נביא כאן פרקי תולדותיו בקצרה מתוך הקונטרס שנות חיים (מהדורת תש"פ) - טרם נדפס - באדיבות המחבר נר"ו.
שְׁנוֹת חַיִּים (משלי ד, י)
רבינו נולד לאמו מרת קאלי קאדין ולאביו חכם יעקב פאלאג'י בעיר איזמיר שבמדינת טורקיה בי"ט לחודש מר חשון שנת תקמ"ח . ונפטר שם בטו"ב [י"ז] לחודש שבט שנת תרכ"ח ובסה"כ "שְׁנוֹת חַיִּים" שמונים שנה.
על חכמי העיר "אזמיר"
העיר אזמיר, הייתה עיר מלאה תורה ויראה, עיר של חכמים וסופרים, ובתוכה גדלו והפיצו גדולי החכמים את תורתם מקדם קדמתה לפני כארבע מאות שנה, כשהמפורסמים שביניהם: רבינו יוסף איסקאפה בעל 'ראש יוסף', בן דורו רבינו חיים בנבנישתי בעל ספרי 'כנסת הגדולה' , רבינו שלמה הלוי בעל 'לב שלמה', הגאון החסיד שבכהונה המפורסם בתוכחותיו הוא הגאון רבינו אליהו הכהן בעל ה'שבט מוסר' ועוד, ואחריהם רבינו חיים אבולעפיה הידוע בספריו הרבים, הגאונים המובהקים רבי יצחק הכהן רפאפורט בעל ה'בתי כהונה', והגאון רבי יצחק נוניס בעל ה'שער המלך', ותלמידיו הגדולים הגאון רבי יצחק מאייו בעל ה'שרשי הים' והגאון רבי יוסף רפאל חזן בעל ה'חקרי לב'.
אבותיו
בעיר תורה ויראה זו נולד רבינו. סבו של רבינו נקרא גם בשם רבי חיים ב"ר יעקב . בנו של רבי חיים הוא רבי יעקב אביו של רבינו, אשר נזכר פעמים רבות בספרי רבינו, ואף כי ר' יעקב בעצמו כתב וכמה חיבורים, כבר העיד רבינו שנשרפו בשריפה הגדולה באיזמיר בחודש אב שנת תר"א. אמו של רבינו היתה בתו של הגאון רבי רפאל יוסף חזן זצוק"ל בעל ה'חקרי לב'. אביו של רבינו היה תלמידו של ה'חקרי לב' וספג הרבה מתורתו כשאחריו מחזיק גם רבינו.
הספדו של רבינו על אביו
וראה מה שכותב רבינו על אביו בדרוש להספד בספר חלקם בחיים (דרוש א'): "והוא היה גבור חיל במלחמתה של תורה, חתנא דבי נשיאה, וקיים גדולה שמושה, אשר יצק מים על ידו של רבינו הגדול, מר חמיו, הוא הגאון מרן זקני זלה"ה, וגדולים חקרי לב, כמאן דמנח בכיסתיה, בכל מקום ששואלין אותו בקי בהם, דולה ומשקה מתורת רבו. ועל הכל לא עבר עליו חצות, גם קיץ גם חורף, וישכם יעקב. והיה קורא בספר הזוה"ק בהתלהבות גדול, ולפעמים היה נותן את קולו בבכי, והקול קול יעקב היה מעורר אותי לקום. "והוא בסובלי חולאים, דהא כמה שנים נתקלקל האצטמוכא שלו, וכאיב ליה כאיבה עד שהיה מוציא כל מה שהיה אוכל, ולא היה לו מנוחה כי אם ביום שהיה מתענה. לא היו ימים טובים לו כימי ראש השנה שהיה מתענה בשני הימים מבחרותו מסיבת חלום, ולפניו ולאחריו. ועם כל זה היה לי להד'ר עז'ר בכל פינות, וכל שהוא עיקר בצרכי הבית, כי הוא היה מכניס ומוציא כדי שלא אתבטל מלמודי, ולא עוד אלא שכל ענין שהייתי גומר מלכתוב היה הוא מעתיק אותו, ורובי תורתי מרוב ספרי צדיק עת'ק, ויגל יעקב להעתיקם מידי אביר יעקב בשעשוע גדול", עכ"ל.
