כגופי התורה, כשמני של גיד הנשה דמותר, וישראל קדושים נהגו בו איסור[25]
ע' שו'ת ריב'ש[26] בתו'ד "ויש מנהג שנהגו בו במקצת מקומות ולא נהגו כן במקומות אחרים. ובזה כל שבני המקום שנהגו בו איסור, ידעו שהדבר מותר מן הדין אלא שרצו להחמיר עצמן לעשות סייג לתורה. בני המקום ההוא שנהגו בו איסור אסורין לנהוג בו היתר משום אל תטוש תורת אמך[27]. וכן מחלוקת בין חכמים זה אוסר וזה מתיר, והמקום ההוא נהגו כדברי האוסר, ואי הולך למקום שנהגו היתר בהאי ענין, עדיין חייב לנהוג כחומרי המקום שיצא משם. וזו רק אי דעתו לחזור, אבל אם קבע דירתו למקום ההיתר נוהג כמקום שקבע שם דירתו. וההולך ממקום היתר למקום האסור אע'פ שדעתו לחזור ומן הדין היה ראוי להיות מותר אפילו הכי אל ישנה מפני המחלוקת. ובזה נראה שאינו אסור אלא בפניהם אבל בצנעה שרי. כיון שדעתו לחזור למקומו שנוהגין בו היתר ואינו אסור מן הדין אלא מפני המחלוקת"[28].
מנהג המקום
ע' פסחים[29] בענין מנהג אבותינו ונראה דזו מנהג המקום וז'ל "בני ביישן נהוג דלא הוו אזלין מצור לצידן במעלי שבתא. אתו בנייהו קמיה דר' יוחנן אמרו לו אבהתון אפשר להו אנן לא אפשר לן אמר להו כבר קיבלו אבותיכם עליהם שנאמר שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך"[30]
ע' שו'ת רשב'א[31] וז'ל "וכמה דברים בעלי הנפש והחיל אשר נגע אלהים בלבם להשמר ולהתרחק מן המקילין מתוך הפטפוטין שאין הכן בקיאין בתשובות השאלות והדברים שעוקרין את התחומין אשר גבלו ראשונים אלא צריכין הכל לשמור העיקרין המסורים בידן של ישראל, ואפילו באין כל הרוחות שבעולום לא יזיזו אותן ממקומם, ואין מן הראוי לשמוע ממי שבא להורות במה אשר לא שערום האבות הראשונים, והמכשלה את הרבים....דע שיש כמה מקומות בישראל שנהגו איסור בדבר שבמקום אחר נוהגין בו היתר, אסור לנהוג היתר באותו מקום שנהגו בו איסור. ולא עוד אלא אפילו שם מאנשי המקומות שנהגו בו היתר, אסור לנהוג בו היתר שם, אם אין דעתו לחזור כי שמא מה שנהגו שם איסור כך קבלו מפי חכם במקומם[32] ועל פירוש שהיה מקובל בידו בהלכה.
איך מתירין מנהג שנהוג בטעות? ע' רשב'א[33] ממשיך "ויש דברים שאינן תלויין בפירוש אלא אפשר שגדרו גדר במקום, שנהגו שלא להדליק נר בליל יום הכפורים או שלא לעשות מלאכה בערב פסח או בתשעה ב'אב. ואין מקום להתיר אלא בצד אחד – והוא שידענו בבירור שטעו באיסור, וכגון שהגענו לדבר ברור כיצד יצא האיסור, וכגון שבא אחד והורה להן בטעות או שטעו במשמעות דבריו. הא בכל שאר הענינין אין מתירין להם כי שמא כך קבלו חכמיהם או שמא נהגו אבותיהם איסור לגדר", וצריך לקיים המנהג.
וצ'ע אי לשון אב הוו כגון אביך או הוי אבותיכם הקודמים שבמקום או זו אבות ממש. ונפק'מ אי עבר ממקום למקום כפי איזה מנהג נהוג מנהג (משפחה) שנהוג מקודם או מנהג המקום החדש? ועוד צ'ע אי הוי כעין מנהג משפחתי ולעולם נהג בתר המקום של שרשיו. מה גדר בזה? עד מתי יש לעמוד כמנהגיהם?
ע' מחבר[34] וז'ל קבלת הרבים חלה עליהם ועל זרעם וכו.. וע'ש בביאור הגר'א דזו איירי בנהמג המקום וממילא אי עבר למקום חדש צריך לנהוג כאותו מקום וכמו שכתוב במחבר[35]. ואף בדברים שהיו אסורים בהם בעירם מפני מנהגם, ואין מנהג העיר שבא לדור בה לאסור, היתרו בהם אם אין דעתם לחזורו.
