התנא הירושלמי מניו-יורק: 40 לפטירתו של פרופ' שאול ליברמן
מכתביו האישיים של הרב פרופ' שאול ליברמן חושפים פנים לא מוכרות של הגאון התלמודי הנודע, שלצד חוש הביקורת החריף שלו היה גם בעל לב רגיש ואפילו הומור שובב. ארבעים שנה למותו
מאת אביעד הכהן י״ג בניסן ה׳תשפ״ג (04/04/2023 16:06)
כאשר הכרת אותו מקרוב, הבנת למה נקראו מחברי התלמוד 'חכמים'. כשעמדת על טיבו, ראית לפניך אדם שלא זו בלבד שכל כולו תורה, ידע, חריפות ובקיאות בהירה בכל מכמניה של ספרות עצומה וענפה, אלא גם אדם חכם, פיקח ושנון בהוויות העולם. נותן הוא בך את עיניו הכחולות, השובבניות, ואתה חש כי תוך כדי כך הוא קורא את מחשבותיך הנסתרות כקורא במגילה.
כדברים האלה כתב לפני שנים רבות דודי, הרב פרופ' פינחס פלאי, על מורו ורבו הרב פרופ' שאול ליברמן. ל"דור אשר לא ידע את שאול" ייראו אולי הדברים כגוזמא בעלמא, כתיאור של חסיד את רבו (אף שליברמן היה ליטבק שבליטבקים). אבל בעבור אלה שהכירוהו מקרוב וראו בו את חכם התורה הגדול שבדור, יהיו הדברים מובנים מאליהם.
דמותו ומהלך חייו של הגאון התלמודי ר' שאול ליברמן היו לכאורה מלאי סתירות וניגודים. הוא החל את דרכו במוטלה שבבלרוס (העיירה שבה נולד גם נשיא המדינה הראשון חיים ויצמן), וקנה את תלמודו בבית אביו ובמפוארות שבישיבות ליטא (בהן סלובודקה ונובהרדוק), אך נודע לשם ותהילה במכון למדעי היהדות שבאוניברסיטה העברית, שבה סיים את שני תאריו הראשונים; הוא למד בחברותא עם הראי"ה קוק בשנותיו האחרונות, עמד בראש מכון הרי פישל לדרישת התלמוד, והיה מקורב, שלא לומר נערץ, אצל רבים מגדולי חכמי התורה שבדור (ובהם הגרי"ד סולובייצ'יק, ר' אהרן קוטלר, והרבנים הראשיים לישראל יצחק אייזיק הלוי הרצוג, יצחק נסים ושלמה גורן) – אבל את רוב שנות יצירתו הגדולה עשה בין כותלי בית המדרש לרבנים (JTS) במנהטן, מעוז התנועה הקונסרבטיבית, שליברמן גם עמד בראש "ועדת ההלכה" שלה. זאת ועוד: ליברמן היה מגדולי אוהביה של ירושלים וארץ ישראל, אך כאמור מרכז חייו במשך שנים רבות הייתה ניו־יורק.
הואיל ומטבעי אינני יכול לדבר עם שום אדם בלב ולב, התנהגתי שלא כשורה כלל ואני מאד מאד מצטער על כך", כתב ליברמן לרב שמואל מירסקי, והתנצל על "יהירות ריקה של מחבר שבטוח שכולם קוראים את דבריו"
שאול ליברמן היה "בנם של גדולים". הדורות הקודמים של המשפחה כללו אישים כר' צדוק הכהן מלובלין ובעל שו"ת "דברי מלכיאל"; החזון איש היה בן דוד ראשון שלו, ואף חלק עימו לעיתים חדר משותף; הרב מאיר בר־אילן, בנו של הנצי"ב ומנהיג המזרחי, היה חמיו (אבי רעייתו השנייה, יהודית, מחנכת דגולה בפני עצמה), וממילא גם כל בני "משפחת האצולה" – לרבות הרב יוסף דב סולובייצ'יק מבוסטון ודודו הגרי"ז, ר' יצחק זאב סולוביצ'יק – היו קרוביו.
אך לא בזכות ייחוסו המפואר קנה ליברמן את עולמו, אלא בזכות עצמו. בזכות בקיאותו בכל חדרי ספרות חז"ל, ולהבדיל בכל מרחבי הספרות היוונית בת התקופה; בזכות כוח זיכרונו המופלא, שהיה יכול לשלוף ממנו בתוך שניות – הרבה לפני שהיו בעולם מחשבים, מאגרי מידע ומנועי חיפוש – כל מאמר בספרות חז"ל לרבדיה וגווניה השונים; בזכות שקידתו העצומה בתורה, שאותה אהב אהבת נפש ובה הגה יומם ולילה, ובזכות חוש הביקורת המופלא שלו.
