מרן הגראי"ל שטינמן זצ"ל

[.השוחט]

לרגל היא"צ. למלאת ג' שנים.
רק אציין שכבר כתבתי למעלה תיאור על השיעור בישיבה קטנה.
ואחר כך עוד סיפור עם התאונה של אאמו"ר זצ"ל.
קשה עלי מאד הכתיבה.
ובמיוחד זה שמעתיקים, וכל דבר נעשה תורה מסיני.
אני מקוה שמחר יום חמישי כבר מאוחר מדי לגליונות השבוע להעתיק מכאן...
ואתחיל בהעתקת כמה עובדות שרשמתי מיד אחר הפטירה.
דמייינתי בשעתו שאכתוב מיד הכל, אבל נוכחתי מהרה כמה קשה עלי הכתיבה בענין זה.

וכך רשמתי בהקדמה לקונטרס הזכרונות הנ"ל.

עובדות ממרן בעל אילת השחר
זכר קדוש לברכה לחיי העולם הבא


הקדמה

כאשר ביום כ"ד כסלו תשע"ח לוקח אדונינו מעל ראשינו, מרן הגראי"ל זללה"ה, החילותי לרשום מעט מעט מאשר אני זכור עובדות שהייתי עד להן או שמעתין ממקור ראשון, בתקוה שיהיו לתועלת עבורי ואולי עבור עוד כמה. כמה עובדות כבר היו רשומים מכבר לבקשת הרה"ג ר' משה סחייק שליט"א, והעתקתים כאן (במחיקת השליט"א בדמע) והחילותי להוסיף.

וראיתי לנכון להדגיש כמה דברים.

א. אין ספק שבעבור זמן רב יש בהכרח פרטים לא מדוייקים. על כן לעולם אין להסתמך על מעשה, בפרט אם זה קשור לפרטים מדוייקים. ואני מוסר מודעה שכל עובדה שאני מספר, אע"פ שאני משתדל לספר בדיוק כמיטב זכרוני, אם יש שזוכרים היטב ממני אחרת, הרי דבריי בטלים ומבוטלים. ובכלל כידוע קשה מאד לדמות מילתא למילתא בעובדות גם אם העובדה מסופרת בדקדוק והעובדות נראות כדומות.

ב. אע"פ שזכיתי לקירבה אצל מרן במדה מסויימת, וכן לשמוע ממקורבים גדולים, הרי מדה זו היא טיפה מן הים לעומת תלמידיו הקרובים שזכו לשהות במחיצתו שעות רבות כל יום במשך עשרות שנים. ויש מהם שרשמו הדברים עובר לעשייתן. ובוודאי הם יפרסמו לתועלת הכלל מהזכור להם, ואז לא יהא צורך כלל וכלל בגרגירים שביד קטני התלמידים כמוני, ולגיחוך ייחשב. אבל עד שיפרסמו, יש צימאון לכל עובדה. ולפעמים יש עובדה בעלת משמעות באמתחתו של עני.

ג. דומני שיש רבים שהיו עדים לעובדות חשובות, אבל אין להם חוש להבין שכל עובדה כמעט היא מרגלית יקרה. ואולי על ידי כתיבתי ושל דכוותי, יתעוררו רבים להבין שבידם אוצרות פז וראוי להעלותם על הכתב. וכדאי לדעת מניסיון, שאע"פ שחושבים שזוכרים ואין צריך לרשום, המציאות מוכיחה שכעבור זמן דברים נשכחים ואובדים. וחבל על דאבדין, וחבל על דאית ליה אוצר, ותרעא לאוצרו לא עביד. ובפרט שדברים כתובים יכולים להיות תועלת לרבים.

ד. הן אמנם מרן זללה"ה ציוה שלא לכתוב עליו, אבל כבר הורה זקן מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א שראוי לכתוב ולפרסם. ומכל מקום הכרח לפרש זאת כדי שלא ייראה ח"ו כאילו אין משימים לב כלל לצוואתו הקדושה.

ה. כעת אין שום מוקדם ומאוחר בסדר כתיבת העובדות רק כפי המזדמן. אולי בהזדמנות יש מקום לחלק ולסדר לפי נושאים וכדומה. ועם הקורא הסליחה.

***

[.השוחט]

אני לא נושך

א. זכיתי ללמוד בישיבה קטנה דפוניבז', בשנים תשל"ה - תשל"ז. וכמובן עמדתי בכור המבחן בחורף תשל"ד אצל מרן זללה"ה. אני זוכר מהמבחן שהייתי במתח כרגיל אצל הנבחנים, ובפרט בפני הדרת גאונו של מרן. ואמר לי מרן בחיוך מרגיע, למה אתה מפחד ממני, אני לא נושך. ועשה הרגשה טובה מאד כל המבחן.

להימנע ממתח לפני ארוע חשוב

ב. ביום הבר מצוה שלי (סיון תשל"ה), היה אמור להיות בישיבה מבחן גדול בכתב על כמה דפים בסוף סדר א'. למרות שבערב היה אמור להיות סעודת הבר מצוה שלי, בכל זאת הלכתי בבוקר לישיבה וחזרתי עם כולם למבחן הגדול. לפתע ניגש אלי מרן (הייתי כמובן רק בשיעור א' ולא חשבתי שהוא מכיר אותי בכלל) ואמר לי הרי הערב הבר מצוה שלך, אז אל תעשה את המבחן. אמרתי שאני חושב שאני יודע את החומר ואני לא מחפש פטור. הוא אמר לי אעפ"כ לא כדאי. ביום של בר מצוה צריכים להיות רגוע ולא טוב להיכנס למתח של מבחן, על כן שיהיה מוחלט אצלי שאינני עושה את המבחן.

מרגיע מרידות בחכמה מופלאה

ג. הסיפור הזה כבר סופר ע"י אחרים כפי ששמעו ממני. ואספרו שוב כפי שאני זוכרו.

כשהייתי תלמיד (בשנת תשל"ז) בשיעור של מרן, משום מה היה מתח בין כמה תלמידים לאחד מהמשגיחים שליט"א. [למותר לציין שממרחק השנים לומדים להבין ולהעריך את העבודה החשובה ואת האישיות המיוחדת של המשגיח. אבל בשעת מעשה היו לבחורים כמה טענות על התנהלותו של המשגיח]. בוקר אחד קרא לי מרן ושאל אותי באיזו שעה נגמר סדר שלישי, אמרתי לו את השעה, דומני תשע וחצי. שאלני מה עושים אחר כך, האם מיד הולכים הביתה, או אולי נשארים ללמוד. אמרתי שמתעכבים בדרך כלל לשוחח קצת עם חברים. ואז הוא אמר אם כך תיכנס אליי הביתה ברבע לעשר, ותקרא גם לתלמיד פלוני (חבר מהשיעור שלנו) שיבוא עמך.

(נראה לי שהוא לא רצה שנהיה לחוצים מהבוקר עד הערב, יש מקור על זה מחז"ל דומני במסכת דרך ארץ שלא לומר לילד שהוא עתיד לקבל עונש, כי יכול להזיק לעצמו מרוב פחד, אלא כשרוצה ליתן העונש יתנו מיד. אז לכן הוא אמר בנוסח כזה שהיה משמע שאם היינו מיד הולכים הביתה או לומדים, אולי הוא לא היה קורא לנו בכלל, שמזה אפשר להבין שלא מדובר על סוף העולם).

באנו בשעה היעודה. מרן הושיב אותנו מולו ושאל אותנו מה יש לכם נגד המשגיח. חששנו לדבר כמובן, ומרן עודד אותנו לשפוך את כל אשר על ליבנו. אמרנו לו את כל הטענות והמענות. מרן שתק עד שסיימנו. הוא לא התווכח כלום ולא ניסה אפילו להסביר לנו כמה הדברים ילדותיים ומגוחכים. הוא אמר לנו בערך בזה הלשון. אם משגיח בא ואומר בחורים אלו ואלו כל כך מפריעים לי שאו אני או הם, אזי מוציאים את הבחורים מהישיבה גם על הצד והם צודקים. יסייעו להם למצוא מקום אחר, אבל מהישיבה יוציאום מיד. עכשיו תדעו לכם שהמשגיח עוד לא אמר את זה, אבל הוא קרוב מאד לומר את זה על כמה בחורים וייתכן שאתם ביניהם. לכן כדאי לכם לנהוג בחכמה. ופטרנו לשלום בחביבות.

מובן מאליו שתיכף דאגנו לעצמינו להפסיק להיות מאלו שאולי חלילה המשגיח יאמר עליהם דבר זה... וכבר בשעת מעשה התפעלתי מחכמתו העצומה של מרן, שגם איפשר לשחרר את כל הקיטור, (אולי גם באמת רצה לדעת לתועלת מה הטענות כדי לייעץ למשגיח שליט"א איך להתנהל), לא בזבז שניה על ויכוחים, אמר משפט אחד חכם שסידר את כל הענין בלי לפגוע לא במשגיח ולא בנו. כיום כשאני יודע מניסיון כמה קשה וכמה זמן לוקח לטפל בדברים כאלו, אני נפעם כל פעם מחדש מהגישה של מרן זללה"ה.

[הסיפור הזה פורסם על פי דבריי במוסף ש"ק של יתד, וישב תשפ"ג].


לכאן שייך מה שכתבתי לעיל על השיעור בישיבה קטנה, דרשנו משם.

