עושה חדשות כתב:לנידון הידוע האם המחוייב במצווה יכול לקיימה מדין אינו מצווה ועושה, (ויציין לנו משנ"נ מקורו בבני ראם או בר אלמוגים, מן הסתם), כגון הנמצא בר"ה במקום בודד, ויש עימו שופר אבל אינו יודע לתקוע, ונמצאת שם אשה היודעת לתקוע, ותוקעת ואף מברכת כשי' ר"ת כפסק הרמ"א, ואינה יכולה להוציאו ידי חובתו, כיון דאיננה מחוייבת בדבר, ויען ויאמר מה גרעתי ממנה, ואף אני אשמע התקיעה ויקיים בה מצוות תקיעת שופר לכה"פ כאינו מצווה ועושה, (ונפק"מ אם יכול לברך ע"ז כשלא שמע ברכתה, וכן האם באמת ראוי לו לשמוע תקיעתה מה"ט), ואם יבוא בעל תוקע לידי אח"כ, אברך ואתקע שוב. מי נימא דהמחוייב בדבר נמי יכול לקיימו מדין אינו מצווה ועושה או דלא שייך.
עושה חדשות כתב:עושה חדשות כתב:לנידון הידוע האם המחוייב במצווה יכול לקיימה מדין אינו מצווה ועושה, (ויציין לנו משנ"נ מקורו בבני ראם או בר אלמוגים, מן הסתם), כגון הנמצא בר"ה במקום בודד, ויש עימו שופר אבל אינו יודע לתקוע, ונמצאת שם אשה היודעת לתקוע, ותוקעת ואף מברכת כשי' ר"ת כפסק הרמ"א, ואינה יכולה להוציאו ידי חובתו, כיון דאיננה מחוייבת בדבר, ויען ויאמר מה גרעתי ממנה, ואף אני אשמע התקיעה ויקיים בה מצוות תקיעת שופר לכה"פ כאינו מצווה ועושה, (ונפק"מ אם יכול לברך ע"ז כשלא שמע ברכתה, וכן האם באמת ראוי לו לשמוע תקיעתה מה"ט), ואם יבוא בעל תוקע לידי אח"כ, אברך ואתקע שוב. מי נימא דהמחוייב בדבר נמי יכול לקיימו מדין אינו מצווה ועושה או דלא שייך.
יש מקורות?
עושה חדשות כתב:...הנידון הידוע האם המחוייב במצווה יכול לקיימה מדין אינו מצווה ועושה, (ויציין לנו משנ"נ מקורו בבני ראם או בר אלמוגים, מן הסתם), כגון הנמצא בר"ה במקום בודד, ויש עימו שופר אבל אינו יודע לתקוע, ונמצאת שם אשה היודעת לתקוע, ותוקעת ואף מברכת כשי' ר"ת כפסק הרמ"א, ואינה יכולה להוציאו ידי חובתו, כיון דאיננה מחוייבת בדבר. ויען ויאמר מה גרעתי ממנה, ואף אני אשמע התקיעה ואקיים בה מצוות תקיעת שופר לכה"פ כאינו מצווה ועושה, (ונפק"מ אם יכול לברך ע"ז כשלא שמע ברכתה, וכן האם באמת ראוי לו לשמוע תקיעתה מה"ט), ואם יבוא בעל תוקע לידי אח"כ, אברך ואתקע שוב. מי נימא דהמחוייב בדבר נמי יכול לקיימו מדין אינו מצווה ועושה או דלא שייך
בחורים ההולכים ללמוד תורה פטורים מכל המצות כל זמן שהם בבית רבם. כרב חסדא ורבה בר רב הונא שהיו פטורים כל זמן שלא שמעו הדרשה. ומ"מ אם ירצו לברך על הציצית ועל התפילין יכולין, מידי דהוו אנשים. שפסק ר"ת זצ"ל שהנשים יכולות לברך על כל מצות עשה שהזמן גרמא
וכן מצינו במשה רבינו ע"ה כשנתן השם ית' את שני מלכי האמורי ביד ישראל, שבט ראובן וגד וחצי שבט מנשה נתעסקו לישב ולבנות ארץ העמים דכתיב ויבנו בני גד את דיבון וגו', ובני ראובן בנו את חשבון וגו' ויאיר בן מנשה הלך וילכוד את חוותיהם, ונובח הלך וילכוד את קנת, הרי כל אלו היו מתעסקין בהנאות העולם בדבר שאין בו מצוה, כי אין שום מצוה להתעסק בישוב חוצה לארץ והמתעסק בישוב חו"ל כאילו מתעסק באכילה ושתיה ופחות ממנה. וכשראה משה רבינו ע"ה שאלו מתעסקין בלא מצוה אלא לצורך עצמן התחיל משה רבינו ע"ה להתעסק בישוב של מצוה וישוב העולם. הה"ד אז יבדיל משה שלש ערים, ופירוש "אז" בעת ההיא בעת כיבוש הארץ, ואף על פי שלא היו קולטות עד שהיו נבחרות השלוש אחרות אמר הואיל ובאה חצי מצוה לידי אקיימנה ואף על פי שאינה מצוה שלימה.
ומה אם משה רבינו ע"ה המלא מצוות כרימון מחזר אחר חצי מצוה לקיימה, שאר בני אדם על אחת כמה וכמה. וכל זה למה כדי שיהיה אדם שלם ונפשו שלימה, כי בעשיית המצות והשלמתן תהיה התורה שלימה הה"ד סמוך לזה וזאת התורה אשר שם משה, כל זה הוא מכלל התורה שאפילו עשיית חצי מצוה תורה היא. ד"א וזאת התורה אשר שם משה, זו היא תורת האדם להתעסק בדבר שיש בו ריח מצוה ולא להתעסק בהנאות העולם, ומכאן למד דוד לעסוק במצות ובתפילה בשעה שבני אדם עוסקים בהנאת העולם הה"ד ואני תפלתי לך ה'.
עושה חדשות כתב:נסתפקתי בהאי הלל, המחוייב כולו משום חנוכה, וחציו משום ר"ח, האם יש כאן ב' חיובים נפרדים, או שהתאחדו להיות חיוב אחד.
דהיינו, האם מי שאין סיפק בידו לומר את ההלל השלם אלא רק חציו, (ונימא דבשאר ימי החנוכה בכה"ג לא יאמר כלום, דאין חצי שיעור במצוות), דאולי בר"ח טבת יאמר חציו עכ"פ, ויעלה בידו הלל דר"ח. (ואם יהיה לו אח"כ זמן יאמר שוב הלל שלם, ונמצא בידו ב' ברכת אקב"ו לקרוא את ההלל ביום אחד).
וכן בגוונא דשכח שהיום ר"ח, והתכוין לומר הלל מצד חנוכה לחוד, (אם מצ"כ גם בדרבנן, או אם חשיב כה"ג כמתעסק כלפי ר"ח, וצ"ע), האם יחזור ויאמר חצי הלל מדין ר"ח.
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 8 אורחים