והגדת לבנך - סיפור יציאת מצרים

[עושה חדשות]

נצטוינו לספר ביציאת מצרים, ולהרבות בזה. והנה יש הרבה נקודות מרכזיות בענין יציאת מצרים, ויש לשאול מה מתוכם מעכב את המצווה. ואפרט כמה דוגמאות.

יש את החלק של הניסים הגלויים שהיו לפני היציאה וביציאה עצמה ואחריה, שהם מלמדים על שליטת הבורא בעולם.
יש את העובדה של היווצרות העם, ובחירת ה' בעם וכו'.
יש כמובן את הלימוד מיציאת מצרים על כך שה' מטיב לנו, וכל היציאה הרי היתה גאולה לטובת העם.
וכן הלאה.

וכעת אשאל מה דינו של אדם שסיפר את יציאת מצרים, אבל לא סיפר על השינוי מדרך הטבע, אלא סיפר שהקב"ה בחר בנו לעם, והוציא אותנו ממצרים בדרך טבעית וכו', (ובכלל, יצוייר שהתחלפו לו הדרושים של פורים ופסח, ולכן סיפר שהכל היה בדרך הטבע ובהסתר...).
או מה הדין להיפך, סיפר על ניסים נוראיים וכו', אבל בלי המומנט של ההטבה שהיתה לעם ישראל בזה, או אפי' לאידך גיסא אם סיפר שעם ישראל היה בגן עדן של מצריים, ואז ה' העניש אותם על מעשיהם הרעים, ובכוח גדול ויד חזקה הביאם אל המדבר וכו'.

בקיצור: מה העיקר, ומה לעיכובא, הניסים המופלאים שהיו או הטובה הגדולה שנעשתה עמנו, וכן הלאה.

[סגי נהור]

להלכה נפסק שצ"ל שני פרטים.

גאולה מעבדות לחירות (עבדים היינו)
התקרבות לה' (מתחילה עוע"ז היו אבותינו)

היינו, גאולה גשמית וגאולה רוחנית.

ובשניהם צ"ל מתחיל בגנות ומסיים בשבח.

וכל שלא אמר - שלא פירש טעמם של - פסח מצה ומרור, לא יצא י"ח סיפור יציאת מצרים.

[בן פורת]

בסברא נראה שאם מספר את הסיפור ולא מציין שניסי היציאה היו מעל הטבע, חסר בעיקר הסיפור. הגע בעצמך, במצות האמונה שנצטווינו באנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, אם יאמין אדם שהקב"ה בורא ומשגיח ויכול, אבל לא מאמין שהיציאה מצרים היתה מעל לטבע, פשיטא שחסר לו בעיקר אמונתו, שהרי כל יסוד אמונה שורשו ביצי"מ בשידוד הטבע, כמבואר בראשונים בפרט ברמב"ן.
וכמו כן בעניננו י"ל שכל שלא סיפר את עניין ניסי מצרים, עיקר הסיפור חסר מן הספר.

[עושה חדשות]

מעשה נסים - לטוב לנו.png (63.36 KiB) נצפה 2843 פעמים

[עושה חדשות]

לכאו' בנקודה זאת יש באמת הבדל בולט בין סיפור יציא"מ של כל השנה, לסיפור של ליל פסח. שבכל השנה אין מזכירים אלא שהקב"ה הוציאנו ממצרים, ואילו בפסח הוא אומר ויוציאנו ה' משם ביד חזקה ובזרוע נטויה באותות ומופתים וכו'.

[פרי יהושע]

להדיא ברמב"ם, מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו בליל חמשה עשר בניסן

[ש. ספראי]

