Re: הגה"צ רבי שריה דבליצקי זלל"ה
פורסם: ב' יולי 16, 2018 4:17 pm
על ידי איכה יועם
אהה, כי נוטל אדוננו מעל ראשנו.
כד דמיך הגרח"י דינקליס זללה"ה פתח עליה מרן הרב שך זללה"ה במשל על העשיר שירד מנכסיו ובאו אל ביתו הנושים ליטול עבוטם בחובו והוציאו כלי משכיתו והוא עומד ובוכה, והנה בא העת והוציאו מביתו שולחן ואז גברו יללותיו עד להחריד, ושאלו לו, הכי עד הנה לא היה מה לבכות? ויאמר להם אכן כן, אבל זהו האחרון וכעת נשארתי בלתי כתנתי לעורי, ונענה הרב שך ואמר אבדנו הרבה גדולי תורה אבער דאס איז דער לצטער.....
ואמנם תמהו אז השומעים, המבלי ת"ח ויראי ד' נותרנו?! אבל ביארו כי אכן בבחינה ומדה ידועה אבדנו אכן את האחרון...
וכעת בהסתלקותו של צדיק זוהי ההרגשה והתחושה הראשונית שממלאת את הלב, וי לן כי חסרנו את האחרון, השריד היחיד אבד, כלי המשכית המיוחד, המזכרת האחרונה.
היטיב לפרש בנו הגאון שליט"א, כי בעודו עמנו הן חיים היו בתוכנו אדירים אשר בארץ, משכונה הקדושה שערי חסד, הגר"ד בהר"ן הגרי"מ חרל"פ הגרא"ש פפרמן וכל קדושים עמהם, אוירא דירושלים של מעלה, הגר"י הלוי מיפו ורבינו החזון איש, בכל שיג ושיח ובכל הנהגה ודקדוק המעשים הן היה הדור האחרון חי בתוכנו והכל נגמר והסתלק בליל ש"ק, אוי לנו כי חסרנו כלי חמדה.
קשה וכמעט בלתי אפשרי להתחיל להקיף כטיפה מן הים, מהות גברא רבה הלז, אשר לתארו נדרש דמות ענקים דכוותיה, ובכל זאת הלב מציף נטפי זכרונות רבי גוונים ואם אמנם ככלב המלקק מן הים.
הדבר הראשון שמתעורר בדמיון הדמות הכבירה הוא ללא ספק חיבוריו התורניים, קשה שלא להפריז ולקבוע שכמעט ואין להם אח ורע בספרות התורנית של דורנו ולמעלה הימנו, מבחינת היקפם של הנושאים והשטחים הרבים בהם עסק, ממנהגים והלכה ברורה ביסודיות בלתי מוכרת כלל ועד דקדוק ומסורה, מבירורי סוגיות למדניים בעומק העניינים ועד הנהגות טובות ליחידי סגולה, מדרשות מלאים התעוררות זכה ותמימה בכל השטחים, אלול מועדים בנ"א לקונו ולחבירו עבודת התפילה והמדות שקידת התורה ושמירת הלשון, ועד חכמת האמת בבהירות ופשטות מאידך ועמקות ועיון לאידך, כפי שמעידים חכמי האמת בדורנו, וכן תקוני וביאורי תפילה, קיצורי הלכות ותולדות חכמים וצדיקים,
כולהו איתנייהו ביה, אחת מהנה לא נעדרה, בכל מקום שאתה ממשמש אתה מוצא בהם טעם וסברא, בשפה ברורה ומאירה.