וע' מחבר או'ח[36]דחייב לנהוג חומרי המקום שיצא משם כשדעתו לחזור.
אולם ע' מחבר יו'ד[37] – דמשמע לאו דוקא בענין מנהג המקום אלא הוא הדין לגבי מנהג פרטי. וע'ש וז'ל "יש מי שאומר שאם קהל אחד עשו הסכמה בחרם למגדר מילתא,והלכו קצתם לעיר אחרת לדור ואין דעתם לחזור – אם הפרצה ההיא מצויה שם חייבין להתנהג בנדר שקבלו עליהם בעירם הראשונה, ואם עברו הרי הם עברניים.[38] וע'ש בהג'ה ולכן מי שיצא ממקום שנהגו חרם רבינו גרשום שלא לישא ב' נשים למקום שמקילין, אסור לו לישא ב' אנשים.[39]
ואולי יש לתרץ דיש חילוק בין מנהג ובין תקנה.
וע' ר' צדוק הכהן[40] וז'ל וצריך לידע קודם כי מנהג ותקנה הם ב' ענינים לענין היתרן, מנהג הוא שנהגו מעצמן באיזה דבר, והיינו דברים המותרים ואחרים נהגו בהו איסור שנתבאר ביו'ד ס' רי'ד דבכלל הנדרים הוא דניתרין על ידי פתח וחרטה ושאלה לחכם. ותקנה הוא הסכמת הקהל על פי רוב העיר או על פי רב וטובי העיר שהמחום בני העיר עליהן והם ניתרין על פי עצמן כמו שאיתא ביו'ד[41]. וע'ש באריכות שקשה דמחבר יו'ד רי'ד משוה מנהג לתקנה בענין ההיתר וצ'ע.
ע' נשמת אדם[42] בענין איסור קטניות בפסח בקהילות אשכנז " והנה דין זה נחלק לג' דינים:
א) אם הסכימו הציבור על איזה דבר לאסור לסייג ולגדר, בזה לכ'ע לא מועיל שום התרה כדאיתא ביו'ד סי' רכ'ח סעיף כ'ח.
ב) כשלא נעשה ע'פ הסכמת הציבור רק שנהגו יחידים בכך באיזה דבר לסייג גם לרשב'א ור'ן וריב'ש לא מהני התרה דהוי כאילו קיבל עליו כאיסור תורה, ולרא'ש מהני התרה כדאיתא שם[43] , וכתב הפרי חדש דדווקא כשמתחרטים כלם אבל לא מהני חרטת המיעוט , ואפילו התירו להמתחרטין אינו מותר.
ג) תקנה בעלמא שאינו לסייג ואפילו הוא לפרישות כתב הפרי חדש[44] דלכולי עלמא מהני התרה. ע'כ וע'ש דאיסור קטניות חל ואין נפק'מ איך יוסד אי ע'י מנהג העם או תקנת חכמים של איזה מקום כיון דנתפשט מנהג לאסור, כך דינא.
מנהג לסייג
ע' פסחים[45] בענין המנהג שלא לעשות מלאכה בערב פסח קודם חצות. וע' דזו הוי מנהג לסייג, וצריך לבאר אי מהני התרה או לא?
ע' רא'ש[46] פסחים ד/ג דיש התרה על המנהג כמו על הנדר.
ע' רמב'ן[47] , רשב'א[48] וריב'ש דמנהג לסייג לא מהני התרה[49]
ע' דברי חיים[50] דרשב'א סבר התחייבות המנהג מאל תטוש ולכן לא שייך התרה שרק בנדר שמתחייב משום בל יחל.
ע' מחבר[51] פסק כדברי הרא'ש שהתרה מהני.
וצ'ע עדיין אי זו היתר רק לעצמם או גם שבניהם יכול להתיר מנהגי אבותיהם?
ע' מהרשד'ם[52] דדור שני אין בהם משום התרה.
אולם, ע' פרי חדש (מנהגי איסור ס' ח') דלפי הרא'ש התרה מהני גם לדור שני.
וע' דברי חיים (שם) מחלק בדברי הרא'ש דרא'ש רק איירי מנהגים שמטיל על עצמו במידת חסידות, אבל ודאי מנהגי לסייג שלא לבא לידי עבירה לא מנהי התרה. וע' דברי חיים פסק כדברי רשב'א שאין בהם משום התרה בכלל.
ע' גליון מהרש'א[53] הביא שו'ת חוות יאיר[54] דלא באבות תליא אלא במקום ובקהילה. דאי באבות, אב שנהגו מילי חסידות מתחייב גם בנו!! וע' מדבריו דאין שום קביעות מנהג ע'י מנהגי ומסורת האבות. וכן משמע לפי דברי הריב'ש שהובא לעיל דהמקום הוא הגורם. ונמצא דיש שתי שרשים לקביעות מנהג : מקום וקהילה.
ע' טור יו'ד[55] וז'ל כתב אדוני אבי הרא'ש ז'ל מי שהוא במקום שנוהגין איסור בעוף אחד מפני שאין להם מסורת והלך למקום שיש להם בו מסורת שיכול לאכלו במקום שהלך שם ואפילו דעתו לחזור. (הג'ה – ולא עוד אלא אפילו בכל המקומות יכולים לסמוך על אותו מקום שקבלו בו שהוא מותר כל זמו שאין יכולין להכיר שהוא טמא)
וע' דמסורה שאני שאין בו משום חומר המקום אלא משום חסרון קבלה.
ע' תשב'ץ[56] וז'ל " טענתם שאבותיהם לא קבלו עליהם ועל זרעם אינו טענה שקבלת האבות קיימת היא על הבנים. וע'ש דמשמע דלחרם יש דין מנהג ותיקין של האי מקום.
וע' בענין זוג מעורב (אשכנזי וספרדי) דהאגרות משה[57] פסק שעל האשה להנהיג כמנהג בעלה בין לקולא או לחומרא ואינה חייבת לנהוג כמנהג אבותיה דיש לה דין של מי שאין דעתו לחזור אלא להישאר במקום בעלה.
וע שו'ת ריטב'א[58] וז'ל "שאלה: נסתפקת בתקנת העיר שאין כתוב בה "ואת כל הנלוים אלינו" הבא אחרי כן הוא חייב לנהוג בהם בכח השבועה אם לאו? תשובה: הדברים האלו סתומים ולא ידעתי אי זה ענין תקנה, אם נשבעו שלא יעשו הם דבר פלוני, או שלא יהיו מכאן ומכאן, או שלא יהיו לאחרים בכן, וכן לא כתבת אלי לשון השבועה אם אמרו איש ממנו לא יעשו כך או אחד מבני העיר מיושבי העיר. לפיכך איני יכול להשיב עליו לפי שיש חלוקים רבים בענינים אלו, לכתעמידני על ברור השאלה אכתוב לך דעתי בע'ה עכ'ל – ומעניין ביותר!
מנהג מקום שנתבטל
ע' צ'ב מה דין בציור שהיה מנהג המקום שנהפך לחיוב ואחר כמה שנים היה גירוש או מלחמה והקהילה עזב את המקום. ואז תושבים חדשים בא לדור שם, אי צריך לנהוג כמנהג הקדומין או יש להם לקבוע מנהגים חדשים?
וע' שלטי גבורים[59] ומג'א[60] מסופק בזה ומסיק בצ'ע.
אולם ע' חק יעקב[61] שמשיב בהאי ענין וז'ל "פשיטא לדעת הרמב'ם[62] דעיקר הנמהג חל על האדם ממקום שיצא משם בין לקולא בין לחומרא, רק מטעם מחלוקת צריך לנהוג כחומרי המקום שהלך לשם, פשיטא דמותרין הם, דליכא כאן מחלוקת כלל, אלא אפילו לדעת שאר פוסקים שכתבתי אפילו הכי ליכא כאן מנהג כלל, כיון שנתבטל הקהל נתבטל מנהגם ואסתלק מעשה ראשון כי פנים חדשות באו לכאן. ואין מן הצורך להאריך על יתד תקוע זה שכבר האריך בזה מכמה סוגיות בשער אפרים[63] ובשו'ת מהר'ם אלשיך[64] וצמח צדק[65]" עכ'ל.
צ'ע מה חשיב מיעוט אי זו מנין או אפילו פחות ממנין? וע' פמ'ג[66] דחק יעקב איירי רק כשהמקום נחרב לגמרי ואין שום יושב מאז. אבל אם עדיין נשאר מועט מהתושבים של הימים הקודמים אסור לשנות ממנהגים הקודמים. וע' לפי זה כשחרב המקום לגמרי אין מחויבים לנהוג כמנהגים הקודמין. וע' כזה במשנה ברורה[67].
אולם ע' חוות יאיר[68] בענין עירו שבגלל מלחמה היה גירוש ובני הקהילה מתפזרים בכל המדינה כי מחויבים לשמור ולקיים מנהגם כי אמר חז'ל ריש כתובות שמדא עבידא דבטלה וכן עניני מלחמות וגירוי מלכות שכיח וסופן שלום ואין החורבן אלא כגירוש או בריחה מפני רעש ובכל יום מצפים לתשועת ה' דרך טבע, לכן הוי דעתם לחזור ומוטל עליהם כל קבלת וחומרות בני ק'ק הקודמים".
