פורום אוצר החכמה

אנו מורגלים להשתמש במטבע הלשון: "קריעת ים סוף", וכלשון חכמינו ז"ל: "וקרע לנו את הים".

ואילו בלשון התורה: "ויבקעו המים", דהיינו: "בקיעת ים סוף".

ובתהלים: "לגוזר ים סוף לגזרים", דהיינו: "גזירת ים סוף".

ובמקום אחר בתהלים מפורט יותר: "אתה -פוררת- בעזך ים", דהיינו: התפוררות הים לפירורים.

מה פשר השינויים הללו?

הרי לפניך צדיק ממש"כ בזה משכבר הימים.

בקיעה או קריעה

והנה ידוע להקשות, מאי טעמא בלישנא דקרא מצינו הלשון "בקיעת" הים לכל אורך הפרשה, ואילו בלשון חז"ל בהגש"פ ובכל דוכתי קרינן "קריעת" ים סוף.

המושג של קריעה ביאר הגר"ז בשו"ע שלו סי' שמ (מובא בביאור הלכה סעיף יג ד"ה אין שוברין, וראה נשמת אדם כלל כט,ב), דלא שייך קריעה כי אם בדבר הנתפר ונארג שנתדבק מגופים רבים וכעין שהיה ביריעות המשכן. אבל לא בדבר שהוא מגוף אחד כמו עור ונייר.

(אגב, זה תמוה ממקרא מלא שדבר הכתוב בפר' מצורע (יג,נו): וקרע אתו מן הבגד או מן העור, ועי' פרדס יוסף שם).

והנה קרא כתיב (יד,כז): וישב הים לפנות בקר לאיתנו. ובב"ר ה,ה: אריו"ח תנאי התנה הקב"ה עם הים שיהא נקרע לפני ישראל, הדא הוא דכתיב וישב הים לאיתנו לתנאו הראשון, והובא בבעה"ט כאן.

לפי המדרש הזה ביאר החידושי הרי"ם (מובא ברמתיים צופים) את מטבע הלשון "קריעת" ים סוף, שהרי כיון שמתחילה מותנה הים ועומד להקרע, היינו שזה ב' חלקים נפרדים שנתחברו מעיקרא ע"מ שיפרדו, והוי תנאי בגוף יצירת הים, ולכן נחשב לקריעה בהתאם להגדרת הגר"ז הנ"ל. אמנם "בקיעה" זה לשון של שבירת דבר שלם, וצ"ב למה בפס' כתוב לשון בקיעה, והחידושי הרי"ם לא השיב ע"ז.

וישב הים לאיתנו - לתנאו הראשון,
ניכר בשיבת הים התנאי הראשון

ונראה לפי מה שכבר תמהו מפרשי המדרש וכן החיד"א ועוד, למה נזכר ענין תנאי שהתנה הקב"ה בשיבת המים ולא כבר בשעת הקריעה.

ברם י"ל, דבאמת בבקיעה עצמה לא היתה מונחת איזה הוכחה שזה ע"פ התנאי הראשון, שהרי יתכן שזה מציאות חדשה ומצב שלא היה קודם לכן שהים נבקע. אבל בשיבת הים ממה שזה נקרא "וישב" מוכח שחזר לתנאו הראשון, שאם זה היה שבירה של דבר אחד והוי מציאות חדשה, לא שייך לשון שיבה, שכן זו מציאות ובריאה חדשה של דיבוק קרעים, שלא היתה קיימת קודם לכן.

ומלשון שיבה גופא מוכח שזה חזרה למצב קודם דהיינו תנאו הראשון, שתחילה היו קרעים ונתאחו ונדבקו זה לזה ונקרעו ושבו ודובקו.

ולפי"ז יתבאר ג"כ, שבכל הפרשה כתיב לשון בקיעה ולא קריעה, משום שעד ששב הים לאיתנו לא היה ניכר ענין קריעה כלל, והיה נראה כבקיעה בעלמא, ולאחר מכן לא מוזכר במקרא מענין הקריעה כלל.

ובענין הגזירה והפרירה, ראה במכילתא דרשב"י פר' בשלח שדורש את כל הענינים כמין חומר, שהיו כו"כ אופנים בקריעת ים סוף וכולהו איתנייהו ביה.

דומני שבשיחות הרצי"ה פר' בשלח דיבר בזה (על לשונות קריעה ובקיעה).