כתוב אצלי:
שמעתי דנים בי מדרשא מהו עיקר הנקודה בסיפור יציאת מצרים, ובמה צריך להתמקד.
אמרתי: ניתי ספר וניחזי.
כתב הרמב"ם (חו"מ ז, א): מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים, בליל חמשה עשר בניסן, שנאמר זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים כמו שנאמר זכור את יום השבת, ומנין שבליל חמשה עשר תלמוד לומר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. ואף על פי שאין לו בן, אפילו חכמים גדולים חייבים לספר ביציאת מצרים וכל המאריך בדברים שאירעו ושהיו הרי זה משובח".
הרמב"ם עצמו מבהיר את הדברים בסהמ"צ, וז"ל: "והמצוה הקנ"ז היא שצונו לספר ביציאת מצרים בליל חמשה עשר בניסן בתחלת הלילה כפי צחות לשון המספר. וכל מה שיוסיף במאמר ויאריך הדברים בהגדלת מה שעשה לנו השם ומה שעשו עמנו המצרים מעול וחמס ואיך לקח השם נקמתנו מהם ובהודות לו ית' על מה שגמלנו מחסדיו יהיה יותר טוב. כמו שאמרו (הגש"פ) כל המאריך לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח".
בתורה תמימה כתב: "בכסף משנה ובמגדול עוז הראו מקור לזה בפסחים קט"ז ב', ובמכילתא פרשה זו, אבל זה תימה, שהרי שם לא נזכרה כלל הגז"ש זכור זכור משבת כמש"כ הרמב"ם, וגם לא בארו טעם ותכונת גז"ש זו, אך האמת שמקור דברי הרמב"ם הוא ממ"ר פרשה זו (פ' י"ט) בזה"ל, אמר הקדוש ברוך הוא למשה הזהר להם לישראל כשם שבראתי את העולם ואמרתי להם לישראל לזכור את יום השבת זכר למעשה בראשית שנאמר זכור את יום השבת, כך היו זוכרים את הנסים שעשיתי לכם במצרים וזכרו ליום שיצאתם משם שנאמר זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים, למה כי בחוזק יד הוציאך ה' ממצרים, ע"כ. ור"ל יש ביציאת מצרים גבורות ה' כמו במעשה בראשית וראוי לזכרו, עכ"ל (ויש קצת להעיר מדברי הרמב"ם בסהמ"צ: "וכבר התבארו משפטי מצוה זו בסוף פסחים (קטו ב - קיח א)". אם כי אפ"ל שהעיקר והגדר הוא לזכור את גבורות ה', ו'משפטי המצוה' התבארו בפסחים שם).
ובמאמר חמץ להרשב"ץ, אות קט, הגדיר הדברים כך: מצות עשה מן התורה לספר בליל הפסח בנסים ונפלאות שעשה הקדוש ברוך הוא לאבותינו ביציאת מצרים. שנאמר (שמות יג, ח) והגדת לבנך ביום ההוא [לאמר] בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים. כמו שהוא מפורש בהגדה. וזאת המצוה היא מיוחדת בליל הפסח נוספת על מצות זכירת יציאת מצרים ביום ובלילה שאומרים פרשת ויאמר שנזכרת בה יציאת מצרים.
אבל זאת המצוה המיוחדת בזמן הגאולה היא להגיד אל הבנים זכר הנסים והנפלאות שנעשו לנו בזמן הגאולה. כדי שישאר הזכר לדורות כענין שנאמר (יואל א, ג) "עליה לבניכם ספרו ובניכם לבניהם [ובניהם] לדור אחר". כדי שיגדלו הילדים וגם עד שיבה וזקנה על זאת הידיעה. כי היא עקר האמונה ומבטלת כל דעת הפילוסוף ומין ואפיקורוס מכחיש האלהות והחדוש והנבואה וידיעת האל והגמול והעונש.
וזה כי מה שנעשה לאבותינו להוציאם ממצרים מתחת יד מלך עז [פנים אשר לא נשא פנים] ע"י מכות משונות על יד נביא שלוח בדבר האל. מורה כי האל הוא משגיח במעשה בני אדם לגמול טוב לטובים ולענוש לרשעים. וזהו עיקר התורה כולה. ואם הוא גומל ועונש כבר קדמה לו הידיעה בהם. וזהו כנגד האומרים עזב ה' את הארץ (יחזקאל ח, יב; ט, ט). ושיהיה זה במכות יוצאות מהדרך הנהוג במנהגו של עולם כמו מכת הדם והצפרדעים ושאר המכות וכ"ש קריעת ים סוף. שתי כתות סמוכות זו לזו. האחת עוברת ביבשה והאחרת צוללת כעופרת. זה יורה כי יש אלוה מחדש העולם ומשנהו כרצונו.