ע' החוו'י בענין קהילה שנתפזרה דהמנהגים שלהם רק חל על הקודמין שמפוזרין אבל לא על התושבים חדשים של אותו מקום, כיון דמקום עדיין לא מתחייב כיון דחרב הקהילה בטלו מנהגיה אבל עדיין הקודמין מתחייב כי יש להם דין של דעתו לחזור. וע' דחוו'י לכאורה סבר כחק יעקב. אולם לחוו'י יש תנאים: וזו שהמקום היא עיר ואם בישראל, וספרי תורה וכלי קודש וכל פנקסי הקהילה עדיין במקום. אבל אי חרב לגמרי מודה שאין חל אותן מנהגים בכלל.
ולפ'ז אחר חורבן אירופה אותן קהילות שהגיעו לארץ הקדושה צריך ביאור למה הם עדיין נוהג כקהילותיהם הישנים. לכאורה אין דעתם לחזור לאירופה, וגם לכאורה מנהג א'י הוא כדעת הספרדים והבית יוסף ואיך היוצאי אירופה הדרים בארץ ישראל נוהגין עדיין כמנהגי אשכנז?
ע' גמ'[69] בענין שעות של פועל דהלך אחר מנהג המקום ואי אין מנהג צריך לעבוד מנץ עד שקיעה. וע' גמ' איך שייך מצב שאין מנהג? וע' גמ' דאיירי בעיר חדשה שעדיין לא קבע המנהג. ולכאורה יש להם לנהוג כמקום הראשון וע' גמ' דאיירי כשיש אנשים מהרבה מקומות ולא שכולם ממקום מסוים.
ע' נמוקי יוסף[70] בשם רשב'א דמהאי גמ' משמע דאי קהילה עבר ממקום למקום צריך לנהוג כמקום הראשון.
וע' פרי חדש[71] דזו לא רק בעניני ממונות אלא הוא דין כללי. וזו גם רק כשהם המתיישבים הראשונים בעיר אבל אי יש כבר קהילה צריך לנהוג כפי מנהג שכבר קבע. וע'ש עוד דאי יש שם אנשים מכמה מקומות ורוב ממקום אחת צריך לנהוג בתר רוב.
ע' אגרות משה[72] דלפי הגמ' בב'מ[73] ,דאי שכח או לא ידע איך היה מנהגם ליכא למיסמך אלא אדאורייתא. ונמצא דיש ספיקא לקולא, דלא חמיר מאיסור ממש דרבנן, דהוא לקולא, ואי באין משני מקומות מחצה למחצה כיון דמן הראוי לקבוע מנהג אחד מסתבר שיהיו רשאין לקבוע מנהגם לקולא. וזו רק כשהם מחצה על מחצה בשוה. אבל אי רוב ממקומות שנהגו להחמיר באיזה ענין אז גם המיעוט צריך להחמיר בזה.
ע' שו'ת אבקת רוכל[74] בענין אשכנזים שעבר למקום ספרדי, דאשכנזים צריך לנהוג כהספרדים אפילו אי רוב התושבים הם אשכנזים. אולם כתב עוד בשו'ת[75] דבעיר אחת יש קהילה של אשכנזים והם הרוב ויש קהילה מועטת של ספרדים דהספרדים לא צריך לנהוג כהאשנזים כיון דכל קהילה חשיב רשות לעצמן.
ולכאורה זו הוטה כדעת הספרדים? וצ'ל דיש לספרדים דין של קהילה ובית דין נפרדת ולכך אין עליהם לנהוג כהאשכנזים.
וע' כזה בפוסקים:
ע' שו'ת מהרשד'ם[76] דאי קהילה עבר למקום חדש יש להם לבחור, או לקבל ולנהוג המנהגים שכבר נוהג בהאי מקום או לקבוע כקהילה נפרדת.
ע' פרי חדש[77] פסק כמהרשד'ם וכתב דאפילו אי הם רוב ולא רצה להיות קהילה נפרדת עדיין לא יכולים לשנות המנהגים שכבר נוהג שם.
ע' משנה ברורה[78] דפירוש של קהילה נפרדת הוא דיש להם בנין, רב, מנינים ומקוה. אבל אי הם סומך על מה שכבר בהאי מקום כגון שאין להם מקוה נפרדת חייבים לנהוג כמנהגים המקום החדש.