עוד הוסיף בהקדמה לספרו חקקי לב (חלק ב') וז"ל: "כי כל הימים אמר [אבי] אלי: בני, אתה עסוק בתורה, ואשימה עיני על המחיה ועל הכלכלה" עכ"ל.
התמדתו של רבינו
את גדלותו של רבינו אין לתאר ואין לשער, רק דבר קטן אשר יקח האדם לדרכו בערכה של תורה ובהתמדתה, וכך מעיד רבינו על עצמו בספרו 'צואה מחיים' (אות י"ב), וז"ל: ומעיד אני עלי שמים, וארץ כי מיום דעתי עד יום היותי בן עשרים שנה הייתי שוקד על לימודי ביום ובלילה, בלתי שום ביטול כלל, כי לא הייתי מתעסק בשום ענין מעניני העולם כלל, ומבן עשרים ועד ארבעים, דתלו בי טפלי, הייתי מתעסק בעניני העולם להיות מרשה ואפוטרופוס ומתוך בכמה עניינים, ועם כל זה שלא היה לי עסק, לא הייתי פונה לשום ענין שחוק והיתול ודברי בטלה, כי אם לחזור על למודי.
וכמו כן מבן ארבעים ומעלה, שאז נכנסתי להיות דין ושופט ומורה צדק ולהיטפל בצרכי רבים עד עצם היום הזה, כי עלה מדי שנה בשנה על הצבור הרבה מאד, כי אין רגע בלי פגע מבעלי דינים וצרכי צבור מהעיר עצמה וכל סביבותיה, וגם כי ניתוסף מנימוסי המלכות ירום הודה על ידי שנתן מממשלה להרב מורה צדק לחתם בגושפנקא דמלכא ירום הודו, ולהיות נישאן מבית המלכות, למרבה המשרה אחד ושנים כי נתרבה יותר על הציבור ועל המלכות בכמה ענינים ולבי דואג בקרבי על שאיני יכול לעסק בתורה כחפצי ורצוני, עכ"ל.
רבותיו של רבינו
רבותיו של רבינו הם: הגאון רבינו יוסף חזן בעל ה'חקרי לב', והגאון רבינו יצחק גאטינייו בעל ה'בית מועד'. וכך כותב רבינו בהקדמה לספר של רבו 'בית מועד' [שיצא לאור לאחר פטירת רבו], וז"ל רבינו: נהירנא כד הוינא טליא בין שנים עשר שנים קטן לאו בר זכיה, עומד ומשמש לפניו [של רבינו יצחק גאטינייו] ואהיה שעשועים, ויורני ויאמר לי דברי חכמים בנחת נשמעים מסתופף הייתי בצל החכמה צילא דמהימנותא, בעומקא של הלכה פום בדיתא, רבי ל"ו יתקרי, בשמו ובמעשיו, רכב ישראל ופרשיו, לו שנו"ן הלכות מרובות לאלפים ורבבות, והלכתא כוותיהו, עכ"ל.
משפחת רבינו
עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ (בראשית ב, יח)
נשא רבינו לאשה את הרבנית אסתרולה [אסתר] . אשה כשרה וקולה לא ישמע . היא היתה בתו של רבי יצחק רבי , מחשובי איזמיר. משפחת רבי היתה ידועה לתהלה ושמה היה מפורסם. ר' יצחק [אחיו של יעקב רבי מייסד ישיבת בית יעקב רבי ] היה ת"ח גדול ועתיר נכסים. כספו פיזר לעניים ותמך בתלמידי חכמים . אחיה הוא כה"ר משה רבי, בעל ספר 'הר המר' על הרמב"ם. בנה היפה ללב, מזכיר לאימו בברכה בהקדמת ספרו אבות הראש ח"א בזה הלשון: "שמן אחת מצלעותיו, האשה שנתקדשתה, עקרת הבית צנא דדובשא, אדונתי ועטרת ראשי אימא שלום, הרבנית המעטירה גם חסידה גזרת יהלום, מרת אסתרולה תנצב"ה וכו', היא האשה אשר הוכיח ה' טובה תוכחת, יסורין של אהבה ואין נחת".