וזה סותר מאמיני הקדמות שאומרים כי לעולם לא נתחדש דבר אלא כך היה. וזאת הדעת נשארה לפילוסופים של יון וחברו בה ספרים. ואלו ראו קריעת ים סוף שרפו כל ספריהם. והלא אונקלוס היה בן דודו של טיטוס ונתגייר. ואמר לו דודו למה. והוא אמר לו כי קטן שבישראל יודע מה שלא ידעו גדולי חכמי אומות העולם. כי יודע מה שנברא ביום ראשון וביום שני וכו' וכן כל ששת ימי בראשית. וזה (יראה) [ילאה] בו כל מחקר אנושי. וכשראינו אנחנו או הגידו לנו אבותינו דור אחר דור הגדה מפורסמת שאי אפשר להכחישה. הרי הוא כאלו ראינו אנחנו בעינינו קריעת ים סוף [הרי] בשעה קלה ראינו חדוש העולם. ואם הוא מחודש יש לו מחדש מזהיר על יד נביאיו בתורתו ויודע ומשגיח וגומל ועונש. על כן צותה התורה להגיד זה לבנינו מנעוריהם וגם עד זקנה ושיבה לא יעזבוהו עד יגידו זרוע ה' לדור אחרון. לכל יבא גבורותיו. וזהו תועלת זאת המצוה. והיא תועלת גדולה לנפשות ולגופות בעה"ז ובעה"ב. עכ"ל.
ובדברי ירמיהו עהר"מ שם: "וכל המאריך בדברים שארעו ושהיו הרי זה משובח. הכונה כי גדולים מעשי אלקינו בתהלוכות העולם בהשגחתו כי הכל למענהו בהילוך הטבעי המורגל הנכלל בכלל דברים שהיו, עי' מ"ש בעקידת יצחק בענין יוסף ומכירתו ומלכותו עיין שם ומעשי ה' בנפלאות חוץ מהמורגל הנכלל בדברים שארעו".
ורבנו הגרח"ק זיע"א בקרית מלך שם כתב: "ש"ר ס"פ בא כשם שבראתי את העולם ואמרתי להם לישראל לזכור את יום השבת כו' כך היו זוכרים הנסים כו' (יד איתן) ועי' זוה"ק בא מ' ב' פקודא כו' לספר בשבחא כו'.".
ובזוה"ק שם: "פקודא בתר דא לספר בשבחא דיציאת מצרים דאיהו חיובא על בר נש לאשתעי בהאי שבחא לעלמין, הכי אוקימנא כל בר נש דאשתעי ביציאת מצרים ובההוא ספור חדי בחדוה זמין איהו למחדי בשכינתא לעלמא דאתי דהוא חדו מכלא דהאי איהו בר נש דחדי במריה, וקודשא בריך הוא חדי בההוא ספור, ביה שעתא כניש קודשא בריך הוא לכל פמלייא דיליה ואמר לון זילו ושמעו ספורא דשבחא דילי דקא משתעו בני וחדאן בפורקני, כדין כלהו מתכנשין ואתיין ומתחברין בהדייהו דישראל ושמעו ספורא דשבחא דקא חדאן בחדוא דפורקנא דמריהון כדין אתיין ואודן ליה לקודשא בריך הוא על כל אינון נסין וגבורן ואודאן ליה על עמא קדישא דאית ליה בארעא דחדאן בחדוה דפורקנא דמאריהון, כדין אתוסף ליה חילא וגבורתא לעילא, וישראל בההוא ספורא יהבי חילא למאריהון כמלכא דאתוסף חילא וגבורתא כד משבחין גבורתיה ואודן ליה וכלהו דחלין מקמיה ואסתלק יקריה על כלהו, ובגין כך אית לשבחא ולאשתעי בספור דא". ובבני יששכר הביא ד' הזוה"ק והוסיף: "אם כן לפי זה תתבונן שסידור שבחו של מקום הוא רצונו, ואם כן המסדרים השבח כביכול המה עושים ומתקנים להבורא ית"ש הרצון".
כתב הרמב"ן בפירושו על התורה בפרשת בא בפסקת ולטוטפות בין עיניך וזה לשונו: הנה מעת היות עבודה זרה בעולם מימי אנוש החלו הדעות להשתבש באמונה, מהם כופרים בעקר ואומרים כי העולם קדמון כיחשו בה' ויאמרו לא הוא, ומהם מכחישים בידיעתו הפרטים אמרו איכה ידע אל ויש דעה בעליון, ומהם שיודו בידיעה ומכחישים בהשגחה ויעשו אדם כדגי הים שלא ישגיח האל בהם ואין עמם עונש או שכר ואומרים עזב ה' את הארץ, וכאשר ירצה האלדים בעדה או ביחיד ויעשה עמם מופת בשנוי מנהגו של עולם וטבעו יתברר לכל בטול הדעות האלה כולם, כי המופת הנפלא מורה שיש לעולם אלוה מחדשו יודע ומשגיח ויכול וכו', ולכן יאמר הכתוב במופתים (שם ח יח) למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ להורות על ההשגחה כי לא עז למקרים כדעתם, ויאמר (שם ט כט) למען תדע כי לה' הארץ להורות על החדוש כי הם שלו שבראם מאין, ואמר (שם ט יד) בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ להורות על היכולת שהוא שליט בכל אין מעכב בידו, כי בכל זה היו מכחישים המצרים או מסתפקים, אם כן האותות והמופתים הגדולים עדים נאמנים באמונת הבורא יתברך וכו', ובעבור כי ה' לא יעשה אות ומופת בכל דור וכו' יצוה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק הדבר אל בנינו ובנינו לבניהם ובניהם לבניהם עד דור אחרון, עכ"ל.
ובדברות ראשונות בפסוק זכור את יום השבת לקדשו כתב הרמב"ן: "אחר שצוה שנאמין בשם המיוחד שהוא הנמצא הוא הבורא הוא המבין והיכול וכו', צוה שנעשה בזה סימן וזכרון תמיד להודיע שהוא ברא הכל והיא מצות השבת שהוא זכר למעשה בראשית עכ"ל. ובדברות אחרונות בפסוק וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים כתב וזה לשונו, כי בעבור היות יציאת מצרים מורה על אלוה קדמון מחדש חפץ ויכול כאשר פירשתי בדבור הא' על כן אמר בכאן אם יעלה בלבבך ספק על השבת המורה על החדוש והחפץ ויכולת תזכור מה שראו עיניך ביציאת מצרים שהיא לך לראיה ולזכרון, והנה השבת זכר ליציאת מצרים ויציאת מצרים זכר לשבת כי יזכרו בו ויאמרו ה' הוא מחדש בכל אותות ומופתים ועושה בכל רצונו כי הוא אשר ברא הכל במעשה בראשית, וזה טעם על כן צוך ה' אלדיך לעשות את יום השבת", עכ"ל.
ובשו"ת מהר"ש לניאדו סי' יט הביא דברי הרמב"ן וכתב: ועל פי הדברים האלה אשר דבר משה רבינו הרמב"ן ז"ל מפורש יוצא הוא הדבר אשר דבר בעל המאמר של המדרש שהבאנו לעיל שאמר הקדוש ברוך הוא למשה הזהר לישראל כשם שבראתי עולמי ואמרתי להם לישראל לזכור את יום השבת זכר למעשה בראשית שנאמר זכור את יום השבת לקדשו דהיינו להודיע שהקב"ה ברא את העולם והוא חדשו כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי כך היו זוכרין הנסים שעשיתי לכם וזכרו ליום שיצאתם משם שנאמר (שם יג ג) זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים למה דהיינו מה טיבה של זכירה זו של יציאת מצרים ולמה נאמרה, ותי' כי בחוזק יד הוציאך ה' ממצרים דהיינו שלא כדרך הטבע באותות ומופתים בשנוי מנהגו של עולם, והיא הוראה עצומה שיש לעולם אלוה מחדשו יודע ומשגיח ויכול והוא שליט בעולם ואין עוד מלבדו, והרי זה דומה ממש לזכירת שבת שהוא זכר למעשה בראשית, אף זכרון הנסים והנפלאות של יציאת מצרים ראיה גמורה למעשה בראשית למען ידעו דורותיכם כי השי"ת ברא העולם וחדשו ומשגיח ויכול ויקבלו עליהם אלהותו יתברך עול מלכות שמים שלימה.
וכתב: על פי האמור אפשר לומר בדרך דרש שלזה כתב הרמב"ם ז"ל מצות עשה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן שנאמר זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים כמה שנאמר זכור את יום השבת, דהיינו לומר תדע טעם למצוה זו לספר בנסים ונפלאות של יציאת מצרים והיה טעמו כטעם זכור את יום השבת מה התם זכר למעשה בראשית אף זה זכור זכר למעשה בראשית כי מזה תו'רה יוצאה הוראה עצומה כי הוא הבורא מחדש ומשגיח ויכול ואין עוד מלבדו ודוק. עכ"ל.
הרי לנו דברי רבותינו, ברור ממללו, שעיקר הדגש בסיפור יצי"מ הוא לשנן ולהדגיש שהקב"ה מחדש ומשגיח ויכול ואין עוד מלבדו.

[גביר]

מתחיל בגנות ומסיים בשבח במשנת הראי"ה