ע' אגרות משה[79] דבארה'ב רוב נוהגין כמקום האבות באירופה וע' דארה'ב חשיב מקום שיש אנשים מהרבה מקומות והם נוהגין כמקומם. וע' כזה עוד בעניני ספירת העומר[80]
וע' בשו'ת יחוה דעת[81] בענין משפחות שעלו לארץ ישראל מחו'ל ועדיין נוהגין כמנהגי חו'ל וכגון שלא לאכול קטניות, האם בניהם רשאין להקל כמנהג ארץ ישראל או עליהם להמשיך כמנהג אבותיהם. וע'ש תו'ד בתשובה וז'ל " אפילו כל אנשי אותה עדה נהגו בעודם בחו'ל להחמיר ופשא מנהגם בכל תושבי העיר הרי מיד כשעלו ארצה על מנת שלא לחזור לחו'ל היו רשאים לנהוג כמנהג א'י להקל.... ולפיכך אע'פ שהם בחרו להמשיך במנהגים להחמיר אין בניהם חייבים להחמיר כמנהג אבותיהם ואין בזה משום אל תטוש תורת אמך כאן שרוב התושבים בא'י נוהגים להקל כדעת מרן שקבלנו הוראותיו.... ולפיכך יותר נכון שהבנים ינהגו כדעת מרן וכמנהג ארץ ישראל. כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים"
ונראה שר' עובדיה יוסף שליט'א סבר דהבית יוסף הוא מוראה הוראה דא'י ויש על הקהילות שהגיעו מהגליות לארץ ישראל לקבל על עצמם את מנהגי ארץ ישראל.
אולם ר' מרדכי וויליג שליט'א בשיעורו[82] דרש לפי החק יעקב דלטעמיה דמנהגים בטלים אע'ג שהיה מוראי הוראה בהאי מקום שהיו גדולים ביותר, כגון רמב'ם היה מוראה הוראה של ארץ ישראל ובא בית יוסף ופסק כנגד הרמב'ם. ופסקי הרמב'ם היה אבוד. וע' גם בית יוסף היה מוראה הוראה דא'י אבל אחר מאות שנים לא נוגע להלך אחר פסקיו וע' כזה בחזו'א[83] וז'ל "שאין הדבר כן עכשיו, היו אמנם ימים שהיו נוהגים על פי ספרי הר'מ אבל מפני הבלבול שעיירות חרבו וחזרו ונתיישבו נתבטל הדבר, שהחדשים היו נגררים אחר פוסקים אחרים. ובזמן מרן ז'ל (היינו הבית יוסף) היו נוהגים לקבוע ההוראה על פי קיבוץ דעות כל החכמים, וכמו שנהג מרן הבית יוסף ורמ'א ושאר חכמים, ומעולם לא עשה הב'י שו'ע מיוחד לארץ ישראל על פי דעת הרמב'ם, ובזמן שנהגו על פי פסקי הרמב'ם נהגו כן בכל פסקי ההלכות שבכל התורה כולה...ואחרי שחדל המנהג סמכו הפוסקים האחרונים על דעת פוסקים אחרים זולת הרמב'ם" עכ'ל וע' מדבריו שרק חשיב מוראה הוראה דא'י בתקופתו, כמו בימים של הרמב'ם הם פסק כרמב'ם ובימי בית יוסף כפסקיו, ובזמנינו אין צורך להורות כדברי הבית יוסף.
ונמצא דיש מחלוקת בין החזון איש והיחוה דעת בהאי ענין.
ור' וויליג ממשיך[84] דמשמע כמו שמצינו דמקום שחרב וקם ישוב חדש לא נהג כראשונים, כמו כן ההיפך אי כל קהילה עבר ממקום למקום ביחד הם מחויבים עדיין במנהגים הראשונים של קהילותיהם. ולפ'ז יוצאי אירופה מחוייבים במנהגם שהיו נהוג באירופה[85] אע'פ שלא דרים באירופה עכשיו, דיש להם דין של קהילה שעבר ממקום למקום. אולם מנהגים שלא מקובל בכל ארצי אירופה אלא רק בכמה מקומות לא מחויב בזו, כיון דקהילה שנמצא כעת לא הכל נהוג כזה[86]. וע' הא דאמרינן דעבר הקהל איירי בקהילת הכללי של יהודי אירופה אבל אי נמצא במקום שכל תושבים בא ממקום מסוים כגון קרית יואל באים מסאטמער חייב במנהג האי מקום. ע'כ דברי הרב וויליג
לא תתגדדו
ע' גמ' יבמות יד. דאין אומרים לא תתגדדו אלא שתי בתי דינין בעיר אחת אבל בשתי עיירות לא אמרינן. ולפ'ז צ'ב עדיין איך נוהג שתי קהילות מנהגים נפרדים?
