"עד דלא ידע" היאך לקיים ?

[סענדער]

סימן תרצה - דיני סעודת פורים, ובו ד' סעיפים

הגה: מצוה להרבות בסעודת פורים (טור). ובסעודה אחת יוצאים (מרדכי סוף פרק קמא).

א. סעודת פורים שעשאה בלילה לא יצא ידי חובתו. הגה: ומכל מקום גם בלילה ישמח וירבה קצת בסעודה. (תשובת מהרי''ב):

ב. חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. הגה: ויש אומרים דאין צריך להשתכר כל כך אלא שישתה יותר מלימודו (כל בו) ויישן ומתוך שיישן אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי (מהרי''ל). ואחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים:

האם יש דרך נוספת לקיים 'עד דלא ידע' למי שאין לו פנאי לישון או אינו מצליח לישון ביום הפורים ?

והאם הנוהגים כדעת המחבר חייבים לקיים דווקא לבסומי, ולא על ידי שינה ?

ואף הנוהגים כדעת הרמ"א האם יעדיפו לקיים על ידי שינה ולא בשכרות ממש ?

[סענדער]

שאלתי זאת מכיוון שהשלחן ערוך כותב חייב ולא מצאתי מי שיפטור .

[יאיר]

יפה שאלת.

ואכתוב מה שנ"ל לענ"ד..

לכאורה משמע מדברי השו"ע שצריך דוקא להתבסם (כמו שכתבת).

ולפי הרמ"א משמע דעדיף להתבסם (כמובן עד גבול מסויים שלא ירבה עד שיגיע לידי קלות ראש וחשש לעבור על ד"ת) אך יכול גם לשתות יותר מהרגלו ולישן.

[אוצר החכמה]

יש לחקור בכוונת רבינו הרמ"א

ואחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים:

אם התכוון לאחת משתי האפשרויות כלומר אחד המרבה היינו הנוהג כמחבר ואחד הממעיט היינו הישן
או דלמא שהיקל יותר דבעניין זה אפילו הממעיט בשתיית יותר מלימודו ושינה, אם מכוון ליבו לשמים שפיר עבד.

[אוצר החכמה]

לפי הרמ"א משמע דעדיף להתבסם (כמובן עד גבול מסויים שלא ירבה עד שיגיע לידי קלות ראש וחשש לעבור על ד"ת)

אבל המשנה ברורה כתב על דברי הרמ"א שיישן וכן ראוי לעשות

[נוטר הכרמים]

בלשון הרמ"א יש שפירשו דבאמת תרי הלכתי נקט, א' שאינו מחויב להשתכר כ"כ אלא די בזה שישתה יותר מלימודו. ב' שמקיים את דין 'עד דלא ידע' בשינה, עי' ט"ז. ובאמת ישנם שיטות כאלו בראשונים.

אבל באמת נראה פשוט דגם לפי הרמ"א דין עד דלא ידע הוא שיעור בחויב הבסומי והשכרות ולא מקיים זאת בשינה גרידא, אלא שאם הוא ישן מתוך השכרות הרי הגיע באופן זה לשיעור עד דלא ידע בשתייתו, שכן נראה בדבריו בדרכ"מ בשם מהרי"ב דעד דלא ידע היינו שישתכר ויישן ומתוך שישן לא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. וכן מבואר להדיא בדברי הרמב"ם ששותה יין עד שישתכר וירדם בשכרותו. (וראה מקראי קודש סי' מד).

(ויל"ע דבדברי הרמב"ם לא נזכר כלל עצם הענין דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. ובערוך השולחן הפליג לומר דסבר כדעת כמה ראשונים שדברי רבא אלו לא נפסקו להלכה כלל, עי' בעל המאור בשם רבינו אפרים דאידחי ליה מימרא דרבא מההוא עובדא דקם רבה ושחטיה לר"ז, דלאו שפיר דמי למיעבד הכי.

[נוטר הכרמים]

ונראה עוד בזה, דהנה יל"ע מהו מקור החיוב לבסומי בפוריא עד דלא ידע ומה גדרו. ונראה בזה בהקדם דברי העמק ברכה (סעודת פורים) המאירים כל הענין, וז"ל: וממו"ר הגאב"ד דבריסק שליט"א שמעתי שאמר, הא דנשתנה שמחת פורים מכל השמחות של מועדים, דלא מצינו בשום שמחה דין כזה שיתחייב לבסומי בשתיית יין עד דלא ידע וכו', משום דבכל המועדות עיקר מצות שמחה אינו אלא לשמוח בהשם, ובשר ויין אינו אלא סיבה לעורר השמחה, וכמבואר ברמב"ם פ"ו מהל' יו"ט ה"כ, יעו"ש. וכן הוא במדרש רבה שה"ש פ"א: זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו, איני יודע אם בו ביום או בו בהקב"ה, ת"ל נגילה ונשמחה בך. אבל בפורים כיון דכתיב משתה ושמחה, נמצא שהמשתה עצמה היא היא גוף המצוה בלי שום תכליתים של שמחה, ועל יסוד זה של מצות משתה תקנו דין זה שחייב לבסומי עד דלא ידע וכו', עכ"ד.

וכן מבואר בדברי היד אפרים שם, וז"ל: שעיקר חיובו של המשתה הוא שיהיה שרוי בשמחה כדכתיב ויין ישמח לבב אנוש, ומחמת שיהיה שרוי בשמחה יהיה חדות ה' מעוזו ויתן תודות והלל לה' על הנס מתוך הרחבת הלב וכו'.

ומעתה מבואר היטב, דשיעור עד דלא ידע בא להגביל חיוב המצוה של משתה ושמחה שאינו מחויב להמשיך בשמחת משקהו אלא בעוד שלא הגיע לשיעור זה.

ולפי"ז באנו לידי ביאור בדברי הרמ"א דישתה יותר מלימודו ויישן, דבאמת אין קיום בשכרות כשלעצמה, אלא שמתוך ששותה בא לידי שמחה, ולזה סגי במה ששותה יותר מלימודו, ואדרבה כאשר משתכר הרבה יש לחוש להפסד, כמבואר בדברי ארחות חיים שהובא בב"י דלא ישתכר ממש כי השכרות איסור גמור ואין לך עבירה גדולה מזו שגורם לגילוי עריות ושפיכות דמים וכמה עבירות זולתן. ובמאירי כתב שאין אנו מצווין להשתכר ולהפחית עצמינו מתוך השמחה, ושלא נצטוינו על שמחה של הוללות ושטות, אלא בשמחה של תענוג שיגיע מתוכה לאהבת השי"ת.

[יאיר]

בידי גליון עם יג' ביאורים והנה הם בקצרה:

א.לדעת התוס' צ"ל כדאיתא בירושלמי "עד דלא ידע בין ארורה זרש וכו' ארורים כל הרשעים וכו'" דאי בין מרדכי והמן לחוד אפי' שתה טובא לא טעי בה.

ב.המהרש"א: עד שלא ידע להבחין בין מדרגת צדיק גמור שזוכה לשני עולמות (מרדכי) לבין רשע גמור שאבד שני עולמות (המן).

ג.החכמת מנוח: הגמטריה "ארור המן"="ברוך מרדכי"=תק"ב=502.

ד.שישתכר עד שישן וכו'.

ה.לאו דוקא המן ומרדכי אלא ה"ה שאר דברים שהם שני הפכים.

ו.לרבותא לחידוש נקט זה שאפילו אלו לא ידע אע"פ שמחת כן הוא שותה לשמחת פורים וכ"ש שלא ידע שאר הדברים.

ז.שלא ידע איזה ארע תחילה, כי תחילה נעשה המן ארור שנתלה וכו'.

ח.כמשל - ישתכר עד שלא ידע לשנוא שונאו שהוא כדוגמת המן ולאררו ולא ידע ג"כ לקנאות את חברו המתברך בעושר וגדולה שהיא גדולת מרדכי.

ט.ה"בן יהוידע"-עד שלא ידע להכיר בנס שינוי האגרות הכתוב בין ארור המן לברוך מרדכי.

י.בנו ר' יעקב -עד שלא ידע להבחין ההפרש בין בין שתיה של רשות כשתיה שיעץ המן לאחשורוש להכשיל ישראל בשתיה בסעודתו [ועליה ראוי לומר ארור המן] ובין שתיית מצוה שתיקן מרדכי לישראל בסעודת פורים [ושעליה ראוי לומר ברוך מרדכי].

יא.הט"ז - עד שלא ידע מעלתנו מן "ארור המן" שזה מפלה שלו לבין "ברוך מרדכי" שזה מעלתנו השניה. [שאילו לא נתברך מרדכי אלא היה ניצול כל עם ישראל-דיינו].

יב.בשער הכוונות דף ק"ט עמ' ד כתב כפשוטו (מעניין..) שיטעה לומר במקום ברוך מרדכי ברוך המן.

יג.הרש"ש - עד שלא יוכל לומר כל הפיוט א"ב שהיה בזמן התלמוד "ארור המן ברוך מרדכי וכו'..." בלי טעויות.

[סענדער]

[quote="יאיר"]בידי גליון עם יג' ביאורים והנה הם בקצרה:



הביאור של המשנה ברורה חסר מן הספר:
http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?re ... 23&hilite=

[יאיר]

הוא פירוש הט"ז (יא').

[תולעת ספרים07]

בימי חורפי שמעתי על דרך המוסר ואפשר משמו של רבי יחזקאל לוינשטיין ז"ל וכך אמר לפרש.
ברוך מרדכי = בונה לעצמו הר, להתגדל ולהתבלט
ארור המן = חופר לחבירו בור, להתגדל ולהתבלט.

וזהו שאמרו עד דלא ידע, שאם הוא מבוסם עד כדי כך שכבר אינו מרגיש בהרגשים של המוסר הרי עליו לחדול מלשתות.

[פולסברג]

כתב המ''ב:

ועיין בא"ז דמ"מ יראה להיות זהיר בענין נט"י וברכת המוציא ובהמ"ז ויהיה שמחה של מצוה.

מסתמא יש ע''ז דרושים ופרפראות למאות ולאלפים, אבל מהו פשט פשוט בענין המתיישב על הלב: אם אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי, איך יש מושג שיקיים המצוות כראוי [ברכהמ''ז הוא כמעט כשמו''ע]?

[הרואה]

שמעתי מר' אליהו זילברמן שהכוונה ששותה עד שהיין מטמטם אותו שלא מרגיש בליבו בין ארור המן לברוך מרדכי, כבר אין לו עניין יותר להמשיך לחגוג את הניצחון על המן מרוב שיינו כבד עליו. כמובן שאינו שוכח מי ארור ומי ברוך ואולי אף יכול לעמוד בפני מלך, אבל מבחינת ההרגשה כבר אינו שונא כ"כ את המן כי העולם דומה עליו כמישור.

[יוסף חיים אוהב ציון]

בס' הקט עתה באתי קונ' השתיה כדת הארכתי בזה.