התהילה שזכה לה בערוב ימיו לא הייתה נחלתו בראשיתם. לאחר שנה קצרה של לימודי רפואה באוניברסיטת קייב, החליט ליברמן לשנות כיוון. הוא עלה לארץ בשנת 1927, התקבל לאוניברסיטה העברית והשלים בה שני תארים בתלמוד. כבחור מבוגר יחסית, בן 29, החל בקריירה מדעית מזהירה, ועד מהרה יצא מוניטין שלו בכל הארץ. אך גורלו לא שפר עליו. בשנת 1931 מתה עליו בדמי ימיה רעייתו הראשונה רחל, נכדתו של ר' ירוחם יהודה ליב פרלמן, ה"גדול ממינסק", בת חתנו, הרב אליעזר רבינוביץ, רבהּ של מינסק. הראי"ה קוק הגיע להלוויה, ובין המספידים היה בן עירה, ר' מיכל רבינוביץ, מחכמי ירושלים, ובעל הוצאת הספרים "דרום" שעל ידו הדפיס ליברמן כמה מביכורי יצירתו.
הצלחתו עוררה גם את קנאתם של רבים. מתח סמוי, שהיה מלווה לא אחת ביחסי אהבה־קנאה, התקיים במשך שנים בינו ובין מורו הגדול, פרופ' יעקב נחום אפשטיין. ככל הנראה, דבר זה מנע ממנו לקבל אישור לכתוב עבודת דוקטור באוניברסיטה העברית. במקום לקבל משרת הוראה תקנית באוניברסיטה נאלץ ליברמן לקושש לו עבודות מזדמנות, בין השאר כעוזר מחקר זוטר. הייתה זו מכווה צורבת שממנה לא נרפא עד סוף ימיו. לא אחת רעב ליברמן ללחם. בצר לו ניסה להרוויח מעט כסף, בין השאר כמורה לתלמוד בבית המדרש למורים של המזרחי.
בשנת 1940, משכלו מקורות פרנסתו, החליט להגר לארה"ב, ולקבל את ההצעה המפתה שהוצעה לו בסמינר לרבנים הניו־יורקי: משכורת מלאה תמורת שעות הוראה מעטות, כשאת כל שאר זמנו יכול היה להקדיש ללימוד ולמחקר.
מפעליו התורניים והמחקריים של ליברמן היו חובקי עולם. בראשם ניצב פירושו המופתי על התוספתא, "תוספתא כפשוטה", ולצידו עשרות רבות של ספרים, מחקרים ומאמרים שכל משפט בהם שווה את משקלו בזהב, ולא לחינם נלמדו בקפידה על ידי תלמידי חכמים וחוקרים כאחד. לעתים קרובות, בכמה שורות מתורתו גלומים חידושי תורה שאצל אחרים היה בהם כדי לפרנס מאמר שלם.
ליברמן מעולם לא כתב עבודת דוקטור, אך כיהן במשך עשרות שנים כפרופסור לתלמוד בבית המדרש לרבנים בניו־יורק. הוא העמיד תלמידים הרבה, שכמה מהם – כמו הפרופסורים דוד הלבני ושמא פרידמן, חתני פרס ישראל – זכו לתהילה בפני עצמם. ליברמן נמנה גם עם "חכמי ישראל" שדוד בן־גוריון פנה אליהם כדי לברר את שאלת השאלות "מיהו יהודי".
על התמדתו יכול להעיד הסיפור הבא. היה זה באחד הבקרים בחורף הניו־יורקי, שבהם ישב ליברמן בחדרו שבבניין הסמינר התיאולוגי. על שולחנו ערימת מכתבים שנפתחו על ידו בזה אחר זה, תוך שהוא דואב ונאנח בהגייה ליטאית: "אח, בִּיטְל תֵּיירֶה, בִּיטְל תֵּיירֶה" (ביטול תורה). דודי המנוח, פינחס פלאי, שנקלע לחדרו באותה שעה, לא רצה להפריע למורו ורבו במלאכתו. אך בחלוף כעשר דקות הרהיב עוז ושאל: "מדוע הינך כה מצר ודואב למקרא המכתבים שעל שולחנך?". ר' שאול הביט בו לרגע, וזיק של שובבות ניצת בעיניו. "מבקשים ממני לכתוב המלצה על פלוני, ולדבר באירוע לכבודו של אלמוני", נאנח. תמיהתו של דודי גברה: "להמליץ? מזמינים אותך? והלא אינך חייב ללכת". "ללכת?", השיב ר' שאול, "בוודאי שלא אלך, אבל לקרוא את ההזמנות האלה זה ביטול תורה!".