זמן חתונתו של רבנו היה כנראה בין השנים תקס"ז – תקס"ט. לאחר זמן מה מהחתונה אשת רבנו נתייסרה בייסורים גדולים וכעשרים שנה היתה מוטלת על ערש דווי מבלי יכולת לזוז זיז כל שהוא לצאת ולבוא, ונתהוו לה מזה מכות בגופה וחולאים אחרים, אבל היא לא התלוננה על גורלה המר והיתה "אוחזת בפלך השתיקה וקולה לא ישמע . היא נפטרה בט"ו באב תקצ"ח. לאחר פטירת אשת נעוריו, לקח לו רבינו לאשה שניה את מרת וידא נהמא, ממשפחתו של הרב אברהם ן' עזרא מרבני אזמיר , אשה צדקת ומכנסת אורחים. הואיל ולא היו לה ילדים גידלה יתומים בתוך ביתה , והיה מסורה מאד לבניה החורגים, בני החבי"ף. עשרים שנה חי רבינו עם אשתו השניה . היא נפטרה בז' תשרי תרכ"א , ורבי אברהם [המכונה אפ"י] בנה חורגה ספד לה בספרו . לאחר מכן נשא בשלישית למרת ג'ויא, והיא נפטרה בשנת תרמ"ו [אחר פטירת רבנו]. מתוך "מכאובים ויסורים קשים ומרים" .
פְּרִי צַדִּיק עֵץ חַיִּים (משלי יא, ל)
לרבינו היו שלשה בנים: ר' אברהם [המכונה אפ"י] - חיבר כעשרים ספרים, והיה ממלא מקום רבינו אחר פטירתו. ר' יצחק רחמים נסים - בעל ה'יפה ללב' (עשרה חלקים), 'אבות הראש', 'עין יפה', 'יפה תלמוד' ועוד. ר' יוסף - מח"ס 'יוסף את אחיו' 'ויוסף אברהם'. הוא זה שערך את ספרי אביו, וכן הרבה מחידושיו פזורים בספרי אביו, גם כתב תשובות בהלכה [ראה שו"ת חיים ביד סי' קכו]. וחידושים על התורה [ראה בספר פני חיים לכל אורך הספר] ועוד.
בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים (משלי טז, טו)
ימי הרבנות של רבינו
רבינו מיאן לקבל עליו משרה ציבורית, אך לאחר פטירת אביו, רבינו יעקב, בשנת תקפ"ח, ניאות להתמנות כדיין וראש מתיבתא בישיבת 'בית יעקב רבי'. בשנת תקצ"ז הוכתר רבינו לגאב"ד [גאון אב בית הדין] באיזמיר, ובשנת תרט"ו נתמנה לכהונה הגבוהה ביותר שהייתה קיימת בה - 'הרב הכולל'. רבינו היה מעורב בחיי הפרט והכלל בעיר, ותיקן תקנות רבות לטובת תושביה. כמו כן הקים 'בית חולים' יהודי, והציל את יהודי דמשק ושאר מקומות מעלילות דם שהיו באותה תקופה, כידוע, ובעזרת ר' משה מונטפיורי ז"ל, זכה רבינו להציל את היהודים באותה תקופה. [וראה על כך עוד בספרו דרכיו למשה ובהקדמה לספר זה (הוצאת 'שובי נפשי'), וע"ע בספר ראה חיים (סוף סדר אחרי מות) ובסוף קונטרס 'מצא חיים' (הוצאת שובי נפשי, תורגם מלאדינו לעברית), ע"ש].
תיאוריו של השדי חמד על רבינו
הגאון בעל ה'שדי חמד' שהיה מגדולי המעריצים של רבינו, כינה בתואר 'מרן' רק את רבינו ואת הרב חיד"א, והוסיף על כך עוד תואר מיוחד – 'גאון עוזינו' ועוד כתב בשדי חמד (חלק הכללים מער' מ אות מ' כלל קפ"ד ד"ה ובשיעור), "שכבר האריך בזה 'גדול הדור האחרון מרן החבי"ף' בספרו נשמת כל חי" [ראה מש"כ על כך הרה"ג ר' יעקב חיים סופר שליט"א בקובץ עץ חיים (באבוב ח"י מעמוד רס"ב – רס"ה) ע"ש].