[.השוחט]

ת"ח אמיתי הבקי בכל חדרי תורה

ד. כאן מקום עמי לספר על תחילת הקשר שלי עם מרן. בתחילת חורף תשמ"ג שלחוני אאמו"ר זצ"ל למרן הסטייפלר להתייעץ האם שאתחיל לשמוע שידוכים, היות שהייתי די צעיר, אבל מיד אחריי היתה אחות שהגיעה כבר לפירקה. [הסטייפלר זצ"ל נהג בי בקביעות בחביבות מפני הקשר של משפחתינו לבית מרן החזו"א זי"ע ואכמ"ל בזה].

הלכתי למרן הסטייפלר זצ"ל, וכתבתי הענין. הוא אמר לי יש כאן שתי שאלות. אחת לגבי הקדמת האחות שלא לפי הגיל, והשניה לגבי עצמי מצד עצמי, האם נכון להתחיל כבר. לגבי שאלת האחות פשוט שהיא צריכה להתחיל לשמוע, שהרי בחור שממתין לפעמים הוא משביח, אבל נערה עלולה להיות פוחתת והולכת ולא כדאי. ואף שיש כאלו שמקפידים לשמוע לפי סדר הלידה, זה הכל בחוגים שגם הבנים מתחתנים מוקדם, אבל אם הבחור בישיבה ליטאית שממתין מעט ואחריו מיד יש אחות, צריך להקדימה.

ולגבי השאלה השניה יש בזה ג' סוגים של בחורים. מי שממש מאד לא שמור במחשבתו צריך לחתנו הכי מוקדם שאפשר ולא להתחשב בכלום. מי שבדרך כלל שמור בצורה סבירה יכול להמתין עוד מעט, (הייתי אז רק מעט יותר מעשרים). ומי שבדרגה אמצעית צריך להתחיל לשמוע.

כתבתי לו שאני לא יודע להחליט לאיזה מהשניים האחרונים אני שייך. הוא אמר לי שבאמת החילוק דק, אבל הוא אינו יכול לייעץ לי בזה מכיון שאיננו מכיר אותי אישית מספיק טוב. ושאל אותי באיזו ישיבה אני לומד. כתבתי בפוניבז'. הוא אמר מן הסתם בפוניבז' שהיא ישיבה עם כל כך הרבה בחורים אין אף אחד מהרבנים שמכיר אותך מספיק אישית. והמשיך לשאול היכן למדת בישיבה קטנה, כתבתי בפוניבז' לצעירים. שאלני בשיעור של הג"ר מיכל יהודה, או בשיעור של הגראי"ל. כתבתי לו בשיעור של הגראי"ל. ואז הוא אמר לי אם כן יש לך את מי לשאול, שהרי הגראי"ל הוא בכלל מבין גדול על בני אדם, ובפרט על מישהו שלא כל כך מזמן למד אצלו שנה שלימה. כתבתי לו שידוע שהגראי"ל מתחמק מלענות על שאלות כאלו. [כידוע בזמנים ההם מרן היה עונה ברצון על שאלות בהלכה בכל מקצועות התורה, ודוקא בענייני עצה והדרכה לא היה משתף פעולה]. אמר לי הסטייפלר זצ"ל תאמר לו שאני ביקשתי שיעזור לך להחליט.

והנה תוך כדי שקמתי והתחלתי ללכת כשאחוריי לדלת ופניי אליו, הוא אמר לי בקול גדול, בכלל אני לא מבין אותך, יש לך רבי כזה ואתה בא אלי? הרי ר' אהרן לייב מלבד שהוא פיקח עצום כמו שכבר אמרתי לך, הוא גם "תלמיד חכם אמיתי הבקי בכל חדרי תורה", ואני מציע לך שאת כל השאלות שלך תשאל אותו.

מבית הסטייפלר הלכתי מיד למרן זללה"ה, חיכיתי לו ליד ביתו וכששב אמרתי לו שהסטייפלר שלח אותי להתייעץ איתו על משהו. היה נראה לי שפניו חוורו מחשש שהסטייפלר מתחיל לשלוח לו אנשים, ומיד אמרתי לו שזה רק משהו טכני בגלל שלמדתי אצל הראש ישיבה בישיבה קטנה. ואז אמרתי לו מה שאמר הסטייפלר שיש כמה סוגים ושיעזור לי להחליט לאיזה סוג אני שייך. מרן חשב רגע ושאל אותי אם היה מזדמן לך ציור כזה וכזה איך היית נוהג. ומזה כבר הבנתי שרשות בידי להמתין מעט. אז הרהבתי עוז וביקשתי שיעזור לי להחליט מה השיעור של להמתין עוד מעט. ואמר לי עכשיו חשון, מסתמא כדאי להמתין עד אלול.

[למעשה בדיוק אחר כך בא דו"ז הגה"צ רבי זאב איידלמן והציע לנו הצעה. וכשאמרנו שמרן אמר להמתין עד אלול. הוא הלך לדבר עם מרן [שהיה ידידו בן עירו מנוער] שזו הצעה מיוחדת וכו'. מרן אמר שאין לו שום קפידה מיוחדת במה שאמר, ואם חושבים שזו הזדמנות מיוחדת אז אפשר לנסות וכו'. ואע"פ שהציעו את ההצעה מיד והצדדים הסכימו, וכל הנוגעים בדבר היו אנשים זריזים, בכל זאת הואיל ונפיק מפומיה דמרן, השידוך אכן נגמר, אבל רק בכ' אלול... מובן שאי אפשר לפרט כאן יותר פרטים, אבל זה היה קרוב למופת].

הן אמנם שהסטייפלר עוד היה בחיי חיותו עוד כשנתיים ומחצה אחר כך, ובכל אותו הזמן המשכתי ללכת אליו עם כל השאלות, אבל לאחר שנסתלק הסטייפלר זצ"ל הלכתי למרן זללה"ה, ואע"פ שדלתו בדרך כלל עוד לא היתה אז פתוחה, אני אמרתי לפניו שהסטייפלר הורה לי לשאול אותו את כל שאלותיי, וסבר וקיבלני תמיד בסבר פנים יפות. וכעת חשך העולם בעדינו בבחינת מי יתן לנו תמורתו להורות דעה ולהבין שמועה.

אך בזאת נתחזק שהקב"ה עדיין איתנו, וכעובדה עם זקני הרר"י שכטר זצ"ל שהלך בהלויית מרן החזו"א, שהיה קשור עמו עד מאד, שבור ורצוץ, וניגש למרן הסטייפלר ושאל אותו מה יהיה עכשיו, אמר לו מרן הסטייפלר, ר' יעקב הקב"ה עדיין נמצא. וכך אנו בטוחים שגם היום הקב"ה ימשיך להעמיד לנו בית רבי וחכמי דורות ולא יטשנו ח"ו.

מצוה לקיים דברי המת

איידי דאתי לידן הקשר של מרן עם הגה"צ ר' זאב נימא בה מילתא. מלבד הידוע שבתקופה הראשונה של מרן בארץ הוא ניסה להסתתר, למרות שכבר הרביץ תורה בשוייץ, והלך לעבוד כמה שעות כל יום כמדומה ביהלומים, והגה"צ ר' זאב היה ממתין למרן יום יום בשובו לפ"ת ומדבר על ליבו שיסכים להיכנס לכולל ולהרביץ תורה אם יזדמן לו. וזה כבר נתפרסם.

הגה"צ ר' זאב כתב צוואה מפורטת וביקש מאאמו"ר (שליט"א) זצ"ל להיות אחראי להוציאה לפועל. בין השאר כתב שבמודעות עליו לא יכתבו שום תואר. ובסוף הצוואה כתב שבכל ספק יתייעצו עם מרן. מיד בבוקר כשנודע על פטירתו אאמו"ר ניסח מודעה כבקשת הנפטר שהיה כתוב בה רק "ר' זאב איידלמן זצ"ל בן ר' אברהם הי"ד". וליתר ביטחון הלך אאמו"ר למרן להראותו טרם ההדפסה, ונלוויתי אליו. מרן הביט רגע במודעה, הוציא עט ומחק את האות צ' מתיבת זצ"ל. שהרי זה ראשי תיבות של "צדיק" וזה סותר לדברי המת.

[מהאי טעמא שראיתי במו עיניי גודל הקפדת מרן בזה, אע"פ שאני מסתמך על הוראת מרן הגר"ח שליט"א לגבי עצם כתיבת סיפורים ועובדות, מ"מ כיון שמרן כתב בצוואתו קפידא מיוחדת על לשונות צדיק וירא שמים, אני משתדל להימנע מכך, כגון לכתוב רק זללה"ה ולא זצללה"ה, למרות שמדי פעם זה נפלט מהקולמוס מעצמו וצריך למחוק].

[.השוחט]

העלמת עין ממשובות תלמידים.

ה. בשנה הראשונה של ישיבתינו (ישיבת שערי תורה בראשות גיסי הגדול הגרחי"ש שליט"א, נפתחה באלול תשמ"ח), מתוקף תפקידי הייתי הר"מ היחיד ששהה עם הבחורים בתפילת ערבית, וכרגיל יש תלמידים ילדותיים שלא מתפללים ברצינות, וכאברך ששכח כבר איך זה בגיל הזה, היה הדבר קשה בעיניי. עליתי למרן לשאול האם ואיך לחנך בזה. ואמר לי: מי ביקש ממך להסתכל, תסגור את העיניים ואז לא תראה את הילדותיים, ואדרבא תשמע רק את אלו שמתפללים היטב. (כמעט בטוחני שהוסיף שכן הוא עושה בעצמו).

