שבכל הלילות מטבילין פעם אחת

[בן אדם]

במשנה (פסחים קטז א):
שבכל הלילות אנו מטבילין פעם אחת, הלילה הזה שתי פעמים.
בגמ' התקשו האמוראים בדין זה:
אטו כל יומא לא סגיא דלא מטבלא חדא זימנא?
כנראה המנהג בבבל מקום מושבם של האמוראים לא היה דומה לגמרי למנהג בני אר"י בזמן כתיבת המשנה.
מכח זה שינו רבא ורב ספרא במקצת את נוסחת השאלה, כל אחד לפי שיטתו.

אבל לכאורה צ"ע - גם בזמן תקופת התנאים באר"י אינו מובן כל כך השינוי, במשנה כאן משמע שבכל השנה כולה מטבילין רק פעם אחת, ואוכלים רק פעם אחת ירקות ופרפראות, והרי במשנה ובתוספתא במסכת ברכות, להדיא מצינו שאכלו שלשה פעמים פרפראות - לפני הסעודה, באמצע הסעודה, וגם בגמר הסעודה?!

[פרי יהושע]

עי' גם ברשב"ם על המשנה לעיל מטבל בחזרת שכל מאכלן היה ע"י טיבול ולכן בלתי אפשרי לבאר משנה דידן אלא על שאין אנו חייבין לטבל כס"ד דרב ספרא, ורק כיון וסגנון חיוב אינו לקטן על כרחך לשונו שאין אנו מטבילין אפי' פעם אחת.

[בן אדם]

עי' גם ברשב"ם על המשנה לעיל מטבל בחזרת שכל מאכלן היה ע"י טיבול ולכן בלתי אפשרי לבאר משנה דידן אלא על שאין אנו חייבין לטבל כס"ד דרב ספרא, ורק כיון וסגנון חיוב אינו לקטן על כרחך לשונו שאין אנו מטבילין אפי' פעם אחת.

לא הבנתי מה קשה מדברי הרשב"ם?
כמובן שהרשב"ם יפרש גם "אנו מטבילין" - אנו אוכלים ירקות בטיבול.

[פרי יהושע]

הרשב"ם מסביר לשון טיבול אכילה שכך היה נוהג בזמנם, וממילא לא יתכן שהבן יאמר כפשוטו שאין אנו מטבילין אפי' פעם אחת

[בן אדם]

הערה נכונה
כלומר, במילים אחרות ניתן עדיין לשאול את הקושיה של הגמ' בצורה הפוכה - אטו כל יומא לא סגיא דמטבלא לפעמים חדא זימנא?!
לכאורה צריך לומר, שלפי רבא, כוונת השאלה היא - היות שבכל ימות השנה לפעמים מטבילין ולפעמים אין מטבילין, אבל יותר מפעם אחד ודאי שאין הדרך להטביל, ואילו הלילה הזה מטבילין פעמיים.
ו"אין אנו מטבילין" כנראה צ"ל שהכוונה היא שאין אנו מקפידים לטבל.
וצ"ע.

במאמר המוסגר, אני לא בלשן ואיני מבין טובא בדקדוק, אבל הלשון "מְטַבֵּל בחזרת" קצת צורמת לי באוזן, האם אינו מדויק יותר לומר "מַטְבִּיל" בפתח תחת המ"ם?

[לבי במערב]

. . אני לא בלשן ואיני מבין טובא בדקדוק, אבל הלשון "מְטַבֵּל בחזרת" קצת צורמת לי באוזן, האם אינו מדויק יותר לומר "מַטְבִּיל" בפתח תחת המ"ם?

כמדומה, שבלשון קל וכבד תליא מילתא.

[פרי יהושע]

עי' גם ברשב"ם על המשנה לעיל מטבל בחזרת שכל מאכלן היה ע"י טיבול ולכן בלתי אפשרי לבאר משנה דידן אלא על שאין אנו חייבין לטבל כס"ד דרב ספרא, ורק כיון וסגנון חיוב אינו לקטן על כרחך לשונו שאין אנו מטבילין אפי' פעם אחת.

לא הבנתי מה קשה מדברי הרשב"ם?
כמובן שהרשב"ם יפרש גם "אנו מטבילין" - אנו אוכלים ירקות בטיבול.

הרשב"ם מסביר לשון טיבול אכילה שכך היה נוהג בזמנם, וממילא לא יתכן שהבן יאמר כפשוטו שאין אנו מטבילין אפי' פעם אחת

הערה נכונה
כלומר, במילים אחרות ניתן עדיין לשאול את הקושיה של הגמ' בצורה הפוכה - אטו כל יומא לא סגיא דמטבלא לפעמים חדא זימנא?!יותר נכון יש לגמ' לשאול - אטו כל יומא אין אנו מטבלין בכל פעם ופעם
לכאורה צריך לומר, שלפי רבא, כוונת השאלה היא - היות שבכל ימות השנה לפעמים מטבילין ולפעמים אין מטבילין, אבל יותר מפעם אחד ודאי שאין הדרך להטביל, ואילו הלילה הזה מטבילין פעמיים.
ו"אין אנו מטבילין" כנראה צ"ל שהכוונה היא שאין אנו מקפידים לטבל.
וצ"ע.

במאמר המוסגר, אני לא בלשן ואיני מבין טובא בדקדוק, אבל הלשון "מְטַבֵּל בחזרת" קצת צורמת לי באוזן, האם אינו מדויק יותר לומר "מַטְבִּיל" בפתח תחת המ"ם?

[חגי פאהן]

במאמר המוסגר, אני לא בלשן ואיני מבין טובא בדקדוק, אבל הלשון "מְטַבֵּל בחזרת" קצת צורמת לי באוזן, האם אינו מדויק יותר לומר "מַטְבִּיל" בפתח תחת המ"ם?

לענ"ד הצדק אתך, ומשמעותו - גורם לאחר (כאן לירק) לטבול. חלק משיבושי מסורת שבע"פ הוא שלפעמים בנייני הפעיל ופיעל נתערבו, כמו הקבלת פנים/קבלת פנים, לויה/הלויה.

[בן אדם]

במאמר המוסגר, אני לא בלשן ואיני מבין טובא בדקדוק, אבל הלשון "מְטַבֵּל בחזרת" קצת צורמת לי באוזן, האם אינו מדויק יותר לומר "מַטְבִּיל" בפתח תחת המ"ם?

לענ"ד הצדק אתך, ומשמעותו - גורם לאחר (כאן לירק) לטבול. חלק משיבושי מסורת שבע"פ הוא שלפעמים בנייני הפעיל ופיעל נתערבו, כמו הקבלת פנים/קבלת פנים, לויה/הלויה.

אני מסתפק בדבר, האם מיד להסיק ולזהות כאן טעות, בשעה שאין לנו עדי נוסח אחרות המאשרים את ההנחה הזאת, ואדרבה עברתי על כתבי היד של המשניות, ובכולם מופיע לשון "מטבל".
יתירה מזאת, בנוסח שלנו במשנה הבאה כן כתוב "אנו מטבילין פעם אחת", אבל בכתבי היד כולם מופיע לשון "מטבלין" ולא "מטבילין", ונראה שהמעתיק תיקן זאת מ"מטבלין" ל"מטבילין".

משתרש אצלי התפיסה שאולי ניתן להציע פשט אחר במשנה, שלשון "מטבל" של המשנה אינו משורש טיבול. ואציג כאן כל הדוחקים שיש בלשון טיבול:
א. לשון "מטבל" ולא "מטביל" כנ"ל, שהרי מטביל את החזרת ואינו טובל את עצמו.
ב. כתוב במשנה "מטבל בחזרת" בשעה שאין מטבילים בתוך החזרת, והיה לו לומר "מטבל החזרת", והתוס' כבר נדחקו ליישב זאת.
ג. מאי שייטיה דטבילה כאן. אמנם הרשב"ם על אתר כבר עמד על זה, ונדחק ליישב כיוון שכל מאכלם ע"י טיבול היו, ועדיין תמוה גם אם זה סיבה מספקת לנקוט משום כך לשון מטבל, למה דווקא באכילת הירקות והפרפראות נקט כן המשנה, ולא בשאר דברים.
ד. בשום מקום לא נאמר במשנה מה יש לעשות בדברים המובאים לפניו, כגון "מוזגין לו את הכוס" לא נאמר שיש לשתותו, וכן "הביאו לפניו מצה וחזרת" או "במקדש הביאו לפניו גופו של פסח", בכולם לא כתוב שיש לאוכלו, אלא הדברים מובנים מאליהם ולא הוצרך התנא להזכירו, וכן במשנה ובברייתא בברכות. במה שונה קטע זה של המשנה.
ה. לשון "הביאו לפניו - מטבל בחזרת" אינו מובן, בניגוד לכל שאר המשניות, כאן לא נאמר מה הביאו לפניו, והלשון סתומה. וכבר נדחקו הראשונים ליישב ולהדחיק ולחסורי מיחסרא במשנה.

ואולי יש להציע פשט חילופי לפירוש המילה 'מטבל', שאינו מלשון טיבול אלא מלשון 'טבלא', שהיא כעין לוח או פלטה, או כעין שולחן קטן. (ראה גם בפירוש המשנה להרמב"ם שמפרש: "ומטבל בכאן עניינו שמתעסק באכילת הירק", ונראה קצת שגם הוא אינו מפרש זאת מלשון טיבול, אלא מלשון "מטפל", ויל"ע).
הדברים עוד לא מחודדים אצלי, ואדרבה יבואו החברים דכאן ומיניה ומיניכון יסתיים שמעתתא.
לשון טבלה מצינו במקומות שונות במשניות (ראה עירובין פ"ה מ"א, ביצה פ"א מ"ח, עדויות פ"ג מ"ט, מידות פ"א מ"ח), והיא כנראה משורש יוונית-לטינית TABULA, כמו באנגלית נקראת שולחן TABLE
וא"כ אולי יש לומר שמטבל אינו לשון פעולה, אלא שם עצם, וכולו משפט אחד - "הביאו לפניו מטבל בחזרת", כלומר ש"הביאו לפניו טבלא/שולחן מלא בחזרת".
ואכתי צריך עיון ויישוב

[מלכיאל גרינוולד]

כך הוא פירוש המשנה:
הֵבִיאוּ לְפָנָיו את השולחן (ולקמן מפרש מה מונח על השולחן), אינו רשאי לבצוע מן הפת, כבכל יום, אלא מְטַבֵּל בַּחֲזֶרֶת עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְפַרְפֶּרֶת הַפַּת. כלומר, לאורך כל אמירת ההגדה עד שמגיע לפת רשאי רק לחטוף ירקות (והדרך היא לאכול ירק בטיבול). ולכן הבן שואל למה אינו מטבל פת אלא נוטל ומטבל חזרת. וכאן מפרשת המשנה את תחילת המשפט הקודם: "הֵבִיאוּ לְפָנָיו", מה הביאו לפניו? והתשובה היא: מַצָּה וַחֲזֶרֶת וַחֲרֹסֶת וּשְׁנֵי תַּבְשִׁילִין, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין חֲרֹסֶת מִצְוָה.