וימת שם משה (דברים לד, ה)
בשנת ה'תרכ"ח בחג שמחת תורה בשעת קריאת התורה קרא רבי חיים את הפסוק "וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה" (דברים לד, ה) ופרץ בבכי, בשעה זו הבינו אנשי קהילתו כי ימיו קרובים ופרצו אף הם בבכי מר, ואכן בי"ז שבט, יום לאחר שסיים את ספרו "ברכת מועדיך לחיים" נפטר רבי חיים מהרעלת דם, בשיבה טובה.
פְּעֻלַּת צַדִּיק לְחַיִּים (משלי י, טז)
רבנו לא חת מפני נכבדי ועשירי הקהילה והוכיח אותם פעמים רבות על יחסם לעניי הקהילה ואף מתח ביקורת על עשירי עירו המסרבים לשלם מיסים לפי יכולתם אלא ביכרו להעלות בשיעור ניכר את המס על הבשר (ה"גאבילה"), רבי חיים התרעם כי לא רק שאינם מחזקים ידיהם של לומדי תורה ועניים, ומבטלים את הנוהג של חלוקה לעניים בערבי שבתות, אלא שבהעלאת מחיר הבשר הם מעבירים את תשלום המיסים על כתפי העניים. ועל כן פסק כי אף מההכנסה של מס הבשר, (ה"גאבילה") יופרש חלק לעניים ולעמלי תורה, כדבריו "לא בחר בזה ה', ובמקום צדקה ותהי לצעקה, וכי אין לך גזל וחמס גדול מזה".
רבנו פעל רבות להקמת בית חולים יהודי באיזמיר, ולשם כך אף גייס נדבנים ידועים בעולם בהם: הברון רוטשילד והשר משה מונטיפיורי עימם רקם קשרים חמים, אותם הפעיל רבנו גם כדי להציל את יהודי דמשק מעלילת הדם אשר העלילו עליהם. וכן פעל להקמת מוסדות לעזרה סוציאלית ומוסדות ציבוריים נוספים והיה מעורב אישית בהקמת כל מוסד ותפעולו.
רבנו דאג לפרנסת עניי העיר ואף בשעותיו האחרונות לפני מותו ביקש כי לא יטריחו את הציבור להתפלל לרפואתו אלא ישכרו מתפללים מעניי העיר למטרה זאת. רבנו מפורסם היה במידת 'הכנסת האורחים' שבה כיבד את כל באי ביתו, וכן בחידושו שמותר לבעל הבית לשנות מדבורו (לשקר), כדי שאורח לא יצטער .
רבנו השקיע את רוב מרצו וסמכותו כדי לשפר את מצב החינוך בקהילתו ובעיקר את מצבם של ילדי העניים וזאת על ידי התקנת תקנות רבות המבטיחות חינוך ראוי: תקנה שאין אב רשאי להוציא את בנו מהתלמוד תורה לפני שהילד ידע לכל הפחות את סדר התפילות והקריאה. וכן, תיקן שבעל מלאכה רשאי להעסיק נער כשוליה, רק לאחר שהילד סיים את לימודיו לשביעות רצונם של המפקחים שמונו לכך. בנוסף לכך, הקים לפני מותו "ועד" מיוחד לפיקוח על מוסדות החינוך בעיר ועל ענייני החינוך בכלל. בנוסף קבע רבנו כי המס המוטל על הבשר ("הגאבילה") ישמש למימון חינוך ילדי העניים והקמת מוסדות חינוך נוספים בעיר. בעקבות תקנה זו, הוא הסתכסך עם כמה ממנהיגי הקהילה. רבנו פעל להפצת התורה, והקים ישיבות בהם למדו אברכים מובחרים בלי תשלום ואף עול פרנסתם ופרנסת ביתם הייתה על רבי חיים. וכן עסק רבי חיים, במתן תשובות למאות השאלות אשר הגיעו אליו ממקומות רבים בעולם, בהם: תוניסיה, גרמניה, סוריה, פולין, מרוקו, ושווייץ. ואף קיבץ את חלקם בספרי שו"ת שהוציא לאור. ואף גדולי ישראל שלחו אליו שאלותיהם ומכתבי תורה כדוגמת הגאון המלבי"ם, הכותב לרבנו מכתב ומכנהו "שר התורה".
• לקריאה נוספת
ראה עוד בספר 'תולדות החבי"ף' , שכתב בטו"ט ודעת על תולדות רבינו, והקיף את כל תקופת חיי רבינו והחכמים באיזמיר שחיו באותו הפרק. [ועיין עוד בספר 'רבי חיים פאלג'י וספריו' , ובספר 'ארזי הלבנון' לר' שמעון ואנונו (ח"ב עמוד 696 והלאה, ערך חיים פאלג'י), וכן בספר 'מפיו אנו חיים' של הרה"ג ר' דוד אברהם שליט"א (ראש ישיבת "בנין אב", הוצאת מכון ירושלים), שלקטו וערכו עוד בתולדותיו של רבינו].
מובאים להלן דבריו של מרן רבינו עובדיה יוסף זיע"א בשבחיו של הצדיק, מתוך דרשה שנשא מרן לפני למעלה משלושים שנה, והובאה בספר מעדני המלך ח"א
הלילה ליל פטירתו של הגאון ר' חיים פלאג'י, אשר נפטר בשנת תרכ"ח, לפני מאה ועשרים שנה בערך.
הוא היה לא רק גאון בתורה, הענוה שלו היתה עוברת כל גבול, לא רצה לספר אפס קצהו ממה שהקב"ה עשה על ידו.
אחד הדברים שאירעו עמו:
באותו הזמן כל התושבים היו בידו של הפחה לשבט ולחסד, בעפעף עין אחד היה יכול להרוג בן אדם, לא צריך בית משפט ולא שום דבר, מה שאומר אחת דתו להמית, כך היו עריצים אכזרים שאין דוגמתם.
עבדל חמיד היה המלך אז. מצד אחד הוא היה מטיב לישראל, אך לבו שחור כמו פחם רשע אכזר, היו לו כמה נשים פילגשים ושבעים בנים, וילד אחד בן שמונה-תשע היה מתוק יותר מכולם, היה רואה אותו היה מחבקו ומנשקו, היה אוהב את אמו גם כן.
המלך מטבעו היה חשדן, כל הזמן פוחד שלא יעשו מהפכה ויהרגו אותו, תמיד היה אקדח צמוד למתניו שלא היה זז ממנו לא יום ולא לילה, שמא יבוא מישהו ויתנקש בו.
והילד הזה מרוב שהיה חביב אצלו היה משתעשע עמו, יום אחד הילד לקח את האקדח ושיחק בו. אמר המלך, אולי מישהו לימד אותו לעשות כך ורוצה להרוג אותי, על המקום בלי הרבה חשבון לקח את האקדח והרג אותו.
זה בנו! רשעים אכזרים עריצים כאלה, בנס הקב"ה נתן אותנו ביד האנשים האלה וניצלנו מידם. 'על ניסיך שבכל יום ויום עמנו' ממש.
והנה בעיר אזמיר היה פחה רשע, המלך היה של כל טורקיה והפחה היה באזמיר, היו לו איזה טענות, אולי לא שילמו לו מיסים כרצונו, שלח וקרא את הרב הראשי ר' חיים פלאג'י התחיל לדבר אתו משפטים קשים, בתוך הדברים התחיל כדרכו, רב גדול כל מוחו בתורה, לסנגר על עם ישראל, לא היתה להם אפשרות.
– מה? לי אתה אומר אין אפשרות?!
נתן לו סטירת לחי כזאת, והרב פחד שאם יאמר עוד מילה אחת יוציא אותו להורג כי הם קשוחים ואכזרים, שתק, וגירש אותו מלפניו, יצא החוצה ופניו אדומים.
בנו ר' אברהם פלאג'י שהיה עמו שאל אותו, אבא, למה פניך אדומות? לא רצה לענות לו. כמה שניסה לשאול אותו, לא רצה לענות לו. לא יכל להכריח אותו שיענה לו.
לא עברו שלשה ימים והפחה הזה נפל ומת, כמו המן, הוא גדל בשלשה עשר בניסן, בששה עשר בניסן – 'וישבות המן ממחרת הפסח', בשמים לא יכלו לסבול על מעשהו של הרשע הזה, נגד גדול בישראל, הוא שתק, אך הקב"ה עינו צופיה למעלה, ואחר שלשה ימים 'זמאר' [- התפגר] כמו שאומרים. מזה אנחנו רואים גדולתו של הרב.