בליקוטי הלכות (לרבי נתן מברסלב), או"ח ח"ג, הלכות פסח, הלכה ח' - מבאר בארוכה את הקשר בין קריעת ים סוף למצות מילה

בין הדברים עולה כי 'גזירה' ("לגוזר ים סוף לגזרים") - מקבילה למצות 'חיתוך'

ו'קריעה' (כל' חז"ל: 'קריעת ים סוף') - מקבילה למצות 'פריעה'

(וכלשונו: 'קריעת עור הפריעה'; ואכמ"ל בדברי האחרונים בזה, ועי' בשו"ת 'אור המאיר')


והדבר נפלא למתבונן,

כי ידוע למשכילים שענין הסרת הערלה - שייך לגילוי של 'תורה שבכתב'

ואילו ענין הפריעה (תיקון קלי' נוגה, כנודע) - שייך לגילויה של תורה שבע"פ (ואכמ"ל)

ולכן לשון תורה ('לגוזר') לחוד, ולשון חכמים ('קריעת י"ס') לחוד!

נזדמן לי פעם לשמוע הקלטה של שיחה מהאדמו"ר מטאלנא שליט"א, שם שמעתי הסברים יפים בנושא. אבל איני זוכר מאומה מזה.

בנותן טעם לכתוב את שעלה במצודתי:
במכילתא, פרשת בשלח, מובא: "רבי שמעון התימני אומר בזכות המילה אני אקרע את הים שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה... אי זו היא ברית שהיא נוהגת ביום ובלילה הוי אומר זו מילה...".
ובילקוט המכירי על תהלים (לו, יט) מובא: "כיון שירדו ישראל על היום נקרע להם ים סוף... והיה גבריאל מקיפן ומשמרן.. ואמר למים שלפניהם הזהרו בישראל שהן זהירין בברית מילה".
ובמנורת המאור (נר ג' כלל א, ח"א פ"ב) כתב: "מילה - ים לה, רוצה לומר גזר הים בשבילה". (אם יש מקורות נוספים על הקשר בין ברית מילה לקרי"ס אשמח לשמוע).
ובפיוט יוצר לברית מילה, המתחיל "אפוני אימיו בטל חיים לטללה", מצאתי את השורות הבאות:

עליון בברית לשון ים החרים
ומקרא מלא הן הן הדברים
לגוזר ים סוף לגזרים

אם הבנתי נכון, הפייטן עושה "גזירה שווה" ומוצא בלשון "גזירה" שנאמר על הים ("לגוזר ים סוף...") רמז ל"גזירת" הערלה.

אלי_ש כתב:(אם יש מקורות נוספים על הקשר בין ברית מילה לקרי"ס אשמח לשמוע).

אסב את תשומת לבך למאמר ארוך בליקוטי הלכות הלכות פסח, הלכה ח' - שהזכרתי בתגובתי הקודמת

האם יש עוד על הנושא הזה?
בפרט אני מחפש מקורות שדנו גם בחילוקי הלשונות "כרת" ו"חתך" בנוסף ל"קרע" / "בקע" / "גזר"?

