שמפו כשר לפסח

[הפשוט בפשטותו]

כידוע דעת רוב הפוסקים ששמפו אינו צריך הכשר לפסח מכמה טעמים.
ואחד הנידונים שדנים בזה הוא מדין סיכה כשתייה. אמנם השבוע שמעתי טענה ממאן דהו שלא שייך כלל ענין סיכה לשמפו, שסיכה שייך רק אם סכים ונשאר על הגוף, אבל שמפו מורידים מיד.
מישהו יכול לאשר או להכחיש שמועה זו?

[יואל שילה]

מה יש לאשר כאן?
הדברים פשוטים, מהות סיכה היא החדרת חומרים לעור, וזה בד"כ נעשה ע"י משהו שמנוני - שיש לו יכולת להספג דרך העור, ומכאן הדמיון לשתיה שנספגת בגוף.
אך חומר שנמרח על העור ולא נספג אלא נשטף, כדוגמת שמפו וסבון - לא שייך להתייחס לזאת כשתיה.
אמנם, עדיין יש בפסח איסור הנאה מחמץ גם אם הוא לא בכלל 'כשתיה', אך אם הוא פגום וגם לא 'כשתיה' [שאז יש מקום לדון על אחשביה] - מנין לאסור?
וכן שמעתי מהרב רובין שליט"א - שהוא נותן הכשר למוצרי קוסמטיקה בחינם בפסח, כי לא צריך הכשר, אלא שמעוניין להרגיל את הציבור לצרוך מוצרים שיש להם הכשר.

[שומע ומשמיע]

שמפו לא מועיל גם לעור הקרקפת?

[יואל שילה]

המוטיב המרכזי של שמפו הוא ניקוי השער משמנים ולכלוך, וכן לדאוג להסרה של לכלוך ושומן שעל הקרקפת.
הרעיון שבסבון [דטרגנט] הוא פירוק מולקולות השומן כך ששטיפה במים תועיל להסיר אותן, ואין סיבה להניח שבשמפו הוא אחרת, ופוק חזי שהמרקם שלו איננו שמנוני, והוא נשטף בקלות, משא"כ וזלין וכיו"ב שלא נשטפים כי מכילים שומן, שדוחה מים ונספג בעור.
יתכן שבשמפו רפואי [כגון הד-אנד-שולדרס] יש גם חומרים שנבלעים לשיקום הקרקפת, ויהא דינם כדין בליעת תרופה.
אך מכאן ועד 'אחשביה' במה שיש כאן גם תהליך בליעה מזערי - חושבני שרחוקה הדרך.
אם כי לא בדקתי נושא זה לעומק.

[קראקובער]

כידוע דעת רוב הפוסקים ששמפו אינו צריך הכשר לפסח מכמה טעמים.
ואחד הנידונים שדנים בזה הוא מדין סיכה כשתייה. אמנם השבוע שמעתי טענה ממאן דהו שלא שייך כלל ענין סיכה לשמפו, שסיכה שייך רק אם סכים ונשאר על הגוף, אבל שמפו מורידים מיד.
מישהו יכול לאשר או להכחיש שמועה זו?

ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר..המשנה בשבת:

מנין לסיכה שהיא כשתייה ביוה"כ אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנא' (תהלים קט, יח) ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו:

[הוה אמינא]

למה פשיטא לכם שלענין אחשביה צריך שיהיה דוקא כשתיה?
הרי כל הנאה אסורה, אפילו לבשל בו כעץ יבש.
ואם אחשביה להנאה למה שלא ייאסר?

[ישא ברכה]

לכאורה פשוט שכל הדין של סיכה כשתיה הינו רק אחר שהדבר מוגדר כאוכל (וממילא הוא חמץ), אזי אולי נדון את הסיחה כשתייה.
אבל שמחמת הסיכה יחשב כחמץ לא יעלה על הדעת.

וכעי"ז לענין הסיגריות, אינו מובן הצד שיהא בזה אחשביה, שהרי ברור ששאיפת עשן איננה מוגדרת כאכילה, וא"כ מה שייך אחשביה.

[הפשוט בפשטותו]

מה יש לאשר כאן?

זה מה שעשית, הלא כן?...

[יואל שילה]

מה יש לאשר כאן?

זה מה שעשית, הלא כן?...