ספריו, אין צורך לתת להם שבחים, הוא כתב כל כך הרבה שאי אפשר לתאר, גם אם ישב אדם לכתוב יומם ולילה לא יספיק לכתוב שבעים שמונים ספרים כאלה ענקיים. לא הספרים האלה שאתם רואים אותם, 'כף החיים', 'מועד לכל חי', את אלה כתב אחרי השריפה הגדולה ששרף ה' בשנת תר"א בעיר אזמיר שנשרפו בה כל כתביו. הספר היחיד שהצליחו להציל זה ספר 'חיים לראש' על הגדה של פסח, אחד מתלמידיו סיכן את עצמו נכנס לתוך האש והציל אותו אוד מוצל מאש, וקיבל על עצמו שתכף ידפיסו.
ספרו שו"ת 'לב חיים' חלק א' על אורח חיים, היה על ארבעת חלקי השו"ע, אורח חיים, יורה דעה, אבן העזר, חושן משפט, כמעט על כל סימן וסימן, תראו את התבנית של 'לב חיים', חלק א' מגיע עד סימן מו-מז של השו"ע, יש שם כמאה סימנים, על כל סימן כך וכך שאלות ותשובות, חקירות מיוסדים על גדולי הראשונים והאחרונים, ואחרי זה מפלפל עם ספרי האחרונים.
הוא לא מיהר להוציא את החלקים האחרים על שאר חלקי השו"ע, וכזה היה לו על כל השו"ע. כלומר, אם עד סימן מו יש לו כרך אחד, עד סימן תרצז שיש באורח חיים היה בערך עשרה כרכים רק על אורח חיים, ואח"כ על יורה דעה אותו דבר, אבן העזר אותו דבר, וכן חושן משפט. אך בשמים חשבו אחרת.
הספר הראשון שהוציא בשנת תקפ"ו זה ספר 'סמיכה לחיים', כשמו כן הוא, כי סבו אבי אמו היה הגאון ר' רפאל יוסף חזן בעל חקרי לב, גאון עצום בקיאותו מפליאה, האשכנזים קוראים אותו 'השאגת אריה של הספרדים'… ספרו חקרי לב הוא ספר עצום מאוד, וכיון שרצה להסמך כשהיה צעיר לימים, הוציא את הספר הזה וקיבל סמיכה.
אחרי כמה שנים הוציא את 'לב חיים' חלק א', היה צריך להמשיך, אולי חסרון כסף או ח"ו התרשלות, היה עוסק הרבה בצרכי ציבור, מינו אותו דיין, לא המשיך להדפיס עד תר"א שאז פרצה שרפה גדולה, יותר מעשרים שנה אחרי 'לב חיים' ח"א, עלו באש כל ספריו שישב יומם ולילה וכתבם בעמל וביגיעה.
היה יושב ובוכה יומם ולילה, עד שבא בנו ר' אברהם ואמר לו, אבא, מה יצא מהבכיה? אשב, תכתיב לי ואני אכתוב, וזו היתה הנחמה שלו, היה אומר לו בעל פה מה שהיה בזכרונו, לא כל כך כמו שהוא כתב, אדם אינו יכול לזכור בדיוק הכל בעל-פה, אפילו הכי ממה שנשאר שארית הפליטה עשה 'לב חיים' ח"ב. וחלק זה אין להשוות לחלק א', הפער ביניהם עשרים שנה, אבל הראשון כולו ביסודיות מהראשונים והאחרונים וזה מהזיכרון בעלמא, אחר כך כתב גם לב חיים חלק ג'.
יש לו ספרים על כל חלקי השו"ע, יש ספר 'חקות החיים' על חושן משפט, דרך אגב יש שם תשובה אחת לר' יוסף חיים מבבל שהיה בן עשרים ושתיים שנה, ושלח לו תשובה לר"ח פלאג'י, ור"ח פלאג'י עונה לו בכבוד גדול ובאהבה.