אופי בירורי ההלכות הרבים שכתב מצטיינים הרבה מלבד בעיון נמרץ בספרי הראשונים והקדמונים והפוסקים האחרונים גם בהיקף הפרטים הדקים ומקרים בלתי שכיחים, מהם אשר לא נמצא זולתם באף ספר מהפוסקים אשר לפניו, דוגמאות זעירות לכך: אבלות בפורים המשולש, שאלה שכל גדולי ירושלים שהחליף עמהם מו"מ בזה ראו כן תמהו שלא עלתה על לבם לדון בזה (ואיהו גופיה ז"ל מעולם לא בא לידו למעשה פורים דמוקפין), טעה והתחיל אתה חונן ביו"ט שחל במוצ"ש מהו באתה חוננתנו? אונן, מהו בעירוב תבשילין? אשה אבלה אם יקנה לה בעלה דבר שמחה ליו"ט, אם אבל מותר ללמוד הלכות ט"ב, והנה מענייני קבלה: כוונת תוספת נר"ן דשבת ביו"כ שחל בשבת, גם חדושי דינים שלא הורגלו בפי הפוסקים והוא הראשון שעוררם כמו זהירות באכילת פת בכיסנים שמא פוטרת השתיה או הוצאת מרק קפוא ביו"ט והפשרתו על האש שהוא מוליד, וכהנה לעשרות ולמאות בלי גוזמה.
חשבתי לעצמי, מלבד עיון ההלכה הנמרץ שבזה, שלא להניח הלכה בלי לברר כל תוצאותיה במקרים אפילו היותר בלתי שכיחים, הרי מונח כאן גם אהבה בלי מיצרים לנשמת התורה, בלתי אפשרי להעלות על הדעת פרטי הלכות קריעה לנמצא על חוף הים ול"ע א' טבע ומת ר"ל אימתי חשיב כעומד ביציא"נ וכו' בלי דבקות מוחלטת כשהתורה והדין מתמזגים עם החיים על כל תהלוכותיהם בלי שום שיור,
נקודה נוספת, הרי רוב הבירורים ההלכתיים שהעלה מתמקדים גם במנהגי עדות שונות ובהלכות שאינן נוגעות כלל למחבר, והתעוררותו לבירור ומיצוי הדין שכזה לא בא מאשר נשאל כי גם ברשימות מימי חרפו ממש רואים סגנון הלזה, אין זאת כי אם מיראה טהורה ואהבת השי"ת שליוותה כל כתיבה ועיון שעסק בהם,
הזכרנו מנהגי ישראל, הרי לא היה כמוהו בידיעת המנהגים למחלקותיהם וסוגיהם לכל הקהילות, תימן אלג'יר מרוקו אשכנז מערב ומזרח פולין וכו' גם מבחינה היסטורית היכן התפלגו המנהגים ומנין שרשיהם, עד שרבני קהילות פנו אליו בבירורים הנוגעים למנהגם שלהם, יפה אמר חכ"א מבני אשכנז כי היחיד שמסוגל לדון בנוהגים מנהג שאליו הוא מתנגד חריפות, איך למעשה ינהגו בפרטים אחר שבפועל כן נוהגים כן, הוא ניהו הגרש"ד זללה"ה,
גם נושאים שנשכחו לגמרי העיר והאיר בספריו, דוגמת ספרו הכביר 'פלגי מים' על דיני תעניות הגשמים לפרטיהם ודקדוקיהם, למרות שמסיבה בלתי ידועה אין נוהגים בהן בזה"ז, סידר בזה הלכה ברורה לפרטי פרטים ממש כאילו המדובר בדינים מצויים שבכל יום, כמו כן חיבור מיוחד על תיקון חצות בצירוף התעוררות לקיום ההלכה שבשו"ע סי' א' עם פרטים ודקדוקים בסדר ההנהגה בזה, (כשביקרו להבל"ח הגר"ח קניבסקי שליט"א סיפר לו כי הוא משתמש בספרו זה מדי לילה).