הברכות שלי לא שוות

ו. זכורני כמה פעמים במשך השנים כשבאנו אל מרן אודות ענייני הישיבה, ובסוף השיחה ביקשנו ברכה, אמר בענוותו הנוראה: הברכה שלי לא שווה חצי גרוש, ואפילו לא רבע.

ופעם אחת, לאחר שחזר מאחד המסעות לחו"ל, אמר לנו: אין לי שום כח לברך, נהייתי תייר, אני נוסע לי בעולם לטייל ולא לומד כלום אז מנין שיהיה לי בכלל כח לברך, והוא סיים ואמר להגרחי"ש, לך יש כח לברך שהרי אתה עוסק כל היום בלימוד גפ"ת עם תלמידים, וממש ביקש שיברכהו.

ופעם אחת בחול המועד סוכות כשביקשנו ברכה, אמר לנו אילו אנשים היו יודעים מי אני באמת, היו בורחים ממני ת"ק פרסאות. הגרחי"ש שאל אם מרן מרשה לו לומר משהו, לאחר שמרן נענע ראשו להסכמה, אמר לו הגרחי"ש שנראה לו שאולי לא כדאי לומר כדברים הללו, שהרי יש שוטים שיחשבו שהדברים כפשוטן ח"ו, ועשה מרן כזו תנועה נו נו, כאומר שיחשבו, הרי זו האמת.

וידוי בחנוכה

ז. איידי האי עניינא דדחיל חטאין. כבר נתפרסמו מעט עובדות מחרידות כל לב בזה, ובטח עוד יספרו הרבה. ואוסיף מה שנזכרתי שבהיותי חתן ויום החופה היה בחנוכה שאלתיו האם חתן מתוודה ביום החופה שחל בחנוכה. ואמר לי מה הסתירה בין חנוכה לוידוי? תינח שאין אומרים תחנון ולא מתענים ומספידים, אבל וידוי של תשובה, וכי בחנוכה לא חוטאים, או בחנוכה אין צריך לחזור בתשובה.

[א"ה. בעניינים אלו של ייעוץ בענייני חינוך, מן הסתם קבורים בראשי הרבה מאד עובדות. ואני תפילה שאזכה להעלותן על הכתב באופן נכון].

[.השוחט]

שידוך שהאבא התנגד

[חובה להדגיש כל הזמן שאין ללמוד מעובדות, ובפרט שאולי יש פרט לא מדוייק שמשנה את כל הפסק].

ח. מעשה היה בבחור אחד מישיבה מצויינת שאירע שהוא פגש איזו אשה באיזה מקום, ודיבר עמה הרבה, ונתקשר אליה רגשית ורצה להתחתן איתה.
היא היתה מעדות המזרח והוא אשכנזי, הוא בן 20 והיא בת 25, הוא חרדי והיא קיבלה חינוך דתי לאומי, ועל כולנה, הוא כמובן רווק, והיא גרושה.

האבא של הבחור כמובן התנגד מאד, והבחור אמר לו שזה עובדה מוגמרת. האבא רצה בכל מאודו להילחם בזה ושלח אותי עם עוד יהודי ת"ח להתייעץ עם מרן כדת מה ניתן לעשות.

מרן אמר לנו אספר לכם 2 סיפורים ותבינו כבר את הגישה הנכונה.

הסיפור הראשון. היה בתקופת מרן הגר"ח מוולוז'ין מלחמה ממושכת בין רוסיה לצרפת, והיו כמה וכמה מתלמידי וולוזי'ן שנתקעו בעומק רוסיה ללא יכולת לחזור, ומכיון שהתבגרו, נשאו נשים מבנות המקום, שהיו הן ומשפחותיהן מאד מאד פשוטות. נשים כשרות כמובן, אבל כאלו שלא היה עולה על הדעת שידוכים כאלו בעת שלום. ואמר הגר"ח שאצלו ברור שאחת הסיבות לכל המלחמה הזו היא כדי להוציא לפועל את השידוכים הללו, שנגזרו משמיא ולא היה שייך באופן אחר.

[כלומר בקשר לשאלה שלנו, ההרגשה לפי הנתונים שזה משמים].

וסיפור שני. שהגרב"ד בעל הברכת שמואל, היו לו כמה בנות, אחת היתה נשואה לגר"ר גרוזובסקי, והשנייה להגרי"מ ברנשטיין, אבל היתה עוד אחת שישבה בביתו זמן רב. הגרב"ד התייעץ עם רבו הגר"ח מבריסק, ורבו אמר לו הבת הזו השקפותיה שונות משלך. מי שאתה רוצה היא לא רוצה, ובאמת לא מתאים לה, ומי שמתאים לה, היא לא מעיזה להציע לך. והרי החתן מתחתן איתה לא איתך. תגיד לה שאתה מבין את זה ותעזור לה להינשא למתאים לה. וכך הוה. היא נישאה עם מישהו מהשקפה אחרת. [לפי מה שהעירוני, ראה להלן בתגובות, כנראה הכוונה להרב טורעץ זצ"ל. וראוי להדגיש שהוא היה ג"כ ת"ח מופלג וירא אלוקים מרבים, וזכה להקים משפחה מפוארת מאד כידוע, אלא כפה"נ הכוונה לכך שהיתה לו מעט פתיחות לרעיונות של הציונות בשונה מהשקפתו של הגרב"ב זצוק"ל].

[והיינו שבשאלה שלנו, אולי לאבא יש בעיה, אבל לבחור זה אולי מתאים באמת].

וסיים מרן, הרבה יותר חכם במקום לריב איתו ואולי לאבד אותו לגמרי, להגיד לו עכשיו כשהוא והיא רוצים את תמיכת המשפחה, שהמשפחה תתמוך בהם אם יקבלו על עצמם בית חרדי, כלומר בנים לחיידר ובנות לבית יעקב ובלי טלויזיה בבית, (את זה אני זוכר, אולי הוא אמר עוד פרט), שניהם הסכימו בשמחה ונישאו.

ובאמת אדרבא היא דחפה אותו ללמוד כמה שנים בהתמדה עצומה, ויש להם ילדים זרע ברך ה' בלי עין הרע.


עד כאן מה שרשמתי לפני 3 שנים. רשום שם ראשי פרקים לעוד 23 סיפורים, שיכול להיות שחלק מהם כבר לא אצליח לפענח את הכוונה. אמנם אני מתאר לעצמי שכשאתחיל לרשום אזכר, ויבואו איתם עוד כמה עשרות נוספים. ובל"נ עוד חזון למועד.

[אליסף]

ייש"כ עצום

[לענין]

עצום ביותר!
עדיין לא קראתי, רק הנחתי לעצמי הדברים במחשב לעיון בעת רוגע.
בהיות ואנו מעריכים ביותר את זמנו היקר של הרב השוחט, גדלה ההערכה פי כמה!
איכות הכתיבה המעולה, של הדברים היוצאים מלב טהור, מעוררים ומחיים ממש.
[וכלפי המעתיקים, מה בכך, והלא זיבורית דידך כעידית דאחריני!].

[בברכה המשולשת]

הגה"צ הרב השוחט שליט"א
תודה רבה
אשרינו שזכינו לקרוא את הדברים הנשגבים שכתבתם!

[וונדרבר]

הרב השוחט, יישר כח גדול.
דברים נפלאים ביותר.

[עת רצון]

תשו"ח להרב השוחט.

נא מיד להמשיך לרשום שלא יאבדו בתהום הנשיה.

[יושב סתר]

רבנו השוחט, תודה ענקית, אתה מרגש אותנו כל פעם מחדש. אנא תמשיך!
הקב"ה חנן אותך בלשון לימודים ואתה עושה בה את השימוש הכי טוב שיכול להיות.
כה לחי!

מצו"ב חוברת מבית דגל התורה.

[איש_ספר]

וסיפור שני. שהגרב"ד בעל הברכת שמואל, היו לו כמה בנות, אחת היתה נשואה לגר"ר גרוזובסקי, והשנייה להגרי"מ ברנשטיין, השלישית להרב טורעץ וכו'. אבל היתה עוד אחת שישבה בביתו זמן רב. הגרב"ד התייעץ עם רבו הגר"ח מבריסק, ורבו אמר לו הבת הזו השקפותיה שונות משלך. מי שאתה רוצה היא לא רוצה, ובאמת לא מתאים לה, ומי שמתאים לה, היא לא מעיזה להציע לך. והרי החתן מתחתן איתה לא איתך. תגיד לה שאתה מבין את זה ותעזור לה להינשא למתאים לה. וכך הוה. היא נישאה עם מישהו מהשקפה אחרת. (כמדומני שמרן אמר שהם נהרגו בשואה הי"ד ולא נותר מהם זכר רח"ל).

אחרי רוב ההודאה על הדברים היפים והמחזקים.

נתבקשתי ע"י נו"נ להגרב"ב להכניס את התגובה הבאה

הסיפור כמות שהוא מוטעה. לגרב"ד לא היה לו עוד בת חוץ מהשלש שהזכיר, ולא היה לו בת שנהרגה בשואה.
הבת הגדולה היתה רווקה מבוגרת, והבת שתחתיה נישאה לר' ראובן גרוזובסקי בשנת תרע"ט בקרמנצוק, הגר"ח שהה שם בגלל המלחמה (כמובן לא בתרע"ט בגלל שכבר נפטר, אלא כנראה שנה או שנתיים לפני החתונה) המליץ להגרב"ד לקחתו לחתן. אבל הבת הגדולה היתה עוד רווקה, ובסוף היא נישאה לר' יצחק טורץ, וכנראה הסיפור הנ"ל הוא עם אותה בת, עד שמצאו את רי"ט.

[משוש דורים]

כנראה הכוונה לר' יצחק טורץ שלא היה בסגנון של החתנים האחרים, והיה יותר איש העולם הגדול
http://jpress.org.il/Olive/APA/NLI_heb/ ... k=21F4D1E2

ודרך אגב, השבוע נפטרה כלתו של ר' יצחק טורץ, אשת בנו רבי שמואל דוד טורץ זצ"ל.

[הוה אמינא]

יש סיפור שהתפרסם בכמה במות בעבר על בחור שלמד בקמניץ והיה מאורס לבת הגרב"ב ועזב השידוך והיה הרבה עגמ"נ, ובכל זאת הגרב"ב כתב לו מכתב תהילות להמליץ עליו בפני קהילה מסויימת לרבנות או משהו דומה. זו אגדה? או עוד תלאה שעברה על מי משלושת הבנות הידועות שהיה לו?

[.השוחט]

ייש"כ לכל המגיבים כאן ובפרטי.

צירפתי הערה בפנים אודות בת הגרב"ב על פי מה שהעירו.
אע"פ שברור לי שדיבר על הגרב"ב ועל בתו, וברור לי שהכיר מאד מקרוב את קמניץ ובריסק והמסתעף.
רק הסתפקתי, וכתבתי מלכתחילה בלשון ספק, אם אני זוכר שאמר שנהרגו.
ויתכו מאד שטעיתי בזה וכמו שהעירו.
ולכן יש את הפורום הזה. מן הסתם עדיין עדיף שדברים יועלו ויקבלו את דיוקם מאשר שיאבדו לגמרי עם כל הגרעין האמיתי שבהם.
ואחרי ככלות הכל, אני עוד ממתין, אולי יש עוד נו"נ להגרב"ב שיודעים דברים שכבר נשכחו.

והתחלתי כבר לעשות סדר אצלי בהמוני קטעים שרשמתי בשעתו בענין הגראי"ל.
אקוה בקרוב להעלות עוד קטעים.

[אליסף]

[quote="הוה אמינא"]יש סיפור שהתפרסם בכמה במות בעבר על בחור שלמד בקמניץ והיה מאורס לבת הגרב"ב ועזב השידוך והיה הרבה עגמ"נ, ובכל זאת הגרב"ב כתב לו מכתב תהילות להמליץ עליו בפני קהילה מסויימת לרבנות או משהו דומה. זו אגדה? או עוד תלאה שעברה על מי משלושת הבנות הידועות שהיה לו?[/quote
היה ונברא
שמעתיו בהקלטה מהישיש ר' קופל קעלמער שהיה מעורב

[דעת_האברך]

הרב .השוחט שליט"א

יישר כח גדול לכם על ההירתמות לכתוב את הזכרונות שהם אכן אוצרות גדולים כל אחד בפני עצמו! אנא אל יתייאש מר מדבר זה, ויהיה בזה קיום מצוות חסד לכלל הציבור דורשי ה'.

סיפר לי רב ישיש אחד שליט"א שהיה קרוב מאד לג"ר יוסף כהן זצ"ל (אבא של הג"ר דוד כהן שליט"א) חתנו של הגרצ"פ פראנק זצ"ל, שיש לו המון ידיעות, עובדות וסיפורים מכלי ראשון ושני על הגרצ"פ. כאשר כתבו לפני כמה שנים ספר על הגרצ"פ באו אליו בבקשה שיעניק להם מידיעותיו וזכרונותיו, אך הוא לא רצה "לאבד" את הסיפורים שלו לטובתם, ובלבו היה להעלות בעצמו את הסיפורים שלו על הכתב כשיהיה לו זמן לכך.

הבעיה היא שהזמן אף פעם לא מגיע, תמיד יש דברים חשובים יותר לעשות, כמו להכין ולמסור שיעורים ודרשות, לסדר את הכתבים של עצמו וכו'. כמעט ברור לי שההזדמנות הזו שהיתה לו להעביר את המסורות שלו לדור שלא ידע את הדור ההוא נתפספסה והלכה לה, וחבל כל כך על דאבדין...

[וונדרבר]

מצו"ב חוברת מבית דגל התורה.

חוברת זו נדפסה גם בסוף מוסף יתד נאמן שבת קדש ביום שישי האחרון כ"ה כסלו עש"ק פרשת וישב תשפ"א (גליון 11).
וחוץ מזה, גם בחלק הראשון של המוסף יש הרבה חומר על הגראי"ל שטינמן זצ"ל, לרגל שלש שנים להסתלקותו, ראה עמודים 10-27 וכן עמ' 48.
יבורך מי שיביא לכאן סריקה.

[פלוריש]

שמועות מפיו שכתב הרב ישראל ארנון

107_492_78.pdf

(532.35 KiB) הורד 282 פעמים

[.השוחט]

עברו שנתיים ולא נכתב כלום???
ג"א כמובן אשם...
היה השבוע מוסף של יתד רובו מוקדש לדמותו של מרן.
סיפור אחד שלי הנכתב לעיל (מרגיע מרידות) הועתק בכתבה של הרב סחייק שליט"א.
אם השי"ת יתן לי כח ומרץ, אקוה בימים הבאים להעלות על הכתב עוד כמה וכמה עובדות.
(עכשיו זה זמן טוב, שהעיתונים כבר עשו את שלהם, והדברים יוכלו להישאר כאן...).

לעיל הגעתי עד אות ח. לפני כן כתבתי על השיעור בישי"ק וייחשב אות ט, ועל התאונה של אאמו"ר וייחשב אות י.
(הכותרות קצת מוזרות, לפי שלא מצאתי את האופציה להדגיש שהיתה פעם).

האם לריב עם בחור שלא קם בזמן

יא. נוכחתי כשאברך אחד סיפר לו שיש לו בן בגיל 15 בערך שהוציאו אותו מהישיבה ועדיין לא הסתדר והוא בבית.
הוא ישן כל יום עד הצהרים ואח"כ הולך ללמוד עם כמה חברותות.
וכמה שהוא מנסה להעיר אותו לק"ש ותפילה הדבר לא עולה בידו. האבא היה מאד נסער ושבור מזה.

רבינו שאל את האבא, חוץ מהענין הזה של הקימה, אתה ביחסים טובים אתו? האבא ענה שכן.
אמר לו רבינו אתה טועה בכל הגישה שלך. הקשר הטוב שלך אתו חשוב הרבה יותר מזה שיקום בזמן.
הבעיה של הקימה כנראה במשך הזמן תסתדר, אבל קשר רע עם האבא יכול להוריד אותו לגמרי מהדרך.

ועוד, מי בכלל אמר לך שהוא חייב בתפילה? שהרי אם הוא לא קם כנראה יש לו בעיה. אולי הוא בדיכאון למשל, והוא אנוס ופטור.
ונמצא שבכלל אתה זה שנוהג שלא כשורה. אתה בעצם רב ומציק לבחור שפטור מתפילה.

ויתכן שזה בכלל חסדי השם. שהרי אם יהיה ער ביום ואין לו מסגרת, הוא יסתובב ברחובות, וה' ירחם מה יקרה.
אבל כעת הוא ישן רוב היום, וכשהוא כבר מתפקד אין מה לעשות ברחובות. עובדה שאז הוא הולך ללמוד.

והוסיף רבינו, צריך לדעת שלפעמים יש בחור שקם מאוחר, אבל אחרי שהוא קם הוא לומד ונוהג ביר"ש.
וכל הבעיה שלו היא רק הקימה בבוקר. אולי הוא אנוס ואולי לא. אבל גם אם לא, יש לו רק בעיה אחת.
אבל ההורים והמחנכים נותנים לו את ההרגשה שהוא פושע ומזלזל באופן כללי.
ואז הוא מרגיש שאם זה כך, אין סיבה שלא יפרוק עול לגמרי ח"ו.
אם היו מתייחסים נכון, שיש כאן רק בעיה נקודתית אחת, הוא היה ממשיך להיות יהודי כשר, ומן הסתם גם זה בסוף יסתדר.

סיפר לי הרר"ש שטרן שליט"א [אפשר לברר אצלו יותר מדוייק, ואני רושם רק למזכרת] שהיה לו בישיבתו בחור שקם מאוחר, וניסו לדרוש ממנו.
בא האבא וטען שכך זה בבית שלהם, כולם קמים מאוחר וכו'. ואז הרב שטרן נזף גם באבא.
הוא סיפר את זה לרבינו, ורבינו דרש ממנו באופן מעשי לגשת לבית שלהם ולהתנצל בפני האבא.

עקשנות

יב. בהזדמנות אחרת ראיתי אבא שמתייעץ על איזו בעיה מסויימת עם הבן.
רבינו נאנח מאד ואמר "השם ירחם" במנגינת נכאים נוראה.
האבא נבהל ושאל את רבינו שלא נראה לו שהבעיה כל כך חמורה...
רבינו אמר לו, אבל אני שומע שהוא "עקשן גדול", ולכן אני מודאג. [ובאמת היו בהמשך קשיים גדולים עם אותו תלמיד].

בחור צעיר שמעשן

יג. מעשה בתלמיד שהתברר שהוא מעשן קבוע ולא מעט.
נכנסנו להתייעץ עם רבינו כדת מה לעשות.

אמר רבינו עצם הדבר שהוא מעשן, כמובן זה לא כדאי, אבל אם הוא מכור זו מלחמה אבודה.
ובכל מקרה זו הבעיה היותר קטנה.
יש שתי בעיות חמורות ממנה. האחת שהתלמיד ירגיש פושע וזה חורבן גדול. והשני שבאין תקציב הוא עלול להיהפך לגנב רח"ל.

ועל כן שהמשגיח יקרא לו ויאמר לו, ידוע לנו שאתה מעשן, אנחנו מקבלים את זה לאחר מעשה,
אבל אנחנו דורשים ממך שבשום פנים ואופן לא תעשן בפני חברים כדי לא להרחיב את הפירצה.
ויש לך רשות לצאת מהישיבה אחת לשעה לכמה דקות. ותיזהר שלא לאחר ולחסר יותר מהמדובר.
זה בקשר לבעיה הראשונה. להציב גבולות בלי להופכו לפושע.

ובקשר לבעיה השניה צריך לדאוג לו לתקציב !
רבינו החל לעשות חשבון, שבחור מעשן מסתמא ממוצע קופסה ליום שהן 30 בחודש, ומכיון שקופסה עולה בערך 2 שקל הרי זה בסך הכל 60 שקל לחודש,
צריך לדבר עם אביו שיממן זאת. ואף אבא אברך, יכול לעמוד בכך.
אמרנו לו שהוא לא מעודכן... וקופסה עולה לכל הפחות 20 ש"ח במקרה הטוב.
הוא הזדעק בטבעיות "כאלו גנבים ! 20 שקלים בשביל קמצוץ טבק?"
ואז הוא התעשת כדרכו תוך רגע כמימרא, ואמר בניחותא שא"כ זה יוצא 600 שקלים לחודש וזה כבר צריך לברר עם האבא האם הוא יוכל לעמוד בכך,
ואם לא, צריך לדאוג לתקציב ממקום אחר, כדי שהבחור יהיה מסודר עם הכסף ולא יצטרך לגנוב בצורה כזו או אחרת.

בחור שנעלם בלי להשאיר עקבות

יד. מעשה שהיה בבחור אחד שהיה תלמיד ישיבה, בעל מעלות גדולות, אבל נכשל באיזה מעשה מאד לא נעים.
הדבר נודע ויצרו קשר עם משפחתו. לבחור נודע שבני משפחתו יודעים מזה, והוא לא היה יכול לעמוד באותה בושה וכלימה, וברח מביתו ומעירו.
מאוחר בלילה או למחרת הוא השאיר הודעה בתא הקולי שהכל בסדר אתו, ושהוא מבקש שלא יחפשו אותו.
הבחור ההוא היה בקשר קרוב וטוב מאד עם הבית, והם היו בטוחים שזה לא יקח הרבה זמן.

כעבור עשרה ימים בערך הגיע ממנו מכתב קצר, שהוא חי ושלא ידאגו לו וכו'.
ההורים כמובן לא ידעו מה קורה אתו, ולבם יצא מדאגה, אולי הוא נחטף וכו' וכו'.
כך חלף למעלה מחודש, בלי שום קשר אתו, וקרובי המשפחה סברו שחייבים לערב את המשטרה.
הם התייעצו עם המומחים במשטרה, שאמרו להם שחייבים לפרסם בתקשורת וכו'.

האב של הבחור הלך להתייעץ עם רבינו שאמר לו לעשות כלום. [שמעתי מכלי ראשון את כל המדובר כאן].
וכך אמר, הרי הבחור מבוגר ובריא, וממילא אין לו שום בעיה להסתדר בחיים,
ואנחנו יודעים מדוע הוא ברח, והוא ביקש שלא יחפשו אותו, משמע שהוא לא מסוגל לעמוד מול ההורים, וצריך לכבד זאת.
ובפרט שאם יחפשוהו באופן פומבי ובפרט אם ימצאוהו בעל כרחו, יכולים להפסיד אותו לגמרי.
האב עשה כעצת רבינו.

הזמן המשיך לחלוף ואין קול ואין קשב. שוב לחצו על האבא לעשות משהו, אולי לשכור חוקר פרטי, אבל האבא נצמד לעצת רבינו.
בני המשפחה טענו לו שבטח הוא לא מסביר היטב את המצב או שהוא לא מבין מה רבינו אומר לו.
הלכו הקרובים אתו יחד לרבינו והציגו את השאלה כמיטב הבנתם, ושמעו במו אזנם את תשובת רבינו הנחרצת, לא לעשות כלום.
[אצ"ל שאין ללמוד מזה למקרה של ילד, או לא בריא, ובפרט למקרה שנסיבות ההיעלמות לא ידועות. ובכלל אין לדמות בכגון דא מילתא למילתא].

כעבור כחדשיים היה קרוב לר"ה, רבינו אמר לאבא שהוא משער שבער"ה הבן יתקשר, לפי שדרך העולם בזמן הזה להתקשר לקרובים.
ההורים הכינו את עצמם לטלפון הזה, מה לומר ואיך להגיב וכו'. אבל אתא ראש השנה והטלפון לא צלצל.
תיכף במוצאי ר"ה רץ האב המודאג לרבינו.
אומר לו רבינו, פלא שהוא לא התקשר. אני בטוח שהוא רצה, רק פשוט היה לו קשה ולא נעים והוא דחה ודחה עד שהיה מאוחר.
בטח בימים הקרובים הוא יתקשר.
ואכן למחרת, בצו"ג בצהרים הבן מתקשר..
הדבר הראשון שהיה חשוב לו לומר, תכננתי להתקשר בער"ה, אבל היה לי לא נעים ודחיתי עד שנהיה מאוחר...

בסופו של דבר הדברים הסתדרו על צד היותר טוב.
ברגע של שיחה גלויה אמר אותו בחור להוריו, שאם הם היו יוצרים אתו קשר לפני שהוא היה מוכן לכך, אין ספק שהיו מאבדים אותו לגמרי.

הוראות בענייני שמות

טו. דומני שלא היו אצל רבינו כללים קבועים בענייני שמות. ארשום למזכרת מה דבדידי הוי עובדא, וכמובן א"א ללמוד מזה לדורות.

פעם אחת היה הנידון ליתן על שם דוד ת"ח שנפטר ללא זש"ק (ר' ישעי' וסרמן זצ"ל) ואמר שאפשר ליתן ולא אמר לכוון על מישהו נוסף, ופעם אחרת היה בדיוק אותו נידון על שם דוד אחר (ר' זאב איידלמן זצ"ל) ואמר לכוון גם על שם סבא באותו שם, מהאי טעמא שלא היו לו ילדים וריע מזליה.

כמו כן היה נידון על שם סבא שנפטר צעיר מאד (ר' יהושע ליב לוי זצ"ל), ואמר לכוון גם על אדם גדול (מהרי"ל דיסקין) באותו השם. ומאידך על שם סבא שנהרג בשואה (הג"ר נחמן שמואל וסרמן זצ"ל) לא ראה כל חשש.

אמר שאפשר ליתן "ישעיהו", אע"פ שבבית שמואל (הלכות גיטין) כתוב שבדרך כלל השם הוא ישעיה חסר ואו, לפי שישעיהו הנביא נהרג במיתה משונה וריע מזליה, אין כוונת הב"ש שיש בזה חשש, רק שאנשים חוששים לדברים בטלים, וזה גרם למציאות מסויימת, אבל למעשה אין בזה כלום.

פעם, אחרי שנגמרו אצלינו השמות המחייבים, רצינו ליתן "אברהם" על שם פרשת השבוע, ובהמתנה פגשתי קרוב שהזכיר לי שהיה בצד אשתי סבא בשם ר' אברהם דב (שקול), כשהעליתי את השאלה, אמר רבינו שאברהם אבינו זה רחוק מדי ואין בזה טעם, ונהגו או על שם צדיק מהזמן האחרון או קרוב משפחה. וכשאמרתי שהיה סבא ת"ח כנ"ל, אמר ליתן את השם המלא ולא לכוון שום דבר אחר. וקצת מאידך, כשנולדה בת בסמוך לחנוכה ולא היה לנו שם דחוף שחייבים לתת אותו, ורצינו ליתן "יהודית", וזכרתי שאמר על כעין זה שזה רחוק מדי ולא משפחה, שאלתי, ואמר שיהודית זה שם טוב מצד עצמו, מלשון יהדות, ושאם האמא אוהבת את השם הזה, זו סיבה מצויינת לתת אותו. (זכינו ליתן את השם במנין שלו בימי החנוכה, והיה מעוני האמן על ה"מי שבירך").