יש לו ספר על אבן העזר, שמו 'חיים ושלום'. ספרו על יורה דעה שמו 'חיים ביד', בי"ד ר"ת ביורה דעה. מלשון 'מוות וחיים ביד הלשון'. וחוץ ממה שיש לו על ארבעת חלקי השו"ע, יש לו 'נשמת כל חי' ב' חלקים על ארבעת חלקי השו"ע, יש 'חקקי לב', סבו 'חקרי לב' והוא 'חקקי לב', בפסוק (שופטים ה, טו-טז) יש גם 'חקרי לב' וגם 'חקקי לב', על ארבעת חלקי השו"ע שתי כרכים עבים מלאים חכמה תבונה מלאים בקיאות.
ואח"כ חיבר את הספרים הקטנים האלה, 'כף החיים' ו'מועד לכל חי' בעיקר.
בהקדמה הוא כותב דבר מפליא שניכרת ממנו גדולתם וצדקותם: הייתי יושב פעם אצל סבי ר' יוסף חזן, בסוף ימיו הוא עלה לארץ ומינו אותו לראשון לציון, שמונה שנים היה ראשון לציון עד שנת תקפ"ח מאה שבעים שנה עד היום, ואמר לי כך, הרב חיד"א חיבר ספרים רבים, ברכי יוסף, מחזיק ברכה, שיורי ברכה, חיים שאל, יוסף אומץ, והיה מקובל מאוד בדורו, אהבו אותו מאוד, כל הרבנים העריצו אותו, היה בעל מידות טובות, שופע אהבה לכל ישראל, צדיק ועניו. לא לחינם זכה שיתקבלו דבריו כל כך בכל תפוצות העם.
אמר, איני מקנא לא מברכי יוסף ולא ממחזיק ברכה, לא מחיים שאל ולא מיוסף אומץ, מספר אחד קטן אני כן מקנא, 'עבודת הקודש', שיש בו ספר 'קשר גודל' כל ענייני תפילה, והכל בקצרה כמו טלרגמות קיצור מספריו, וכן 'מורה באצבע' על סדר המועדים והחודשים, ואח"כ 'קשר גודל'. מזה אני מקנא, כי כנראה נדפס בהרבה עותקים והיה בזיל הזול, וכל אחד היה רוכש שם אותו בחיקו, מחכה לאוטו פותח אותו ולומד בו, מחכה למישהו פותחו ולומד.
אמר, מזה אני מקנא שיש לו זכות הרבים הרבה, שם אין גאונות גדולה, כי סך הכל זה קיצור מהספרים שהרב חיבר, אבל בזה אני מקנא שיש בו זכות הרבים, ואני מצטער שלא זכיתי לעשות ספר כזה שיועיל להמון העם, כך אמר לנכדו ר' חיים פלאג'י.
שמע את הדברים האלה ואמר אני אעשה כמו הרב חיד"א, והדפיס את הספרים האלה 'כף החיים' ו'מועד לכל חי' תקציר ההלכות, לא לכל אחד יש זמן לעיין ולשוט, 'רחבה מני ים ארוכה מארץ מידה', אך ספר קטן מניחו בחיקו נמצא באיזה מקום בשביל שלא יתבטל פותח אותו ומעיין בו, תכף ומיד נעשה שגור בפיהם, בדבר פלוני כך הלכה, ובדבר פלוני כך הלכה. מכאן חיבר את הספרים האלה 'מועד לכל חי' על סדר החודשים ומועדי השנה, ו'כף החיים', כללי, מהלכות אורח חיים.
זה מראה לנו את גדולתם, כל מגמתם היתה איך לזכות את הרבים. לא ראו גדולה בגאונותם, היו יכולים לעשות עוד כהנה וכהנה, צמאונם היה 'צמאה נפשי לאלהים לאל חי', איך לזכות את הרבים זה העיקר.
לכן אדם שמזכה את הרבים יש לו זכות עצומה שאין על עפר משלה. לזה זכה הרב ע"ה שדבריו מקובלים, וכל אחד שמעיין בספריו רואה את הענווה שלהם, איך אם הוא רוצה להקשות על מישהו כותב הכל בענוה בתבונה בטוב טעם.
הקב"ה גם כן זיכה אותם שיכוונו לאמת, כמ"ש מפני מה זכו ב"ה שהלכה כמותם, מפני שנוחים וענוים היו. מי שהוא עניו, שכינה שורה עמו וזוכה לכוין לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, זכותו תגן עלינו.