סיפור זה אופייני לעולמו של ליברמן, שעשה כל ימיו תורה וחס על הזמן שנאלץ לפרוש מתלמודו לשם עיסוק במילי דעלמא. בחדרו, כך סיפרה השמועה, לא פעלה מערכת חימום בחורף הניו־יורקי הקר, ולא היה בו ולו כיסא אחד ראוי לשמו. זאת כדי להקשות על הטרדנים הרבים שפקדו את חדרו בניסיון לבלות במחיצת הגאון הירושלמי ולהתבשם מתורתו וחריפותו, ולמנוע מהם לכלות את זמנו בדברי הבל ורעות רוח. ליחידי הסגולה שביניהם, כמו דודי, שזכו לחיבה מיוחדת, היה שמור כיסא מתקפל קטן שהוסתר מאחורי הווילון שבחדר, והוצא אחר כבוד מעת לעת.
לצד התמדתו בתורה עשה חיל גם בעסקי הבורסה הניו־יורקית. אגב, באחת הפעמים פגש את דודי במעלית, בשעה שמונה בבוקר. "כמה כסף כבר הרווחת היום?", סנט בו. "כסף? השעה שמונה בבוקר וטרם התחלתי את מלאכת יומי". "אני", חייך ליברמן, "כבר הרווחתי הבוקר 5,000 דולר, מהעלייה בשווי מניותיי". חלק גדול מהונו תרם לצדקה, תוך שהוא תומך במשך עשרות שנים בתלמידי חכמים עניים, לצד מוסדות שהוקמו בזכותו כמו המכון הגבוה לתורה (ה"כולל") באוניברסיטת בר־אילן, ומכון יהודית ליברמן במושב בית מאיר הקרוי על שם רעייתו.
ר' שאול לא היה איש רעים להתרועע ולא נשא פנים לאיש. כמי שהיה אמון על מסורת הלמדנות הליטאית, הביקורתית והמחמירה, נודע ליברמן כבר בצעירותו כמבקר שנון וקפדן. לצד העידוד שהעניק לתלמידים צעירים, ביקר – לא אחת בחריפות יתירה – את כתביהם ומחקריהם של חכמים ומלומדים נודעים, ולא חשך מהם את שבט לשונו.
כך, למשל, כתב באחרית דבר לספרו של ידידו פרופ' גרשם שלום על מחקר הקבלה: "שטויות הן שטויות, אבל מחקר ההיסטוריה של השטויות עשוי להיחשב מדע". בהזדמנות אחרת, במכתב פרטי לגרשם שלום (שפורסם על ידִי לפני כמה שנים), כתב דברים טבולים בלעג ובסרקזם על הספר "ר' מנדלי מקאצק", חיבורו של עמיתו להוראה בסמינר, הרב פרופ' אברהם יהושע השל. ליברמן כתב: "בא הרב על עונשו, וזכה ביחיד מיוחד במינו שמפיץ את תורתו". שנים לאחר מכן ביקר בחריפות את תרגומו של יעקב ניוזנר לתלמוד. את ביקורתו מיצה בכותרת הסרקסטית "טרגדיה או קומדיה?", וחתם אותה באמירה שלפיה מקומו הראוי של תרגום זה הוא בפח האשפה.
אלא שלצד חריפותו וקפדנותו הליטאית, והחספוס שלא אחת נהג בו מלבר, ניכר בליברמן מלגו גם צד רך, עדין, רגיש ומאיר פנים. כך, למשל, במכתבים נוגעים ללב שכתב לידידו יעקב דוד אברמסקי (נינו של הרידב"ז ובנו של ר' יחזקאל אברמסקי, מגדולי התורה שבדור ובעל "חזון יחזקאל" על התוספתא), ששכל את בנו יונתן, שנהרג בגיל 13 מכדור של צלף ירדני במהלך המצור על ירושלים במלחמת העצמאות. מזלו של אברמסקי, פולמוסן חריף ורחב דעת, לא שפר עליו, ולמרות כישרונו היו חייו רוויי סבל, צער וכאב. במכתביו ביקש ליברמן לעודד את רוחו, וניכרת בהם רגישותו הרבה לכאב האנושי.