באחת הפעמים הנ"ל התחמק קצת רבינו ולא יצאתי עם תשובה ברורה.
כשיצאתי ראיתי בחוץ את ידידי הגר"ע מונק ושיתפתי אותו שאין לי תשובה למעשה.
ר"ע נכנס עמי לחדר ואמר לרבינו הרי ר' פלוני לא זז בלי הדרכה מהראש ישיבה. כשהר"י מתחמק ממנו, הוא פשוט לא יודע מה לעשות.
חייך רבינו ואמר לי תחזור שוב על השאלה, ואז כהרף עין חתך בבהירות.

בחירת סמינר

טז. כשהבת הגדולה עמדה לסיים את בית הספר, עמדנו כרגיל בפני השאלה באיזו סמינר לבחור.
אני זכיתי להכיר את הרב מאיר שליט"א עוד מימי בחרותי והיה לי חשק לשלוח לסמינר שלו, שהיה אז די חדש.
הלכתי לרבינו לשאול לאן לשלוח.
רבינו שאל אותי על מה חשבת? אמרתי שיש לי איזו מחשבה אבל אני מעדיף ברשותו לא לומר אותה בכלל, אלא לעשות מה שהוא יגיד לי.
אמר לי רבינו היו אצלי מנהלי הסמינרים החדשים וטענו שהמשפחות הותיקות לא מספיק שולחים אליהם וזה מעכב את התפתחות הסמינרים.
ויש צדק בטענתם. אם כולם ישלחו רק לסמינר הותיק של הרב וולף, לא תהא תקומה לסמינרים החדשים.
מדוע לא לשלוח למשל לסמינר של הרב מאיר?
חייכתי לעצמי ואמרתי שבס"ד כך נעשה.
רבינו הביט בי ואמר אני רואה שזה מה שרצית לשמוע...
ובירך מקרב לב להצלחה, ובס"ד כך היה.

מצודתו פרוסה

יז. היתה תקופה שעיריית בני ברק שכרה ממשפחתינו את המגרש ברחוב עזרא פנת בן יעקב עבור אחד הסמינרים החדשים.
העיריה פיגרה בתשלומים, ולאחר שכל המאמצים לגבות מהם עלו בתוהו, הלכו בני דודים שלי באיזה לילה והתקינו מנעולים כבדים על הכניסה.
בבוקר באו הבנות ללימודים ומצאו את שערי בית הספר נעולים.
מיד קמה מהומה גדולה. לא יעלה על הדעת שבנות ישראל תיזרקנה לרחוב וכו'. פנו מהנהלת אותו סמינר או מהעירייה לאאמו"ר זצ"ל שהיה א' השותפים שיפעל בנידון.
אבא זצ"ל הלך עמי מיד לרבינו לשאול האם לנסות להתערב. זה היה ממש דקות ספורות לאחר פרוץ המשבר.
אבא עוד לא פתח את פיו ורבינו מיד אומר לו אמנם צריך לדאוג שהעירייה תשלם אבל לא זו הדרך.
ומיד נתן כדרכו עצה שקולה מה לומר לבני הדודים להניח דעתם שיסכימו לפתוח.
צא ולמד עד כמה היתה מצודתו פרוסה על כל הנעשה. [יתכן שהוא זה שאמר להם לפנות למר אבא זצ"ל].

באותו ענין. פעם נכנסתי ואמרתי שיש לי 3 שאלות.
2 עניינים היו בנושאים פרטיים. רבינו היה עייף או חלוש והקשיב בקושי לנאמר וענה בשפה רפה.
הדבר השלישי היה קשור לאיזו התנהלות של הסמינרים.
ברגע שרבינו שמע שמתחיל איזה ענין עם אחריות ציבורית, הוא ננער כהרף עין והאזין ברוב קשב ובדריכות רבה.

חשיבות הארת פנים

יח. פעם אחת הגעתי לתפילת ערבית מעט לפני הזמן, וראיתי את רבינו לומד בחדר הפנימי עם ידידי ר"ע מונק.
הדלת היתה פתוחה והבטתי דרכה. ר"ע רמז לי שאני יכול להתקרב ולהשתתף.
הם למדו את הגמרא שרב אחא ב"י דרש ששטן ופנינה לשם שמים נתכוונו ואתא שטן ונשקיה על כרעיה.
אמר רבינו לר"ע, תראה כמה חשוב להאיר פנים ולפרגן, שהרי אפילו השטן שהוא מלאך, כל כך נהנה שלימדו עליו זכות.
ומדוע אנחנו כל כך קמצנים לפרגן לחברים וכדומה.

לדבר בפני נשים

יט. פעם אחת ביקשוני מהנהלת הסמינר שבו למדו בנותיי שיחיו, לדבר בפני כל האמהות של הסמינר באיזה כנס.
מעולם לא דיברתי בפני נשים ולא כל כך רציתי, אבל אמרתי להם שאשאל שאלת חכם.
הלכתי לרבינו ושאלתיו. אמר לי רבינו שבאמת מי שאין אומנותו בכך לא כדאי לדבר בפני נשים אם אפשר להימנע מכך.
אבל חובת "הכרת הטוב" גוברת על זה, ואם ביקשוני עלי להסכים באופן חריג.

אך יש בעיה. היות שיש מחסור במרצים טובים לנשים, ואם הדרשה תהיה טובה עלולים ללחוץ עלי לעשות זאת בעוד מקומות.
ולכן רבינו הציע לי לומר בדרשה עצמה שהלכתי לשאול רב ואמר לי להסכים באופן חד פעמי בגלל הכרת הטוב.
כך, זה גם מאד יכבד את הסמינר, כמה הכרת הטוב יש כלפם,
וגם כל מי שישמע את הדרשה, כבר יהא כלול בה שאין טעם לבקש ממני לדבר בעוד מקומות...

הסתתרותו בשנים הקודמות להנהגה

כ. כשלמדנו בישי"ק, היתה אז תקופה שרבינו לא היה מזדקק כלל לשאלות בהשקפה ונתינת עצות. הסטיפלר והרב שך מילאו היטב את התפקיד הזה.

לעומת זאת בהלכה הוא היה עונה לכל שואל. אולי הוא חשש שלא להיות נכלל בכלל "מי שהגיע להוראה ואינו מורה".
זקני העיר עוד זוכרים איך בימים שבין יוכ"פ לסוכות הוא היה עונה מעלות השחר עד חצות הלילה כל יום לאלפי אנשים.
היה תור עד הרחוב. אני זוכר איך כמעט כל קונה היה מתנה בשעת הקנייה שזה כפוף לאישור של הרב שטיינמן.
המוכרים כבר היו אומרים מעצמם, לך תראה להרב שטיינמן ותחזור.
מישהו אמר לי פעם שלדעתו כל שוק ד' המינים התפתח באיזור ההוא בגלל הקירבה לבית רבינו.
רבינו היה בודק לכל אחד את הלולב או האתרוג או ההדסים, ומאשר את הרמה.
מדי פעם הוא היה שואל כמה רוצים על זה ואומר שזה מחיר טוב או יקר מדי וכדומה.
[בשנים ההם הוא היה עונה גם על מראות ועל טריפות וכדומה].

עם התקדש חג הסוכות, הוא היה שב ומסתגר בענייניו, ולא ראה בעין יפה "ביקורי חג".
אני זוכר שבחור מהשנה מעלי, מבחירי תלמידיו, בא בחוה"מ סוכות.
רבינו פתח לו חריץ קטן בדלתו, ושאל אותו מה הוא רוצה. הלה ענה "מצוה להקביל פני רבו ברגל".
רבינו אמר לו "נו, ועכשיו מה אתה רוצה", ההוא עוד לא קלט, ורבינו כבר סגר את הדלת.

אנשים היו שואלים אותו שאלות, ובמקום לסרב רשמית לענות, הוא היה מברר כל כך הרבה פרטים, כאילו הוא לא מבין, ואומר בסוף שהוא גם לא יודע.
כך שלמעשה הניחוהו לנפשו כל אותן עשרות שנים.
אבל כשהגיע היום שהוא ראה שאצל הרב שך כבר אי אפשר לשאול, הוא שינה טעמו ביום אחד.
מאז, כמו שכולם כבר זוכרים, הוא היה "קולט" את השאלה כהרף עין וחותך בן רגע.
אני זוכר שסיפרו לי את זה ולא האמנתי.
אמנם לי הוא היה עונה כפי שכבר סיפרתי לעיל, אבל ראיתי פעמים רבות איך הוא מתחמק לאחרים.
באתי במיוחד וראיתי עשרות אנשים זה נכנס וזה יוצא, כולם עם תשובות נחרצות, וממש לא האמנתי למראה עיני.
לא יאומן גודל ההסתרה שלו כשהוא לא רצה, וגודל ההקרבה כשראה שזו חובתו בעולמו.

כמדומה שממש במקביל הוא הפסיק לענות על שאלות בהלכה. לא יודע אם זה נכון, ואם כן, מה הטעם בזה.
אני חשבתי לעצמי שהסיבה שהוא היה עונה בהלכה, זה היה כדי להסתיר את גדלותו בשאר התחומים. שיתפסו את דמותו כר"מ שמבין קצת בהלכה, ולא כגדול בעל "דעת תורה". ולכן כשכבר נאלץ להיחשף, שוב העדיף להשאיר את ההוראה למוצי"ם הרשמיים.

