עדיין אנו תחת רושם ימי הפורים האלו, ב'תלת ימים' הוי חזקה.
'ולא יעבו'ר כתיב. שאכן לא יעברו הרשמים מאיתנו.
ובכן מה היה לנו:
א.
נס חג הפורים אירע בין בית ראשון לשני.
חז"ל לא חידשו הקרבת קרבן תודה, על נס שושן ומרדכי,
אך לעלות וליראה במקדש, ודאי באו מידי שבת.
פורים דפרזים לעולם לא יחול בשבת, רק המוקפין של ט"ו.
א"כ מתי היו רגשות ההודיה בהקרבת קרבן המוספין התבטאה?
לא בפורים שחל בשבת?! ה'ביום השבת שני כבשים', ודאי סחטו דמעות אושר ורגשות תודה.
ב.
עוד דבר מופלא הזדמן לנו בתשפ"א, שפרשת תצוה נקראה ביום הפורים דמוקפין.
אכן זו היתה 'פרשה מההפטרה', שהרי 'פקוד נפקדנו' בשתיים.
ועל שום מה?
הרי ידוע שיום הפורים כיום הכיפורים.
הקשר המתמיד ביניהם, הוא בעיקר בדרגת ה'לא ידע' ששווה לגורל בין חיים לעזאזל ביום הקדוש
בשניהם עם ישראל נמצא בכף המאזניים, והשטן מקרקר ומנסה, אך דוקא אז שמגיעים לבחינת ה'לא ידע'
דרגה גבוהה, שבה אין השכל והחכמה קובע,
יש רק בחירה מאיתו יתברך בעם ישראל.
והנה אריכות גדולה מובאת בזוה"ק פ' תצוה, על כל תהליך ה'ברירה' של קטרוגי הסט"א ביום הכיפורים.
כיצד מקבל את מזונו לעזאזל, ובכך אותנו עם ישראל עוזב לרווחה,
'וכולנו הפכנו לבן'.
ג.
ידוע אימרת החת"ס זי"ע, שאף רצונו עז לעלות לארץ הקדש, אך על האורות של יו"ט שני בחו"ל, אין יכול לוותר.
היו"ט שהכי 'מתומצת' בארה"ק, הוא חג שמיני עצרת ושמחת תורה. הכל שולט בערבוביא. אין 'סדר'.
והנה זכינו בפורים המשולש ל'יום אחד שכולו ארוך'.
יום אחד דופקים בהמן, וקול המטבעות נשמע מכאן ועד אביון [מזכיר הושענה רבא בחביטת הערבות ושואגים בקול הושענא.]
למחרת 'רגל בפני עצמו' כעין שמיני עצרת 'בואו ונגלגל אני אותה' 'עשו לי סעודה קטנה'.
ואז היו נכונים לביום השלישי [הראשון..], כי יום טבוח אחר השבת..
השמחה והסעודה, כולנו 'מוקפים' ב'פעקלאך' ומנות שמחת יו"ט בבשר בהמה..
'הא לן והא להו'.
ד.
אסתר ביקשה 'קבעוני' או 'כתבוני' [בבלי או ירושלמי], אך עכ"פ שיהא 'לדורות'..
הרי 'הדור קבלוה באהבה' זהו קבלת התורה, שהכל מודים שבשבת ניתנה תורה.
אותו חוט המשולש שבו קיבלנו התורה, ימשיך לדורותינו הלאה והלאה, אכי"ר.