במכתב נוסף, שנשלח לז'נבה, המליץ ליברמן על שני תלמידי חכמים צעירים לקבלת מלגת קיום חשובה מקרן רוטשילד. "אני מבקש להמליץ בתחילה על הרב חיים קנייבסקי מבני ברק. הוא פירסם כחצי תריסר ספרים. תוכן אחד מהם, שעניינו במקורותיו של הרמב"ם, משולב כיום בחלק ממהדורות משנה תורה. להערותיו על המסכתות הקטנות שבש"ס אין תחליף דומה. הוא ידוע רק בין קומץ קטן של חכמים מכיוון שאת רוב ספריו הדפיס בעילום שם. אני מחשיב אותו אפילו יותר מאביו הסטייפלער". ר' יעקב קנייבסקי, אביו של ר' חיים, נמנה עם מעריציו של ליברמן; היה ביניהם קשר רב שנים גם בזכות קשרי המשפחה ביניהם באמצעות החזון איש, גיסו של הסטייפלר.
במכתבים אחרים עולה ובוקע צד נוסף באישיותו של הגאון התלמודי: חוש הומור מלווה בזיק של שובבות. כך למשל, במכתב לפרופ' אניטה שפירא עם הופעת הביוגרפיה שכתבה על ברל כצנלסון, כתב לה ליברמן: "אני משער שספרך עורר קנאה בין הסופרים (ובייחוד בין הסופרות), ולאו דווקא להרבות חכמה. ואם לחשך אדם לומר שיש בספרך כמה אי דיוקים, תאמרי לו: אלו הן נקודות חומות על שפתה העליונה של אישה יפה, שאף הן מוסיפות לה חן".
בהמשך סיפר בהתרגשות על פגישתו הראשונה עם גיבור הספר, מנהיג תנועת העבודה, ותיאר בכנות ובגילוי לב את השפעתו של הספר עליו. ראויים הדברים להיות מובאים כאן בהרחבה:
"הבחורים שלנו מסרו את נפשם במלחמת השחרור ובמאבקיה של המדינה שקמה מחדש. הם מסרו את נפשם לפני הקמת המדינה במלחמתם בעד הגנת היישוב. מסירות נפש מעין זו מצויה אצל כל העמים. אבל העלייה השנייה מיוחדת במינה היא. בחורים צעירים מוסרים את נפשם לא ברגע אחד אלא בכל יום ובכל שעה. ובעד מה? בעד הבל של קדרה שאף הוא עדיין אינו קיים במציאות. אינני יודע דוגמה לכך. את ציירת את החיים בכינרת באמנות רבה. הכרתי כמה מן החלוצים של העלייה השנייה מקרוב, והרבה מהם היו מבאי ביתי, ואף פעם לא הזכירו אפילו ברמז את העבר.
"את ברל פגשתי בפעם ראשונה במסעדה של הפועל המזרחי בסוף שנות העשרים. באותו זמן הייתי עולה חדש מרוסיא. ברל היה רגיל להתיישב על ידי בשולחן. חקר אותי על החיים ברוסיא ועל הציונות. אמרתי לו שברחתי מרוסיא מפני הסכנה, ועל הציונות אינני יודע כלום. בקיוב לא הכרתי אף ציוני אחד, ובאוניברסיטת קיוב התרחקתי מן הסטודנטים היהודים שהיו בעיניי בחזקת קומוניסטים, מרגלים ומלשינים. כאן בארץ אני מחפש פרנסה, ואין המזל מראה לי פנים יפות. עכשיו ברור לי שהייתי בעיניו 'בורגני זעיר' המחזר אחרי פרנסתו (ו)אינו כדאי לבטל את הזמן להשפיע עליו, בחינת 'זה הצמח לא יעשה קמח'.
"מאידך גיסא הבטתי על ברל ממעלה למטה. יהודי משכיל ונחמד; פניו קורנות טוב לב וחכמה, אבל מה הוא יודע? אני מכיר את גוף האדם ישר והפוך (כאמור, ליברמן החל בלימודי רפואה; א"ה). אני מכיר כל אבר ואבר, כל עצם ועצם, כל עורק וכל גיד. כל גומא וכל בליטה, וכשאני קם בבוקר ואומר ברכת אשר יצר, הנני מתרגש ומתלהם מיצירת הבורא. אני יודע את התוצאות האיומות של "אם ייפתח אחד מהם או ייסתם אחד מהם". אני מכיר את המיכניקה של הלב, הריאות, כלי העיכול והמוח, כל פרט ופרט וכל נקודה ונקודה. אדם שאינו מכיר את הגוף של עצמו ואת תפקידיו השונים – מחוסר תרבות הוא. אדם משכיל צריך להיות עקבי ללכת מן הקרוב לרחוק.
