פורום אוצר החכמה

מי שנסע להלוויית מרן ראש הישיבה זצוק"ל ורואה שיבוא לביתו רק לאחר צאת הכוכבים, מה עדיף שיעשה לכתחילה האם נאמר לו שאשתו תדליק בשבילו, או שיחזור לביתו ורק אז ידליק מאוחר הרבה אחרי צאת הכוכבים, אבל אולי עדיין לא כלתה רגל מן השוק בזמננו.
אולי יש לדון שהיה פטור מחמת עוסק במצוה, וא"כ לא יפטר אז בהדלקת אשתו- ואולי אפשר לקיים שניהם וצ"ע.

שאילה חשובה, ויש כאן מקום להעיר בדבר יסודי בהלכות אלו, אלא שיתכן שכבר דובר מזה ולא יכלתי לחפש כעת.

האם בכלל יש עדיפות שהבעל ידליק ולא האשה?

במשנה ברורה תרע"ז כתב שמשום מצוה בו יותר מבשלוחו עדיף שהבעל ידליק. לכאורה תמוה, דבפשטות מה שכולם יוצאים על ידי הדלקת בעל הבית איננו מדין שליחות, אלא שהחיוב הוא על בני הבית כציבור, ולא מוטלת עליו יותר מעליה, ומה שייך כאן מצוה בו'.

כמו"כ עי' ביאור הלכה תרע"ה שכ' שאשה שמוציאה לבעלה יש בזה משום תבא מארה כו', ולכאורה ג"כ תמוה כי כאן כולם חייבים כאחד, ולא דמי לשם ששם כל אחד חייב בפנ"ע אלא שעושה "שליח" כלשון רש"י להוציאו, וזה מעין פטנט, ובזה אומרים שיש בזה גנאי, אבל כאן מהכ"ת שהחיוב יותר עליו מאשר עליה.

ואולם יש מקום לדייק בל' הברייתא "נר איש וביתו", ולמה לא אמרה "נר לכל בית ובית," ומשמע קצת שעיקר החיוב בפועל מוטל על מי שהוא ראש הבית, ולפ"ז באמת מובנים יותר ד' המ"ב. אולם הרמב"ם שינה את הלשון וכתב מצוה שיהא כל בית ובית מדליק, ואיננו מזכיר כלל את ה"איש". וצ"ע בכל זה, אשמח לשמוע חוו"ד חו"ר הפורום.

בכלל, ביום הראשון הוא מפסיד את ה"שהחיינו".
מרן הגרי"ש אלישיב שהה בחנוכה תשנ"א בבית החולים (לאחר התקפת לב), וחזר הביתה רק בהדלקת נר שמיני, ועקב ספק שהיה לו על ה"שהחיינו", בירך שהחיינו על פרי חדש.
שמעתי מפיו הטהור, מה היה הספק שלו.
האם ה"שהחיינו" הוא על המצוה, והמצוה הרי התקיימה ע"י כך שאשתו הדליקה עליו בביתו.
או שה"שהחיינו", הוא על מעשה המצוה, וא"כ התחדש אצלו "מעשה מצוה" שלא הדליק עד אז נרות חנוכה באותה שנה.

במ"ב (תרעו, ז) כתב שבכה"ג אינו מברך שהחינו.

מצאתי שהסיפור מסופר כבר כאן, עם אפיזודה מעניינת, המתאימה לשטחיות השומעים: viewtopic.php?f=19&t=3076&p=22752&hilit=%D7%A9%D7%94%D7%97%D7%99%D7%99%D7%A0%D7%95+%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%A9%D7%99%D7%91#p22752

בעניי איני מבין את הצד לברך "שהחיינו" על מעשה המצוה היכא שכבר יצא י"ח ע"י מעשה מצוה של אחר, ולא מצינו כזאת בשופר, מגילה וכו' (בלי להכנס כרגע לחילוקים בגדרי המצוות).
ואולי הספק הוא אם כשמדליקים עליו בביתו נחשב כאילו קיים המצוה ויצא י"ח בהדלקת אחר, או שנפטר מחובתו לקיים המצוה כיון שהדליקו בביתו, אך לא חשיב כאילו קיים המצוה בעצמו. ועל צד זה השני שייך שפיר להסתפק אם צריך לברך שהחיינו כשמדליק בעצמו.