בהנהגתו לזולת הפליא מאד לכל מי שפגש בו אפי' פעם יחידה איך שכיבד כל יחיד, אפי' בחור צעיר, כשפנה אליו בל' רבים, ואוירה נעימה בהסבר פנים, מימי בחרותו נמצא פנקס קבלות ובו רשום 'לקבל כל אדם בפנים מאירים' ובאמת שאפילו הרגילים במחיצתו דבר יום ביומו הופלאו מהתעצמותו בכל פעם מחדש ליתן הרגשה הכי נעימה עם שכנגדו, ויש לדעת שדבר זה לא היה על פי טבעו כלל, שלא היה מחפש חברת אנשים להתרועע והיה לטורח עליו כל אריכות יתרה של שיחה, ובכל זאת למי שלא הכירו בפנימיותו לא יאמין כי כן הוא.
ודקדוקיו בנוחות וטובת הזולת היו עצומים, כעת אני נזכר איך בקריאת התורה בעת שכבר קשתה עליו הנשימה והכל נעשה בטורח גדול מאד ולא דיבר כלל מרוב התאמצות, כשהגיעו לקריאת הפטורה ושאלוהו אם אפשר להתחיל ולא הסכים ורק לאחר כמה רגעים הבינו כוונתו שהרי העולה החדש מקצה ביהכ"נ אינו יודע כי יש לדפדף להפטורת אחרי מות, וכהנה רבות יכלה הזמן בסיפורים, זכור אזכור ותשוח עלי נפשי איך שבהיותו רב להושיע בצדקה אירע ובאה לפניו אשה הנראית כאינה בריאה ברוחה ובנשמתה וד"ל ותבעה ממון, לאחר שנתן לה סכום שלא הספיק לדעתה החלה לתבוע בקול גדול ובחרפות, והוא יושב ושותק מעביר על עלבונו וממתין בנחת שתסיים בזיונותיה בלי להרשות לסלקה כלל, לאחר שפנתה והלכה התעורר והחל לייסר עצמו, לא פחות, שמא לא נתן מספיק לפי ערך נמיכות רוחה, ובלשונו 'אולי היא שבורי' (במלעיל, היינו שבורי לב כדרכו לדבר בקצרה), ולא נחה דעתו עד ששלח לחפשה ובאמת הלכו מתלמידו לבקשה ולא נמצאה וממש לא נרגע כל היום ההוא וכל הלילה, ועד זיבולא בתריתא, יומא דנח נפשיה דרבי ערך שעה קודם מותו כשיסוריו תכפו וגברו (ולא היה מסוגל לקדש על הכוס אפי' ע"י שומע כעונה) והנה שם אל לבו שאחד המסייעים הוא אברך שבודאי מחכים עליו בביתו לקידוש, הפציר בו לשלחו ולא נרגע עד שהובטח לו כי יש מי שיקדש לה.
בדרך כלל היו סועדים על שלחנו בשבת כל מיני בחורים והשתדל מאד שיהיה תמיד זימון והנה מחמת סיבה הנוגעת לעדינות נפשו לא היה שייך שאחד האורחים ימשיך להגיע, אך מה עושים? הרי ייפגע באופן שיאמרו לו להפסיק מלבא, ובכן קרא לי ובקשני להודיע לכל הסועדים כי מעתה ואילך יאכל לבדו ואין איש עמו, עד אחר תקופה ארוכה בה סר החשש הנ"ל חזר ופתח דלתי ביתו, קשה להצטמצם לסיפורים, למרות שיש כהנה לאלפים, כי דמותו המאירה עומדת לנגד עיננו וכולה קורנת חסד ונעימות לכל מבקש.
משמת ר' שריה בטלה יראת חטא
יראתו מנדנוד עבירה היתה ממש מפחידה בפועל, שמעתי מראש ישיבה ת"ח עצום, כי בבחרותו אירע שנשתכר בפורים ולאחר פכחונו נגש אליו הגר"ש בתוכחה: הא כיצד שוכבים אפרקדן?! והוא, שלא זכר כלל שכך היה אמר כמתנצל הן שיכור הייתי ולאו אדעתאי, אמר לו רבינו 'וכי מהגג היית עולה ונופל?!' באופן שהורגש בחוש כ"כ יראת החטא עד שהיום, כארבעים שנה אחרי המעשה עדיין מרתתים הדברים בקרבו, ובאמת יש לציין בזה איך שבשבועיים האחרונים בהיותו מאושפז בטיפול נמרץ והרופא הודיעו כי לצורך טיפול נשימתי חיוני עליו לשכב על גבו באופן קבוע, הודיעו בתוקף כי מימיו לא שכב פרקדן ואין בדעתו לעשות זאת כעת, והוסיף, אם מדובר בפיקוח נפש ממש (ולא 'רק' בייסורים המשברים גופו ורוחו של אדם) ובכן, מסכים הוא לשבת למשך שארית ימיו עד יום מותו על כורסה...