"עכשיו ראיתי באיזו מידה אינני מכיר אנשים. לוּ הכרתי את ברל אלא למראית עין גרידא, הייתי רואה מיד ננס לפני ענק. הייתי שואל בעצתו, ובלי ספק הייתי מקבל אותה. הייתי הולך לקיבוץ ושאלת הפרנסה הייתה נפתרת מאליה. לעבודה קשה ומפרכת הורגלתי מנעוריי והיא הייתה ערֵבה עלי. לחיות ככלב למדתי בשנות הרעבון בימי הבולשביקים. לפוליטיקה לא הייתי מתפתה מחמת השנאה הטבעית לשקר ולצביעות, וממילא הייתי נשאר בקיבוץ כל ימי חיי. אבל כנראה שאין אדם קובע לעצמו את דרכי חייו ועתידו.
"עכשיו תביני את הרושם של ספרך שפגע בי באופן אישי. כבר אמרתי שהייתי בטוח שאדם בעל תרבות צריך מתחילה להכיר את הקרוב אליו ביותר, ולפיכך עמלתי להכיר מתחילה את היהדות, את הארץ ותולדותיה ואחר כך את החיים של הגויים. נדמה היה לי שהיכרתי את הארץ מלפני אלפיים שנה… ועכשיו ראיתי שלא ידעתי כלל מה שהיה בחיי ו"תחת חוטמי". זכות היא לאדם שיגלה בזקנותו את חולשותיו ואת חוסר העקביות בעקביות שדגל בה כל חייו. ברכה היא לו, ואף אני עונה כנגדך תתברכי מן השמים".
גם ילדים קיבלו ממנו יחס מיוחד. ליברמן, שלא זכה להעמיד זרע של קיימא, נהג להעניק להם מתנות ומכתבי ברכה נרגשים עם הגיעם למצוות. אלה מהם שזכו להתפלל עמו במניין שהתקיים בבניין הסמינר בשבתות, קיבלו ממנו חופן של סוכריות. באותו "מניין" היה ליברמן הגבאי הראשי, וניהל אותו ביד רמה. באחת השבתות כיבד את דודי, פינחס הכהן פלאי, בעליית "שישי", שנחשבת למכובדת ביותר. משהביע פלאי את פליאתו על כך, שהרי היה כהן, השיבו ליברמן בקריצה שובבנית: "ידעתי בני ידעתי, אך רציתי לומר לך שאלמלא היית כהן היית מקבל ממני 'שישי'".
במהלך השנים אספתי עשרות רבות של מכתבים שיצאו מתחת ידו, ואני מתעתד לפרסמם. במכתבים אלה מתגלה פעמים רבות צד שלא היה חשוף לרבים מתלמידיו ומעריציו: ליברמן האיש, האדם, ה"מענטש". לצד לשונו, הטבולה תמיד בלשון חכמים, חבויים בשיחות חולין אלה חידושי תורה לצד קטעי הומור. כך, למשל, באחד ממכתביו לידיד נפשו גרשם שלום (שהפקיד אותו כ"שומר" על ספרייתו הנדירה בביתו ברחוב אברבנאל בירושלים, כאשר עשה שנת שבתון בארה"ב), הוא כותב לו:
אמרו בתלמוד: שלשה חייהם אינם חיים: הרחמנים, הרתחנים והאסטניסים. אמר רב יוסף: וכולם ישנם בי. והמשל אומר: שלושה עלובים הם: השלומיאלים, השלימזלים והנעביכים. איזהו שלומיאל? השופך מרק שמן על מכנסיים של אחרים. איזהו שלימזל? כל מי ששופכים מרק שמן על המכנסיים שלו. איזהו נעביך? כל מי שעליו לטפל במכנסיים, לכבסן ולנקותן. וכולם נתקיימו בי.
שפכתי קומקום של מים רותחין על הרגליים, הרי לך שלומיאל. ולא על רגלים של אחרים אלא על רגלי עצמי, הרי לך שלימזל. וכשלושה שבועות הייתי עסוק בטיפול ברגליים, בתחבושות ובמשחות וכדומה. לא יכולתי לא לשבת ורגליי למטה ולא לעמוד. הרי לך נעביך מנובך. ובשעה שהרגלים אינן נשמעות לך הידיים שובתות ואין כותבים.
