פורים צנעא - מהו המעשה שמאחוריו ומתי נחגג?

[א גאליציאנער]

ישנו מעשה שבערך הולך כך, שקבעו יהודי קהילה אחת (יש אומרים שמדובר בצנעא שבתימן) פורים משום שרצחו שרי המלך את בן המלך כשביקר בין היהודים והפילו האשמה על היהודים והנרצח קם ממוות לחיים והצביע על רוצחו וכו’ ולזכר נס זה קבעו פורים.
יודע מאן דהו אם אירע זה בצנעא באמת, סיפור המעשה המדוייק ומקורות לו? וכמובן באיזה תאריך נחגג?
יישר כח למפרע!
א גאליציאנער

[אברהם שרייבר]

ישנו מעשה שבערך הולך כך, שקבעו יהודי קהילה אחת (יש אומרים שמדובר בצנעא שבתימן) פורים משום שרצחו שרי המלך את בן המלך כשביקר בין היהודים והפילו האשמה על היהודים והנרצח קם ממוות לחיים והצביע על רוצחו וכו’ ולזכר נס זה קבעו פורים.
יודע מאן דהו אם אירע זה בצנעא באמת, סיפור המעשה המדוייק ומקורות לו? וכמובן באיזה תאריך נחגג?
יישר כח למפרע!
א גאליציאנער

התאריך הוא י"ח באדר.

העתק מספר המועדים ליו"ט לובינסקי

פורים צנעא.PNG (97.24 KiB) נצפה 270 פעמים

מאבל ליום טוב
״כורה שחת בה יפל״

״ועשית לו כאשר זמם לעשות לאחיו״.

לפני שנים רבות היה בעיר צנעא אשר בתימן מלך עשיר, אדיר ובעל אוצרות, ויגדל שמו בכל גבולות מלכותו.

ולמלך בן רך בשנים, אשר אהבהו מאד, כי יחיד הוא לו, והוא יפה להלל, עיניו היו שחורות ובוערות, ושפתיו חכלילות מיין, ושערות ראשו מסולסלות, חלקות ממשי ומבהיקות, וכלו אומר גאון ונעם. וימצא הנער חן בעיני כל רואי פני המלך ושריו, ועל כן כנוהו בשם ״נעים״, ולא עצבהו המלך מימיו, וכל אשר שאל הנער לא אצל ממנו.

ויהי דרך הנער תמיד לצאת יום יום לשוח בגנים ובפרדסים אשר לאביו כשעתים לפני שקיעת החמה. לבושו מעיל ארגמן מזהב, וחגורתו אשר במתניו מצופה כלה אבנים יקרות, וחרב גבורים אין כמוה ליפי תלויה לו בצדו השמאלי, וכעברו ברחובות קריה והוא רוכב על סוסו האביר, סוס ערבי טהור ואציל, הפליא הנסיך הצעיר את כל רואיו במראהו הנהדר, ולא יכלו הסב עיניהם ממנו עד העלמו. ושני בני לויה מרואי פני המלך נלוו יום יום לבנו בצאתו לטיוליו, אחד מלפניו ואחד מאחוריו להיות לו למשמרת.

ולמלך משנה יהודי והוא חכם גדול ויאהבהו המלך מאד וגם נשא אותו מעל כל השרים אשר אתו, ויקנאו בו השרים מאד, ועל כן בקשו תמיד תואנות למען הורד חנו בעיני המלך.

ויהי היום ושני השרים אשר לוו את בן המלך בדרכו בצאתו לטיל התיעצו ביניהם לאמר: הנה גדל מלכנו את משנהו מעל כלנו והוא ״יהודי כופר״ ואנחנו משרתיו ״המאמינים״ עושי רצונו ושמנו גדול בגבורים משם המשנה, ירודים אנו בערכנו בעיני מלכנו, וכן לא יעשה. ועל כן בלכתנו היום בלוית יורש העצר בצאתו לטיולו יום יום, נובילהו עד שער ״רחוב היהודים״, ושם נערים לשלוח ידנו בו ורצחנוהו נפש, והטלנו את אשמת הרצח על היהודים אשר ברחוב ונקמנו את נקמתנו ביהודים ובמשנה למלך היהודי, כי בנפל החשד על היהודים ברצח בן המלך יחשדו גם את המשנה שהוא היה יחד בעצה עמם, ונפל גם הוא בנופלים ולא יוסיף קום.

שעת הטיול הגיעה, ונעים לבש כדרכו את בגדי תפארתו, ובעלותו על סוסו האביר המיוחד לו, יצא לטיולו בלוית שני מלויו משרי המלך, אחד מלפניו ואחד מאחריו. השמש טילה לה גם היא על פני הרקיע כאומרת ללוות את הנסיך בטיולו, ובנטותה הימה למקום מגורה בלילה פזרה בנדיבות רבה לכל עבר את קרני אורה האחרונות הנהדרות והנוצצות, ותקשט בכל מיני קשוטים צבעוניים מרהיבי בת עין את כל סביבתה. גם רוח נעימה ומשובבת נפש לטפה בנשיבתה הרכה והענוגה את פני נעים החביב. ויהי כי נטה היום לערב, ועוד מעט ונעלמה השמש מאחורי האפק, ויאמר הנסיך לשוב מטיולו הארמונה, ויגשו אליו שני מלויו, ויגידו לו בסבר פנים מעושה לאמר: אדוננו הנסיך! דע נא כי חג היום ליהודים אשר בשם חג הסוכר5 יקראו לו, ואם יש את נפשך הבה נסורה אליהם ברחוב המיוחד להם, הקרוב אלינו מאד, ובלינו שם שעה קלה בראותנו בשמחתם ובמנהגיהם בשעת תפלתם.

ויאות הנסיך לדבריהם, וישם פניו אל רחוב היהודים, וכבואם עד שער בית הכנסת, מהרו המלוים ויקפצו מעל סוסיהם במהירות כאומרים לעזר לנסיך לרדת מעל סוסו, ובאחזם בחרבו התלויה לו לארכה במתניו, שלפוה מתערה כמו מבלי משים, וגם העמידוה על הארץ וחודה למעלה, וכרדת הנסיך מעל סוסו נתקל בחרבו אשר נתקעה בלבו, ובהנתז דמו בחזקה במבוא שער בית־הכנסת ובקירות מסביב, נפל ארצה מת, לתמהון לבם של כל באי בית־הכנסת, וחרדה גדולה אחזה את כולם.

ויראו המלוים וישמחו בלבם מאד, אבל למראית עין עצב כסה פניהם, ובעזבם את הנסיך כמו מתוך יאוש מעושה והוא מוטל על הארץ, חשו אל ארמון המלוכה במרוצה גדולה ויודיעו את דבר האסון למלך, וגם הוסיפו לאמר: כי יד היהודים היתה בבנו חביבו לרצחו נפש, בחג הסוכר הוא חג נצחונם הידוע כנגד הפרסים. ומרוב כעסו ורוגזו צוה המלך להביא את רחוב היהודים במצור כרגע, ולא לתת לאיש מהם להמלט החוצה עדי הגישו אותם למשפט ועדי גלותו את עקבות הרוצח.

אז ימהרו היהודים אל אחיהם המשנה למלך ויספרו לו את אשר קרה לנסיך ברדתו מעל סוסו באשמת שני מלויו, וכי עלילת שוא העלילו עליהם באשמת רשע לפני המלך משנאתם אותם, וגם בקשוהו לאמר: מהר אל אדוננו המלך, והודיע לו דבר אמת אולי ישמע… אולי ירחם…

ויעש המשנה כדבר אחיו היהודים, כי ידע המשנה, כי אמת בפיהם וכי משנאתם אליו ביחוד עשו את אשר עשו, וגם הבטיח את המלך, כי רחוקים היהודים להושיט ידם על מי שהוא לרצחו נפש, כי מצות תורתם היא לאמר: לא תרצח! אבל המלך אך באחת, אחיך היהודים הרגו את בני ובני מות הם, וגם אתה בתוכם, וכעבור שלשה ימים אצית אש גדולה ברחוב כולו אשר הם גרים בו ושרפתים חיים או כי ימסרו לידי את הרוצח.

ויצא המשנה מעם פני מלכו בפחי נפש, וישב אל רחוב היהודים בלב מלא יגון ויאוש ויודיע לאחיו את דבר המלך ואת מחשבתו הרעה אשר הוא חושב על היהודים. ויזדעזעו כולם למשמע דברי המשנה, ויקראו לצום ולבכי ולמספד ולתפלה במשך שלשת הימים הנועדים מאת המלך לשרפם ולאבדם, ויתאספו כולם בבתי הכנסת אנשים, נשים וטף, ובתתם אפר על ראשם לאות אבלם, שפכו שיחם לפני אלהי מרום ויבכו יומם ויבכו לילה בלי הפוגות, וכולם מזי רעב ואכולי נדודי שנה, ואף כי הילדים מבני עשר ומעלה.

ויהי ביום השלישי לעת הצהרים, ויגש אחד הילדים אל אמו ויקרא לאמר: אמא! אמא! כה אמר ה׳: שמעתי את תפלתכם, ועתה האכיליני נא והשקיני נא כי עוד מעט ומתי!…

אבל האם מאנה לשמע בקול הילד באמרה: אל בני! לא אתן! כלנו יחד נמות, או כי כלנו יחד נחיה… ברחם ה׳ עלינו, ובדברה ספרה לילד את כל פרשת הגזרה הנוראה אשר יצאה מלפני המלך להרג ולאבד את כל היהודים, וכי בעוד שעות מספר יוציא את גזרתו לפעל, והמות יהיה אכזרי ונורא בהעלותו אותם באש…

ויהי כראות הנער, כי כל בקשותיו והפצרותיו לאמו להאכילו לא הועילו לו, וכי עוד מעט ובא קצו, ויקרא שנית לאמר: הושיעי אמא, למען תושעו! ואם אין דמם של כל היהודים, גדולים וקטנים, עליך!!

ותתחלחל האשה לדברי בנה – בן־עשר – ותמהר לאישה לבית הכנסת ותספר לו את הדבר וגם שאלה ממנו עצה, כדת מה לעשות עם הילד הלהאכילו אם אין? – וימהר האב אל הילד, וישב הילד להגיד לאב את אשר הגיד לאמו: האכילוני נא, והשקוני נא, כי חיה נחיה, ואני אצילכם ב״שם ה׳״, אני אגלה את סוד רצח הנסיך למלך…! ובזכות הילדים הפעוטים ננצל, ובנשאו עיניו השמימה, קרא פסוק ״התהלים״ אשר למד אותו באותו שבוע ב״חדר״ לאמר:

״מפי עוללים ויונקים יסדת עז

למען צורריך להשבית אויב ומתנקם״!

ולא יכול אביו להתאפק בשמעו את דברי בנו הקטן וישאהו בזרועותיו וימהר להביאו עד המשנה היהודי אשר למלך ועד רב העדה ודייניה הביאהו, וכשמעם את דברי הילד קראו כלם פה אחד ויאמרו לאב: מלא אחרי דברו כרגע כי האלהים שלחהו לפנינו להצילנו, ודבר אלהים בפיו.

ויהי לעת ערב בטרם שקעה השמש, וישלח המלך את מלאכו אל המשנה היהודי ויאמר אליו: כבר הגיע המועד! ואתם אם מצאתם את הרוצח – טוב, ואם אין בעוד שעה כלכם מתים!…

אז ירחצו היהודים את הילד ״הנביא״ (כי כן כנוהו) למשעי, וגם הלבישוהו מחלצות לבנות כשלג ויתנוהו ביד המשנה להובילו הארמונה אל המלך להשמיע דבריו באזניו, והם כלם למקטנם ועד גדולם נגררו אחריו עטופי רעב ולבושי שק מרב יאוש, ויעמדו כלם בשער הארמון, אף כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק.

ויהי בהתיצב המשנה ועמו הילד לפני המלך, וירא והנה המלך יושב על כסאו ופניו הקודרים מלאים זעם חרדות, ומשני צדדיו ישבו להם כל שרי המלוכה ורואי פניו, וגם שני ״מלוי הנסיך״ המומת בתוכם, ויספר המשנה למלך את כל הקורות עם הילד אשר הביא עמו ואת אשר דבר אליהם לפני שעות מספר בהיותם כואבים ובוכים בבית הכנסת על רוע הגזרה, ויבקש מאת המלך לשמע גם הוא את אשר בפי הילד ואחר יחרץ משפטו על היהודים לשבט או לחסד.