סיפרו שבשנים ההם הוא הרבה לעסוק בתורת הנסתר.
אני עוד זוכר איך בשנה שלמדנו אצלו (תשל"ז) באנו אליו בליל פורים, ובחורים שאלו אותו אם זה נכון שהוא לומד קבלה בלילות וכל מיני שאלות כאלו.
הוא ישב כל אותה שעה בפנים רציניות ובפה חתום.
בשנים שביתו נעשה הפקר לכל, לא ראו ספרים כאלו. הכל הוצא מהבית או הוחבא היטב.
[קראתי באיזה מקום עדות של הגרמ"י שניידר שליט"א שרבינו אמר פעם להוציא מאיזה ארון סידור הרש"ש וביקש שיקראו משם משהו בקשר לשיעור שמסר,
ולא שם לב שעד שמצאו הוא כבר אמר בעל פה קטע ארוך מתוך הספר, עד שתפס את עצמו ונשתתק].
מי שמבין כמה היה נסתר בטבעו, יכול להבין את גודל ההקרבה לאפשר לזרים לרמוס לו כל חלקת פרטיות.

[אליסף]

ייש"כ עצום עבור הטרחה
הדברים נפלאים ומרתקים
דרך אגב נהניתי מהספר 'חכימא דיהודאי' על מרן זצ"ל
ממליץ בחום

[צופה_ומביט]

יישר כוח עצום הרב השוחט.
דברים מדהימים ונפלאים ביותר.
מי יתן לנו תמורתו.

[משוש דורים]

יש"כ גדול
כמי שזכה להכירו מעט, כל כתיבה כזאת מעלה בזכרון את הזכרונות ממתיקות הדעת שלו (אין לי הגדרה אחרת), וצורבת את הלב.
חבל על דאבדין ולא משתכחין, ככל שעובר הזמן הפצע אינו נרפא, והגעגועים אינם שוככים.

[אשרי יושבי ביתך]

תמונה נדירה, בשמחת נישואיו.

התמונה הנ"ל חסומה לי (אתרוג). מי יכול להורידה ולשולחה לי במייל? [ובאם אפשר, גם תמונה זו]

[גביר]

הוזכר כאן שרוב ימיו הסתייג מלענות על שאלות לא הלכתיות .

כיו"ב סיפר לי תח"א -
לאחר שלאחר שחש שהתקרב לרב במידה מספקת החליט להתייעץ עמו גם במילי דעלמא ושאל אותו על אודות מכירת דירה שבבעלותו.
הרב התייחס לפנייה אליו בנושא כזה כמעוררת גיחוך, שחק ואף סיפר זאת לרבנית בבת שחוק 'תשמעי מה שואלים אותי'

[.השוחט]

יישר כח לכל המברכים, כאן ובפרטי.
אנסה להמשיך עוד מעט.

זכרונות מליל פורים עם תלמידיו

כא. באותו ליל פורים הנזכר, בו ישב רבינו רציני ולא שיתף פעולה. בכל זאת היה רגע בו הוא צחק. היה זה כשבחור אחד אמר לו שאומרים ש"אילת השחר" [שאז ממש יצא לעולם הכרך הראשון] זה ראשי תיבות "אהרן, יהודה, ליב, תמר, שטיינמן, רחוב, חזון-איש, ה".

בחור אחד רציני בכה שם מאד שכל הזמן הוא מנסה להתחזק, וזה מחזיק מעמד רק מעט ומיד הוא שוב נופל. כשנפרדנו מרבינו ללכת, הוא רמז לאותו בחור להישאר, ואף אני נשארתי עמו, והוא אמר לבחור שכתוב בפסוק "שבע יפול צדיק וקם" [אז שמעתי פסוק זה פעם ראשונה], וכך הדרך לעלייה, וא"צ להישבר, קמים ונופלים ושוב קמים עד שמתייצבים לתמיד על דרך טובה. וכך דיבר עמו וחיזק אותו עד שנחה רוחו של אותו תלמיד יקר.

זה היה מעניין לראות, שלמרות שכבר גזלו לו זמן רב ביום קדוש כזה באופנים שלא לרוחו, והיה כבר מאד מאוחר, בכל זאת לצורך חיזוק בחור יקר היה לו את כל הזמן והפניות שבעולם.

אגב. כל מי שהביא לו משלו"מ קיבל בחזרה. היה זה משלוח קטן מאד. בקבוק קטן של משקה (דומני מיץ ענבים), ושקית קטנה ובה כזית או כביצה של ביסקויטים, ובתוך השקית היה פתק בכתב ידו "המזונות בהכשר הבד"ץ של העדה החרדית ועושר פעם נוספת על ידינו". [דומני שהפתק הזה עדיין גנוז באוצרותיי].

מתנהג בפשטות

כב. כידוע לרבינו היה חוש טכני. ובמדת הענווה הנוראה שלו, הוא לא ראה לעצמו שום חוסר כבוד להתעסק בעניינים טכניים כשצריך.

מספרים שבתקופת כפר סבא שלא היה לשלם לו משכורת, הוא השלים הכנסה מתיקון שעונים לאנשים. ועוד לפני כפר סבא, כבר הובא לעיל, היה דעתו להתפרנס מיגיע כפיו בתעשיית היהלומים.

נשלחתי פעם כבחור צעיר מאד, למסור לו משהו, כמדומני איזו מעטפה עם כסף, והרבנית פתחה לי, ואמרה לי להיכנס ולגשת אליו. ניגשתי וראיתי שהוא יושב על הרצפה ליד המקרר (פרידמן ישן) שהמנוע היה במגירה קדמית שאפשר לשלוף. [כנראה אז היה צורך בתחזוקה שוטפת]. ורבינו יושב ליד המגירה הפתוחה הזו ומסדר שם משהו. ממקומו, בשיא הפשטות והטבעיות, הוא שמע מה שאמרתי ולקח ממני את המעטפה בלי לקום מהקרקע.

אני זוכר שהתפעלתי מכך שגם הרבנית משתפת פעולה עם ה"הלוך יילך" הזה, שלהתנהג בטבעיות שכזו אין שום פגם בכבוד.

כג. זה מזכיר לי סיפור מעשרות שנים מאוחר יותר. רבינו בחן אצלינו בישי"ק. אאמו"ר זצ"ל היה מסיע אותו עשרות שנים למבחן הזה ומחזיר אותו. לפעמים אבא היה נשאר באיזור למשך כל זמן המבחן, ולפעמים היה בינתיים הולך לענייניו. [בדרך כלל זה היה ביום לחוץ, בעש"ק חנוכה]. ואז אני הייתי מתקשר לאבא זצ"ל לקראת סוף המבחן שיבוא לאיזור. פעם אחת רבינו סיים לפתע וקם ואבא לא הספיק להגיע. רבינו הלך ברגל לביתו והיה זה בשנים האחרונות ממש. בדרך כמה אנשים כמובן הציעו לו "טרמפ" והוא סירב. [היה נראה לי שהוא חושש שזה יפגע באבא].

אני חשתי מאד לא נוח שגרמתי שלא בכוונה לרבינו כזו טירחה. באתי אחרי מנחה באותו יום ואמרתי לרבינו שאני רוצה לעשות "חליצת מנעלים" ולקבל נזיפה. הוא ממש נבהל ושאל אותי מה קרה. אמרתי שאולי בגללי, שלא הודעתי מספיק בזמן, הוא נאלץ ללכת ברגל.

רבינו "שטף" אותי ממש, ואמר זה בריא ונורמלי ללכת ברגל. הייתי עושה זאת מצידי יותר פעמים. מה הענין להימנע מללכת, לנסוע לכל מקום קרוב ברכב, ואז צריך "לעשות הליכה" מיוחדת מחוץ לעיר. והוסיף להרגיע אותי, ואמר שהוא ממש נהנה אחרי הרבה זמן שלא ראה את הרחוב ואנשים ושמש באופן רגיל וטבעי. והוא ממש אומר לי יישר כח אם באמת אני גרמתי לזה.

הגהת ספריו הקדושים

כד. בשנת תשל"ו הוציא רבינו את ספרו הראשון "אילת השחר" על גיטין (עד סו"פ השולח) וב"ב (יש נוחלין ומי שמת). זה מה שלמדו בישי"ק שנה לפני כן. בחורף תשל"ה ב"ב מדף קכג ואילך, [אמרו אז שרבינו אמר במליצה שפרק "מי שמת" הוא "מת מצוה"] ובקיץ פרק השולח. כנראה בשנת תשל"ד למדו התחלת גיטין. דומני שמאז כבר לא יצא בכרך אחד על שתי מסכתות.

אני זוכר שסיפרו אז שהספר לא ירד מעל שולחנו של הסטייפלר זצ"ל במשך תקופה ארוכה, והוא התבטא שמאז הפנ"י כמעט לא בא כבושם הזה על סדר הדף.

רכשתי את הספר בהתלהבות, ומצאתי בו טעות סופר חמורה. [קטע קטן שנדפס שלא במקומו]. ילדות היתה בי ובאתי לרבינו להראות לו. הוא בדק וראה שזו הערה נכונה, וזה היה מאד איכפת לו. הוא אמר לי שבבריסק מאד הקפידו להגיה היטב, הגם שזה למעשה דבר חיצוני לא כל כך מהותי, והוא גם עשה השתדלות עד כמה שידו מגעת, אלא שאי אפשר לימלט.