איש הגבעה כתב:מי שנסע להלוויית מרן ראש הישיבה זצוק"ל ורואה שיבוא לביתו רק לאחר צאת הכוכבים, מה עדיף שיעשה לכתחילה האם נאמר לו שאשתו תדליק בשבילו, או שיחזור לביתו ורק אז ידליק מאוחר הרבה אחרי צאת הכוכבים, אבל אולי עדיין לא כלתה רגל מן השוק בזמננו.
אולי יש לדון שהיה פטור מחמת עוסק במצוה, וא"כ לא יפטר אז בהדלקת אשתו- ואולי אפשר לקיים שניהם וצ"ע.

אני הקטן בקשתי מרעייתי שתחי' שתדליק עבורי אם אאחר, אך בס"ד הספקתי להגיע הביתה כ- 10 דקות לפני השקיעה, כך שהדלקתי בעצמי.
(אבל אני נוהג כדעת אדוננו הגר"א להדליק בשקיעה ושא"א לברך אחרי שעברה חצי שעה, אז אולי זה לא כך לפי המנהג הרגיל)

דורשי יחודך כתב:שאילה חשובה, ויש כאן מקום להעיר בדבר יסודי בהלכות אלו, אלא שיתכן שכבר דובר מזה ולא יכלתי לחפש כעת.

האם בכלל יש עדיפות שהבעל ידליק ולא האשה?

במשנה ברורה תרע"ז כתב שמשום מצוה בו יותר מבשלוחו עדיף שהבעל ידליק. לכאורה תמוה, דבפשטות מה שכולם יוצאים על ידי הדלקת בעל הבית איננו מדין שליחות, אלא שהחיוב הוא על בני הבית כציבור, ולא מוטלת עליו יותר מעליה, ומה שייך כאן מצוה בו'.

כמו"כ עי' ביאור הלכה תרע"ה שכ' שאשה שמוציאה לבעלה יש בזה משום תבא מארה כו', ולכאורה ג"כ תמוה כי כאן כולם חייבים כאחד, ולא דמי לשם ששם כל אחד חייב בפנ"ע אלא שעושה "שליח" כלשון רש"י להוציאו, וזה מעין פטנט, ובזה אומרים שיש בזה גנאי, אבל כאן מהכ"ת שהחיוב יותר עליו מאשר עליה.

ואולם יש מקום לדייק בל' הברייתא "נר איש וביתו", ולמה לא אמרה "נר לכל בית ובית," ומשמע קצת שעיקר החיוב בפועל מוטל על מי שהוא ראש הבית, ולפ"ז באמת מובנים יותר ד' המ"ב. אולם הרמב"ם שינה את הלשון וכתב מצוה שיהא כל בית ובית מדליק, ואיננו מזכיר כלל את ה"איש". וצ"ע בכל זה, אשמח לשמוע חוו"ד חו"ר הפורום.

כפי שכתב מרנא החת"ס, אין זה מן הצניעות שאשה תדליק ברבים

איש הגבעה כתב:מי שנסע להלוויית מרן ראש הישיבה זצוק"ל ורואה שיבוא לביתו רק לאחר צאת הכוכבים, מה עדיף שיעשה לכתחילה האם נאמר לו שאשתו תדליק בשבילו, או שיחזור לביתו ורק אז ידליק מאוחר הרבה אחרי צאת הכוכבים, אבל אולי עדיין לא כלתה רגל מן השוק בזמננו.
אולי יש לדון שהיה פטור מחמת עוסק במצוה, וא"כ לא יפטר אז בהדלקת אשתו- ואולי אפשר לקיים שניהם וצ"ע.

בהפוך על הפוך אולי אפשר לפשוט השאלה מכאן...
http://www.bhol.co.il/mobile/Article.as ... 7570&cat=6

ברמן כתב:בכלל, ביום הראשון הוא מפסיד את ה"שהחיינו".
מרן הגרי"ש אלישיב שהה בחנוכה תשנ"א בבית החולים (לאחר התקפת לב), וחזר הביתה רק בהדלקת נר שמיני, ועקב ספק שהיה לו על ה"שהחיינו", בירך שהחיינו על פרי חדש.
שמעתי מפיו הטהור, מה היה הספק שלו.
האם ה"שהחיינו" הוא על המצוה, והמצוה הרי התקיימה ע"י כך שאשתו הדליקה עליו בביתו.
או שה"שהחיינו", הוא על מעשה המצוה, וא"כ התחדש אצלו "מעשה מצוה" שלא הדליק עד אז נרות חנוכה באותה שנה.

בעניותי לא הבנתי, מה הצד ש"נתקיימה" המצוה ע"י אשתו בביתו. הלא באותם הימים "ביתו" שלו היה בבית החולים, והיה מחויב להדליק שם, אלא שנמנע ממנו כי לא יכול היה להדליק במקום הראוי בבית החולים (כך לפי הסיפור שהביאו בשם הרב דרזי שליט"א באשכול אחר שהפנו אליו לעייל). וא"כ לכאורה גם "שהחיינו" היה יכול לברך ממ"נ, גם א"נ שמברכים על המצוה ולא על מעשה המצוה, כי לכאורה לא קיים עדיין את המצוה עד יום השמיני.

(אגב, א"נ כפי שחקרו לעייל מיניה, גבי חיובה של האשה, שהאשה חייבת כמו הבעל, אלא שהבעל מוציאה יד"ח, אם כן, מה יהיה הדין אם האשה אחרה את הדלקת הבעל ביום הראשון ולא שמעה ממנו "שהחיינו", האם צריכה לקחת פרי חדש ולברך עליו ביום השני מספק, כמעשה דהרב אלישיב זצ"ל?)

ברמן כתב:בכלל, ביום הראשון הוא מפסיד את ה"שהחיינו".
מרן הגרי"ש אלישיב שהה בחנוכה תשנ"א בבית החולים (לאחר התקפת לב), וחזר הביתה רק בהדלקת נר שמיני, ועקב ספק שהיה לו על ה"שהחיינו", בירך שהחיינו על פרי חדש.
שמעתי מפיו הטהור, מה היה הספק שלו.
האם ה"שהחיינו" הוא על המצוה, והמצוה הרי התקיימה ע"י כך שאשתו הדליקה עליו בביתו.
או שה"שהחיינו", הוא על מעשה המצוה, וא"כ התחדש אצלו "מעשה מצוה" שלא הדליק עד אז נרות חנוכה באותה שנה.

לא הבנתי מה הכוונה שהוא מפסיד את השהחיינו,
הרי כל שנה אשתו "מפסידה" את השהחיינו.
ואם נאמר שהאשה יוצאת את השהחיינו ששומעת מבעלה, כי בעצם היא ג"כ חייבת לברך על מה שהיא יוצאת על ידי הדלקתו,
הרי גם כאן אפשר לשמוע בבני ברק (בנידון של הרב פותח האשכול) או מאשתו (כשנמצא אצלה.)
מדוע יותר טוב שהבעל יאמר ברכת שהחיינו מאשר האשה?

אליהו בן עמרם כתב:

ברמן כתב:בכלל, ביום הראשון הוא מפסיד את ה"שהחיינו".
מרן הגרי"ש אלישיב שהה בחנוכה תשנ"א בבית החולים (לאחר התקפת לב), וחזר הביתה רק בהדלקת נר שמיני, ועקב ספק שהיה לו על ה"שהחיינו", בירך שהחיינו על פרי חדש.
שמעתי מפיו הטהור, מה היה הספק שלו.
האם ה"שהחיינו" הוא על המצוה, והמצוה הרי התקיימה ע"י כך שאשתו הדליקה עליו בביתו.
או שה"שהחיינו", הוא על מעשה המצוה, וא"כ התחדש אצלו "מעשה מצוה" שלא הדליק עד אז נרות חנוכה באותה שנה.

בעניותי לא הבנתי, מה הצד ש"נתקיימה" המצוה ע"י אשתו בביתו. הלא באותם הימים "ביתו" שלו היה בבית החולים, והיה מחויב להדליק שם, אלא שנמנע ממנו כי לא יכול היה להדליק במקום הראוי בבית החולים (כך לפי הסיפור שהביאו בשם הרב דרזי שליט"א באשכול אחר שהפנו אליו לעייל). וא"כ לכאורה גם "שהחיינו" היה יכול לברך ממ"נ, גם א"נ שמברכים על המצוה ולא על מעשה המצוה, כי לכאורה לא קיים עדיין את המצוה עד יום השמיני.

(אגב, א"נ כפי שחקרו לעייל מיניה, גבי חיובה של האשה, שהאשה חייבת כמו הבעל, אלא שהבעל מוציאה יד"ח, אם כן, מה יהיה הדין אם האשה אחרה את הדלקת הבעל ביום הראשון ולא שמעה ממנו "שהחיינו", האם צריכה לקחת פרי חדש ולברך עליו ביום השני מספק, כמעשה דהרב אלישיב זצ"ל?)

הרב בן אליהו, לא הבנתי את דבריך, הרי אכסנאי נפטר על ידי הדלקת אשתו בבית, ובודאי שהגרי"ש זצ"ל יצא ידי חובה על ידי הדלקת אשתו.

אותו הספק שהביא ברמן יהיה קיים במי שיום א' נחלש ומבקש מאשתו להדליק עבורו, שתצטרך לברך שהחיינו.
וה''נ אותם שאין מברכים שהחיינו על מגילה דיום או על תקיעות ביום השני, יהיה הדין שאם אין זה אותו בעל תוקע-קורא, אז יצטרכו לשוב ולברך שהחיינו, וסתימת הפוסקים ז''ל מוכיחה לכאו' בהיפך.

לענין כתב:אותו הספק שהביא ברמן יהיה קיים במי שיום א' נחלש ומבקש מאשתו להדליק עבורו, שתצטרך לברך שהחיינו.
וה''נ אותם שאין מברכים שהחיינו על מגילה דיום או על תקיעות ביום השני, יהיה הדין שאם אין זה אותו בעל תוקע-קורא, אז יצטרכו לשוב ולברך שהחיינו, וסתימת הפוסקים ז''ל מוכיחה לכאו' בהיפך.

לא ממש, כי בכל המקרים שהבאת כבר שמע ברכת שהחיינו ויצא גם י"ח הברכה, והחידוש כאן הוא שהמצוה נעשתה שלא בנוכחותו. ומ"מ נראה פשוט (כמו שכתבתי לעיל) שאם הגדר הוא שקיים מצוותו בהדלקת אחר אינו יכול לברך שהחיינו.

לגבי מי שלא בירך שהחיינו הנידון מפורש כמחלוקת ראשונים ואחרונים מובא בקצרה במ"ב תרעו סק ז ובשע"צ ופשוט שהגריש"א רצה לצאת ידי כל השיטות. אמנם יש לדון מצד אחר אמאי לא ביקש פרי חדש ביום הראשון ולצאת ידי חובת גם השיטות הסוברות שהברכה היא על היום ומברך אפילו בשוק ולא דווקא על הנרות וכמפורש בביאור הלכה בהלכות מגיליה בשם המור וקציעה וכן הביא ראיה מהמאירי בשבת.

דורשי יחודך כתב:הרב בן אליהו, לא הבנתי את דבריך, הרי אכסנאי נפטר על ידי הדלקת אשתו בבית, ובודאי שהגרי"ש זצ"ל יצא ידי חובה על ידי הדלקת אשתו.

גבי שהייה בבית חולים ל"ע הסתפקתי:
1. בפר"ח (כמדומני סימן תרע"ז) גבי זוג שעקר דירתו לבית ההורים לשמונת ימי החנוכה לכאורה משמע שאדם יכול לשנות את הקביעה מהו "ביתו" (לשמונה ימים), ושם מחויב להדליק. (נכון שבבאה"ל סימן תרע"ז משמע שלמד שזה דווקא כשלא נשאר מישהו בביתם הרגיל, אבל אולי אין דבריו מוכרחים בפר"ח עצמו).
2. אדם שיש לו "בית קיץ" ו"בית חורף", לכאורה פשוט לענ"ד שמחויב להדליק איפה שקביעות דירתו עכשיו,כי זה "ביתו".
3. בעל שעקר דירתו ל"בית אבות", ואשתו נשארה בביתם הקודם, כלומר לכ"א מהם יש "קביעות דירה" במקום אחר. האם גם אז הבעל יוצא בהדלקת אשתו? לענ"ד לא נראה.
4. מהו בדיוק בית חולים? האם זה דומה ל"אכסנאי" שיש לו בעל הבית שמדליק שם? או שאין לו שם בכלל בעל הבית (ובאמת מיהו בדיוק "בעל הבית" שמדליק שם?), אלא זה דומה לשנים שלכל אחד יש חדר משלו, שמדליקים כ"א בפני עצמו ולא משתתפים זה בשל זה, כי אינם טפלים זל"ז.
5. אולי דין "אכסנאי" נאמר דווקא במי שברצונו נסע מביתו לאיזשהו צורך, ובוודאי שאם נשאל מהו "ביתו", יכריע שהמלון שבו מתגורר זמנית איננו "ביתו", כי ברצונו יושב היום כאן ומחר שם, וברצונו יכול לחזור בכל עת לכור מחצבתו - זהו "ביתו" (ה"בסיס" הקבוע לכל יציאותיו הזמניות, שממנו יוצא ואליו הוא חוזר בסופו של דבר ממסעותיו), אך מי ששהייתו איננה תלוי כלל ברצונו, אלא במצבו הרפואי, שאם יאלץ בגללו להשאר תחת השגחת הרופאים מכאן ועד....בוודאי שישאר שם, א"כ יכול להיות שעכשיו קובע את דירתו בבית החולים, ושם הוא ביתו בדיוק כמו מי שקבע דירתו ב"בית האבות", ולא מהני לו הדלקת אשתו בביתו הקודם.

(ובשולי הדברים, לענ"ד אפשר יותר להבין את הצד בחקירה שחיוב "שהחיינו" הינו על על ה"מעשה מצוה", כאשר החובה היא "חובת גברא" ולא "חובת ביתא". כי אם זה "חובת ביתא", קשה יותר להבין צד זה, כי אין קשר מחויב דווקא ל"עושה" זה או אחר, ומה יש לברך "שהחיינו" כי הוא עושה? בדיוק כמו בבעל תוקע שני שהחליף באמצע התקיעות את הבעל תוקע הראשון (ולא יצא ממנו בברכת שהחיינו...)

הבעיה באשתו מדלקת עליו הוא שנכנס בספק ברכות דברכת הרואה כמבואר במשנ"ב.

אליהו בן עמרם כתב:

דורשי יחודך כתב:הרב בן אליהו, לא הבנתי את דבריך, הרי אכסנאי נפטר על ידי הדלקת אשתו בבית, ובודאי שהגרי"ש זצ"ל יצא ידי חובה על ידי הדלקת אשתו.

גבי שהייה בבית חולים ל"ע הסתפקתי:
1. בפר"ח (כמדומני סימן תרע"ז) גבי זוג שעקר דירתו לבית ההורים לשמונת ימי החנוכה לכאורה משמע שאדם יכול לשנות את הקביעה מהו "ביתו" (לשמונה ימים), ושם מחויב להדליק. (נכון שבבאה"ל סימן תרע"ז משמע שלמד שזה דווקא כשלא נשאר מישהו בביתם הרגיל, אבל אולי אין דבריו מוכרחים בפר"ח עצמו).
2. אדם שיש לו "בית קיץ" ו"בית חורף", לכאורה פשוט לענ"ד שמחויב להדליק איפה שקביעות דירתו עכשיו,כי זה "ביתו".
3. בעל שעקר דירתו ל"בית אבות", ואשתו נשארה בביתם הקודם, כלומר לכ"א מהם יש "קביעות דירה" במקום אחר. האם גם אז הבעל יוצא בהדלקת אשתו? לענ"ד לא נראה.
4. מהו בדיוק בית חולים? האם זה דומה ל"אכסנאי" שיש לו בעל הבית שמדליק שם? או שאין לו שם בכלל בעל הבית (ובאמת מיהו בדיוק "בעל הבית" שמדליק שם?), אלא זה דומה לשנים שלכל אחד יש חדר משלו, שמדליקים כ"א בפני עצמו ולא משתתפים זה בשל זה, כי אינם טפלים זל"ז.
5. אולי דין "אכסנאי" נאמר דווקא במי שברצונו נסע מביתו לאיזשהו צורך, ובוודאי שאם נשאל מהו "ביתו", יכריע שהמלון שבו מתגורר זמנית איננו "ביתו", כי ברצונו יושב היום כאן ומחר שם, וברצונו יכול לחזור בכל עת לכור מחצבתו - זהו "ביתו" (ה"בסיס" הקבוע לכל יציאותיו הזמניות, שממנו יוצא ואליו הוא חוזר בסופו של דבר ממסעותיו), אך מי ששהייתו איננה תלוי כלל ברצונו, אלא במצבו הרפואי, שאם יאלץ בגללו להשאר תחת השגחת הרופאים מכאן ועד....בוודאי שישאר שם, א"כ יכול להיות שעכשיו קובע את דירתו בבית החולים, ושם הוא ביתו בדיוק כמו מי שקבע דירתו ב"בית האבות", ולא מהני לו הדלקת אשתו בביתו הקודם.

(ובשולי הדברים, לענ"ד אפשר יותר להבין את הצד בחקירה שחיוב "שהחיינו" הינו על על ה"מעשה מצוה", כאשר החובה היא "חובת גברא" ולא "חובת ביתא". כי אם זה "חובת ביתא", קשה יותר להבין צד זה, כי אין קשר מחויב דווקא ל"עושה" זה או אחר, ומה יש לברך "שהחיינו" כי הוא עושה? בדיוק כמו בבעל תוקע שני שהחליף באמצע התקיעות את הבעל תוקע הראשון (ולא יצא ממנו בברכת שהחיינו...)

1. לא הבנתי, הרי כל אכסנאי גר בקביעות הרבה יותר משבוע אחד אצל מארחו, כי הא דר' זירא שמשמע שהיה שם זמן ארוך, ואעפ"כ נפטר על ידי הדלקת אנשי ביתו, כ"ש אחד שנמצא בבית חולים.
2. באמת בבית חורף ובית קיץ אני הקטן חושב בדיוק כמוך.
3. בית אבות, והוא נפרד באופן קבוע מאשתו וביתו, לענ"ד ג"כ הצדק אתך, הרי הוא כבר לא גר בבית.
4. לא הבנתי איך נוגע, כאן אנו מדברים האם אפשר להפטר על ידי אשתו, לא האם אפשר להשתתף בפריטי.
5. מהכ"ת לחלק? ולכאורה לא מדי לבית אות שעבר מביתו לגמרי, אבל כאן הרי הוא עדיין גר בבית. ולמה להמציא חילוקים כאלה של בעל כרחו או מדעתו?

ואגב, במאמרו של הגר"ע אויערבך שליט"א בעלון של "מרכז הוראה", בהערה 5 כתוב לאמר: א"ה שמעתי ממו"ר הגר"ע אויערבך שליט"א שהיה מעשה שחמיו הגרי"ש אלישיב זצ"ל שכב בביה"ח שערי צדק בימי החנוכה ורצו לסדר לו ענין ההדלקה שם אך לא רצה ואמר שמדליקים עליו בביתו והוא יוצא יד"ח בזה..." עי"ש המשך המעשה.

אבק פורח כתב:הבעיה באשתו מדלקת עליו הוא שנכנס בספק ברכות דברכת הרואה כמבואר במשנ"ב.

את זה לכאורה אפשר לפתור בקלות על ידי שישמע מאחד שמדליק בביתו, היכן שנמצא. ומסקימום שיסתכל על נרות שכבר דולקות ברחוב, וישמע מההוא שמברך שעשה נסים.

דורשי יחודך כתב:

אבק פורח כתב:הבעיה באשתו מדלקת עליו הוא שנכנס בספק ברכות דברכת הרואה כמבואר במשנ"ב.

את זה לכאורה אפשר לפתור בקלות על ידי שישמע מאחד שמדליק בביתו, היכן שנמצא. ומסקימום שיסתכל על נרות שכבר דולקות ברחוב, וישמע מההוא שמברך שעשה נסים.

משהו העיר לי, האם נימא דה"ה כל אחד מב"ב שלא מדליק כגון בתו וכדו' שלא הדליקה ולא שמעה שחייבת בברכת הרואה לפי המדכי, אם כן למה לא נתפרש בסוגי' שחייבים כל הב"ב שמוע הברכה, לכא' זה פירכא גדולה לשיטה זו, אם לא נימא דב"ב טפלים יותר אליו, מאשר החובת גברא דידיא אף כשאתו מדלקת עליו לשיטה זו.

פרי יהושע כתב:

דורשי יחודך כתב:

אבק פורח כתב:הבעיה באשתו מדלקת עליו הוא שנכנס בספק ברכות דברכת הרואה כמבואר במשנ"ב.

את זה לכאורה אפשר לפתור בקלות על ידי שישמע מאחד שמדליק בביתו, היכן שנמצא. ומסקימום שיסתכל על נרות שכבר דולקות ברחוב, וישמע מההוא שמברך שעשה נסים.

משהו העיר לי, האם נימא דה"ה כל אחד מב"ב שלא מדליק כגון בתו וכדו' שלא הדליקה ולא שמעה שחייבת בברכת הרואה לפי המדכי, אם כן למה נתפרש בסוגי' שחייבים כל הב"ב שמוע הברכה, לכא' זה פירכא גדולה לשיטה זו, אם לא נימא דב"ב טפלים יותר אליו, מאשר החובת גברא דידיא אף כשאתו מדלקת עליו לשיטה זו.

לכאורה שאילה גדולה . (בלשונך נראה דצ"ל "למה לא נתפרש בסוגיא שחייבים"...)
לגבי אכסנאי שהשתתף בפריטי, מובא בשעה"צ תרע"ו סק"י שאם לא שמע הברכות מבעל הבית, חייב (לדעה זו) לברך ברכת הרואה, ולכאורה לא שנא אכסנאי שהשתתף, בין בני הבית ממש שלא צריכים להשתתף, ומה שלא נתפרש בסוגיא, נצטרך לומר שהדרך היא שכולם שומעים את הברכה, שהרי בלילה מסתמא נמצאים, והאשה בכלל נמצאת בבית...
ועדיין צ"ע בזה.