ויאות המלך לדברי משנהו למרות רצונו, כי לא האמין למשמע אזניו, ובפנותו אל הילד קרא בכעס עצור לאמר: הגד ילד את אשר בפיך ואל תאחר!

וישתחו הילד בענות חן לפני מלכו ויקרא: צוה אדוני המלך ויביאו את גופת בנך הוא נסיכנו הנכבד הנה לפניך, ואחר אדבר.

ויתן המלך צו ויביאו לפניו את הגופה אשר טרם הובילוה לקבר, כי מצות המלך היתה לאמר: לא יקבר הנסיך עד אשר יקברו יחד עמו כל היהודים רוצחי נפשו!!

אז יגש הילד באמץ לב אל גופת הנסיך, ובגלותו את מצחו הדביק עליו שלש אותיות עבריות והן: אמת ויקרא אל הנסיך ויאמר: דבר! וכרגע קפץ הנסיך המת מתוך ארונו – ארון הזהב – אשר טמנוהו בו אחר חנט הרופאים אותו כדרך המלכים, ויחל לרוץ אנה ואנה סביב האולם, וגם הביט בהתבוננות בפני כל אחד מהנוכחים כמחפּש מי שהוא, ואחרי רגעים מספר שם ידו על שני מלויו ויקרא: אלה הם רוצחי! ובמרמה עשו את אשר עשו מקנאם ביהודים ובמשנה למלך היהודי, ומשנאתם אותם! וכל היהודים האומללים חפים מפשע.

אז בערה חמת המלך על שני מלויו ויקרא לאמר: רוצחים! בוגדים! הודו במו פיכם כרגע! כי שתים רעות עשיתם בזדון, רצחתם וגם העללתם עלילה ברשע על אנשים ישרים וצדיקים!

ולא יכלו המלוים להרים ראשם לפני מלכם, כי פחד הנסיך אשר קם לתחיה אחרי מותו עליהם פן יכחישם, ופני שניהם חפו.

אז צוה המלך לתלות את שני הבוגדים לעיני כל השרים ורואי פניו וליהודים היתה אורה… אבל לא שמחה, כי תיכף להתלות המלוים שב הנסיך אל ארונו – ארון המת – ובטרם בואו אל תוכו נפלה האות הראשונה ה – א – מאליה מעל מצחו, ותשארנה רק שתי האותיות האחרונות ״מת״ ויסגר הנסיך עיניו לנצח, והוא שוכב מוטל בתוך ארונו.

ויגדל האבל בארמון המלוכה ובכל ״צנעא״ הבירה על הנסיך הצעיר והיפה אשר גדלה חבתם אליו מאד, גם היהודים קוננו עליו לאמר: הוי אדון! והוי הודו! מדעתם שהם היו סבה למותו שלא באשמתם, כי מפני שנאת המושלמים אליהם ואל אחיהם המשנה היהודי היה הנסיך האמלל לקרבן בידי מלויו הרוצחים הבוגדים, ויתאבלו כלם שלשים יום וגם התפללו בעד ״עלוי נשמתו״, וגם יסדו בית כנסת מפואר על שמו אשר בשם ״בית כנסת הנסיך״ קראו לו, ומדי שנה בשנה קבעו את יום רצח הנסיך ליום צום ומספד ואזכרת נשמה, ואת היום שלאחריו ליום ״פורים שני״ יום שמחה וששון ותודה לאל על התשועה הגדולה אשר הושיע את כל תושבי צנעה, בהפרו את עצתם הרעה של המלוים הבוגדים. לא יאבה ה׳ סלוח להם!

והילד הקטן היה לגדול גם בשנים וגם בתורה. ובהיותו בן עשרים וחמש מנוהו יהודי צנעא לרב עליהם, וינהל האיש את עדתו בחכמה, בתבונה ובדעת, וירב לתקנה ולשכללה, ויצא שמו לתהלה בכל ארץ תימן.

זכרה לו אלהים לטובה.

[צופה_ומביט]

יש כאן חידוש גם במה שקבעו יום אזכרה ועילוי נשמה לגוי, [ולמצער כפרה על עצמם שגרמו בעקיפין למיתתו].
וכבר עסקו בזה [בגר מהו שיאמר קדיש על אביו הגוי].