כעת עולה בזכרוני איך שהזהיר פעם כי לדעתו זמן קריאת שמו"ת דוזאת הברכה מסתיים אחר שהחלו לקרוא בפרשת בראשית ואעפ"י שהוא רק ממנהגא שלא יקטרג השטן, וסיים 'ואלו שקוראים אחרי כן לא יוצאים' כשעד הרגע אני נרעד להזכר באיזו חרדה ממש אמר זאת, ביטול דינא דגמרא!
באיזהו מקום כתב פעם כי חובה על האדם בקיום מעשה המצוות לברר היטב איך מקיימן על הצד היותר נכון עם כל הדקדוקים וההידורים התלויים במצוה, שייצא חובת הדין כראוי, ואמנם בד בבד ובמקביל צריך להתעורר ולהתעלות במעשה על ידי רגשות קדש ומחשבות נעלות להתרומם בקיום המצוה בשמחה וביראה וכוונת פנימיות המצוה בין על פי פשט ובין על פי הנסתר, ושני עניינים אלו שווים לכל אדם, אלא שכל אחד שייך בהם לפי דרגתו ומצבו,
הנה כי כן, כה ראינו בעיננו ובאזננו שמענו את דקדוקו בקיום המצוות הדק היטב, מקריאת שמע 'פשוטה' של יום חול היה אפשר להתעורר ליראה ואהבה ובאותה המדה גם ללמוד הלכתא גבירתא, בדקדוק, בריכוז, בכוונה, ובנחת, וכן תפלת העמידה כמונה מעות כמתחטא לפני אביו, לא התאמץ באופן שהיה נראה לעין, רק שפך לבבו בנחת ובתחנונים לפני קונו, היה תענוג מיוחד לראותו עומד בתפלה,
אשרי עין ראתהו אחרי קריאת מגילה, איך פניו קורנות באושר מיוחד, כאשר נרגע ממתח של כשעה וחצי, מתח נפשי וגם פיזי ממש, לשמוע כל מילה, לכוין לצאת, להרגיש פרסומי ניסא, לתקן הנצרך על פי סוד, באמת שלפני כל מועד או מצוה היה אפשר למשש בידיים את המתח והצפיה הדרוכה שהכל יילך כשורה ויצליח לקיים מצות בוראו, שמעתי מאברך שסיפר על עצמו שהזיל דמעות בראותו את הגר"ש איך שעומד דרוך עם השמש על פתח חצירו, כפוף מעט לכיוון הנרות, כשבידו שעון וכל שרעפיו נתונים למצוה המוטלת עליו, ממתין לזמן המדויק של השקיעה,
יש להבהיר כי עם כל המתח הכבד, לא היתה אוירה של עצבנות כלל, התחושה שלי היתה אמנם של כובד ראש שנובע מהאחריות הגדולה אך היה נעים להיות במחיצתו,
