פורום אוצר החכמה

בגמרא [פסחים קח.] איתמר משמיה דרב נחמן צריך הסיבה ואיתמר משמיה דרב נחמן אין צריך הסיבה ולא פליגי הא בתרתי כסי קמאי הא בתרתי כסי בתראי אמרי לה להאי גיסא ואמרי לה להאי גיסא.

ברמ"א [תעב ז] כתב, ונראה לי אם לא שתה כוס שלישי או רביעי בהסיבה, אין לחזור ולשתות בהסיבה דיש בו חשש שנראה כמוסיף על הכוסות.

אך בספקות הללו לא הכניס את השאלה האם בכלל יש חיוב הסיבה בכוסות אחרונים, אלא רק האם יש לחשוש לראבי"ה. והשאלה היא למה?

אולם בתוס' נראה שכן לקחו בחשבון את הספק הזה. 'כולהו נמי צריכי הסיבה וכל ד' כוסות צריכים הסיבה בשעת שתיה וצ"ע אם שכח ולא היסב אם יחזור וישתה וכן אם בכוס שלישי לא היסב אם יכול לחזור ולשתות בהסיבה אף על גב דבין שלישי לרביעי לא ישתה'.

ועין רא"ש.

הרי כבר הגמ' אמרה "השתא דאתמר הכי ואתמר הכי אידי ואידי בעי הסיבה", והיינו שבספק זה אין הולכים בדרבנן לקולא. והאריכות בשו"ת רעק"א בזה ידועה.

ראשית, גם אני לא דנתי משום ספק דרבנן לקולא, אלא אף אי הוי דאורייתא, מ"מ הוי מספק לחומרא, ואם כן בכוס שלישי ורביעי שהוי חומרא דאית ביה קולא, כפי שהרמ"א כתב מטעם הראבי"ה היה צריך לחשב שהוא ספק.
שנית, לכאורה, הטעמים שלא אמרו הכא ספק דרבנן לקולא, [לפחות חלקם] אינם שייכים בדיעבד כאשר לא היסב, אלא מתחילת הדין שיש דין להסב. וכך משמע בספק של תוס'.

לכבוד הרב יאיר שליט"א
בראשונים מבואר דהביאור בגמ' השתא דלא איתמר וכו' היינו שמעיקר התקנה שתיקנו חז"ל הסיבה היה באמת רק על ב' כוסות, אך כיון שלא ידעינן איזה, החיוב הוא ודאי בשביל לצאת מהספק. והק' הר"ן על אתר למה לא נימא בזה ספיקא דרבנן לקולא, ותי' דא"כ התקנה נעקרת לגמרי ע"ש [אומנם בכה"ג שיש לאדם ספק אם היסב או לא, הרי שנימא בזה שפיר ספד"ר לקולא, כיון שבזה לא מעיקרא התקנה ואכמ"ל] ובכה"ג לא אמרינן ספד"ר לקולא. ולפי"ז גדר חיובו הוא לצאת מכלל ספק, ולא שייך בזה חומרא דאתי לידי קולא כיון שזהו חיובו. ויש לי בזה אריכות דברים אם תרצה אשלח לך בפרטי
אומנם אשמח אם תחכימני בפשט דברי התוס' שהבאת דלמה תוס' נסתפקו מה הדין בשכח רק לענין ד' כוסות ולא כתבו להסתפק לענין מצה וצ"ע.

ברוך בואך בצל קורתינו.
לענ"ד כוונת תוס' היא גופא הענין הזה, כיון שבכל אחת מן הכוסות יש ספק אם יש חיוב הסיבה, משום כך כאשר שתה בלא הסיבה לא יחזור משום שיש בחזרתו קלקול שמוסיף על הכוסות.

אשמח אם תשלח לי מה שבידך, ובמידה וזה לא ארוך אשמח להחכים.

הנה לדבריך היה ניחא מה שהערתי בסוף דברי למה תוס' לא מספ"ל על מצה אם לא היסב, אך לא הבנתי איך ניתן לפרש כדבריך בתוס' הלא להדיא שתוס' מספ"ל בתרתי, חדא וז"ל וצ"ע אם שכח ולא היסב אם יחזור וישתה" וזה מספ"ל בכל הכוסות, ואח"כ כתבו וז"ל וכן אם בכוס שלישי לא היסב אם יחזור וישתה בהסיבה אע"ג שבין שלישי לרביעי לא ישתה" הרי להדיא דזה ספק נוסף מצד שיש חשש שמוסיף על הכוסות, אבל לגבי כוס ראשונה דמספ"ל בתחילה, הרי בזה ליכא חשש דמוסיף על הכוסות.
ומה שמטו בבי מדרשא בביאור ספיקת התוס' הוא בגדר דין הסיבה שתיקנו חז"ל אם יסודו הוא דין בפ"ע, אלא שתיקנוהו בשעת אכילת מצה וד' כוסות, או דהוא צורת מעשה האכילה ושתיה, ואם לא היסב הרי שחסר לו במעשה השתיה ולכן חוזר והדברים עתיקים.
ואשר לכן קמה קושייתי וגם נצבה למה תוס' לא הסתפקו על מצה אם לא היסב.

לר' יאיר שליט"א
כעת הגעתי לדברי הפר"ח בסי' תעב' שנראה מדבריו שלמד בדברי התוס' כמו שאתה למדת, דתוס' באמת דן רק לענין יין משום שהוא ספיקא דהש"ס באיזה יסב, ולכן יש להסתפק מה הדין אם לא היסב אם גם הצריכו אותו לחזור ע' בדבריו
מצו"ב מאמר בס"ד