ע' מהרדש'ם[87] ורמב'ם[88] וסמג[89] – דלא תתגודדו רק שלא נראה כשתי קהילות וזו שהם עושין שאר דברים כקהל אחד, אבל כשהם שתי קהילות בכל ענינים אין בזה משום לא תתגודדו
בענין התחייבות המנהג
אל תטוש / דרבנן
ע' משלי[90] שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך. וע' גמ' פסחים[91] במעשה של בני ביישן דמשום אל תטוש מתחייב לקיים מנהג אבותיהם. וע' דזו של בני ביישן היה מנהג לסייג. דזו באמת מותר כדפסק הרמבם[92] וכן בשו'ע[93].
ע' יו'ד[94] דברים המתורין ויודעין שמותרין ונהגו בהן איסור הו'ל כאילו קיבלו עליהם בנדר, וצריך התרת נדרים בפני שלשה. אבל אי טעם שנהגו איסור משום שטועה וסבור שבאמת זו אסור, לא חשיב כאילו קבלו נדר, ומותר. וע' חיד'א[95] דדייק מלשון "כאילו" דזו לא נדר דאורייתא אלא רק דרבנן. וע'ש דתנאי נדר דאורייתא הוי ביטוי שפתים, ואינו. וע'ש דהובא מרא'ש[96] דלמען השלום יש לעבור על מנהג כיון דלית[97] ביה משום דאורייתא.
בל יחל / דאורייתא
ע' שו'ת חתם סופר[98] בענין קבלת נזיר ע'י אמירת "הן" תוך כדי דיבור, "דלא גרע ממנהג דהוא נדר כדאורייתא" וצ'ע דלכאורה זו נגד דעת חיד'א וגמ' נדרים[99] דבל יחל במנהג הוי רק דרבנן. וע' שו'ת ובחרת בחיים[100] בענין נשים שקיבלו עליהם לקיים מצות עשה שהזמן גרמא, דשאל אי דין כדאורייתא ממש או רק דרבנן. וע'ש דמסיק שזו הוי נדר דאורייתא.
וע' שדי חמד[101] הביא הסוברים דהוי דאורייתא וכתב על זה דזו כנגד הגמ' וסברת המקובל דהוא מדרבנן.
אולם, ע' נדרים[102] דשייך לעבור בל יחל גם על דרבנן, כדתניא דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתירם בפניהם שנאמר לא יחל דברו. וע' ר' אברהם מן ההר דקרא אסמכתא בעלמא, ולא בל יחל ממש. וע'ש בר'ן דף פא. דאף אי לא נדור אלא רק דבר שנהוג איסור, אין להתיר אלא ע'י התרת נדרים. וע' תוס' פסחים נא.[103] דהאי דברים מותרים ואחרים נהגו איסור רק שיודעים שהם מותרים, והם רוצים להחמיר על עצמן. אבל אי נהוג בטעות כיון שסבור שהוא אסור, יכול להתיר בפניהם. וע'ש בר'ן[104] דהא דאין מתירין בפניהם, רק במנהגי העיר כמו לסייג. וע' שם דתלוי, אי תלמיד חכם, טוב, אבל אי עם הארץ אין להתיר דחוששין שבא להתיר גם בדברים שבאמת אסור, לכן מוטב לקיים האיסור. וע' לפי הנ'ל[105] דהתחייבות למקיים מנהגים הוא משום לא יחל דברו.
הנפק'מ
ע' נצי'ב[106] דמחלק בין מנהג שמקבל על עצמו ובין מנהגי העיר. דכשמקבל על עצמו זו הוי דאורייתא של לא יחל דברו, אבל מנהג דרבים זו הוי דרבנן של אל תטוש תורת אמך.
וע' שו'ת מהר'ם שי'ק[107] דיש ג' גווני מנהגים: א הא דנהוג בכל מקום כעין יו'ט שני ואמירת הלל בראש חודש. ב מנהג המקום – לסייג וכדומה או שרצה לילך אחר מאן דאמר דדבר זה אסור, ורוצים להחמיר. ג הנהוג על עצמו או משום פרישות או חומרא. וע'ש דמנהג המקום מתחייב משום אל תטוש תורת אמך, אבל מנהג שקבל עליו מעצמו, זו דאורייתא וכמו נדר של לא יחל דברו. וע'ש בסו'ד דאפשר לשון תורת אמך פשט מנהג המקום. וכמו ביטוי של "עיר ואם בישראל", ואפשר ד'אם' איירי על המקום!
ברכת שהחיינו במנהג
ע' חתם סופר[108] בענין ברכה על דבר שבמנהג ועל איזה מנהגין יש לברך שהחיינו
וע'ש דמבואר בתו'ד דיש חיוב לקיים מנהגא מדברי קבלה משום אל תטוש תורת אמך. וע' דמבואר דזו רק במנהג של שב ואל תעשה כגון שלא ללכת מצור לצידון בערב שבת ושלא לעשות מלאכה בערב פסח וביום טוב שני. ואי עובר ולא מקיים המנהג, עובר על לאו של אל תטוש תורת אמך. ואי מקיים המנהג הוא מקיים מצות לא תעשה של אל תטוש, ויש לברך וציונו[109]. וע'ש דכל הנ'ל רק בלא תעשה, אמנם בעשה כגון מצות ערבה דהוא מנהג נביאים אי לא חביט ערבה , אין עובר, ואין מברך וציונו כיון שלא מצווה[110]. וע'ש דהובא מח' ר'ת והגאונים בענין קום ועשה דעת הגאונים שאין בה משום אל תטוש, וממילא אין וציונו. אולם דעת ר'ת "מה דלא מינכר מצותו כולו האי הוא דליכא משום אל תטוש כגון טלטול ערבה. אבל מצוה דמינכר מצותו ואיכא מעשה רבה, אית ביה משום אל תטוש ומברכים וציונו.
וע'ש בפירוש מנהג נביאים הובא מריטב'א[111] כיון אין למנהג עיקור ותקנת חכמים לנהוג בו אין מברכין עליו, אבל מנהג מצות דרבנן מברכים עליהם כמו שאנו מברכין ומקדשין ביום טוב שני בזמן הזה שחייבנו חכמים לנהוג בו מנהג אבותינו[112].
וע' ר' צדוק הכהן זצ'ל בשו'ת תפארת צב'י[113] דאל תטוש איירי בלאו, וע' על עשה יש משום לא תסור. והובא רמב'ם[114] דכל מנהגים, גזירות ותקנות הם בכלל לא תסור. ולא כ'תוספות סוכה[115] דמנהג העם אין משום לא תסור. ואולם ע' רמ'[116], דאין מברכין על המנהג? וע' צ'ל דהל' ממרים איירי אמנהגות שנהגו או שהניחו להם בית דין הגדול, משמע דוקא בית דין הגדול וסנהדרי גדולה. ושוב ראיתי תבואות שור[117] דבענין תקנה יש לברך רק על תקנת בית דין הגדול וע'ש באריכות.
ע' רדב'ז[118] טעם שאין מברכין שהחיינו על ספירת העומר והובא מהרשב'א "שאין אןמרים שהחיינו על דבר דהוא עגמת נפש.
בענין מחלוקת הלכה וקבלה
ע' שו'ת רדב'ז[119] שבכל מקום שיש מחלוקת בין המקובלים והפוסקים, הלכה כפוסקים ואין לחוש לדברי המקובלים.
ע' חיד'א פסק להלכה ממנהגי הזוהר והמקובלים ובפרט מהאריז'ל, שלא נזכר בשו'ע.
למהלך מלא ע'פ קבלה וסוד ע' שו'ת וישב הים[120].