באמת שלספר דקדוק וחביבות המצוות הן יכלה הזמן ועדיין לא נתחיל במלאכה, עבודת התקיעות שהחלה עוד בר"ח אלול, כשהר"יב שליט"א הבעל תקיעה הוזמן להתנסות לפניו במשך כל החדש כמה פעמים ולמוד הכוונות, וד' מינים, הטרחה ומאמץ ודאגה לפני החג זמן ניכר, כבר היתה בדיחה שמחנוכה הוא כבר דואג למנין בסליחות (מנין יחיד במינו, באשמורה שלישית, ואכ"מ), והנענועים עצמם כשהיה ניכר לעין איך כל גופו מתאמץ לנענע כראוי ועם הכוונות, (נדמה לי שיש מזה מוסרט), ובמוצאי היום הקדוש יוהכ"פ איזו שמחה קרנה ממנו, איזה אושר, כפרה סליחה טהרה, כמה ימים שהיה מאושר כל כך, הקדיש בסוף נעילה עם הניגון של יו"ט אשר עין לא נותרה יבשה בראותם את איש ההלכה ה'עובד' הגדול בשמחתו העצומה, אמנם מלבד השמחה מהכפרת עוונות וכו' היתה זו שמחה של מצוה כפשוטה, הן זכיתי לקיים היום בה' עינויים ווידוי ותפילה וברכת כהנים וכו' היש עונג לבן אנוש זולת זה?! בקיצור, קשה קשה להאריך כ"כ כי ההרגשה שאינך מתחיל אפי' בתיאור, אבל אי אפשר בלי בכלל, אז משהו נכתב איכשהו,
מחומרותיו ודקדוקיו אפשר לחבר ספרים, ואין לדבר סוף, בשנת שמיטה הרי לא אכל מיבול נכרי כידוע גם באופן שאין חשש סחורה, זאת משום ההנהגה שלא ליהנות מדבר שאדם אחר נכנס לחשש סכנה עי"ז (ובענין זה - משגיחי הבד"ץ), ממילא היתה בעיה, מנין לחסה למרור? וכל השבועות שלפני פסח מלאים בהשתדלויות ומאמצים, ואיזה אושר היה נסוך על פניו כשהביאו לפניו מלונדון, כאדם שזכה באוצר,
וכמו שנזכר, חרדתו מפני אי קיום המצוה לא גרמה כלל (כמו שלפעמים רואים) לחסרון משהו בהתרגשות הלבבית בקיום המצוה, ולא גרם לו כלל לעשות משהו באופן 'מלומדה' וכיו"ב, בת"ב האחרון ישב ואמר קינות כשש שעות ברצף, מאז ותיקין עד ערך 2 בצהריים, כשמנין המנחה כבר גמר תפלתו מכבר, ודמעתו על לחיו משך כל הזמן, וכך כל מצוה וכל ניהוג וכל מועד, ביסודיות עם כל הרגש,
צהלתו על פניו, ואבלו בלבו, ברשימה שהכין לעת פטירתו, בכלל היה כל ימיו מתכונן והולך ליום הסתלקותו כידוע ממי שהכירו אפי' פ"א, הזמינוהו לשמחות בעוד יומיים התשובה האופיינית: 'בלי נדר, אם אחיה', וכן באופן הזה יום וליל, אף פעם לא נתן לעצמו לחוש בטחון כ"ש בקשר לחייו, עכ"פ ברשימה ההיא כתב שעל מצבתו יש לחרוט משפט יחיד (חוץ משמו ושם אביו): התייסר כל ימיו בייסורים, ופ"א נשאל בפליאה, הן כל ימיו לא ידע מכאובים באופן מיוחד (אמנם מחלת אשתו היתה קשה והתאלמן יחסית צעיר, אמנם לא היה נראה שע"ז המכוון), והשיב שאין הכונה לייסורי גוף אלא ייסורי נפש, מקוצר השגתו בעבודת ד', בינו נא זאת, דרשוני וחיו!
ומזה נזכרתי איך ששאל פ"א מהי השמחה שנצטוינו במועדים והיאך מגיעים אליה, הוא מותיב והוא מפרק, אכן, דרך יראי ד' שלבם בוער בקרבם על מדרגתם הרוחנית ויקד יקוד אש תאוותם הבלתי ממומשת ממדרגות גבוהות נכספות, וזהו שציותה תורה בחג, כלשונו הטהור: 'מעט פחות הלקאה עצמית', ובזה אפשר לבוא לשמחה, דעו וראו נא, וכי לא יכל לתרץ בפשיטות שהתבוננות 'אתה בחרתנו' וכיו"ב מביאה לשמחה וכו'? לא זאת היתה שאלתו על מה יש לשמוח, אלא כיצד אדם מסוגל לשמוח בכלל אם מצבו אינו מתוקן ואינו מספק, ותשובתו כי על ידי התמקדות מסויימת בחלק הטוב שבמדרגתו,
וצהלתו בפניו תמיד, עם הכאב הגדול הלזה אף פעם לא ניכר על פניו צער וכיו"ב, תמיד דברים נינוחים, בבת שחוק, ובפנים מאירים.
ושננתם, ודברת בם, שקידתו המופלאה (ממנה שכחו בהספדים), איך כל יומו היה רצוף מלימוד ללימוד מקבלה להלכה ואגדה ומעיון לשיעור כל היממה היתה רצופה בזמנים קבועים ללימוד,
אדם כי ימות באהל, אל ימנע עצמו מד"ת אפי' בשעת מיתה, בער"ש חקת הבהילוהו לביה"ח עם דלקת ריאות חריפה וסבלו היה רב, להתפלל וללמוד כמו שרצה כמובן לא יכל, וייסוריו תכפוהו מרגע לרגע, ואמנם במוצ"ש הגעתי לבקרו ותוכ"ד שהרופא מפיק ומעייל צנתרא מבשרו, ואכמ"ל במצב שהיה שרוי, ומייד שראני אמר תיכף 'על מה אני חושב בדיוק הרגע? מניין לפמ"ג נגד פשטות הרמב"ן שאיסור רחיצה בתעני"צ הוא רק בחמין כל גופו? קשה מאד, בפשטות הוא כמו ת"ב ומנ"ל לחלק? קשה מאד' וכל זה כשמלופף בייסורים במחטים וצינוריות, בגלות מביתו, וכשריח מוות באויר משכנו לחדר שנפטר...
שמירת לשונו ידועה ומפורסמת פרסום גדול, כמדומה שאמר פעם שאף שאינו אוהב פרסום ומרחיקו מאד, בכל זאת את העניין הזה מספר לכ"א ואדרבא חפץ בפרסומו, שעי"ז יתנו אנשים אל ליבם כי אפשי ואפשי לחיות תשעים שנה בלא דבר עוון בשפתיהם, וכן מניעת הדיבור בשויו"ט בדברי חולין שנזהר בזה כל ימיו, (גם בליל ש"ק האחרון כשעה קודם לפטירתו ביקש שישאלו משהו מהרופא והכל ברמז בלי דיבור ואכ"מ), לא הסתיר זאת ואך פרסם, ואכן זאת היתה לו כי כמה וכמה מדקדקים עלו בעקבותיו, וקיימו וקבלו גם הם ע"ע, וד' עמהם.
מה נאריך ומה נדבר קרת הגדול הזה, דרשו מעל ספר תורת א' אחת מהנה לא נעדרה, את הכל עשה יפה בעתו, נטל חמודי עולם והלך,
איני מסוגל להמשיך כעת ולכתוב, אולי בס"ד אזכה לכתוב עוד בהמשך
ההרגשה שהיתה לי כשחזרתי מהלויה, שמעתי פעם מר' ברוך גריינמן שליט"א מתפרח כי כשחזר אביו מהלווית מרן החזו"א (והוא היה כבן 10) נגש אליו ואמר לו 'אנחנו עוד ראינו אדם גדול, איך צריך להראות יהודי, אבל מה יהיה אתכם? את מי תראו?', ופרץ בבכי,
ככה הרגשתי, זכינו וראינו משהו, אולי ד' יעזרנו ללקוט ולאסוף לנפשנו מעט, אבל ילדינו מה יהא עליהם?! בצל אלו עובדי ד' נוכל להכניסם? ומה דמות נערוך להם?