מדוע דווקא במצוה חנוכה תקנו מהדרין ומהדרין מן המהדרין?חלק א: למה רק בחנוכה יש מהדרין? במצוות הדלקת נר חנוכה מצאנו דין מיוחד שאין לנו בשאר מצוות, יש דין הדלקה "נר איש וביתו" יש מהדרין ויש מהדרין שבמהדרין. לא מצאנו בשאר מצוות שיתקנו חז''ל כמה אפשרויות לקיום המצווה, לדוגמא: אין בגמרא דיני אכילת מצה כשרה ודיני אכילה למי שרוצה להדר, רק בחנוכה מופיע בגמרא דינים שונים למהדרין מדוע?
והנה ההידור שבנר חנוכה שונה מדין הידור שבשאר מצוות. דהכא חלק מהתקנה הוא, והגדירו חז"ל הדבר בתוך גוף התקנה, ונחלקין בו ב"ש וב"ה.
ועוד שלא מצינו עוד הידור דומה
שמוסיפים לעשות המצוה כמה פעמים כמו הכא דאמרי' ליה להדליק כמה נרות.
ועוד שיש שיטות באחרו' דמברכים על הידור זה [פר"ח וא"ר הובאו ברע"א בתשו'] ולא מצאנו כן בשום מצוה.
חלק ב: נר חנוכה זה אמצעי להודות.הנה גדר מצוות נר חנוכה - הוא גדר מיוחד מאוד.
נפתח בקושיה עצומה: מצאנו דין מיוחד שמצאנו בהלכות חנוכה "כבתה אין זקוק לה" וזהו חידוש שהרי בבמנורת ביהמ"ק איתא שכבתה זקוק לה (עי' מנחות פח: דנר שכבה כו' מטיבו ומדליקו), ועל כרחך דבחנוכה המצוה "להדליק", ולכן כבתה אין זקוק לה מכיון שכבר קיים המצוה, ובנרות המנורה המצוה "שיהא דלוק", ולכן גם אם כבה זקוק לו, כיון שנצרך כל הזמן ש"יהא דלוק". וכן נרות שבת המצווה "שיהא דלוק" ולכן כתב בשש"כ (מג,טז) כבו הנרות מבע"י מצווה לשוב ולהדליקם, ע"י מי שלא קיבל שבת, ואם כן מדוע בחנוכה שהמצווה היא פרסומי ניסא לא יהיה גם מצווה שיהא דלוק ואם כבתה ידליקה?
הנה הגרש''ז אויערבך זצ'ל כתב יסוד גדול (מנחת שלמה תנינא סימן נח): שונה מצוות נר חנוכה משאר מצוות שהם
לזכר נסים שקרו לעם ישראל כגון מצה וסוכה, שהם מטרתם רק
להזכיר הנס, ואילו נר חנוכה עיקר מטרתו
לעורר את האדם להודות ולהלל.
לכן מנהג כל ישראל לשיר לאחר הדלקת הנרות (מה שלא נהוג בשאר מצוות), שהרי זה כל עיקר מטרת המצווה כדי להודות ולהלל.
הוא שאומרים בפיוט מעוז צור "בני בינה ימי שמונה
קבעו שיר ורננים". חז''ל תקנו בחנוכה לשיר ולרנן והנרות הם כעין אמצעי המעורר את האדם לשיר להודות ולרנן.
ויש בזה כמה נפ"מ לדינא:
- כבתה אין זקוק לה - אף שבנרות שבת אם כבה צריך לחזור ולהדליק, בנרות חנוכה אין צריך, היות ועיקר המטרה היא לעורר את האדם להודות.
2. נשים חיבות בנר חנוכה - אף שבהלל נשים פטורות, בנר חנוכה חייבות, היות ועיקר קיום מצוות ההודאה על נס המלחמה היא בנרות החנוכה.
3. תקנו לומר הנרות הללו מיד עם ההדלקה - כדי לזכור שמטרת ההדלקה להודות על נס ההצלחה במלחמה.
4. השירים לאחר ההדלקה - אינם רק שמחה של מצווה, אלא הם מעיקר תקנת חז"ל - להודות ולהלל.
5. תקנו חז"ל ברכת הרואה למי שלא יכול להדליק - משום שגם הוא צריך להודות, אף שפטור ממצוות הדלקת נרות.
מובא ב"לקט רשימות בעניני חנוכה" מהר’ נתן וואכטפויגל זצ"ל (המשגיח של ישיבת לייקווד) בעמוד ק"י: "כל מועד יש לו תפקיד, בפסח - זמן חרותנו, בשבועות - זמן מתן תורתנו, ובחנוכה כתוב ‘וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל’ -
חנוכה הוא "יום טוב של הודאה" ... בימים אלו עלינו ללמוד איך להודות לה’ ולהמשיך בכך כל השנה. בברכת המזון אנו מכוונים, אולם לא מרגישים הודאה. להודות כראוי על חסדי הקב"ה זה לא דבר פשוט, זו עבודה גדולה!" עכת"ד.
ויש אף שרוצים להוסיף ולחדש שמצוות חנוכה להודות ולהלל היא לא רק על נס חנוכה, אלא מצווה להודות ולהלל
על כל הניסים והנפלאות שה' עשה לנו מאז ועד היום.
ראה כאן בהרחבה - ובטעם ששרים במעוז צור על כל הגלויות חלק ג: להודות זה לאהוב. נפתח בשאלה מפורסמת:
בכל חזרת הש״ץ יש תפילה שנקראת ״מודים דרבנן״. בזמן שהחזן מגיע לתפילת ‘מודים’, המתפללים עומדים על רגליהם ואומרים את המודים הקצר הזה. למה זה נקרא ‘מודים דרבנן’?
הגמרא במסכת סוטה מביאה כמה דעות מה השומעים צריכים לומר בזמן שהחזן מגיע ל’מודים’, איזה משפט בדיוק עלינו לומר. מסיימת הגמרא: ״אמר רב פפא: הילכך נימרינהו לכולהו״. כדי לצאת חובת כל הדעות אנו אומרים את כל הנוסחאות שמוצעות בגמרא. לכן התפילה הזו נקראת בשם ״מודים דרבנן״.
אבל כאן מגיעה השאלה הגדולה. הלוא חזרת הש״ץ תוקנה עבור אותם יהודים שלא יודעים להתפלל, ועל ידי זה שהם שומעים את החזן ועונים ‘אמן’ על הברכות זה נחשב כאילו הם עצמם התפללו. ואם כן, מדוע כשמגיעים ל’מודים’ ‘מכריחים’ את אותו ציבור שלא יודע להתפלל, לומר בעצמו ״מודים אנחנו לך״?
מכאן נלמד
יסוד גדול בהודאה - מהי הודיה אמיתית על פי התורה:
הודאה להשם - אינה רק הכרה בטוב שנתן לי ה', הכרת הטוב - אינה רק החזרת החוב שקיבלתי באמצעות מטבעות מילים.
הודאה אמיתית היא -
"הכרת הטוב" – הכרה מוחשית ב"טוב" של הנותן, היינו שהמקבל חש בטוב ליבו ובמידותיו הטובות של הנותן שהניעו אותו להטיב לו.
כשהמקבל מביע הכרת טובה הוא מודיע למטיב שהוא חש את מה שהוא עשה בשבילו ושכתוצאה מכך מתעוררת בלבו תוספת הערכה ואהבה כלפיו.
הרגש העומד מאחורי תחושת ההודיה,
הינו בעצם רגש של אהבה והערכה כלפי המיטיב, שמתעורר בלבו של המקבל כתוצאה מנתינתו.
נגדיר זאת בקצרה:
המטרה שלנו בהודאה – היא להרים את רגשות הכרת הטוב, מאהבה על מה שקיבלתי לאהבת המטיב – כי זה מוכיח לי שהוא אוהב אותי.ניתן משל נפלא להסביר את הדברים:אדם מביא זר פרחים יפהפה לאשתו ליום הולדתה, שהיא לא הזכירה לו. לשאלתה כיצד ביום שלישי בערב הוא משיג בפרברי העיר זר כל כך יפה? הוא עונה שזה היה מונח ליד הפח, והיה חבל לו שזה יזרק לזבל.
מדוע כל השמחה תרד?
כי האישה שמחה לא רק מהיופי של הזר אלא מההוכחה שהוא מביא לה – עד כמה היא אהובה וחשובה לבעלה.
זהו בדיוק הכרת הטוב – להכיר עד כמה טוב בורא עולם. עד כמה הוא אוהב אותי. עד כמה אכפת לו מהצלחתי.ועכשיו אני אוהב אותו – לא רק מחמת רגש הפנימי של הכרת הטוב – אלא כי הוא אוהב אותי – כמים הפנים לפנים.
במיוחד הדברים אמורים לגבי הכרת הטוב לבורא העולם.
הרי לכאורה יש לשאול: מדוע צריך להכיר טובה לה' על הטובה שנתן לי, הרי לא טרח בשביל זה - מי שאמר והיה העולם, באמירה בלבד בורא עולם ק"ו ניסים ונפלאות בתוך העולם שדי באמירה ואין בזה כל טירחה?
אלא שהכרת הטוב היא לא על מה שקיבלתי, אלא על האהבה שמתגלה, מכוח הנס/ההשגחה פרטית הנפלאה, אני מגלה עד כמה אני חביב לפניו יתברך.
חיוב הכרת הטוב לבורא היא לפי כמה שמתגלה אהבה. לכן יש חיוב להכיר טובה על ענני הכבוד יותר מהכרת טובה על המן והבאר.
כמבואר בדברי רבותינולכן מודים לא ניתן לומר על ידי שליח, שכן אהבה לא מוסרים בשליחים, אהבה זה פנים מול פנים.
כולנו מבינים שלא ניתן למסור חיבוק לחבר על ידי חברת שליחויות, מסמכים מוסרים בדואר, אבל לא נשיקות.
הודאה אמיתית היא אהבה לבורא - וכיצד ניתן למוסרה על ידי שליחים. לכן כל יהודי אומר בפני עצמו מודים.
וכבר נתפרסם הסיפור על מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל:לאחר שנותח על ידי מנתח בכיר מארה"ב, ביקש מתלמידיו שיֵלמדו אותו כיצד אומרים 'תודה' באנגלית.
התלמידים אמרו לרבינו זצ"ל שיוכל לומר למנתח תודה בלשון הקודש, והם יתרגמו את דבריו. אך רבינו התעקש ללמוד את תרגום המילה, וחזר ושינן 'טֵנְק יוּ' שוב ושוב, כדי להודות לאיש בעצמו.
וכך הוה. רבינו לחץ את ידו של המנתח ואמר לו תודה באנגלית, והלה התרגש מאוד לשמוע את דברי התודה מפי קודשו של רבן של ישראל.
ניגשו תלמידיו וביקשו להבין - ילמדו רבינו, שהזמן אצלו הוא מצרך כל כך יקר - מדוע הקפיד שההודאה תאמר דוקא באנגלית?
והשיב להם שלמד זאת מדין מודים דרבנן.
ראה כאן סיפור דומה על הרב דסלר זצ"ל בעל המכתב מאליהו (נ.ב. הרב יצחק זילברשטיין שליט"א הורה: נראה כי הלמוד ממודים דרבנן שייכים בעיקר בהודאה על חיים, 'על שהחייתנו וקיימתנו', וכמו כן הנהגת מו"ח זצ"ל היתה בהודאה על הצלת חיים, בזה ראוי שיודה דוקא בעצמו; אך בסתם הכרת הטוב על דברים שאינם גורליים כ"כ, לכאורה אין צריך לטרוח להודות בעצמו וניתן להסתפק בהודאה ע"י שליח).
בזה גם הסברנו בסיעתא דשמיא - מדוע נהגו האשכנזים להדר שכל אחד מדליק נרות חנוכה בעצמו -
ראה כאן חלק ד: האוהב מחפש להדר.לאחר שלמדנו שמטרת הדלקת הנרות להודות, נבין מדוע דווקא במצווה זו תקנו מהדרין ומהדרין מן המהדרין?
אדם המרגיש רגשי הודיה לה' אינו מסתפק במה שהוא מחויב הוא מחפש תמיד לעשות מעל ומעבר לחיובו, שכן הוא אוהב את בורא עולם והוא רוצה לתת לו כמה שיותר.
נבאר את הדברים:אדם החש רגשי אהבה לה' יתברך - מחפש כיצד לעשות דברים שלא חייבים, כיצד אפשר להוסיף במצווה, איך עושים נחת רוח לבורא יתברך.
כמו שכתב המסילת ישרים:
“כללו של דבר, בין כל מי שהאהבה ביניהם עזה באמת , שלא יאמר: לא נצטוויתי יותר, די לי במה שנצטוויתי בפירוש. אלא ממה שנצטווה ידין על דעת המצווה, וישתדל מעשות לו מה שיוכל לדון שיהיה לו לנחת.
והנה כמקרה הזה יקרה למי שאוהב את בוראו גם כן אהבה נאמנת, כי גם הוא מסוג האוהבים. ותהיינה לו המצוות אשר ציווים גלוי ומפורסם לגילוי דעת לבד לדעת שאל העניין ההוא נוטה רצונו וחפצו יתברך שמו. ואז לא יאמר: די לי במה שאמור בפירוש, או אפטור עצמי במה שמוטל עלי על כל פנים, אלא אדרבא יאמר: כיון שכבר מצאתי ראיתי שחפצו יתברך שמו נוטה לזה, יהיה לי לעיניים להרבות בזה הענין ולהרחיב אותו בכל הצדדין שאוכל לדון שרצונו יתברך חפץ בו. וזהו הנקרא: “עושה נחת רוח ליוצרו”. נמצא כלל החסידות: הרחבת קיום כל המצוות בכל הצדדין והתנאים שראוי ושאפשר..”
עכשיו מובן נפלא מאוד מדוע דווקא בחנוכה תקנו מהדרין?
היות וחנוכה כל ענינו להודות ולהלל - והודיה היא אהבה - תקנו לנו מהדרין ומהדרין מן המהדרין, לתת לנו את האפשרות לבטא את אהבה בתוספת על תוספת.
וההידור הראשון שכל אחד מדליק נרות חנוכה - הוא האדם המהדר.
וההידור השני של תוספת נרות - הוא המצווה המהודרת.
באופן נוסף:
ההידור הראשון שכל אחד מדליק - מלמדת על אדם שאוהב שמחפש להתנדב לעשות גם אם הוא פטור.
ההידור השני של מוסיף והולך - מלמד על אדם שכבר מחויב במצווה, שמחמת אהבתו מחפש איך לעשות יותר טוב.
הנס נעשה לאוהבים המחפשים להדריש להוסיף דבר נפלא עד מאוד - כל נס פח השמן נעשה לחשמונאים שרצו להדר באהבתם לבורא עולם.
הרי למען האמת החשמונאים יכלו להדליק את המנורה בשמן שנגעו בו היוונים – שמן טמא, מכיון שהדין הוא שטומאה הותרה בציבור, דהיינו כשכל הציבור טמאים כגון בזמן מלחמה שיש חללים רבים וצריכים לטפל בהם, הטומאה אינה מפריעה לעבודת בית המקדש וניתן להדליק את המנורה בשמן טמא.
מיד ברגע הנצחון שלחו החשמונאים שליחים למקום גדילת עצי הזית המשובחים כדי להכין שמן חדש טהור, תהליך שיקח שמונה ימים. כעת במהלך שמונת הימים הם יאלצו להדליק בשמן טמא.
אולם החשמונאים שהיו מלאים באהבת ה' לאין קץ החליטו להפוך כל אבן כדי למצוא ולו כמות קטנה של שמן טהור כדי לחנוך את הדלקת המנורה בשמן טהור.
בורא העולם שרואה באהבתם העצומה של בניו, משיב להם באותה מטבע מידה כנגד מידה, ומחולל נס בו המנורה דולקת מכח השמן הטהור במהלך כל שמונת הימים בהם טרם הגיע השמן החדש.
כעת נבין שהמיוחד בחג החנוכה מלבד היותו זכר לניצחון הוא גם פרסום גדול לכולם ע"י הדלקת הנרות בפתח הבית או בחלון. שיש לנו אבא אוהב בשמים ואנו אוהבים אותו ומקיימים בשמחה את מצוותיו.חלק ה: מקומות נוספים שמצאנו בהם תוספת מחמת הודאה - אהבה.א. נוכל לראות ראיה נפלאה לכך, שגם במצוות הביכורים - שענינה להודות ולהלל על ארץ ישראל - מצאנו את ענין ההידור.
משנה מסכת ביכורים פרק ג משנה י - רבי שמעון אומר שלש מדות בבכורים הבכורים ותוספת הבכורים ועיטור הבכורים.
כלשון המסילת ישרים פרק יט:
סדר העלאת ביכורים יהיה לנו לעינים לראות
מה הוא הידורן של מצות, שכך שנינו (בכורים פ"ג): השור הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב ועטרה של זית בראשו וכו', עוד שם העשירים מביאים בכוריהם בקלתות של זהב והעניים בסלי נצרים כו', עוד שם ג' מדות בבכורים: בכורים, תוספת בכורים, ועיטור בכורים וכו', הרי לנו בהדיא כמה ראוי לנו להוסיף על גופה של מצוה כדי להדרה.
מצוות הביכורים היא מצווה של הודיה לה' על הפירות הנפלאים וארץ ישראל – ארץ חמדה טובה ורחבה, שנתן לנו ה' באהבתו, לכן תקנו בה תוספת ועיטור, שכן שיש רגשי הודיה רוצה האדם להוסיף ולהוסיף מרוב רגשות אהבה לאבינו הטוב שבשמים.
ב. ראיתי דבר נפלא בספר ימי החנוכה לר' דוד כהן שליט''א: הנה מה המקור להידור מצוה?
'זה אלי ואנווהו' התנאה לפניו במצוות – מתי נאמר דבר זה? בשירת הים, כאשר בני ישראל התמלאו בהודאה להשם על הנס שנעשה להם, הם הרגישו את הצורך להדר במצוות.
ג. ארבעת המינים שעניינם לפי הרמב"ם
להודות על האסיף ראה כאן בהרחבה – לדעת רש"י ההידור מעכב במצווה זו
ראה כאן בהרחבה.
ד. סוכה שמהותה להודות לה' על אהבתו אלינו שמתבטאת במה שנתן לו דברים שאינו חייב
ראה כאן בהרחבה – נהגו בה לעטרה בהרבה קישוטים.
ה. תפילת שחרית שעיקר מהותה הודיה לה' על היום הנפלא שנתן לנו מחדש, לכן יש בה ברכות השחר ופסוקי דזמרה - יש בה מצווה גדולה להדר ולהתפלל עם הנץ החמה כמנהג הוותיקין.
סיום - אהבה מביאה אהבה הצלה והצלחהכאשר בורא עולם רואה שאנו אוהבים אותו עושים יותר ממה שאנו חייבים גם הוא עושה אתנו גם דברים שהוא לא חייב לנו ונותן לנו גם דברים שלא מגיעים לנו.
כמו שמצאנו בגמרא (ברכות כ.) שם מובאת תמיהתם של מלאכי השרת "אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, רבונו של עולם! כתיב בתורתך 'אשר לא ישא פנים והלא אתה נושא פנים לישראל דכתיב 'ישא ה' פניו אליך'?! אמר להם: וכי לא אשא פנים לישראל שכתבתי להם בתורה 'ואכלת ושבעת וברכת' והם דקדקו על עצמם עד כזית עד כביצה!"
כלומר: על אף שהנהגת הקב"ה עם כל ברואיו היא שאינו נושא פנים, עם בני ישראל ההנהגה היא שונה, באשר הוא ית' כן נושא להם פנים, וזאת בגלל דקדוקם המיוחד במצות ברכת המזון, שמברכים על שיעור כזית אע"פ שמן התורה פטורים מלברך על שיעור קטן שכזה.
לכאורה אין זה מובן. הרי הפסוקים נראים כסותרים זה את זה, ומה בכך שיש לבני ישראל זכות מיוחדת של ברכת המזון על שיעור כזית? וכי בכך נתיישבה הסתירה שבפסוקים? ועוד, מדוע מצוה נוספת זו של ברהמ"ז על כזית, גדול כחה כל כך לעשות שיהא הקב"ה נושא פנים לישראל?
נראה ששאלות אלו יתיישבו כאשר נעיין בדברי הרשב"א, (בחידושי אגדות שם) וזה לשונו: "מדת טובו של הקב"ה שמשלם מדת הטוב כנגד מדת המתנהג בה ועל כן אמרו כאן שהיתה התשובה ממנו ית' שממדת טובו שיאר פנים ושיעתיק פני הכעס למחול לישראל ויכנס להם לפנים מן השורה מפני שהם מתנהגים עמו באותה מדה. שהוא חייב הברכה על השביעה,
והם מראים עצמם שמחים ומתענגים בעול מצוותם ונכנסים בהם לפנים מן השורה ומדקדקים לברך אפילו עד כזית ועד כביצה".
מדבריו מבואר, שאע"פ שהנהגתו של הקב"ה הוא שאינו נושא פנים, ונותן לכל בריה את אשר מגיע לה עפ"י הצדק והיושר בין לטב ובין למוטב, וכך היא מדתו. עם כל זה, יש דבר אחד שבכוחו לגרום שינוי במדה זו, והוא כאשר יהודים מתמלאים הודאה ואהבה עד שהם שמחים ומתענגים במצוות, וכפי שמתבטא בהידורה ודקדוקה של המצוה.
אין שורש הענין בכך שיש לישראל איזו מצוה נוספת. אלא, בכך שישראל מבטאים יחס שונה אל הקב"ה בהוסיפם ברכה יותר מן המחוייב בתורה. הוספת הברכה הזו המוכיחה שהם "שמחים ומתענגים בעול מצוותם", הם אוהבים את בוראם ושמחים לעשות אפילו דברים שאינם חייבים. אזי הנהגה זו משנה מדה כנגד מדה גם את יחסו של ה' אלינו, וכפי שאנחנו נכנסים לפנים מן השורה אליו, כך הוא נכנס לפנים מן השורה אלינו, ומעתיק פני כעס ומוחל לעוונותיהם של ישראל.
הלכה למעשה נלמד מכאן:זכית ואתה מרגיש רגשי הודיה ואהבה כלפי בורא עולם - אל תשאיר את הרגשות הנפלאים להיכבות, תן להם ביטוי מעשי.
חפש כיצד אתה מוצא איזה מעשה של הידור - ברכה עם יותר כוונה, שמחה במצווה, עם כל הדקדוקים והשיטות. ותן לחכם ויחכם עוד.
אם תעשה כך - תוכל להרגיש איך רגשות אהבת הבורא מתפשטות בכל ליבך, תרגיש את השמחה העצומה בבורא עולם.
תוכל קצת לחוות את דברי המסילת ישרים: שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להמצא.
וגם נפלא הדבר כאשר אנחנו מהדרים או מחמירים לצאת ידי כל השיטות באיזה מצווה שגם זה הידור
כמבואר בבאור הלכה - כדאי מאוד לחשוב עד כמה אני אוהב את בורא עולם ורוצה לעשות מצוותיו בהידור רב. זה יעלה את ההידור לרמה גבוהה עד אין סוף, ויעשה נחת רוח עצומה בשמים.
ראה כאן סיפור נפלא כמה נחת ושמחה יש בשמים מיהודי שאוהב ומחפש לשמח את בורא עולםנהנת - רוצה להרגיש עוד דרכים מתוקות לאהבה...
שלח לי מייל ונשמח לשלוח לך.
yudataub@gmail.com