אבות דר' נתן פרק ל' בשעה שעמדו אבותינו על הים,
אמר להם משה: קומו, עברו!
אמרו לו: לא נעבור עד שנראה הים נקבים נקבים.
נטל משה מטהו והכה על הים ונעשה הים נקבים נקבים שנאמר: (חבקוק ג) "נקבת במטיו ראש פרזיו".
אמר להם משה: קומו, עברו!
אמרו לו: לא נעבור עד שנעשה הים בקעה לפנינו.
נטל משה את המטה והכה על הים ונעשה לפניהם בקעה, שנאמר: (תהלים עח) "בקע ים ויעבירם" ונאמר (ישעיה סג) "כבהמה בבקעה תרד".
אמר להם משה: קומו, עברו!
אמרו לא נעבור עד שנעשה לפנינו גזרים גזרים.
נטל משה את המטה והכה על הים ונעשה לפניהם גזרים גזרים, שנאמר: (תהלים קלו) "לגוזר ים סוף לגזרים".
אמר להם משה: קומו, עברו!
אמרו לא נעבור עד שנעשה לפנינו חומר.
נטל משה המטה והכה הים ונעשה לפניהם טיט שנאמר: (חבקוק ג) "דרכת בים סוסיך חומר מים רבים".
אמר להם משה: קומו, עברו!
אמרו לא נעבור עד שיעשה לפנינו מדבר.
נטל משה את המטה והכה על הים שנאמר: (תהלים קו) "ויוליכם בתהומות כמדבר".
אמר להם משה: קומו, עברו!
אמרו: לא נעבור עד שיעשה לפנינו פירורים פירורים.
נטל משה את המטה והכה על הים שנאמר: (שם עד) "אתה פוררת בעזך ים".
אמר להם משה: קומו, עברו!
אמרו: לא נעבור עד שיעשה לפנינו סלעים סלעים.
נטל המטה והכה על הים ונעשה סלעים סלעים, שנאמר: (שם) "אתה שברת ראשי תנינים על המים" והיכן משברין ראשי תנינים, הוי אומר ראשי תנינים אין משתברין אלא על הסלעים.
אמר להם משה: קומו, עברו!
אמרו: לא נעבור עד שיעשה לנו יבשה,
נטל משה את המטה והכה על הים ונעשה יבשה. שנאמר: (שם סו) "הפך ים ליבשה" ואומר (שמות יד) "ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים".
אמר להם משה: קומו, עברו!
אמרו: לא נעבור עד שיעשה לפנינו חומות.
נטל משה את המטה והכה על הים ונעשה חומות. שנאמר: (שם יד) והמים להם חומה מימינם ומשמאלם.
אמר להם משה: קומו, עברו!
אמרו:לא נעבור עד שיעשו לפנינו נאדות.
נטל משה את המטה והכה על הים ונעשה נאדות. שנאמר: (שם טו) נצבו כמו נד נוזלים.
ומים שבין הגזרים ירדה אש וליחכתן, שנאמר: (ישעיה סד) "כקדוח אש המסים מים תבעה אש להודיע שמך לצריך". והיו הנודות מושכין שמן ודבש לתוך פיהן של תינוקות והן יונקין מהם שנאמר: (דברים לב) "ויניקהו דבש מסלע".

ויש אומרים: היה יוצא להם מים חיים מן הים ושותין בתוך הגזרים, לפי שמימי הים מלוחים הם, שנאמר "נוזלים", ואין נוזלים אלא מתוקים, שנאמר: (שיר ד) "באר מים חיים ונוזלים מן לבנון".
וענני כבוד למעלה מהם שלא ישלוט בהם השמש. ועברו ישראל כן כדי שלא יצטערו.

רבי אליעזר אומר: תהום כפה עליהם מלמעלה, ועברו בו ישראל כדי שלא יצטערו.

מים העליונים והתחתונים היו מנערין את המצריים, שנאמר: (שמות יד) "וינער ה' את מצרים בתוך הים":

יש בזה דברים בספר 'שמועה טובה' של הג"ר עובדיה יעבץ ואינו תח"י

האם ידועים עוד מ"מ בענין זה שבלשון התורה מצינו בעיקר ל' בקיעה ובל' חז"ל בעיקר נזכר לשון קריעה?

ומענין לענין - אצל הירדן מצינו בקרא הלשון "כריתה" ובספרים נפוץ הלשון "בקיעת הירדן" וכל הענין צ"ב

נוטר הכרמים כתב:ובענין הגזירה והפרירה, ראה במכילתא דרשב"י פר' בשלח שדורש את כל הענינים כמין חומר, שהיו כו"כ אופנים בקריעת ים סוף וכולהו איתנייהו ביה.

מה רוצה המכילתא דרשב"י ללמדנו בזה ד"כולהו איתנייהו בהו ?" או יותר מדוייק, מה לדעתך רצה הקב"ה להראות ומהו המסר שרצה להעביר בזה ?

בעלון דברי שי"ח של חג הפסח של השנה הביאו כדלהלן מקבלת קהל של מרן שה"ת הגרח"ק זיע"א בשנת תשע"ד:

בס' באר החיים להמשפיע ר"א בידרמן שליט"א עניני שביעי של פסח גם דיבר בזה.

למה קראו לה ברית בין הבתרים ולא ככתוב "אשר עבר בין הגזרים האלה" ואין שם בפרשה בתרים בלשון רבים כלל?
ויש לשאול על שינוי לשון הפסוק עצמו: ויתן איש בתרו... הגזרים.