רגישותו וביקורתו העצמית מתגלה גם במכתב אחר, לרב פרופ' שמואל קלמן מירסקי, המתפרסם כאן לראשונה. מירסקי, רב חשוב וחוקר ספרות חז"ל, הגאונים והראשונים, נמנה עם אנשי הרוח של הציונות הדתית, וההדיר, בין שאר מפעלותיו, את ספר השאילתות לרב אחאי גאון.
"ראשית כל אני רוצה לבקש סליחה ומחילה על שחשדתי בכשרים", כותב לו ליברמן. "כשראיתיך לפני שבוע ושאלת אותי על הגירסא בירושלמי שבת פט"ו "הפה הזה טריח" והזכרת את הפסיקתא, נראית בעיני כלועג. הייתי בטוח שראית את דבריי ב'ירושלמי כפשוטו' [מחיבוריו הראשונים והחשובים של ליברמן; א"ה] ולפיכך עניתי לך ברוגזא "הכל תמצא אצלי". זו היא פשוט יהירות ריקה של מחבר שהוא בטוח שכולם קוראים את דבריו… עכשיו ראיתי ונוכחתי שלא ראית את הירושלמי כפשוטו… ובזה אינני רואה שום עוול, ובפרט שספרי אזל מן השוק".
את מכתב ההתנצלות סיים ליברמן בחשיפת משהו מצפונות לבו: "הואיל ומטבעי אינני יכול לדבר עם שום אדם בלב ולב, התנהגתי שלא כשורה כלל ואני מאד מאד מצטער על כך… בפרישת שלום ובברכת חג שמח וכשר".
בראש חודש ניסן תשנ"ב, זמן קצר לפני יום הולדתו התשעים של הרבי מליובוויטש, רמ"מ שניאורסון, תרם ליברמן סכום כסף נכבד ל"מרכז לענייני חינוך" של חב"ד, כאות הוקרה לפועלו החינוכי. "אני מתכונן לעלות לארץ הקודש בעוד כמה ימים", כתב במכתב שצירף לתרומה, "ובזה הנני מביע את ברכתי להרבי שליט"א שיתברך בברכה שנתברך בה רבי חגיי". ברכתו המקורית של ליברמן, כדרכו, רמזה לסיפור שמופיע בתלמוד הירושלמי (כלאיים פ"ט ה"ג; כתובות פי"ב ה"ג), ולפיו זכה רבי חגיי ונכפלו שנותיו מ־80 ל־160 בזכות עיסוקו בקבורת רבו, רב הונא, לאחר פטירתו.
גם הרבי, כדרכו, לא נשאר חייב, והשיב לו במילות תשובה קצרות אך חמות, שנכתבו על גבי איגרתו של ליברמן. על אמירתו של ליברמן שהוא מתכונן לנסוע לארץ ישראל כתב לו הרבי: "ויהי רצון שיקוים על ידי זה 'כתרי מינן' (כשניים מאיתנו)", תוך שהוא רומז לדברי אביי (כתובות עה, א) "וחד מינייהו עדיף כתרי מינן" (אחד מהם, מבני ארץ ישראל, שקול כשניים מאיתנו, יושבי בבל]; ועל ברכתו של ליברמן "שיתברך בברכה שנתברך בה ר' חגיי" השיב לו הרבי: "וכבר מילתי אמורה, אבל על ידי ההתעסקות בחיים כפשוטו – הדבקים בה' אלוקים חיים גו', ולא יוצרך בצדיקי כד דמך [בצדיק שרק במיתתו] נקרא חי – כעובדא דהנ"ל".
בחלוף כשנה, ביום ט' בניסן, התיישב ליברמן במטוס אל־על מניו־יורק לארץ ישראל, כדי לבלות, כדרכו, את חג הפסח ותקופת האביב בדירתו שברחוב בן מימון 22, בשכונת רחביה בירושלים. בעת שהיה המטוס בין שמיים לארץ, בדרכו לארץ, השיב ליברמן את נשמתו ליוצרו ונטמן בעיר שכה אהב, בירושלים; כמה אופייני לעולמו של התנא הירושלמי הגדול שעשה את רוב ימיו בניו־יורק.
על מצבתו ביקש לכתוב, חוץ משמו ותאריך ופטירתו, רק שתי מילים שביטאו בעיניו את מקומו בעולם, כממשיך המסורה: שלשלת היוחסין.