ואז אמר לי דבר מעניין. שמרן הגרי"ז רצה שהספר של אביו חידושי הגר"ח יהיה נקי ממש, והוא הגיה את זה לאט לאט, אות באות, במשך שנים, ובכל זאת יש טעויות. רבינו אמר לי, אני לא מומחה גדול, ובכל זאת בדרך לימודי בספר של ר' חיים מצאתי כמה טעויות, ומסתמא יש עוד.

כה. מענין לענין, אחרוג כעת מעט מהנושא של רבינו. משום מה הדברים הללו אודות הגר"ח נותרו חקוקים בזכרוני. לאחר שנים רבות נתבקשתי להגיה את הספר חידושי הגר"ח שיצא פעם ראשונה מסודר מחדש, לא צילום (ע"י ר"א ברגמן), ואז מצאתי בספר המקורי כמה עשרות טעויות, [לענ"ד לא פחות מספר ממוצע שהוגה באופן רגיל על ידי מגיה], והלכתי להתייעץ עם א' המיוחדים מבית בריסק, אם להגיה בפנים, או בהערה למטה, או ברשימת טעויות בסוף הספר.

אחר שענה לי מה שענה, אמר לי שזה רק בתיאוריה כי למעשה אין טעויות בספר הזה. אמרתי לו שאני שואל אחרי שכבר מצאתי כמה עשרות טעויות. הוא אמר לי שזו שטות גמורה, הוא תיאר לי בציוריות רבה איך מרן הגרי"ז הגיה בעצמו כל אות וכל נקודה. והרי כבר 90 שנה ידוע שאין טעויות ואיך אף אחד לא קם לומר שזו אגדה ללא כיסוי. ואז נזכרתי ואמרתי לו שרבינו כבר אמר זאת מזמן. [הגאון ההוא הזמין אותי לביתו שנבדוק יחד והוא יראה לי שלכל היותר אולי בצילום נמחק משהו, ויש לו את המקורי משנת תרצ"ו להשוות. אכן כך עשיתי, ומה לעשות שנותרו כל עשרות הטעויות במקומן].

כבר כמה פעמים באו לביתי נכדי תלמידי בריסק לשמוע ממקור ראשון את ה'שטות' הזו, וצילמו בהתרגשות את הגליונות של הר' חיים שלי עם התיקונים, והבטיחו שיחזרו עם התשובות של סבא שלהם וכדומה, ועד היום אף אחד עוד לא חזר. ואקצר במה שלא נוגע כעת לתולדות רבינו.

כו. שוב חלפו שנים. רבינו אחרי שיצא לפנסיה מהישי"ק, פתח בביתו שיעור בזבחים עם קבוצה חשובה מאד של תלמידי הכולל. הוא למד אז זבחים כמה פעמים בנחת וכתב ספר על זבחים. אבל שמועה שמעתי שהוא חושש להוציא לאור, מכיון שאין לו בקדשים גירסא דינקותא.

הלכתי אליו כשהגיעו בדף היומי לזבחים, ואמרתי שאני מוסר שיעור דף היומי ונעזר הרבה בספריו, שכתובים בצורת הערות קצרות, וקל לעבור עליהם מהר. ושמעתי שיש ספר 'סודי' על זבחים, וביקשתי אם אפשר לשאול ממנו. בעזותי חשבתי שאם אחר כך אשבח, אולי זה יעזור לשכנע אותו להדפיס. (מחילה מהקוראים על הטפשות).

רבינו נענה בעין יפה ואמר לאשר על ביתו למסור לי עותק. ואז אמר לי רבינו אם כבר אתה עובר על זה, אזי אם תראה איזו טעות, תמחוק. לא הבנתי כל כך ושאלתי אם יש ט"ס מקסימום אפשר להגיה, מדוע למחוק. הוא אמר לי שהכוונה שלו שאם כל הקטע נראה לא נכון, אזי לקחת עט ולהעביר עליו קו. הייתי בהלם. אני ידעתי כמה הוא כותב במתינות ובמחשבה על כל מילה, ואיזו מין הו"א אפילו בבדיחותא שאיש כמוני יחליט על קטע שלו שזה לא מסתבר וימחוק.

אבל הוא זצ"ל לא התכוון בכלל שום בדיחותא. והוסיף לומר שקורה הרבה שמתחרטים על מה שהשאירו בספר, אבל על מה שמוחקים לא מתחרטים. תמיד אפשר להוסיף זאת לספר אחר או למהדורה הבאה. דומני שכל מילה מיותרת, לבאר איזה עומק של ענוה מונח כאן.

אצ"ל שלא מחקתי כלום. הערתי כמה הערות על הגיליון, בעיקר דברים שהוא דן בהם בשני מקומות ולא שולח מא' לשני. אולי מצאתי קצת ט"ס. אינני זוכר. בכל אופן זכיתי שהוא כבר מסר לי מיוזמתו את ההמשך, בלי שביקשתי, ויש תח"י מכתב נחמד בקשר לזה. כשיצא הספר מבית הדפוס רבינו מיד שלח את הספר עם שליח לכמה אנשים, וביניהם גם לי הקטן, בתור 'מסייע' כביכול.

כז. קוריוז קטן שקשור לזה. כשהספר הנ"ל היה אצלי קראו לו "שני גזרי עצים". בני הבית הסבירו לי שיש לרבינו איזה ענין טמיר שבשמות ספריו יופיעו כל אותיות הא-ב, ולכן היו כל מיני שמות כמו חסד ומשפט, עוזי ומגיני, מפקודיך אתבונן, והיה חסר לו אות או שתיים ולכן באופן זמני קרא לספרו כך.

אני לא ידעתי מזה בשעתו, וניסיתי לחשב גימטריות שונות ועלה בידי שבאמת "שני גזרי עצים" עולה בדיוק כשמו (לא זוכר באיזה כתיב בדיוק ועם כולל כל שהוא). רשמתי זאת על הגליון בעיפרון. אח"כ הוא אמר לי שהוא בכלל לא חשב על זה, וכשראה את הגימטריא שנזדמנה, זה עורר לו ספק קטן אולי להשאיר כך את שם הספר.

[אני מאד מקווה שאני זוכר נכון. אם יתקנו אותי, אני אשמח להיות זה שטעה וגרם לדברים להתברר מדוייק].

[פלוריש]

.

(נראה לי שהוא לא רצה שנהיה לחוצים מהבוקר עד הערב, יש מקור על זה מחז"ל דומני במסכת דרך ארץ שלא לומר לילד שהוא עתיד לקבל עונש, כי יכול להזיק לעצמו מרוב פחד, אלא כשרוצה ליתן העונש יתנו מיד. אז לכן הוא אמר בנוסח כזה שהיה משמע שאם היינו מיד הולכים הביתה או לומדים, אולי הוא לא היה קורא לנו בכלל, שמזה אפשר להבין שלא מדובר על סוף העולם).

מסכת שמחות פרק ב
הלכה ד
מעשה בבנו של גורנוס בלוד שברח מבית הספר והראה לו אביו באזנו ונתירא מאביו והלך ואבד עצמו בבגד ובאו ושאלו את רבי טרפון ואמר אין מונעין הימנו כל דבר.
הלכה ה
מעשה בתינוק אחד מבני ברק ששבר צלוחית בשבת והראה לו אביו באזנו ונתירא מאביו והלך ואבד עצמו בבור ושאלו את רבי עקיבא ואמר אין מונעין הימנו כל דבר.
הלכה ו
מכאן אמרו חכמים אל יראה אדם לתינוק באזנו אלא מלקיהו מיד או ישתוק ולא יאמר לו כלום.
ר' שמעון בן אלעזר אומר: יצר, תינוק, ואשה -- תהא שמאל דוחה וימין מקרבת.

[רוזן]

מקור: אתר JDN

כ''י הגראיל.jpg

זכרון דברים בעלמא, בא' דברים, ביום כ"ז בתמוז תשי"ט, הגיענו בשורה שהרב מבריסק שליט"א חולה מסוכן והוצע מבניו שיהא חבורה מנין אנשים על קברי התנאים הקדושים במירון התנא הקדוש רשב"י ובנו וקצת ע"י הקבר של ר' יצחק נפחא לבקש רחמים. ובאנו לשם בשמונה [?] בערב. ואלה הם:
ר' יהודה שפירא, ר' חיים שאול קרליץ, ר' שאול ברזם, ר' יוסף ליס, ר' עקיבא טננבוים, ר' דוב פריידין, הב' דוד פרנקל, הב' ברלין, הב' בריטלר, ר' מאיר גריינמן ואני ובני שרגא נח נ"י התפללו מעריב ואמרנו תהלים…

בניגוד לשמועות הרווחות, ההצעה הייתה של בני הגרי"ז, ולא של הגראי"ל.
ומעניין הנוסח: "וקצת ע"י הקבר של ר' יצחק נפחא".

מעניין לי ידוע שהיו שם גם רבינו הגדול מרן הגראמ"מ זיע"א וכן מרן הגר"ב רוזנברג זצוק"ל ראש ישיבת סלבודקה.
ועיין הרב מבריסק.

[באמונתו]

מעניין לי ידוע שהיו שם גם רבינו הגדול מרן הגראמ"מ זיע"א וכן מרן הגר"ב רוזנברג זצוק"ל ראש ישיבת סלבודקה.
ועיין הרב מבריסק.

היו יותר מנסיעה אחת, ראה המצורף כאן לדוגמא: