חכם אחד שליט"א כתב לי על שאלה זו, בזה הלשון:
הנה הך דינא דערקתא דמסאני, הוא ב'שעת השמד' דייקא, בשעה שמטרת וגזירת המלכות היא לעקור דת ישראל. ופשוט דל"ה זו מטרת ושתי הרשעה. אלא רצתה מתוך רשעותה ושנאתה להשפיל ולהתעלל בבנות ישראל, לצערן ולהכאיבן ע"י שהעבידן ערומות ובשבת, שידעה כי זה הצער הכי גדול ששייך לצערן. וזו היא הנאתה הזדונית שלה, וחשיב להנאתה, ויעבור ואל יהרג. ול"ה שום גזירת מלכות על יהודי שושן להעבירם מדתם. ופשוט.
וע"ש ברש"י טעמא דמילתא דיהרג בערקתא דמסאנא, וז"ל 'שלא ירגילו הגויים להמריך את הלבבות'. וכ"ז ל"ה שייך אצל ושתי, שלא עשתה אלא להנאתה הזדונית כנ"ל. וע"ע בר"ן שם, 'שבשעה שאומות העולם חושבין לבטל ישראל מן התורה צריך לעשות חזוק כנגדן שלא לקיים מחשבתן ומוטב שיהרגו כמה מישראל ואות אחת מן התורה לא תבטל בזמן שהם רוצים לבטל אותה מישראל'. ובשאילתות פ' וארא כתב טעמא 'כיון דגזירה למיעקרא למילתא הווי קידוש השם וקרינן ביה ולא תחללו את שם קדשי', וכאמור כ"ז ל"ש בושתי.
ואכתי איכא למידק, מה עם דין 'פרהסיא', דהנה הך סוגיא בסנהדרין ע"ד א', רב דימי א"ר יוחנן דבשעת השמד אפילו על מצוה קלה יהרג ואל יעבור, ואילו רבין אריו"ח דאפילו שלא בשעת השמד אם בפרהסיא יהרג ואל יעבור ע"ש, ולדעת רוב ראשונים לא נחלקו אלא מר אמר חדא וכו', ועכ"פ לרבין בעינן למידק אם היה שם פרהסיא, דאז צריכות להרוג ולא לעבור. וי"ל דל"ה אלא בצנעה, בארמונה, [ועכ"פ ודאי לא בפני עשרה מישראל כלשון הרמב"ם פ"ה יסוה"ת], ורק חז"ל ברוח קדשם גילו לנו שנענשה ושתי מדה כנגד מדה ונשחטה ערומה בשבת.
ומה שהקשית מירושלמי חגיגה פ"ב ה"א, הנה נכון דאחר יעץ למלכות להעבידם באופן שיחללו שבת, אך לא איתפרש תמן מה עלה בגורלם. ויתכן דכאשר הוכרחו להוציא ביחיד מרשות לרשות כלי זכוכית אכן מסרו נפשם להריגה.
עוד י"ל, דלא גזרו מלכות הריגה אלא ייסורים נוראים, ול"ה ברירה בפניהם למסור עצמם להריגה, וכבר אמרו כתובות ל"ג ב' "אלמלא נגדוה לחנניה מישאל ועזריה, פלחו לצלמא". ודו"ק.
וגם לפי"ד הרדב"ז בדעת הרמב"ם, י"ל דאף דגזרו לבטל דתם בשבת, מ"מ העבידום לתועלת המלכות, וכה"ג אי"צ להיהרג. וז"ל שו"ת רדב"ז מכתב יד ח"ח סי' קכז, 'ולדידי אין זו כוונת הרב ז"ל אלא לאידך גיסא, שכתב שם הרמב"ם פ"ה יסוה"ת ה"ג, אבל בשעת השמד והוא שיעמוד מלך רשע כנבוכדנצר וחביריו ויגזור שמד על ישראל לבטל דתם, או מצוה מן המצות יהרג ואל יעבור ע"כ. ומשמע דוקא שגזר שמד לבטל דתם או מצוה, שמכוין לבטל דתם, אבל מתכוין להנאתו כגון שגזר שמד שיעשו מלאכה בשבת ומכוין שיעשו מלאכתו, בזה לא אמרה הרב ז"ל עכ"ל.