על זאת היו אומרים בצ'חונה
'למה מי אתה' [כלומר, אני...]

[הוה אמינא]

לכאורה פשוט שכל הדין של סיכה כשתיה הינו רק אחר שהדבר מוגדר כאוכל (וממילא הוא חמץ), ...........

ושוב, כאן הבן - שאינו יודע לשאול - שואל:

זה תערובת חמץ ו/או חמץ נוקשה גם בלי אחשביה. לא האחשביה עושה את זה לחמץ, אלא זה חמץ המותר להשהותו מפני שאין עוברים עליו.
כלומר שלא עוברים על זה בב"י וב"י כשזה בארון, מפני שזה לא מאכל.

והנה כמו שחמץ אסור באכילה, כך בדיוק הוא אסור בהנאה.

וזה פשוט לכ"ת שאם אוכל חמץ נוקשה שנפסל מאכילת כלב - אחשביה, ועובר על אכילתו מדין אכילת חמץ.
ומדוע אי"ז ממש אותו דבר שאם נהנה בפסח מחמץ נוקשה כנ"ל ולא השאירו בארון סגור כהלכה המפורשת ברמב"ם, - אחשביה בזה שנהנה ועובר על הנאה מחמץ האסור בהנאה.
היכן מפורש הדבר הפשוט הזה שאחשביה מועיל רק ע"י אכילה, ולא ע"י הנאה. הרי תרווייהו כחדא אסירי. ובתרווייהו יש מעשה המגלה דעתו שלא מתייחס לזה כעפרא וכעץ בעלמא אלא כדבר חשוב ששייך ליהנות ממנו או לאוכלו.

[בזכרוני המטושטש שהמשנ"ב כבר החמיר דאיכא אחשביה גם בהנאה. ואני כותב כעת מהזכרון לכן איני מציין מראה מקום]


שוב ראיתי שהמשנ"ב בסימן תמב ס"ק מג מחלק להדיא דאחשביה הוא למאכל ולא להנאה.
וכדבריכם כן הוא.
אבל מה הסברא בזה?

[ישא ברכה]

לכאורה פשוט שכל הדין של סיכה כשתיה הינו רק אחר שהדבר מוגדר כאוכל (וממילא הוא חמץ), ...........

ושוב, כאן הבן - שאינו יודע לשאול - שואל:

זה תערובת חמץ ו/או חמץ נוקשה גם בלי אחשביה. לא האחשביה עושה את זה לחמץ, אלא זה חמץ המותר להשהותו מפני שאין עוברים עליו.
כלומר שלא עוברים על זה בב"י וב"י כשזה בארון, מפני שזה לא מאכל.

והנה כמו שחמץ אסור באכילה, כך בדיוק הוא אסור בהנאה.

וזה פשוט לכ"ת שאם אוכל חמץ נוקשה שנפסל מאכילת כלב - אחשביה, ועובר על אכילתו מדין אכילת חמץ.
ומדוע אי"ז ממש אותו דבר שאם נהנה בפסח מחמץ נוקשה כנ"ל ולא השאירו בארון סגור כהלכה המפורשת ברמב"ם, - אחשביה בזה שנהנה ועובר על הנאה מחמץ האסור בהנאה.
היכן מפורש הדבר הפשוט הזה שאחשביה מועיל רק ע"י אכילה, ולא ע"י הנאה. הרי תרווייהו כחדא אסירי. ובתרווייהו יש מעשה המגלה דעתו שלא מתייחס לזה כעפרא וכעץ בעלמא אלא כדבר חשוב ששייך ליהנות ממנו או לאוכלו.

[בזכרוני המטושטש שהמשנ"ב כבר החמיר דאיכא אחשביה גם בהנאה. ואני כותב כעת מהזכרון לכן איני מציין מראה מקום]

המושג חמץ הוא מצב מסוים של אוכל (וקופת שאור שיחדה לישיבה אינה חמץ כי אינה עומדת לאכילה, גם אם משתמש בה שימושים אחרים). ולכך אחשביה יכול להפוך דבר שגם אם כלפי כו"ע אינו אוכל, כלפי אותו - מחשיב - נחשב כאוכל. אולם החשבת להנאה איננה הופכת את הדבר לחמץ שחלק מהגדרתו הינה אוכל.