הל' מעילה ח/ח [1]
בהקדמתו בתו'ד [2]
פסחים נא:[3]
בברכי יוסף חו'מ ס' כ'ה אות כ'ט [4]
זו הרב "בית יוסף" זצ'ל [5]
בהקדמתו לדרכי משה [6]
על מס' חולין בהקדמתו שנייה לים של שלמה [7]
חלק א' ס' רנ'ג [8]
קל.[9]
הובא בשיעור של ר' מרדכי וויליג http://www.yutorah.org/lectures/lecture ... om_and_Law[10]
הל' שמיטה ויובל פרק י' הלכה ו'[11]
יו'ד רמ'ב בסוף דבריו [12]
שמות כג;ב [13]
בשו'ת ס' מ'ח [14]
תשובה ע'ב אות ג'[15]
פרק י'ד הל' ט'[16]
ב'מ דף פג.[17]
חו'מ של'א א'[18]
ס' תע'ה [19]
וע' כזה ברמב'ם הל' מאכלות אסורות __[20]
שו'ת שמש מרפא או'ח ב;א [21]
ר' ישראל ש. אלפנביין תש'מ - ס' רנ'ח [22]
ח'ג ס' ל'א[23]
ס' מ'ד [24]
חולין צא.[25]
שם [26]
משמע דזו מנהג המקום ולא מנהג האבות [27]
אולי יש בזה היתר לבני א'י בחו'ל ביו'ט שני וצ'ע [28]
נ:[29]
משלי י'א [30]
ח'א ס' צ'ח בתו'ד [31]
אולי משמע דלאו דוקא רב העיר [32]
שם[33]
יו'ד רי'ד/ב [34]
שם [35]
או'ח ס' תקע'ד [36]
יו'ד רכ'ח/כ'ט [37]
ואפשר זה מקור של רש'ר [38]
וע' כזה בשו'ת ר'ן ס' מ'ח בתו'ד[39]
תפארת צב'י ח'א שו'ת יו'ד ס' י'ח סע' ה'[40]
רי'ד ס'ק ה'[41]
הל' פסח' כלל קכ'ח שאלה כ'_[42]
סי' רי'ד [43]
בא'ח סי' תצ'ו [44]
[45]
פסחים פרק ד' אות ג'[46]
מלחמות השם פסחים פרק ד'[47]
שו'ת חלק ג' ס' רל'ו[48]
תפארת צב'י ח'א יו'ד ס' י'ח עמ' רמ'ב. [49]
שו'ת דברי חיים יו'ד א/מח [50]
יו'ד רי'ד א' [51]
יו'ד ס' מ' [52]
יו'ד רי'ד[53]
ס' רכ'ו [54]
ס' פ'ב סע' ד'[55]
ח'ב ס' קל'ב [56]
או'ח ח'א ס' קנ'ח [57]
תשובה פ'ב [58]
ע'ז פ'א [59]
או'ח תצ'ג אות ו'[60]
תס'ח אות ט'[61]
[62]
ס' ע'[63]
ס' ס'ח [64]
ס' ט'ז [65]
או'ח תס'ח אשל אברהם אות יב'[66]
ס' תס'ח בב'ה ד'ה וחומרי מקום [67]
סימן קכ'ו[68]
ב'מ פג:[69]
ב'מ נב.[70]
פרי חדש מנהגי איסור ס' יט[71]
יו'ד ב: טו[72]
פג:[73]
ס' רי'ב [74]
ס' לב[75]
יו'ד ס' מ' וס' מ'ב[76]
שם[77]
ביאור הלכה תסח:ה [78]
או"ח א:קנח [79]
או"ח א:קנט [80]
ח'א סימן י'ב [81]
הובא בשיעור של ר' מרדכי וויליג http://www.yutorah.org/lectures/lecture ... om_and_Law [82]
זרעים שביעית סימן כ'ג אות ה' [83]
שם[84]
לדוגמא המנהג שלא לאכול קטניות בפסח[85]
ודוגמא לזו היא מנהג שלא לאכול גברוקס בפסח דרוב מקומות לא אכל אבל היה גם מקומות שאכל, לא מחויב לנהוג בתר מנהג ראשון לדעת ר' וויליג. [86]
יו'ד ס' מ' בשם שו'ת הרד'ך סוף בית י'ג [87]
ע'ז י'ב/י'ד [88]
לאוין סב [89]
א,ח[90]
נא.[91]
הל' שבת פרק ל' הלכה ג'[92]
או'ח רמ'ח א' [93]
רי'ד א'[94]
הובא בזכרון משה יו'ד ס' רי'ד בשם שיעורי ברכה[95]
פסחים פרק ד' ס' ד'[96]
ע' חיד'א שם גרס אית ביה וצ'ל דזו טעות סופר והו'ל לכתוב לית ביה כמו שמצינו ברא'ש. [97]
חלק א' ס' צ'ז [98]
טו.[99]
לר' שלמה קלוגר סימן נ'א [100]
כללים – מערכת ד' סימן ג'[101]
טו.[102]
ד'ה אי [103]
יז. מדפי הרי'ף פסחים [104]
חוץ מדעת השדי חמד[105]
שו'ת משיב דבר חלק ד' ס' ד'[106]
או'ח ס' רמ'ט [107]
שו'ת יו'ד ס' קצ'א [108]
מתי מברך?[109]
וצ'ב למה לא מצוה יותר משאר ל'ת? מנהגים לכאורה זו הוי עשה ויותר מצוה מל'ת?[110]
סוכה מד.[111]
וע'ש בהג'ה 127[112]
ח'ב ס' כ'א [113]
ממרים א/ב,ג [114]
מד:[115]
הלכות ברכות פרק י'א [116]
יג/ט [117]
שו'ת רדב'ז י'א אות רנ'ו[118]
ס' פ'[119]
לר' יעקב הלל שליט'א חלק א סימן כא באריכות [120]