והנה בפשוטו כוונת הרמב"ם בתחילת דבריו 'מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן', היינו שהמצוה היא שבליל ט"ו בניסן יספר את כל הניסים והנפלאות שנעשו לאבותינו במצרים, אבל ת"ח גדול אחד זצ"ל רצה לפרש דהכוונה היא שהמצוה היא לספר בניסים והנפלאות שנעשו בליל ט"ו, והיינו לספר במכת בכורות שנעשה באותו הלילה. וע"ז הוא דמייתי קרא דזכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים, שנצטוינו להזכיר את יום היציאה ממצרים, והיינו 'יום צאתך' במסוים, דשאר המכות לא היו ביום צאתם ממצרים.מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן שנאמר זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים וכו', ומנין שבליל חמשה עשר, תלמוד לומר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. ואף על פי שאין לו בן, אפילו חכמים גדולים חייבים לספר ביציאת מצרים, וכל המאריך בדברים שאירעו ושהיו הרי זה משובח.
ולפי"ז מבואר היטב אריכות לשון הרמב"ם שממשיך 'ומנין שבליל ט"ו' והיינו שעכשיו מחפש מקור לזה שאותו הסיפור צריך להתקיים דווקא בליל ט"ו, וזהו דבר בפנ"ע, וע"ז מייתי מקרא דוהגדת לבנך ביום ההוא לאמר. ומיושב אמאי לא סגי בקרא ד'והגדת לבנך' למילף נמי לעצם חובת הסיפור של הניסים והנפלאות, מאחר שבהאי קרא לא נתפרש מידי בחובת הסיפור על ניסי ונפלאות יום ט"ו במסוים.
ושוב מוסיף הרמב"ם 'וכל המאריך בדברים שאירעו ושהיו הרי זה משובח', והיינו שגם לספר כלל הדברים שאירעו והיו דהיינו יתר עשרת המכות הוי הידור ותוספת בקיום מצוה זו, והעושה כן הרי זה משובח.
וביותר יש לשמוע כן מדברי הרמב"ם בהלכה ב, וז"ל: מצוה להודיע לבנים ואפילו לא שאלו שנאמר והגדת לבנך, לפי דעתו של בן אביו מלמדו, כיצד אם היה קטן או טיפש אומר לו בני כולנו היינו עבדים כמו שפחה זו או כמו עבד זה במצרים ובלילה הזה פדה אותנו הקדוש ברוך הוא ויוציאנו לחירות, ואם היה הבן גדול וחכם מודיעו מה שאירע לנו במצרים ונסים שנעשו לנו ע"י משה רבינו, הכל לפי דעתו של בן.
והיינו שיסוד המצוה ועיקרה הוא לומר לבן 'בני כולנו היינו עבדים כמו שפחה זו או כמו עבד זה במצרים, ובלילה הזה פדה אותנו הקדוש ברוך הוא ויוציאנו לחירות', והיינו את עצם היציאה והפדיה מעבדות מצרים בליל ט"ו, וזוהי מכת בכורות, ולכן זה מה שאומר לבן קטן או טיפש. אבל אם היה הבן גדול וחכם מוסיף ומודיעו את כל מה שאירע לנו במצרים ושאר הנסים והמכות.
ואמנם מקור דברי הרמב"ם הוא מלישנא דקראי, דהנה בפרשת בא (שמות יג,יד) גבי תשובת הבן התם כתיב: וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים, והיינו שהתשובה היא עצם היציאה ממצרים.
ואילו בתשובת הבן החכם בפר' ואתחנן (דברים ו, כ-כב) כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם: וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיֹּצִיאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה: וַיִּתֵּן ה' אוֹתֹת וּמֹפְתִים גְּדֹלִים וְרָעִים בְּמִצְרַיִם בְּפַרְעֹה וּבְכָל בֵּיתוֹ לְעֵינֵינוּ. הרי מפורש שמתחילה מספר את עצם היציאה מעבדות מצרים, ואח"כ מוסיף לו האותות והמופתים שעשה ה' בפרעה דהיינו יתר המכות.
ושוב מצאתי כן בהגדת 'מעשה בר' אלעזר' להגאון מהר"א פעקלש בעל ה'תשובה מאהבה' שכבר כתב יסוד הדברים בפירוש דברי הרמב"ם, והוסיף לבאר עוד האמור בהגדה 'והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה', שהיינו מה שנעשה בכל אותו הלילה שיצאו ממצרים.
ונראה עוד להטעים בזה לפי דברי מרן רי"ז הלוי בספרו עה"ת פר' וארא בביאור דברי רש"י שם (ז,א) נתתיך אלהים לפרעה - שופט ורודה לרדותו במכות ויסורין, שהמכות שבאו על מצרים לא היו בכדי שישלחו את ישראל, אלא לקיים מה שנאמר לאברהם 'וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו וגו'', והיה צריך להיות תחילה הדין על פרעה ועל מצרים ואח"כ היציאה, ולכן מינה הקב"ה את מרע"ה לדיין ושופט לרדותו במכות ויסורין הראויין לו, וכן הוא מבואר להדיא מהא דתנן בעדיות פ"ד דמשפט המצריים היתה י"ב חדש, הרי דהמכות היו בגדר משפט ודין, ולא למטרת שילוח, ויעו"ש עוד.
ולפי"ז מבואר היטב דמצות הסיפור העיקרית היא על היציאה ממצרים מבית המצרים, שזה כולל רק את מכת בכורות שהיא היתה למטרת השילוח, ואילו שאר המכות הן למטרת משפט ודין במצרים, ואינם כלולים בעצם היציאה, ודוק.