שו"ת בית יהודה חלק אורח חיים סימן נח
שאלה בשנים שהיו בבית האסורין או במדבר בערב פסח ולא נמצא להם אלא כזית מצה בצמצום מי הוא הקודם לאוכלה וליפטר.
תשובה לכאורה נר' דאם א' מהם גדול מחבירו בחכמה ובמעשה הגדול קודם כעין הא דתנן פ' עשירי דזבחים דכל המקודש מחבירו קודם את חבירו ואשכחן כהאי גוונא בת"ת באב ובנו הצריכין ללמוד והיו שניהם שוין האב קודם כדאי' בטור יורה דעה ריש סי' רמ"ה אלא דיש לדחות דהתם הרי גם הבן יש לו חלק בשכר הלימוד דאלמלא עלייא לא מתקיימי אתכליא ועוד דשאני כח האב דעדיף לגבי הבן דמשא"כ לגבי אדם דעלמא אין לדחו' הא' מפני חבירו מכח קצת מעליותא דאית ביה אלא נלע"ד לפשוט ספק זה ממתני' דרפ"ב דיומא דתנן בראשונה כל מי שרוצה לתרום המזבח תורם ובזמן שהן מרובין רצין ועולין בכבש כל הקודם את חבירו בארבע אמות זכה ואם היו שניהם שוין הממונה אומר להן הצביעו כו' וא"כ ה"נ מאן דאלים גבר ואם שניהם שוין באלמות עושים פייס ביניהם מיהו יש לדחות שאני התם דחיוב הרמת הדשן אינה חובת הגוף המוטלת על כל אחד דהא בראשונה כל מי שרוצה לתרום תורם משא"כ הכא לגבי מצה דכל א' מחוייב באכילת מצה לילה הראשונה ולא סגי בלאו הכי לכך אפשר לומר דהכל תלוי במאן דאלים גבר וכן הדעת נוטה.
שערי תשובה סימן תפב סק"א
וע' שו"ת בית יהודה סי' נ"ח שנים שהיו בבית האסורים או במדבר ולא נמצא להם אלא כזית מצה בצמצום, מי קודם? וכתב שיש לפשוט ממתני' דיומא בזמן שהם מרובים כו', וסיים דהכל תלוי בכל דאלים גבר ע"ש.
ולא נהירא דבכה"ג הו"ל מצה גזולה ואפילו אין בו ש"פ, מ"מ הא דבעי' לכם במצה לאו משום מצוה הבאה בעבירה הוא, אלא משום דילפינן לחם לחם מחלה דכתיב עריסותיכם להוציא את הגזול, וא"כ כל שהוא גזול ואינו שלו אפילו אין בו ש"פ לא נפיק, וקצת יש לדחות דאפשר דכיון שאין בו ש"פ דאתיהיב למחילה, אין שם גזל עליו כלל:
(וקצת משמע כן מהתוספות בסוכה ר"פ לולב הגזול שהקשו דל"ל גבי מצה טעמא דלכם ת"ל משום מצוה ה"ב ואם איתא הא משכחת לה בכה"ג שגזל כזית מצה ואינו ש"פ ואף ע"ג דלית ביה משום מצוה ה"ב מ"מ פסיל ליה מקרא מוכח דבעינן לכם וכן נראה לדייק מרש"י דסוכה דף כ"ז דאמרינן מלמד שכל ישראל ראוין לישב בסוכה אחת ופירש"י ואשתכח דלא מטי ש"פ לכל חד משמע דכל שאין בו ש"פ לא שייך לתת עליו שם סוכה שלו שיוצא בה אם לא שנצרף אליו חלק חביריו ומוכרח מזה דיוצא בסוכה שאולה ואם כן ה"ה לענין שאין לתת עליו במצה שם גזולה מאחרים ולו' דלא מיקרי לכם דכיון שאינו ש"פ אם גזלה ממילא נעשית לכם אלא דלפי"ז אדרבא צ"ע דמשמע מרש"י דסוכה דלענין שיהא קרוי לכם ש"פ בעינן אף שהוא שלו ממש ואם כן גבי מצה נימא הכי ולא מצינו בשום מקום שצריך שיהא בכזית המצה ש"פ לכן נראה דגם בסוכה אין כוונת רש"י להצריך ש"פ רק כוונתו דכל דלא הוי פרוטה על חלקו א"כ המקום שהוא יושב עליו שהוא שוה יותר אינו שלו רק הרבה שותפים יש להם חלק במקום הזה והם משאילים חלק זה לזה והתוספות שכתבו שבחנם דחק דכי היכא דמרבה שותפין מרבה שאולה כו' כוונתם לו' דאפילו תימא שיש לכל א' קביעות מקום בסוכה מחמת מעותיו וא"צ לשאול את המקום מחביריו בדרך שאלה רק בדרך שותפות מ"מ עכ"פ כולם משותפים יחד בכל הסוכה ומוכח דיוצא בשותפות וה"ה בשאלה ועכ"פ אין הכרח מרש"י לו' דהנאה פחותה מש"פ כמאן דליתא דמי ולאו לכם קרינן ביה אלא אף בפחות מש"פ איכא לפלוגי בין פרוסה שאינו שלו לפריסה שלו וצ"ע ועוד דגם לענין פחות מש"פ שייך גזל דח"ש אסור מן התורה כמבואר בח"מ סי' שנ"ט וגם י"ל כיון דחזיא ליה למצוה ממילא דהוי ש"פ גביה אלא די"ל דכיון דלגבי הנגזל אינו ש"פ ועיין בב"ק דף ק"ה וגם י"ל דאין לו דין ש"פ מחמת המצות כיון דמצות לאו ליהנות ניתנו ואמנם י"ל דאע"ג דלא מקריא הנאה מ"מ יש לו דין ש"פ וע' ביש"ש בהכונס גבי שומר אבידה דאמרינן דהוי ש"ש משום פרוטה דעניא ע"ש ובנדרים וקצרתי):
ואמנם יותר נראה דהבית יהודה מיירי שהכזית של מצה היה של הפקר, ואין לשום א' מהם זכות בו, ובכה"ג נראה פשוט שמי שבידו לזכות יזכה, וק"ו מדבר שבממון שהזוכה קודם בהפקר הוא זוכה לעצמו וכדאמרינן גבי לקט שכחה ופאה, הנח לפניהם והם יבוזו.
וכן במשנה פ"ב דפאה אפילו צ"ט אומרים לחלוק כו', וכן קי"ל בסוף ב"ק שיכול לו' מהפקירא קא זכינא או לעצמי אני מציל, אף במקום שהיה בתחלה של חבירו ונעשה הפקר, הזוכה קודם למי שהיה בעלי' של החמץ בתחלה, והכי אמרינן בסוף פרק אלו מציאות אפס כו', שלך קודם לכל אדם, ואפילו בדבר שיש בו משום חיי נפש, חייו קודמין, כדאמרינן בפרק איזהו נשך דדרש ר"ע בההיא דקיתון של מים מ'וחי אחיך עמך' - שחייו קודמין ע"ש. ואם בעסקי גופות, כך בעסקי נפשות על אחת כו"כ.
(וכ"כ באגרת שמואל על רות במ"ש בועז לגואל ביום קנותך מיד רות המואביה לפי שצפה ברוה"ק שעתיד לצאת מחלצי' שלשלת מלכות בית דוד, לכך אמר המואביה כדי שימאן הוא ויקחנה הוא, ויזכה לשלשלת גדולה ההיא, ואף דאסור לרמות חבירו לקחת את שלו, זהו בדבר שבממון, אבל במצות אף שא"א ליקח מיד הזוכה כגון כסוי ומילה וכיוצא, מ"מ כל שלא זכה עדיין הם כמדבר המופקר לכל וכל אדם נצטווה להשלים את נפשו ולזכות במצות, וזה ענין יעקב אבינו ע"ה בבכורה ובברכות, לפי שראה וידע שעשו התמכר לעשות הרע, והוא היה צריך לזה לשלימות נפשו, וכתב שעד"ז פי' מו' מאיר ערמא' ז"ל הכתוב מֵחֲמַס אָחִיךָ יַעֲקֹב תְּכַסְּךָ בוּשָׁה (עובדיה א, י), שהכוונה שיוכיחו לעשו על פניו מעניני יעקב שלא באו לו בנקל מה שצריך לשלימות עד שהוצרך להערים ולעשות בתחבולות טצדקי, דאפשר דנדמה כמו חמס הכניס עצמו בזה לפי צורך שעה לזכות בהם להחיות עצמו חיי עולם ולכן תכסהו בושה לעשו אשר בידו טובו ומאס בטוב ובחר ברע ע"ש והדברים עתיקים מדבש מתוקים).
אמנם שהמצה היא שלהם בשותפות, אם בכח יגבר איש ועלתה ידו על יד רעהו לחטוף ממנו אי עביד לא מהני דמצת גזולה מיקרי, אך עדיין יש להסתפק לפי מש"ל סי' תע"ה בשם מח"ב דעכ"פ קצת מצוה איכא בחצי שיעור. וע"ש שהביא מהריטב"א ביומא גבי לחם הפנים שיש מגיעו כפול שנראה מדבריו שהוא מסתפק בדין ח"ש בקיום המצות, דלפי"ז ז"ל שיהיה כ"א עומד בשלו לקיים קצת מצוה עכ"פ, ואין רשאי האחר לוותר לחבירו שהוא יקיים כל המצות ואיהו גופיה לא יקיים כלל.
אך נראה דאפילו לפי דעת זו עדיף טפי שיטילו גורל, ואם שיזכה האחד לקיים המצוה בשלימותה, יהיה חלקו עמו בשכר המצוה שעל ידו נגמרה, ולולא הוא לא היתה המצוה נעשית בשלימותה, ודמי להא דיששכר וזבולון וכה"ג טובא, שהמצוה בשלימותה הוא יותר גדול מאד מהשכר דקצת מצוה שיקיים בעצמו, ולכשתתקיים בשלימותה ע"י האחד הרי הוא זוכה ומזכה אחיו עמו, ואין זה כמוותר המצוה שיש לו לעשות, כיון שהוא עושה ע"פ גורל וגם כשנותן לחבירו חלקו ע"י פיוס וריצוי, נראה דלית לן בה, כיון שזה גורם לקיום המצוה בשלימותה, ומכ"ש לפי מש"ל דעת השבו"י ח"ב ובני חי' דבחצי שיעור אין קיום המצוה כלל. ועמ"ש אא"ז בת"ש סי' כ"ח לענין לכבד חבירו במצות כסוי או מילה דמייתי עלה ממ"ש חז"ל ביומא שאחד או' לחבירו בא ואמדוד אפרסמון ונתבסם אני ואתה, ע"ש. ומכ"ש בזה שהוא אין בידו כלל לקיים המצות כתיקונה ומזכה לחבירו הנה שכרו אתו ומעלה עליו כאילו עשאם בעצמו, ומכ"ש היכא שיש כאן כזית ומחצה מצה, שמצוה שלא לחלק לחצאין רק לחלק כזית לבד וחצי כזית לבד, ויטילו גורל או שיתרצה ויתפייס אחד מהם לחבירו להניח לו הכזית שלם ושפיר דמי כנלענ"ד: