ל"ג בעומר ובר כוכבא, אגדה ציונית?

הלכות חג בחג. חקרי הלכה ומנהג. מאמרים לעיון והורדה.
היא שיחתי
הודעות: 3268
הצטרף: ו' דצמבר 17, 2010 1:27 am
מיקום: צפת

ל"ג בעומר ובר כוכבא, אגדה ציונית?

הודעהעל ידי היא שיחתי » א' אפריל 28, 2013 5:36 pm

בציבור הציוני ובלאומי רווח ההקשר בין ל"ג בעומר ובין מרד בר כוכבא
שני ההקשרים העיקריים הם 1 תלמידי רבי עקיבא שמתו פתאום מן הסתם מתו במרד בר כוכבא, 2 השמחה ביום זה היא על ניצחון מסויים (זמני כמובן) שהתרחש לטובת בר כוכבא ביום זה

האם יש לדברים הללו מקורות במקורותינו, או שהכל עורבא פרח?

בברכה המשולשת
הודעות: 8160
הצטרף: ג' ינואר 24, 2012 9:00 am

Re: ל"ג בעומר ובר כוכבא, אגדה ציונית?

הודעהעל ידי בברכה המשולשת » א' אפריל 28, 2013 6:26 pm

אגרת רש"ג על שמתו בשמדא זה הקשר היחידי לתלמידי ר"ע.
אין שום קשר לבר כוכבא

סמל אישי של המשתמש
בית שביעי
הודעות: 313
הצטרף: ב' יולי 16, 2012 8:04 pm

Re: ל"ג בעומר ובר כוכבא, אגדה ציונית?

הודעהעל ידי בית שביעי » א' אפריל 28, 2013 9:11 pm

ל"ג בעומר: צום? חג? למה? ומה הקשר לבנין המקדש?
הר הבית חדשות | עורך
מה המקור לציון המיוחד של ח"י באייר/ ל"ג בעומר וכיצד קשור ל"ג בעומר קשור לבנין המקדש ולגאולת הר הבית? הרב אברהם קוסמן מנסה לפענח את התעלומה.
מאת: שוקי דגן / ארבע כנפות
ל"ג בעומר הוא יום שנוהגים בו שמחה ואין אומרים בו תחנון כמובא בפוסקים בשו"ע אור החיים ובמקורות המוגדר כיום שמחתו של רשב"י זי"ע. בזוהר הקדוש מובאים דברי רשב"י על כך. בדורות מאוחרים יותר, נמצאים מספר פירושים מדוע נקבע כיום שמחה. יש שפרשו שהטעם הוא מחמת חדושי התורה המופלאים שהתגלו באותו זמן ויש שכתבו שעל אף שהוא עת הפטירה של רשב"י מכל מקום יש שמחה בשמים כאשר נשמת הצדיק עולה.
אולם לצד המנהגים הרבים והמגוונים שנקשרו בו מעורר יום ל"ג בעומר גם שורה של שאלות הסטוריות: מהו מקור השמחה הנוהגת ביום זה? אימתי נקבע צביונו המיוחד והחגיגי? מה בדיוק אירע בו? מה פשר הזיקה שבין שמחת היום לבין רבי שמעון בר יוחאי מחבר ספר הזוהר? ומה מקור הדעה הרווחת כאלו התנא הא-לוקי הסתלק לעולמו ביום זה?
הנסיון להתחקות אחר התשובות לשאלות הללו קשה ומורכב. מי שהקדיש מאמץ רב בחקר שרשיו הלוטים בערפל של יום ל"ג בעומר הוא הרב אברהם קוסמן, מרבני מכון 'הלכה ברורה' ומגיד שעור בבית המדרש שבבית הכנסת 'ישורון' בירושלים. לאחר מסע חפושים במהלכו ליקט רסיסי מידע ממקורות רבים ומגוונים עלה בידו להרכיב את הפסיפס ההסטורי המרתק של היום הזה ואת הגלגולים והתמורות שעברו עליו במרוצת הדורות.

הרב אברהם קוסמן:
בל"ג בעומר הונחו היסודות לבית המקדש
זהו ספור יוצא דופן שיש בו מעשי טעות שהשתרשו, עדויות עתיקות יומין, כתבי יד ישנים ואולי גם הד
מפתיע ומרטיט לנסיון קדום וכמעט נשכח-מלב לחדש את בנין בית המקדש השלישי. אגב כך מתברר כי לפני שהפך ליום שמחה היה בכלל ל"ג בעומר... יום צום ויותר משהיום הזה קשור למירון, הוא עשוי להיות בעל זיקה עמוקה דוקא ל.. הר הבית ולירושלים.
לפני שניגע בתגליות המפליאות הללו הבה נבחן את השתלשלות מנהגי יום ל"ג בעומר במהלך הדורות האחרונים.
פליאתו של ה'חתם סופר'
ההילולא הגדולה במירון ביום ל"ג בעומר עוררה פליאה ואף תרעומת בקרב גדולי הדורות. "היכן מצינו לעשות יום מועד ביום סלוק הצדיק"?, תמה בעל ה'חתם סופר'. "הלא ז' באדר [יום] מיתת משה רבינו הוא יום תענית וכן ראש חדש ניסן שנפטרה בו מרים... ולא ידעתי מה מקום להילולא"?. תמיהה דומה מביע בעל ה'שואל ומשיב': "והרי על מיתת הצדיקים מתענים ואיך נעשה יום טוב במות רבנו הגדול רשב"י זיע"א? ואם מפני שהזוהר קראו 'הילולא', היינו לו - ששמחה הוא לו, שהלך למנוחות, אך אותנו - עזב לאנחות"?.
דבר מופלא אירע עם ה'חתם סופר' שלרגל ההילולא לא יכל לעלות לא"י למרות שעז היה חפצו לחונן את אדמת ארץ ישראל: "...אבל מטעם זה הייתי אני מן הפרושים [להמנע מעליה לארץ], שלא אצטרך להיות יושב שם ומשנה מנהגם בפניהם ושלא ארצה להתחבר עמהם בזה [היינו, שלא אצטרך לעלות אתם למירון]". בנהירה ההמונית לגליל הוא אף רואה ענין שגלגלו משמים כדי להאריך את הגלות ולהשאיר את ירושלים שוממה (!): "הואיל ובעוונותינו הרבים עדין לא הגיע עד עתה זמן בנינה [של העיר ירושלים], על כן היה זאת כדי שלא יתישב ירושלים ביתר עז, כי לא זכינו לכך. מי יתן ויזכני ה' יתברך להיות מהמישבים של ירושלים ועל כל פנים לא מהמהרסים והמחריבים, חס וחלילה, להאריך גלות ישראל".
לאור בטויים אלו מתחזקת התמיהה שבעתיים - כיצד נקשרה הילה של שמחה סביב יום ל"ג בעומר? ואימתי נולדה המסורת אודות פטירת רשב"י ביום זה?
ומה במקורות?
מה שמוסיף לערפל האופף את יום ל"ג בעומר היא אי איזכורו בגמרא ובמדרש. הגמרא מספרת בקצור על 'שנים עשר אלף זוגות תלמידים של רבי עקיבא, שמתו מפסח ועד עצרת'. בדברים הקצרים הללו אין כל אזכור ליום ל"ג בעומר או לרשב"י.
בעל ה'מאירי' הוא הראשון שמציין מסורת בשם הגאונים לפיה פסקו תלמידי רבי עקיבא למות ביום ל"ג בעומר ולפיכך אין צמים בו. אולם עדין אין בדבריו אזכור של רשב"י או של שמחה מיוחדת ביום הזה. המקור הקדום ביותר שמתיחס לל"ג בעומר כאל יום שמחה הוא המהרי"ל, לא בגלל שביום זה אירע משהו מיוחד אלא משום שלשיטתו תלמידי רבי עקיבא מתו רק בימים שבהם אומרים 'תחנון' ולפי חשבונו בין פסח לעצרת ישנם רק 32 ימים שבהם אומרים תחנון. לשיטה זו שמחת ל"ג בעומר היא זכר לעובדה שהתלמידים מתו ב 32- ימים, למרות שבפועל היו הימים הללו פזורים לאורך כל התקופה שבין פסח לעצרת.
אמנם מקורות משלהי תקופת הגאונים מספרים כי במועדים מסוימים היו נוהגים להשתטח על קברי צדיקים באזור צפת ומירון, בין היתר ישנם תאורים על מתפללים שעלו לקברי הלל ושמאי והיו מתפללים שם על ירידת גשמים. מאוחר יותר, בימי תלמידי הרמב"ן, נהגו העולים להתקבץ ליד קבר רשב"י ביום ט"ו באייר (פסח שני) ולשמוח שם כשלשה ימים עד ל"ג בעומר. כאמור, כל זאת ללא כל זיקה מיוחדת בין רשב"י לבין ל"ג בעומר.
תשלום ל"שם שמים" וטעות סופר
עיון בספרי הראשונים והאחרונים מעלה שהפעם הראשונה בו נזכרת פטירתו של רשב"י בהקשר של ל"ג בעומר הוא במהדורה השניה של הספר 'פרי עץ חיים' אותו ערך ר"מ פופריש על פי כתבים שהיו אצל רבי חיים ויטאל. מכאן התפשט והתפרסם הענין לספרים רבים.
בספר מתאר רבי חיים ויטאל כיצד הלך האריז"ל בל"ג בעומר למירון "עם אשתו ועם בתו והיה שם ג' ימים". מתוך התאור עולה כי באותה תקופה נהגו לקיים בימים הללו שמחה עממית שתלמידי החכמים המעיטו בערכה. וכך הוא כותב: "רבי אברהם הלוי [מרבני העיר צפת] היה נוהג לומר תפילת 'נחם' [המבטאת אבלות. דהיינו: שלא התיחס ליום הזה כאל יום שמחה]... וכשסיים אחר התפילה, אמר מורי ז"ל [הכונה לאר"י הקדוש] בשם רשב"י הקבור שם שאמר לי: 'אמור לאיש הזה - למה הוא אומר 'נחם' ביום שמחתי?, לכן הוא יהיה בנחמה בזמן הקרוב [דהיינו שבעצמו יזדקק לנחמה]'. וכן לא יצא החדש עד שמת בנו הגדול וקבל כוס נחמה עליו". וממשיך הספר ומסביר: "והטעם [לשמחה זו ביום ל"ג בעומר, לפי] שמת רשב"י ביום ל"ג בעומר, כי הוא מתלמידי רבי עקיבא שמתו בספירת העומר".
משפט קצר זה הוא הבסיס היחידי לטענה שרשב"י נפטר בל"ג בעומר, אך יותר משהוא מסביר את מקור השמחה הוא מעורר קושיות. בנוסף לתמיהה שכבר הזכרנו אודות קביעת יום שמחה במועד פטירתו של צדיק, מתעוררת שאלה נוספת – כיצד ניתן לומר שרשב"י היה מתלמידי רבי עקיבא שמתו בספירת העומר כאשר הגמרא כותבת בפירוש שרשב"י היה מחמשת התלמידים שנותרו בחיים אחרי המגיפה ושאותם העמיד רבי עקיבא לאחר שתלמידיו הראשונים מתו?
הטעות שהולידה 'יארצייט'


פרי עץ חיים: הספר שבו נפלנ הטעות

התשובה לקושיות אלו היא שהצטוט הנ"ל הוא למעשה טעות סופר בת קרוב ל 300- שנה, טעות שהיו לה השלכות דרמטיות במשך הדורות. כאשר משוים את הספור המופיע בספר 'פרי עץ חיים' עם הגרסה המקבילה המובאת במהדורה המוסמכת יותר של כתבי האר"י, 'שמונה שערים', מתברר שבספר זה שנכתב בידי בנו של רבי חיים ויטאל, רבי שמואל ויטאל, מופיע שינוי קל אך רב משמעות המשנה לחלוטין את הדברים ומבטל באחת את כל הקושיות. וכך נכתב במהדורה מתוקנת ומוסמכת זו: "וכתבתי כל זה להורות כי יש שרש במנהג הזה [של שמחת ל"ג בעומר] ובפרט כי רשב"י ע"ה הוא מחמשת תלמידיו הגדולים של רבי עקיבא ולכן זמן שמחתו ביום ל"ג בעומר". כלומר לא "שמת" ביום זה, אלא "שמח" ביום זה.
כבר החיד"א בספרו 'מראית העין' הכיר בטעות זו וכך הוא כותב: "יש מי שכתב דפטירת רשב"י בל"ג בעומר וכן כתב בספר 'פרי עץ חיים', אך כבר נודע דבנוסחאות האר"י היה ערבוב והנוסחה האמיתית היא נוסחת ספר 'שמונה שערים'... והיא שמחת רשב"י ולא בא בפיו לומר שהוא פטירת רשב"י". דברים דומים מופיעים גם בספר 'בן איש חי'.
לפי גרסה מתוקנת זו כונתו של האריז"ל היתה להסביר לחבריו שלמרות שהשמחה המתקיימת סמוך לקבר רשב"י נקבעה לכאורה בסתם, מכל מקום יש לה שרש רוחני וזאת משום שרשב"י הוא אחד מחמשת התלמידים הגדולים שלא נענשו בימי ספירת העומר. החיד"א מוסיף ומעלה סברה לפיה השמחה ביום זה נובעת מכך שבל"ג בעומר התחיל רבי עקיבא ללמד תורה לתלמידיו החדשים ועל כן היה זה יום שמחה עבורם. כך או כך מה שברור הוא שהשמחה במירון אינה קשורה כלל להסתלקותו של רשב"י.
עדותם של גדולי ישראל המבוססת על מהדורת 'שמונה שערים' מלמדת כי נפל שיבוש בהעתקת כתבי האריז"ל, שיבוש שהצמיח את המסורת המדומה אודות פטירתו של רשב"י ביום הזה. עדות זו התבססה על ההנחה שמהדורת 'שמונה שערים' שנכתבה בידי בנו של רבי חיים ויטאל, מדויקת יותר מכל יתר המהדורות ויש להחשיבה עיקר, אולם כל עוד לא נבדק כתב היד המקורי של רבי חיים ויטאל עצמו לא היתה לכך הוכחה חותכת.
השמ'חה הפכה לפטירה
לאחרונה נודע כי עותק מצולם ובו קטעים מכתב היד המקורי של רבי חיים ויטאל התגלגל בדרך כלשהי ל'ספריה הלאומית' בגבעת רם. חמוש באמצעי צלום התיצב הרב קוסמן בספריה ולאחר בדיקה מאומצת של כתב היד הצליח לאתר את הקטע הרלוונטי ומצא את הפסקה השנויה במחלוקת. עתה הוברר מעל כל ספק שהנוסחה האמיתית היא אכן כפי שמופיע בספר 'שמונה שערים'.
עתה ניתן היה גם לעמוד על שרשרת הטעויות שהובילה לגרסה השגויה. השוואה בין המהדורות השונות לבין כתב יד קדום נוסף מספרית 'אוקספורד' מלמדת כי טעות הסופר נגרמה כתוצאה של העתקה מכתב היד בו נרשם: "וטעם שמ' רשב"י ביום ל"ג בעומר כי הוא וכו'". המעתיק בחר לפענח את הקצור ולכתוב 'שמת רשב"י', בעוד שלאמתו של דבר היה עליו לכתוב 'שמחת רשב"י'. נמצא ששמחת רשב"י הפכה בטעות למיתת רשב"י.
כיצד אירע שבהעתקה נפלה טעות כה בסיסית?
החיד"א עצמו כבר רמז על התשובה לכך בכותבו "כבר נודע שבנוסחאות האר"י היה ערבוב".... מאחורי הערה סתומה זו מסתתרת פרשה הסטורית עלומה. מסתבר שכאשר האר"י הקדוש נפטר פנה רבי חיים ויטאל לכל תלמידיו ואסף מהם את הכתבים שהיו בידיהם בנמוק שהזמן אינו ראוי עדין לגלוי הסודות. הכתבים נשארו מכונסים תחת ידו במשך 15 שנה. אחד מחכמי צפת בשם רבי יהושע בן נון התחנן שיניחו לו להסתכל בכתבים אבל המהרח"ו דחה את בקשתו ואמר שעדין לא הגיע השעה. כאשר רח"ו שכב על ערש דוי ונלקח לדמשק, ניצל רבי יהושע את ההזדמנות ושילם לאחיו של רח"ו 50 זהובים כדי שיאפשר לו להעתיק את הכתבים. הוא הביא למקום מאה סופרים שעבדו במשך שלשה ימים והעתיקו את כל הספרים. בהעתקה חפוזה זו, שנעשתה שלא בידיעתו של רח"ו, נפלו שיבושים ושגיאות לרוב ולא יפלא שגם הפרט העוסק ברשב"י נכתב בקצרה, דבר שהוליד את הספור כאילו חל מועד פטירתו של רשב"י בל"ג בעומר.
מתי באמת חל יום פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי?
"התשובה הפשוטה היא שאיננו יודעים", אומר הרב קוסמן, "בדיוק כשם שאיננו יודעים את מועד פטירתם המדויק של מרבית התנאים והאמוראים. נאמרו בענין הזה כמה השערות וניחושים אבל מקור מפורש - אין". 

בנין בית שני (מכון המקדש)

בין העדויות המוקדמות ביותר להילולא שנערכה על קברו של רשב"י ביום ל"ג בעומר מרבים להזכיר את רבי עובדיה מברטנורא כמי שמתאר במכתבו שמחה זו. אולם בבדיקת המקור לטענה זו מתברר כי גם עדות זו מבוססת על טעות סופר. יש לתמוה ששיבוש זה עדין רווח בצבור.
המקור לטענה כי רבי עובדיה מברטנורא ביקר במירון בל"ג בעומר הוא בספר 'דרכי ציון' שיצא לאור בשנת תרמ"ו ובו מצוטט מכתב ששלח הרע"ב לאחיו באיטליה. במכתב זה נאמר: "בכ"ח אייר יום מיתתו, באים מכל הסביבות ומדליקין אבוקות גדולות מלבד מה שמדליקים עליו נר תמיד". המעתיק סבר כי מדובר בטעות ועל כן הוסיף בסוגרים "אמר המעתיק נראה שטעות סופר הוא וצ"ל י"ח אייר והוא יום מיתת התנא הא-לוקי רשב"י ז"ל יומא דהילוליה דיליה".
אולם המעיין בנוסח המלא של המכתב יווכח מיד כי אין כאן כל טעות סופר. רבינו עובדיה מתיחס בדבריו לקבר 'שמואל הנביא' שמועד פטירתו אכן חל ביום כ"ח באייר. יתירה מכך – בסיום אותו מכתב כותב הרע"ב: "אני לא יצאתי מירושלים ללכת אנה ואנה למן היום אשר באתי פה. לכן לא אוכל לדבר מאומה מן הגליל". לא יתכן איפה שהרע"ב התכוון בעדותו לתאר את הנעשה בקבר רשב"י אשר בגליל.
צום ל"ג בעומר
פרשה זו היא רק אחד הרובדים שחשף הרב קוסמן בשעה שהתחקה אחר שרשי יום ל"ג בעומר. "תוך כדי המחקר בענין", הוא מספר, "נחשפתי לעובדה הסטורית מופלאה ומדהימה המאירה באור חדש את משמעות היום הזה".
כפי שכבר נוכחנו לראות, עוד לפני שהאר"י גילה את השרש הרוחני של היום הזה הוא כבר נקבע כיום שמחה ותפילה. אחרי שהתברר למעלה מכל ספק כי רשב"י לא נפטר ביום ל"ג בעומר נשאלת השאלה מה כן אירע ביום זה. מה טיבם של תפילות הללו ומדוע נקבעו דוקא ליום זה?
מסתבר שלל"ג בעומר היה מעמד מוכר עוד הרבה לפני שנקבע כיום שמחת רשב"י, או כיום שבו פסקו תלמידי ר"ע למות. בתקופה קדומה היה ל"ג בעומר יום... צום. מקור קדום לכך הוא ספר 'הלכות א"י מהגניזה הקהירית', ספר עתיק מימי הגאונים בו נאמר כי י"ח באייר, דהיינו יום ל"ג בעומר, נקבע כיום צום לזכר פטירתו של יהושע בן נון. לקביעה זו ישנן אסמכתאות נוספות, בין היתר בפיוט שחיבר התנא רבי אלעזר הקליר, הפייטן הארץ ישראלי הקדמון. בפיוט נוסף שחובר על ידי רבי פנחס הכהן בסוף תקופת הפייטנים נכתב: "פסוח וגנון טמאים בישבו / צום יהושע בשמונה עשר בו / אייר". ראוי לציין כי בתקופה קדומה זו עיקר חשיבות היום הזה קשור לתאריך י"ח אייר ולא למנין ספירת העומר, עובדה שבהמשך תתגלה כרבת משמעות.
מענין במיוחד הוא תאור שהשתמר בתעודה אחרת שנמצאה אף היא בגניזה הקהירית. תעודה זו הכתובה בשפה הערבית שהיתה מדוברת בארץ ישראל מאמצע תקופת הגאונים ואילך קרויה 'חובות הצום של חדשי השנה' ויש בה רשימה ארוכה של ימי צום שונים. כמו בתעודות אחרות גם תעודה זו מציינת את י"ח אייר כיום צום, אך בתוספת הערה מסתורית שטיבה אינו נהיר. וכך נכתב בתעודה: "צמו בי"ח בו בגלל מות יהושע והיה בו רעש". כלומר פרט לפטירת יהושע אירע ביום רעש אדמה.
איזכור הרעש מעורר סקרנות – רעשי אדמה רבים פקדו את ארץ ישראל. מדוע ראו חכמי ארץ ישראל לגזור צום דוקא לזכר רעש מסוים זה? האם יש בידינו מקורות הסטוריים שיוכלו לשפוך אור על תעלומה זו, לחשוף את מועד הרעש ולשפוך אור על נסיבותיה? יתכן שהתשובה לכך חיובית, אולם לשם כך עלינו להתוודע לעוד פרק עלום בתולדות עם ישראל.
יולינוס קיסר ובנין בית המקדש
בשנת 363 לספירת הנוצרים, כשלש מאות שנה לאחר חרבן הבית, יצא הקיסר הביזנטי יולינוס בהודעה דרמטית לפיה יתאפשר ליהודים לבנות מחדש את בית המקדש ולחדש את עבודת הקרבנות. הכרזה זו לא נבעה מאהבת ישראל אלא מאיבה עמוקה שרכש הקיסר כלפי הנוצרים ובשל כך אף כינוהו הקיסר הכופר. הקיסר רצה לעקור את הנצרות ולהשיב את האימפריה הרומית לדת הפגנית הקדומה. כדי לערער את מעמד הנצרות הוא בקש לרומם את קרן היהדות בבחינת 'האויב של אויבי – ידידי'. הנבואה המרכזית בנצרות היא שהיהודים לא ישובו לארצם לעולם ולא יקימו מחדש את בית מקדש, הקיסר בקש להוכיח את טעותם ולערער בכך את אמונתם.
בעקבות הצהרת יולינוס החלו היהודים בהכנות מעשיות לבניית המקדש וריכזו לשם כך חומרי גלם בהר הבית. בסופו של דבר הסתימה הפרשה בצורה מאכזבת. ספרי ההסטוריה יודעים לספר על תאונה מסתורית ששיבשה את עבודות הבניה ומותו של הקיסר במלחמה כעבור זמן קצר ביטלה את התכנית לחלוטין. (לפי גרסה אחת חיל נוצרי הוא שהתנקש בקיסר והרגו).
לאחרונה פרסם חוקר גוי עדות כתובה בשפה הארמית-סורית אותה כתב הבישוף קיריליוס, מי שהיה בישוף ירושלים בתקופת יולינוס. באגרת זו צץ שוב במפתיע התאריך המסתורי שאחר תולדותיו אנו תרים – י"ח באייר. וכך כותב הבישוף: "יולינוס התיר ליהודים לבנות את בית המקדש והללו תכננו להניח את יסודותיו ביום... י"ח באייר".
הבישוף מספר כיצד בלילה שלאחר מכן ארעה לפתע רעידת אדמה עזה, הרסה את כל הבניה והותירה הרוגים רבים ברחבי ארץ. באותה שעה פרצה גם להבה מסתורית מהאזור המכונה היום 'אורוות שלמה', הרגה כמה פועלים וכילתה את חומרי הגלם שהוכנו לבניה. הבישוף מסיים כי זמן קצר לאחר מכן נפל הקיסר בקרב ותקות היהודים נגוזה.
"כאשר קראתי את הדברים, נדהמתי", מספר הרב קוסמן, "החוקר הגוי שתרגם את מכתב הבישוף הבחין במשמעותו של תאריך י"ח באייר וציין כי בקרב היהודים זהו "חצי חג", אולם הוא כמובן לא ידע להוסיף מאומה מעבר לכך".
הפזל נשלם
כאשר מצרפים את פרשת יולינוס קיסר עם התעודה שנחשפה בגניזה המתארת את יום י"ח באייר כיום צום בגלל 'הרעש שהיה בו', מתחילים חלקי הפזל ליפול למקומם. כעת ניתן לשער בדרגה גבוהה של ודאות כי 'הרעש' המוזכר ברשימת הצומות, זהה לרעש שעליו סיפר הבישוף הירושלמי. שניהם מדברים על רעידת אדמה שהשביתה את הכונה להקים מחדש את בית המקדש. מעתה נבין את חשיבותו ההסטורית של רעש זה. לא יפלא שהיום הזה נקבע כיום צום לדורות על ההזדמנות שהוחמצה מכיון שלא היה הדור ראוי לחדוש עבודת הקרבנות.

בונים את בית המקדש
פרט אחד אחרון עשוי להשלים את הפסיפס ההסטורי
ולהפיץ אור על חשיבותו של יום י"ח אייר – ל"ג בעומר. המתבונן בפסוקי המקרא יבחין כי כל בתי המקדש נבנו בחדש אייר. על מקדש שלמה נכתב "בַשָּׁנָה הָרְבִיעִית יסַֻּד בֵּית ד' בְּיֶרַח זיִו" היינו בחדש אייר. גם בימי עזרא ונחמיה הונחו יסודות המקדש בחדש אייר ככתוב בספר עזרא פרק ג' פסוק ח'. בכתוב לא התפרש באיזה יום בחדש הונחו יסודות המקדש, אבל העובדה שהנסיון להקמת המקדש השלישי נעשתה גם היא בחדש אייר מספקת קצה רמז שיש בו כדי להעלות רעיון מסעיר - שמא נשתמר בידי בני ישראל מסורת לפיה היסודות לשני בתי המקדש הונחו ביום הי"ח לחדש ומסבה זו הקפידו שהיסודות לבנין בית שלישי יונחו דוקא ביום זה. אם נכונה השערה זו אזי חשיבותו המקורית של יום י"ח אייר-ל"ג בעומר הוא בגלל היותו היום שבו הונחו היסודות להקמת בתי המקדש!
אולי זהו הזכרון ההסטורי העמום שהשתמר במרוצת הדורות ובגינו נקבעו הימים האלו כימי שמחה. אם נכונה השערה זו אזי יותר משקשור יום ל"ג בעומר למירון, הוא קשור לירושלים ולבית המקדש.
ודברי ה'חתם סופר' שקשר בין ל"ג בעומר, לבנין ירושלים, מאירים עתה שבעתיים. "אין משמעות הלכתית למחקר זה", מסכם הרב קוסמן את שיחתו המרתקת עמנו "עם ישראל הכריע לקיים את היום הזה כיום שמחה ולא כיום צום. אולם מפליא להיווכח כמה מאורעות שזורים בתאריך הזה – ל"ג בעומר".

מרחביה
הודעות: 696
הצטרף: ד' יוני 30, 2010 11:24 pm

Re: ל"ג בעומר ובר כוכבא, אגדה ציונית?

הודעהעל ידי מרחביה » א' אפריל 28, 2013 10:33 pm

מפי' עץ יוסף לקהלת רבה:
עץ יוסף.jpg
עץ יוסף.jpg (46.7 KiB) נצפה 3526 פעמים

בברכה המשולשת
הודעות: 8160
הצטרף: ג' ינואר 24, 2012 9:00 am

Re: ל"ג בעומר ובר כוכבא, אגדה ציונית?

הודעהעל ידי בברכה המשולשת » א' אפריל 28, 2013 10:47 pm

הרעש שבגינו צמו היה רעש השביעית, שהיה ארבע מאות שנה אחרי הניסיון ההוא לבנין ביהמ"ק

הסרפד
הודעות: 704
הצטרף: ה' מרץ 29, 2012 11:40 pm

Re: ל"ג בעומר ובר כוכבא, אגדה ציונית?

הודעהעל ידי הסרפד » א' אפריל 28, 2013 11:20 pm

שמועה זו הנפוצה על קשר בין ל"ג בעומר למרד בר כוכבא, לא היתה לה רגלים כלל, לו היו מכירים אותה בצורתה המקורית. לאחרונה הוראיתי ע"י ח"א מקור הדברים (או עכ"פ קרוב למקורם), ותשוח"ח לו, ולדעתי מצוה לפרסם, ויסכרו פיות כל דוברי שקר.

מדובר בבלבול משכילי. הנקודה העיקרית שבהשערה המגוחכת הזאת היא, שרבי שמעון בר יוחאי ושמעון בר כוכבא - אחד הם! (להבדיל אא"ה)

(התיאוריה, מיוחס ל'מר שמואל ראפילאוויטש' מתוארת באריכות [בשלילות, כמובן] ע"י ר' ישעיה רייכער בכ"ע הפלס, שנה ה', עמ' 614-615, ושוב 654-660.)

והרוצה למלא פיו שחוק על המטים עקלקלותם, יקרא שם בסוף עמ' 659 ואילך בפרט - טעם נפלא במנהג עשיית מדורות בל"ג בעומר.

מרחביה
הודעות: 696
הצטרף: ד' יוני 30, 2010 11:24 pm

Re: ל"ג בעומר ובר כוכבא, אגדה ציונית?

הודעהעל ידי מרחביה » א' אפריל 28, 2013 11:22 pm

בבה"מ,
או שמא הרעש שהיה בקבורת יהושע, כפי שמביא רש"י ביהושע כד ל, משבת קה ב.

היא שיחתי
הודעות: 3268
הצטרף: ו' דצמבר 17, 2010 1:27 am
מיקום: צפת

Re: ל"ג בעומר ובר כוכבא, אגדה ציונית?

הודעהעל ידי היא שיחתי » א' אפריל 28, 2013 11:26 pm

http://lib.cet.ac.il/Pages/item.asp?item=16918

על מותם של תלמידי רבי עקיבא
מחבר: חיים ליכט



סיפור מותם של אלפי תלמידיו של רבי עקיבא מופיע בשלושה מקורות עיקריים בספרות חז"ל.1 אף לא אחד מן המקורות עוסק בסיפור מותם של תלמידי ר"ע המובא שם כבדרך אגב.2 כפי הידוע לנו ממקורות תנאיים ואמוראיים לא הטביע סיפור זה כל רושם משמעותי על אורח החיים היהודי.3

החל מתקופת הגאונים אנחנו קוראים, כי בגלל מותם של תלמידי ר"ע נקבעו סימני אבל.

"וקבלה ביד הגאונים ז"ל שביום ל"ג בעומר פסקה המיתה ומתוך כך נוהגין שלא להתענות בו וכן נוהגין מתוך כך שלא לישא אשה מפסח עד אותו זמן".

וכן:

"גם מנהג בכל ישראל שלא לישא בין פסח לעצרת ומשום אבילות היא ולא משום איסור היא שכך אמרו חכמים שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לר"ע וכולן מתו בין פסח לעצרת שלא נהגו כבוד זה בזה וכולן מתו באסכרה. ומאותה שעה ואילך נהגו להתאבל עליהן שלא לישא אשה בימים הללו".4

סימני האבל מתבססים על "קבלה" ועל "מנהג", בלי לציין פרטים מזהים על מקורם. ישנו פער של כמה דורות,5 עד שאנחנו מוצאים בספרי הפסיקה העיקריים ציונים רחבים יותר של אבל על מותם של תלמידי ר"ע.

רבי יעקב בעל הטורים כותב באורח החיים סימן תצ"ג6:

"נוהגין בכל המקומות שלא לישא אשה בין פסח לעצרת והטעם שלא להרבות בשמחה שבאותו הזמן מתו תלמידי ר"ע... וכזה הורו הגאונים. ויש מקומות שנהגו שלא להסתפר ויש מסתפרים מל"ג בעומר ואילך שאומרים שאז פסקו מלחמות. כתוב מנהג שלא לעשות מלאכה מפסח ועד עצרת משקיעת החמה עד שחרית משום תלמידי ר"ע שמתו סמוך לשקיעת החמה ונקברו אחר שקיעת החמה והיה העם בטלין ממלאכה על כן גזרו שלא לעשות שמחה בינתיים..."

רבי יוסף קארו, ההולך בדרכו של בעל הטורים, מקדיש כבר ארבעה סעיפים מפורטים על המותר והאסור בתקופת האבל על מותם של תלמידי ר"ע.7

אפשר לסכם: החל מתקופת הגאונים ראו הפוסקים השונים את דברי המקורות בספרות חז"ל כסיפור היסטורי עובדתי. תלמידיו של ר"ע מתו בין פסח לעצרת, הם מתו בהמוניהם ממחלת האסכרה.8

כיצד הסתכלו על סיפור מותם של תלמידי ר"ע חוקרי תולדות עם ישראל? גדליה אלון כותב9:

"נשתייר לנו לדון קצרות בתלמידיו של ר"ע ותפקידם במלחמה זו. ידועה המסורת של שנים עשר אלף זוגות תלמידים שהיו לו לרבי עקיבא... וכולם מתו בפרק אחד... והיה העולם שמם עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם: רבי מאיר ורבי יהודה וכו'... והנה רב שרירא גאון כותב (איגרת רב שרירא גאון מהדורת לוין, ע' 13) והעמיד רבי עקיבא תלמידים הרבה והיה שמדא על התלמידים של ר"ע וכו'. ומעתיק הוא את המסורת שביבמות. פשוטו של לשון 'והיה שמדא' על תלמידי ר"ע מסתבר שהוא מכוון להריגה בידי המלכות. ולכאורה מוכח שאירע המעשה במלחמת בר-כוכבא בסופה, ומכאן – הדעה המהלכת על תלמידי ר"ע שיצאו למלחמה בהמוניהם. והנה תחילה יש להעיר שהתלמוד אומר להלן: 'אמר רבי חמא בר-אבא ואיתמא רבי חייא בר אבין כולם מתו מיתה רעה. מה היא? אמר רב נחמן בר-יצחק אסכרא': הרי שמתו מן המגפה. אבל כנראה שבנוסח התלמוד שלפני רב שרירא גאון לא היה המאמר האחרון. ו'מיתה רעה' יתכן שמשמעה כ'מיתה משונה' שבפעמים ענינה: רציחה בידי המלכות וכדברי רב שרירא גאון. אלא שכל עצמה של המסורת מלמדתנו, לאחר העיון, שמיתתם של תלמידי ר"ע ה'ראשונים' אירעה לפני מלחמת בר-כוכבא, הרי לאחר מכן – לימד ר"ע את תלמידיו ה'שניים' רבי מאיר ורבי יהודה וכו'. והרי אין ספק לכך בימים המעטים שהיה ר"ע לאחר גמר המלחמה".

גדליה אלון סותר את הדעה המהלכת, שתלמידי ר"ע יצאו למלחמת בר-כוכבא בהמוניהם. לדעתו, הם מתו עוד לפני מלחמת בר-כוכבא. אין הוא מקבל את דברי רב שרירא גאון "והיה שמדא". לדעתו, רב שרירא גאון החזיק בנוסח תלמוד שהיה חסר את הפיסקה האחרונה. לפי הפיסקה האחרונה אפשר לומר, שתלמידי ר"ע מתו באחת מן השתיים. א. "אסכרא". ב. "מיתה רעה" שמשמעה רציחה בידי המלכות. על כל פנים, התרחשות זו קרתה לפני מרד בר-כוכבא. בדבריו נשען גדליה אלון בעיקר על המקור בתלמוד הבבלי.10 הוא מקבל את הסיפור כסיפור אגדה היסטורי. הגרעין ההיסטורי הוא שתלמידיו של ר"ע מתו בהמוניהם או ממגיפה או ברציחה ע"י המלכות.

שמואל אברמסקי כותב11:

"קשה להכריע בענין תלמידיו של ר"ע ושיכותם למרד. השתמרו על כל כמה גירסאות. מעשה בשנים עשר אלף זוגות תלמידים שהיו לו לר"ע וכולם מתו בפרק אחד מפסח ועד עצרת: 'והיה העולם שמם'. נאמר עליהם שכולם מתו מיתה רעה, ולפי גירסה אחת מתו במגפת האסכרה. לפי גירסתו של רב שרירא גאון מתפרש המושג 'מיתה רעה' כאילו הכוונה להריגה בידי מלכות. 'והיה שמדא על התלמידים של ר"ע'. הקושי אינו רק בגירסאות ובמשמעותן ואף לא בזמן מיתתם של התלמידים – מלפני המרד, בזמנו, או לאחריו – אלא לעצמו של דבר. הרי סיפור הוא, מופלג ביסודו, הבא ללמד מוסר השכל 'שלא נגו כבוד זה לזה'. אין זה כמובן מן הנמנע, שהמדובר הוא בהשמדתם של תלמידים בזמן המרד. הרי גם באגדות ביתר מסופר על תלמידים שנהרגו כשהם כרוכים בספריהם. אלא שאגדה זו אינה מפרשת גופם של מעשים. למעשה אינה מרמזת כלל למלחמה. קושיה היא, שאין לפתרה, ואין ללמוד ממנה דבר על השתתפותו המעשית של ר"ע במרד ועל תלמידיו שנחלצו למלחמה ומתו בימים ההם".

ש' אברמסקי רואה את הסיפור כסיפור מופלג ביסודו הבא ללמד מוסר השכל. אין זה אלא סיפור אגדה – "אגדה שאינה מפרשת גופם של מעשים". סתם ולא פירש, אלא "שאין זה כמובן מן הנמנע, שהמדובר הוא בהשמדתם של תלמידים בזמן המרד".

דעה שונה מביע שמואל ספראי אשר כותב12:

"נראים הדברים שיש לקבל כעובדה היסטורית כי תלמידיו של ר"ע מתו רובם ככולם בפורענות בימי מרד בר-כוכבא. ונשתירו צעירי התלמידים ש'העמידו תורה' ושיקמו את חיי הציבור היהודי לאחר ימי המרד ב'שלבי השמד'. המסורת תולה את מיתתם של תלמידי ר"ע בטעמים של מוסר. שהיתה עינם צרה בתורה אלו באלו וכיוצא באלו הטעמים ברם לא מן הנמנע לקבל הנחתם של כמה מן החוקרים בימינו, כי תלמידיו של ר"ע נכחדו בגלל זיקתם למרד בר-כוכבא. רבי עקיבא כפי שנברר להלן, תמך במרד וראה בבר-כוזיבא שעמד בראשו מלך המשיח, ותלמידיו הלכו אחריו והצטרפו למרד ומתחברו ללוחמים".

ש' ספראי רואה בסיפור סיפור על "עובדה היסטורית". תלמידיו של ר"ע השתתפו במלחמת בר-כוכבא ומתו מפורענות במלחמה "בגלל זיקתם למרד בר-כוכבא". אין לראות בסיפר המסורת ה"תולה את מיתתם של תלמידי ר"ע בטעמים של מוסר" כגורם ההופך אוו לסיפור אגדה שאין ללמוד ממנו גופם של מעשים. לדעתו, כך יש להבין, לא מתו תלמידי ר"ע מ"מיתה רעה" או מ"אסכרא" – מגיפה, אלא מפורענויות של המלחמה.

בדרך דומה הלך גם אהרון אופנהיימר הכותב13:

"קרוב לוודאי שהמעשה במותם של עשרים וארבעת אלפי התלמידים של רב-עקיבא אינו עוסק בתלמידים במובן הרגיל של המילה – אין איש מקרב כחמים שהיו לו תלמידים כה רבים – אלא בלוחמים שהשתתפו במרד בהתאם לקריאתו של רבי עקיבא. עדות לכך בדברי רב שרירא גאון באיגרתו: 'והעמיד רבי עקיבא תלמידים הרבה והווה שמדא על התלמידים של ר"ע...' (אגרות רש"ג מהדורת לוין, ע' 13) ואין שמד אלא מות מידי השלטונות".

א' אופנהיימר רואה את הסיפור על מותם של תלמידי ר"ע כסיפור עובדתי-היסטורי. אלא שיש בו ביטויים שאין לפרשם כפשוטם. תלמידיו של ר"ע – אין הכוונה לתלמידים במובן הרגיל של המילה "... אלא ללוחמים שהצטרפו למרד" בהתאם לקריאתו של רב-עקיבא. מדוע לא נפרש את הביטוי תלמידים כפשוטו? כי "אין איש מקרב חכמים שהיו לו תלמידים כה רבים", אין לקבל את הסיפור כפשוטו שהתלמידים מתו ממגיפת אסכרה, אלא את פירושו-עדותו של רש"ג "עדות לכך בדברי רב שרירא גאון באגרתו", שהם מתו מ"שמדא", כלומר מוות בידי השלטונות.

בבואנו לסכם את דעות החוקרים אנו מוצאים, כי רובם ככולם סבורים שאם אכן מתו רבים מתלמידיו של ר"ע בתקופת מרד בר-כוכבא היה זה מידי השלטונות הרומיים14 ולא ע"י מגיפת אסכרה. רק גדליה אלון מציין גם את האפשרות של מותם במגיפת אסכרה.

דעתם זו מנוגדת לדעתם של הפרשנים הפוסקים החל מתקופת הגאונים.15 על מה מבססים החוקרים את דעתם כי אין לקבל את הסיפור כפשוטו שהם מתו מ"אסכרא"? חלקם מבסס את דעתו על דברי רב שרירא גאון.16 חלקם על הביטוי "מיתה-רעה", אשר פירושו הוא רציחה ע"י המלכות.17 חלקם סתם ולא פירש כיצד הגיע למסקנה זו.18 חלקם רואה בסיפור סיפור אגדה שרק גרעינו הוא עובדה היסטורית.19

כיוון שהחוקרים סתמו יותר מאשר פירשו,20 מבקשים אנו לבחון בדרך מפורשת ומפרשת האם צדקו במסקנתם.

כפי שכבר ציינתי בראש המאמר, סיפור מותם של תלמידי ר"ע מופיע בשלושה מקורות עיקריים בספרות חז"ל21: בראשית רבה, ת' בבלי מסכת יבמות, ומדרש קהלת רבה. בבראשית רבה נאמר22:

"שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת ועד אנטיפטרים וכולהון מתו בפרק אחד, למה שהיתה עיניהם צרה אלו באלו, ובסוף העמיד שבעה... אמר להם בניי הראשונים לא מתו אלא שהיתה עיניהם צרה בתורה אלו באילו אלא תנו דעתכם שלא תעשו כמעשיהם, עמדו ומלאו כל ארץ ישראל תורה".

על-פי בראשית רבה אנו יודעים: א. ששנים-עשר אלף זוגות תלמידים של ר"ע מתו. ב. תלמידים אלה היו מגבת ועד אנטיפטריס.23 ג. כולם מתו בפרק אחד (מלבד בכ"י ואטיקן 60. ראה כאן הערה 22). ד. הסיבה המוסרית למותם – "עיניהם צרה אלו באלו" או לפי הסיפא "אלא שהיתה עיניהם צרה בתורה אילו באילו...".

אין אנחנו יודעים: א. מהו ה"פרק אחד" אשר בו מתו. כלומר, מהו הזמן אשר בו מתו.24 ב. כיצד הם מתו. האם מתו ממחלה? האם מתו כתוצאה מגזרות הרומאים?

בתלמוד הבבלי, מסכת יבמות נאמר25:

"אמרו שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפטריס וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה. והיה העולם שמם עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם... והם הם העמידו תורה אותה שעה. תנא, כולם מתו מפסח ועד עצרת. אמר רב חמא בר אבא ואיתמא רבי חייה בר אבין, כולם מתו מיתה רעה. מאי היא? אמר רב נחמן אסכרה".

על-פי התלמיד הבבלי אנחנו יודעים את כל שידענו מברשית רבה. נוספו לנו הידיעות הבאות: א. בגלל מותם "היה העולם שמם". ב. תלמידיו "השניים" של ר"ע היו בדרום. ג. פרק הזמן שבו הם מתו היה "מפסח ועד עצרת". ד. הם מתו מ"מיתה רעה". ה. רב נחמן מסביר שמיתה רעה זו היתה אסכרה.26

בקהלת רבה נאמר27:

"ורבי עקיבא אומר שנים עשר אלפים תלמידים היו לי מגבת ועד אנטיפטריס וכולן מתו בחיי בין פסח לעצרת. ובסוף העמידו לי שבעה ואלו הן... אמר להם הראשונים לא מתו אלא מפני שהיתה עיניהם צרה בתורה זה לזה. אתם לא תהיו כן. מיד עמדו ומלאו כל ארץ ישראל תורה".

על פי קהלת רבה אנחנו יודעים א. את מספר התלמידים שמתו (חצי מהמספר המוזכר בשני המקורות האחרים). ב. מקום מושבם של התלמידים מגבת ועד אנטיפטריס. ג. הם מתו בין פסח לעצרת (לא מוזכר הביטוי "פרק אחד"). ד. הסיבה המוסרית אשר בגללה הם מתו "מפני שהיתה עיניהם צרה בתורה זה לזה".אין אנחנו יודעים ממה הם מתו. האם הם מתו ממחלה מגיפה? או שמא מתו בגזירות שהטילו עליהם הרומאים?

בדרך המסורתית נחשב התלמוד הבבלי כמקור מוסמך עיקרי ואולי אפילו כמקור יחידי. כל שאר המקורות אינם אלא מקורות אשר בעזרתם אפשר לפרש את התלמוד הבבלי.28 דברים אלה בוודאי תקפים הם אם שאר המקורות הם מקורות מדרשיים ובמיוחד אם הם מדרשי אגדה.29 לפיכך מובן מדוע הפוסקים העיקריים, החל מתקופת הגאונים, התבססו על המקור בבבלי במסכת יבמות, ולא על מדרשי בראשית רבה וקהלת רבה.

מאידך גיסא, בדרך מחקר המקורות, עלינו להעדיף את המקור בבראשית רבה. בעדיפות שניה המקור מהתלמוד הבבלי ובעדיפות שלישית קהלת רבה. אפשר ויש לראות את קהלת רבה בעדיפות שניה, מקבילה לתלמוד הבבלי.30

סיפורי האגדה של תקופת התנאים והאמוראים הגיעו אלינו – ככל הספרות התלמודית – בשתי מסורות נפרדות: המסורת הארץ-ישראלית והמסורת הבבלית. מקורות המסורת הארץ-ישראלית הם: המשנה, התוספתא, מדרשי התנאים, התלמוד הירושלמי, בראשית רבה, ויקרא רבה, פסיקתא דרב כהנא. מקור המסורת הבבלית – התלמוד הבבלי.

לשתי המסורות יש שורשים משותפים רבים. למרות חומר היסוד המשותף הן נעשות עצמאיות בשלב מוקדם יחסית. המחקר מלמדנו, שאם נשווה את סיפורי הבבלי עם סיפורי מדרשי ארץ-ישראל הקדומים, כגון בראשית רבה או ויקרא רבה, נמצא שיש לפנינו סיפורים עצמאיים, וכל אחד מהם טעון מחקר וניתוח בתוך עצמו. הסיפור הארץ-ישראלי הקדום, עד כמה שידוע לנו, נמצא בבראשית רבה או ויקרא רבה, ואפשר לראות בהם גירסה ארץ-ישראלית טהורה. לתוך המסורת הבבלית מגיע, לעיתים, הסיפור המדרשי הארץ-ישראלי תוך התבססות על כמה מקורות יסוד, והמסורת הבבלית יוצרת תבנית של הכלאה ביניהם. יצירות כלאיים של מסורות ארצישראליות קדומות ניכרות ביותר בספרי המדרש המאוחרים יותר לאבות שתי המסורות. סיפורי איכה רבה, קהלת רבה, ומדרשים צעירים יותר, מציגים לפנינו, לעיתים קרובות, טקסט מעורב משתי המסורות הקדומות. לא בכל המקרים אפשר לקבוע את התקופה שבה נוצרו תערובות כאלה. אך במקרים לא מעטים אפשר לראות זאת בבירור מתוך השוואתם של המקורות.31

המקרה הנדון כאן אפשר לראות זאת בבירור.

המקור הקדום של הסיפור מצוי בבראשית רבה ובחלקו הראשון של הסיפור בבבלי.

בראשית רבה בבלי, מסכת יבמות
שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו
לר" ע
מגבת ועד אנטיפטריס
וכולהון מתו בפרק אחד
למה, שהיתה עיניהם צרה אלו באלו
ובסוף העמיד שבעה...

אמרו, שנים עשר אלף זוגים
תלמידים היו לו לרבי עקיבא
מגבת ועד אנטיפטריס
וכולן מתו בפרק אחד
מפני שלא נהגו כבוד זה לזה
והיה העולם שמם עד שבא ר"ע...

השינויים בין הסיפור בבראשית רבה לסיפור בבבלי הם:

בראשית רבה

בבלי, מסכת יבמות

א.

ובסוף העמיד שבעה

א.

ב.

רבי מאיר, ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי אלעזר בן שמוע ורבי אלעזר בן יעקב, ואית דאמר – רבי יהודה ורבי נחמיה ורבי יוסי ורבי שמעון בן יוחאי; ורבי חנניה בן חכינאי ורבי יוחנן הסנדלר.

ב.

רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסף ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע.

ג.

ג.

עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם...

ד.

אמר להם בני, הראשונים לא מתו אלא שהיתה עיניהם צרה בתורה אילו באילו אלא תנו דעתכם שלא תעשו כמעשיהם.

ד.

ה.

עמדו ומלאו כל ארץ-ישראל תורה.

ה.

והם הם העמידו תורה אותה שעה.

ו.

ו.

תנא, כולם מתו מפסח ועד עצרת.

ז.

ז.

אמר רב חמא בר אבא ואיתמא רבי חייא בר אבין, כולם מתו מיתה רעה

ח.

ח.

מאי היא? אמר רב נחמן אסכרא.

מתוך השוואה זו בין שני המקורות אנחנו יכולים להעלות את הפירושים הבאים:

א. לפנינו שתי מסורות שונות בעלות שורשים משותפים רבים. ב. לתוך המסורת הבבלית הגיע הסיפור המדרשי הארץ-ישראל, תוך התבססות על כמה מקורות יסוד, והמסורת הבבלית יצרה תבנית של הכלאה. ג. המסורת הבבלית מציגה תבנית של הכלאה של מקור ארץ-ישראלי עם פרשנות בבלית מאוחרת לו.

נראה לי לפרש מתוך זהירות רבה: הסיפור הבבלי בחלקו הראשון שווה לסיפור בראשית רבה, למעט מספר שינויים לשוניים מזעריים.32 בחלק השני יצרה המסורת הבבלית תבנית של הכלאה. המסורת הבבלית השמיטה את הפרטים הבאים: א. ובסוף העמיד שבעה (סעיף א' בשינויים). ב. הגירסה השניה של שמות תלמידיו של ר"ע – "ואית דאמר..." (סעיף ב' בשינויים). ג. דברי רבי עקיבא אל תלמידיו ה"שניים" על מותם של תלמידיו ה"ראשונים" ומוסר ההשכל שיש ללמוד מאורע זה (סעיף ד' בשינויים). המסורת הבבלית הוסיפה את הפרטים הבאים: "עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם..." (סעיף ג' בשינויים). היא מסרה גירסה שונה או גירסת הכלאה: א. של שמות תלמידיו ה"שניים" של רבי עקיבא (סעיף ב' בשינויים). ב. מפעלם של תלמידיו השניים של רבי עקיבא (סעיף ה' בשינויים).33 המסורת הבבלית הוסיפה שלושה נדבכים מאוחרים (סעיפים ו', ז', ח' בשינויים). כל שלושת הנדבכים הם פרשניים. א. "תנא, כולם מתו מפסח ועד עצרת" בא לפרש את האמור בחלק הראשון "וכולן מתו בפרק אחד". מהו אותו פרק זמן אשר בו מתו תלמידי רבי עקיבא? הוא פרק הזמן שמפסח ועד עצרת. ב. ממה מתו תלמידיו של ר"ע? (אין לכך כל מקור בכל החלק הראשון) הם מתו מ"מיתה-רעה". ג. למה הכוונה בביטוי "מיתה רעה"? בא פירושו של רב נחמן – הכוונה למיתה ממחלת האסכרה.34 כי שני הנדבכים האחרונים הם נדבכים מאוחרים אפשר לראות בבירור משמות האישים האומרים את הדברים. כולם אמוראים בבליים בני הדור השלישי-רביעי.35 אמוראים הבאים לפרש את הפיסקה הארץ-ישראלית אשר בחלק הראשון.

השאלה היא, האם הנדבך הראשון הוא נדבך פרשני מאוחר או מסורת שונה אך ראשונית? אפשר לומר, כי היא מסורת ראשונית, כי עורך הסוגיה אינה מביאה בשם אמורא אלא כמסורת תנאית "תנא, כולם מתו מפסח ועד עצרת".

ח' אלבק כותב36: "בנוגע ללשון 'תנא' – הוא פותח בריתא קצרה הבאה לפרש או להשלים את המשנה או בריתא אחרת, או בריתא קצרה שבה נשנה נוסח אחר להלכה". "רוב הבריתות המובאות בשם תנא מחזיקות תוספות ופירושים קצרים למשנה או לבריתא". "ניתן לומר שהבריתות בלשון 'תנא' נשנו במקורן בפני עצמן ונתחברו בתלמוד למאמרי האמוראים ולסיפורים". "כללו של דבר: הבריתות בשם 'תנא' הן בדרך כלל מאוחרות ומחזיקות פירושים ותוספות למשנה ולבריתא..."

לפי כך נראה לי, כי יש לראות בנדבך הראשון תוספת פרשנית מאוחרת. לפי המקור בבראשית רבה בכת"י הואטיקן 60 נאמר רק "וכולהון מתו בחייו". הביטוי "וכולהון מתו בחייו", נראה לי שאפשר לומר מתפרש על-ידי מקורות אחרים של בראשית רבה "וכולהון מתו בפרק אחד", כלומר בזמן אחד. המילים "וכולהון מתו" מצויות בכל המקורות, ורק המילה "בחייו" מוחלפת ל"פרק אחד". כלומר, כבר במקורות היסוד הארצישראליים ישנו תהליך של פירוש. שלב נוסף בתהליך זה הוא בפיסקה "תנא, כולם מתו מפסח ועד עצרת". הביטוי "כולם מתו" הוא הביטוי שקיים בגירסאות האחרות "וכולהון מתו". המילה "בחייו" נתפרשה ע"י החלפתה ב"פרק אחד", והמילים "בפרק אחד" מתפרשים ע"י החלפתם במילים "מפסח ועד עצרת".

כיצד נראה לנו המקור בקהלת רבה? האם הוא יצר הכלאה בין שני הסיפורים בבראשית רבה והבבלי, או שיש בו הכלאה של מספר מקורות ארצישראליים קדומים? א. שני הנדבכים האחרונים שבתלמוד הבבלי (סעיפים ז' וח' בשינויים) אינם מצויים בקהלת רבה. ב. הפיסקה "והיה העולם שמם עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם" (סעיף ג' בשינויים), פיסקה המצויה אך ורק בגירסת הבבלי – אינה מופיעה בקהלת רבה. ג. הפיסקה האחרונה בקהלת רבה "אמר להם בני הראשונים לא מתו אלא מפני שהיתה עיניהם צרה בתורה זה לזה אתם לא תהיו כן. מיד עמדו ומלאו כל ארץ ישראל תורה"37 מקבילה (למעט שינויים לשוניים מזעריים) לבראשית רבה (סעיפים ד' וה' בשינויים). ד. הפיסקה "וכולן מתו בחייו" מופיעה אך ורק בקהלת רבה (בכל הגירסאות) ובבראשית רבה כתב יד הואטיקן 60. ה. הפיסקה "בין פסח לעצרת" המופיעה בקהלת רבה (בכל הגירסאות) מופיעה בתלמוד הבבלי כמקור פרשני ארצישראלי קדום (סעיף ו' בשינויים). ו. הסיפור מסופר בקהלת רבה כסיפור אישי של רבי עקיבא כבר מתחילתו. יש בו שיבושים של לשון: בפתיחה נאמר "ורבי עקיבא אומר... היו לי" ובהמשך נאמר "אמר להם הראשונים לא מתו...". כיון שרבי עקיבא הוא המספר היה צריך להיכתב – אמרתי להם... "ובסוף העמיד לו" היה צריך להיות ובסוף העמדתי. תערובת זו אפשרית רק על-פי המקורות הארצישראליים, כי בתלמוד הבבלי לא מופיעה בכלל פיסקה של סיפור בגוף ראשון ע"י רבי עקיבא (סעיף ד' בשינויים). ז. הפיסקה "העמיד שבעה" מופיעה רק בבראשית רבה ובקהלת רבה (סעיף א' בשינויים), בתלמוד הבבלי אין ברשימה אלא חמישה תלמידים. ח. רשימת התלמידים בקהלת רבה כוללת בתוכה את הגירסה השניה בלבד, המצויה בבראשית רבה, אשר בה הוכנס שינוי אחד הנמצא בחלקו בגירסה הראשונה בבראשית רבה. הוכנס השם רבי אליעזר בן רבי יוסי הגלילי במקום, כנראה, רבי אלעזר בן יעקב. הושמט שמו של ר' חנינא בן חכינאי.

לסיכום: עובדות אלה מצביעות, כי בקהלת רבה סיפור ארצישראלי קדום שיש בו הכלאות ממקורות ארצישראליים ראשוניים. עלינו להתמקד אך ורק בסיפור הארץ-ישראלי הראשוני, כפי שהוא מופיע בבראשית רבה, ובחלק הראשון של הסיפור, כפי שהוא מופיע בבלי ובקהלת רבה. ההמשך בחלק השני של הסיפור בבבלי אינו אלא תוספת פרשנית מאוחרת.

לפי הסיפור הארץ-ישראלי הראשוני: אלפי תלמידיו של רבי עקיבא,38 תלמידים אשר היו מארץ יהודה,39 מתו בפרק זמן אחד. מותם מוסבר בטעמים של מוסר.40 אין כל תיאור של דרך מותם. אפשר לומר, כי דעתם של החוקרים הקושרים את מותם של תלמידי רבי עקיבא במרד בר-כוכבא, נראית סבירה למדי.41 המספר ביקש להסביר מדוע נכשלו למורדים, הרי הם היו בין תלמידיו של רבי עקיבא? כדרכו של איש רוח דתי הוא תולה את הכשלון בטעמים של מוסר.

האם התוספת הפרשנית המאוחרת, אשר בחלק השני של הסיפור בבבלי, כוונתה לתת כיוון שונה לסיפור? האם כוונתה לומר, שתלמידיו של רבי עקיבא לא מתו בזמן מרד בר-כוכבא אלא מפסח ועד העצרת? האם כוונתה לומר, שהם לא מתו כמשתתפים במרד אלא ממגיפה של אסכרה?

אם נסביר את הביטויים כפשוטם, תהיה התשובה חיובית. תלמידי ר"ע מתו מתקופה שמפסח ועד עצרת ממגיפת אסכרה. אם נסבירם כביטויים ספרותיים, תהיה התשובה שונה.

לכל אחד מהביטויים הללו יש משמעויות סיבוליות לצד הוראתם הליטרלית. במקורות התנאיים ו/או הארצישראליים בולטת משמעותם הליטרלית-מטריאלית של ביטויים אלה. עיקר משמעויותיהם הסימבוליות של ביטויים אלו הן בבליות.

בפרק זמן אחד – מפסח ועד עצרת:

במשנה, במסכת ראש השנה, נאמר42:"בארבעה פרקים העולם נדון, בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון... ובחג נדונין על המים".

במשנה, במסכת תענית, נאמר43:

"בשלושה פרקים (בשנה) כהנים נושאין את כפיהן ארבע פעמים ביום, בשחרית, במוסף ובמנחה ובנעילת שערים. בתעניות ובמעמדות וביום הכיפורים".

במשנה, במסכת שקלים, נאמר44:

"בשלושה פרקים בשנה תורמין את הלשכה: בפרוס הפסח, בפרוס העצרת, בפרוס החג..." על פי המשניות האלה נוכל לראות, כי הביטוי "פרק אחד" משמעו זמנים שונים, לאו דווקא קבועים. התקופה ש"מפסח ועד לעצרת" אינה נזכרת ביניהם.

פרק הזמן "מפסח ועד עצרת" נזכר במשנה רק במקום אחד. במשנה מסכת עדויות נאמר45: "אף הוא (רבי עקיבא)46 היה אומר חמישה דברים של שנים עשר חודש: משפט דור המבול שנים עשר חודש. משפט איוב שנים עשר חודש. משפט המצרים שנים עשר חודש. משפט גוג ומגוג לעתיד לבוא שנים עשר חודש. משפט רשעים בגיהנום שנים עשר חודש שנאמר (ישעיהו ט"ו 27) "והיה מדי חודש בחודשו". רבי יוחנן בן נורי אומר: מן הפסח ועד העצרת שנאמר (שם שם) "ומדי שבת בשבתו".47 מכאן רואים אנו, כי הזמן "מן הפסח ועד העצרת" אינו רק פרק זמן מסוים כפשוטו, אלא פרק זמן יחודי, סמלי למשפטם של רשעים.

מדוע נבחר דווקא פרק זמן זה להיות פרק זמן סימלי למשפטם של רשעים? נראה לנו לומר, כי הוא טעון משמעות מיוחדת. זהו פרק הזמן שבין הגאולה הפיזית – היציאה ממצרים, לבין הגאולה הרוחנית – קבלת התורה במעמד הר-סיני.48 פרק זמן שבו מכשיר האדם את עצמו ושומר על עצמו מפני עוונות, כדי שיהיה ראוי לעמוד ולקבל את התורה.

זהו פרק הזמן שבין קציר השעורים לקציר החיטים. תקופה אשר בה מביא היהודי את העומר לבית האלוהים ומודה לו על הצלחת היבול. תקופה אשר כל יום ויום ממנה סופרים עד לשבעה שבועות.49

זו תקופה שבין יום הדין על התבואה ליום הדין על פירותה אילן.50 תקופה מתמשכת של חשבון ודין של אלוהים עם הבריות. זו תקופה רגישה במיוחד למחלות ולרפואה, ועל האדם לשמור עצמו ביתר הקפדה, כדי שלא ייפגע מפגע כל שהוא.51

נראה לנו כאפשרי לפרש, כי הפרשן אשר בא להוסיף ולומר שהם מתו "מפסח ועד עצרת" לא התכוון לזמן כפשוטו אלא במשמעותו הסמלית. הם מתו "מפני שלא נהגו כבוד זה לזה", נדונו ומתו כרשעים.52

בעיקבותיו של פרשן זה צועדים האמוראים הבבליים בני הדור השלישי והרביעי. הראשון שבהם בא לפרש ולומר, כי הם לא מתו מיתה טבעית אלא מתו בעונשם בדרך בלתי שיגרתית – "מיתה רעה".53 על דרך בלתי שיגרתית "שלא נהגו כבוד זה לזה", מיתה יוצאת דופן, השני שבהם, רב נחמן, מוסיף ומפרש שהם מתו מ"אסכרא". האם כוונתו של רב נחמן כי הם מתו ממגיפת האסכרה? כלומר, האם יש לפרש דבריו כפשוטם?

ליברמן מפרש, כי אסכרה היא "מחלת הגרון המצויה אצל ילדים והיא מחלה ממארת ומדבקת...".54 אכן, על מחלה זו ותוצאותיה הקשות נחרדו חכמים. "אסכרה אם מתין בה, מתריעין עליה, אם לא אין מתריעין עליה".55

"אנשי משמר היו מתפללין על קורבן אחיהם שיתקבל ברצון. ואנשי מעמד מתכנסין לבית הכנסת ויושבין ד' תעניות בשני בשבת בשלישי ברביעי ובחמישי. בשני על יורדי הים בשלישי על הולכי מדבריות, ברביעי על אסכרא שלא תיפול על תינוקות. בחמישי על עוברות ומניקות עובדות שלא יפלו ומניקות שיניקו את בניהם..."56

רב נחמן בר-יצחק אמר "'לעת מצא' זו מיתה שנאמר 'למות תוצאות' תניא נמי הכי תשע מאות ושלושה מיני מיתה נבראו בעולם שנאמר ל'מות תוצאות'... קשה שבכולם אסכרא..."57

אך מסתבר, שגם לגבי אסכרה עברו חכמים מהמושג כפשוטו למושג כסמל.

"תנו רבנן: ד' סימנין הן. סימן לעברה – הבורקין. סימן לשינאת חינם – ירקון, סימן לגסות הרוח – עניות, סימן ללשון הרע – אסכרה".

תנו רבנן: אסכרה באה לעולם על המעשר. רבי אליעזר ברבי יוסי אומר: על לשון הרע..."58

נראה לנו כאפשרי לפרש: כי רב נחמן לא התכוון לומר כי תלמידי ר"ע מתו ממחלת אסכרה – כפשוטו, אלא מתו מ"אסכרה" – כסמלו, תלמידי ר"ע מתו על לשון הרע שדיברו זה על זה.

ייתכן שכל חוליה וחוליה בפני עצמה לא היתה מביאה אותנו לכלל ההכרעה אשר אליה הגענו. אך הנדבכים המצטרפים זה אל זה מביאים אותנו להכרעה זו.

א. המקור הארצישראלי הראשוני לא תיאר את הדברים אלא כפשוטם. תלמידי ר"ע מתו בחייו בפרק זמן אחד. מותם מוסבר בטעם שבמוסר. אין כל תיאור של דרך מותם.

ב. הנדבך השני, הפרשני – "מתו מפסח ועד עצרת" – בא לפרש את יחסו אל הסיבה המוסרית למותם. הם מתו בעונשם כרשעים.59

ג. הנדבך השלישי הפרשני – "מתו מיתה רעה" – בא להדגיש ולפרש, שהם לא מתו מיתה טיבעית בתקופה שבין פסח לעצרת. הם מתו מיתה בלתי טיבעית בעונשם על חטאם זה לזה.

ד. הנדבך הרביעי הפרשני: "מתו מאסכרא" כוונתו לפרש, כי החטא שלהם "שלא נהגו כבוד זה לזה" הוא חטא של לשון הרע זה על זה. ולפיכך הם מתו מיתה רעה.

אפשר לסכם ולומר, כי דעתם של החוקרים הקושרים את מותם של תלמידי רבי עקיבא למרד בר-כוכבא, נראית סבירה ביותר.

הערות שוליים:

א. מדרש בראשית רבה, פרשה ס"ה סעיף ג'. מהדורת תיאודור-אלבק, ספרי ואהרמן, ירושלים, תשכ"ה, ע' 660.
ב. בבלי, יבמות דף ס"ב ע"ב.ג. קהלת רבה, פרשה י"א סעיף י'. דפוס וארשה ע' כ"ז. הסיפור מופיע במקוטע ובשינויים גדולים גם במדרשי תנחומא לפרשת חיי שרה. במדרש תנחומא הרגיל, הוצאת אשכול, ירושלים, תשל"ב, סעיף ו' ע' ק"ד מהדורת בובר, וילנה תרמ"ה. דבריו של ר"ע כי תלמיד חכם חייב להעמיד תלמידים לא רק בצעירותו אלא גם בזקנתו, ללא הסיפור על מותם של תלמידיו הראשונים, נזכרים בעוד שני מקומות:
א. אבות דרבי נתן נוסח ב' פ"ד, מהדורת שעכטער, תרמ"ז, ע' ח'.
ב. מדרש הגדול, ספר בראשית, פרשת חיי שרה, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, תשל"ה: פרשה כ"ה סעיף א' ע' תי"ג.
בת' הבבלי, מסכת יבמות דף ס"א ע"ב-ס"ב ע"ב, הנושא הוא מצוות פרו ורבו... במשנה נאמר (דף ס"א ע"ב), לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא אם כן יש לו בנים. ב"ש אומרים שני זכרים וב"ה אומרים זכר ונקבה שנאמר "זכר ונקבה בראם". על כך אומרת הגמרא (דף ס"ב ע"ב) "מתניתין דלא כרבי יהושע, דתניא רבי יהושע אומר נשא אדם אשה בילדותו ישא אשה בזקנותו. היו לו בנים בילדותו יהיו לו בנים בזקנותו שנאמר "בבוקר זרע זרעך ולערב על תנח ידך" (קהלת י"א 6)... בעקבות דרשתו זו של רבי יהושע מובאת גם דרשתו של ר"ע על אותו פסוק. בתוך דרשתו של ר"ע מובא הסיפור על תלמידיו, סיפור הבא ללמד מתוך נסיונו האישי של ר"ע כי ת"ח חייב להעמיד תלמידים לא רק בצעירותו אלא גם בזקנותו. במדרש בראשית רבה הנושא העיקרי הוא אותו נושא שבמסכת יבמות – העמדת זרע גם בזקנותך. הנושא מובא שם כי המדרש טוען, שאפשר ללמד על צידקתה של דרך זו מדרכו של אברהם, אבי האומה. לאחר מותה של שרה לקח אברהם, בזקנותו, אשה ושמה קטורה והוליד ממנה שישה בנים (בראשית כ"ה 2-1). רעיונו של ר"ע וסיפור מותם של תלמידיו, מובא גם כאן כבדרך אגב.
במדרש קהלת רבה מובאות הדרשות השונות על הפסוק "בבוקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידך" (קהלת י"א 6) ללא כל ציון קשר לנושא מסוים באף לא אחת מהן.
באף אחד ממקורות חז"ל לא נזכר כי קבעו ימי זיכרון ואבל על מותם של אלפי תלמידי ר"ע.
ב"מ לוין (עורך) אוצר הגאונים, כרך שביעי, ירושלים, תרצ"ו, ע' 141-140.
אין אנו מוצאים בנושא הנדון כל פסיקה של הרי"ף, הרמב"ם, הרא"ש. עובדה זו אומרת דרשני. היות שהגאונים מסתמכים על המקור בת' הבבלי מסכת יבמות דף ס"ב ע"ב, אפשר היה לצפות שגם פוסקים אלה יישענו על אותו מקור ועל דברי הגאונים. אין זאת אלא שהם ראו בפיסקה זו בתלמוד דברי אגדה בלבד.
על דרכי הפסיקה של הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש ראה מנחם אלון, המשפט העברי, י"ל מאגנס, ירושלים, תשל"ג, ע' 969-965, 1004-981, 1017-1013, 1038-1035.
רבי יעקב ברבי אשר, ארבעת הטורים, הוצאת מאורות, ירושלים, תשל"ה, אורח החיים, חלק ב', הלכות פסח, סימן תצ"ג, ע' רכ"ו.
על דרכי הפסיקה של בעל הטורים ראה מנחם אלון, המשפט העברי, ע' 1080-1058.
רבי יוסף קארו, שולחן ערוך, הוצאת אל המקורות, ירושלים, תשט"ו. אורח החיים, חלק ג', סימן תצ"ג סעיפים א'-ד', ע' קכ"ו-קכ"ח. על דרכי הפסיקה של בעל השולחן הערוך ראה מנחם אלון, המשפט העברי, ע' 1138-1087.
בדרך זו הסבירו נושאי הכלים של "ארבעת הטורים" וה"שולחן ערוך" את פסקי ההלכה שלהם. ראה בהרחבה את דבריהם, על-פי מראי המקום בהערות 6, 7.
גדליה אלון, תולדות היהודים בא"י בתקופת המשנה והתלמוד, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ת"א, תשכ"א, חלק ב', ע' 44-43.
ת' בבלי, מסכת יבמות דף ס"ב ע"ב.
ש' אברמסקי, בר-כוכבא נשיא ישראל, הוצאת מסדה, ת"א, 1961, יע' 134-133.
ד' ספראי, רבי עקיבא בן יוסף חייו ומשנתו, ספרית דורות, ירושלים, 1970, ע' 28-27.
א' אופנהימר, "מבוא", ע' 15, בתוך: מרד בר-כוכבא (עורך אהרון אופנהיימר), מרכז זלמן שזר, ירושלים, תש"ם.
אין זה מענייננו במאמר זה לעסוק בשאלה, האם הם מתו לפני המרד, בשעת המרד, או לאחריו.
ראה כאן, ע'.
בדרך זו הלכו גדליה אלון ואהרון אופנהיימר.
כך מפרשים גדליה אלון ושמואל אברמסקי. אברמסקי טוען, שזהו פירושו של רב שרירא גאון.
זו דרכו של שמואל ספראי.
בדרך זו הלך באופן חד וברור ש' אברמסקי. אך בדומה לו הלכו גם ספראי ואופנהיימר.
אין אנו באים לבקר את דרכם של החוקרים. נראה לנו, כי במסגרת עבודתם לא יכלו להציג משנה רחבה ומפורשת בכל ניתוח מקור או מקורות מספרות העת העתיקה וימה"ב. ראינו מקום לבדוק את הנושא מכמה טעמים. א. הסברם של החוקרים בניגוד למסורת בת אלף שנים ויותר המבוססת על ההסבר הפשוט, כי תלמידי ר"ע מתו במגיפה. ב. יש במקורות הנדונים כל ה"מאפיינים" בדיקה רחבה ועמוקה. ג. להראות כיצד המחקר הספרותי נותן כלי חשוב בידי חוקרי תולדות עם ישראל. על גישתם העקרונית של ההיסטוריונים למקורות חז"ל כמקורות ללימוד ההיסטוריה, ראה י' אפרון, "שמעון בן שטח וינאי המלך", בקובץ מחקרים בתולדות ישראל ובלשון העברית, ת"א תש"ל, ע' 132-69. ש' ספראי, א"י וחכמיה בתקופת המשנה והתלמוד, ספרית "הילל בן חיים", הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ"ד, ע' 216-209.
י' אפרון, "מלחמת בר-כוכבא לאור המסורת התלמודית-הארצישראלית כנגד הבבלית", בתוך: מרד בר-כוכבא, מחקרים חדשים, (עורכים אהרון אופנהיימר ואוריאל רפפורט), הוצאת יד בן צבי, ירושלים, תשמ"ד, עמ' 105-47.
ראה כאן, הערה 1.
מדרש בראשית רבה, פרשה ס"ה סעיף ג', מהדורת תיאודור-אלבק, ספ]רי ואהרמן ירושלים, תשכ"ה, ע' 660. בדקתי גם את: 1) בראשית רבה כ"י ואטיקן 60, הוצאת מקור בע"מ ירושלים, תשל"ב, ע' 227. 2) בראשית רבה כתב-יד ואטיקן 30, שם, שם, תשל"א. השינוי המהותי היחיד לענייננו מצוי בכת"י ואטיקן 60, בו לא מופיע הביטוי "וכולהון מתו בפרק אחד", אלא "וכולהון מתו בחייו". על כך בהמשך עבודתי.
הביטוי "מגבת עד אנטיפטריס", המצוי בתלמודים ובמדרשים, מציין בספרי חז"ל את גבולות ארץ יהודה מדרום לצפון, על מקומם המדויק ראה: פנחס נאמן, אנציקלופדיה לגיאוגרפיה תלמודית, הוצאת צ'צ'יק, ת"א, תשל"ב, חלק א', ע' 309-308.
זאב וילנאי, אנציקלופדיה אריאל, עם עובד, ת"א, תשל"ב, חלק ב', ע' 1206.
ספר מילים M. Jastrow, Dictionary, Judaica Press ע' 1239.
ת' בבלי, מסכת יבמות דף ס"ב ע"ב.
ראה Jastrow ע' 94. מחלה מדבקת הנגרמת ע"י חידק. מקום הפגיעה השכיחה: אזור הלוע-גרון.
קהלת רבה, פרשה י"א סעיף י', דפוס וארשה, ע' כ"ז. בדקתי גם בקהלת רבה כ"י ואטיקן 12, 291, כ"י אוקספורד 2, 164, כתב יד של ביהמ"ד לרבנים J.T.S. NIC 5529.2.
מנחם אלון, המשפט העברי, ע' 904-903.
א"א אורבך, ההלכה, מקורותיה והתפתחותה, הוצאת יד התלמוד, ירושלים, 1984, ע' 228-227.
אנציקלופדיה תלמודית; "אגדה", כרך א', ע' ס'-ס"ב (בעמ' ש"ב: אין למדין מאגדה).
על עדיפותו של בראשית-רבה על הת' הבבלי ראה:
א. י"ט ליפמאן צונץ, הדרשות בישראל, בתרגום ח' אלבק, ירושלים, תש"ל, ע' 77.
ב. ח' אלבק, מבוא לבראשית רבה, ברלין תרצ"א, נדפס מחדש ירושלים, תשכ"ה.
ג. יונה פרנקל, "קוים בולטים בתולדות מסורת הטקסט של סיפורי האגדה", בתוך הקובץ – דברי הקונגרס העולמי השביעי למדעי היהדות, מחקרים בתלמוד, הלכה ומדרש, ירושלים, תשמ"א, ע' 69-45 (במיוחד ע' 45, 51-50, 55-54).
ד. R.S. Sarason, "Toward a New Agendum for the Study of Rabbinic Midrashie Literature"
בחלוק הלועזי – במחקרים באגדה, תרגומים ותפילות ישראל לזכר יוסף היינמן, הוצאת מאגנס, ירושלים, תשמ"א, ע' 73-55.
על זמנו המאוחר של קהלת רבה ומקורותיו ראה:
א. י"ט ליפמאן צונץ, הדרשות בישראל בתרגום ח' אלבק, ירושלים, תש"ל, ע' 77. "ובכמה מקומות יש להכיר שלא שאב מהבבלי" וצ"ע).
ב. יונה פרנקל, ע' 57-56, 65-64.
ג. מנחם הירשמן, "מדרש קהלת רבה", פרקים 4-1, מוגש כעבודת גמר לתואר דוקטור ל-J.T.S, 1982, ע' 60-58; וסיכומו בע' 78-77. בעבודתו מאירת העיניים קובע הירשמן: "הרושם הברור הוא שהבבלי שאב ממסורות א"י הדומות לאלו שבקה"ר".
ד. דוד גודבלאט "התואר נשיא והרקע הדתי אידיאולוגי של המרד השני", בספר מרד בר-כוכבא, מחקרים חדשים, (עורכים אהרון אופנהיימר, אוריאל רפפורט); ירושלים, תשמ"ד, עמ' 125-124 (הערה 46).
ראה יונה פרנקל במאמר שצוין כאן בהערה 30.
השינויים הם: א. זוגות – זוגים. ב. אנטיפטריס – אנטיפטרס. ג. וכולוהון – וכולן. ד. למה – מפני. ה. שהיתה עיניהם צרה אלו באלו – שלא נהגו כבוד זה לזה. רק שינוי מהותי אחד יש בין הבבלי לבין כת"י הואטיקן 60 של בראשית רבה. הוא אותו שינוי מהותי בין גירסה בכתב יד זה לגירסה בשאר כתבי היד של בראשית רבה. ראה כאן, הערה 22.
33. אינני נכנס לדיון פרשני בשינויים ובהוספות אלה, כי הם אינם משמעותיים למאמרי.
על שילובם של מקורות, מסורת ופירושים מאוחרים בסוגיה התלמודית, עמד בהרחבה ד' הלבני. ראה ד' הלבני, מקורות ומסורות. ביאורים בתלמוד לסדר נשים, הוצאת דביר, ת"א, 1968, ע' 19-7.
א' היימאן, תולדות תנאים ואמוראים, הוצאת קריה נאמנה, ירושלים, תשכ"ד, חלק ב', ע' 441-440, 458. חלק ג', ע' 938-928.
ח' אלבק, מבוא לתלמודים, הוצאת דביר, ת"א, 1969, ע' 284, 298.
ח' אלבק, שם, ע' 24, 46, 48, 50.
בחרתי לתת את הגירסה כפי שהיא מופיעה בכתבי היד של קהלת רבה (ראה כאן, הערה 27).
המספר שנים-עשר אלף זוגות אינו אלא ביטוי ספרותי, ואין לקבלו כפשוטו. בנושא זה ראה מאמרו של: יעקב אלבוים, "תבניות לשון וענין במעשי חכמים: לטיבן של העדויות על רבי עקיבא באבות דרבי נתן", בתוך הקובץ – דברי הקונגרס העולמי השביעי למדעי היהדות (ראה גם הערה 3-ג' כאן), ע' 74-73 ובמיוחד הערה 14, שם.
ראה הערה 23, כאן.
בבראשית רבה: "שהיתה עיניהם צרה אלו באלו" שהיתה עיניהם צרה בתורה אילו, כאילו".
בתלמוד הבבלי: "מפני שלא נהגו כבוד זה לזה".
בקהלת רבה: "אלא מפני שהיתה עיניהם צרה בתורה זה לזה".
על דעותיהם של החוקרים בנושא זה ראה בעבודתי זו, ע' 121-120. אין בדעתי, כי אין ביכולתי, לדון בדעות הספציפיות שלהם.
משניות, מסכת ראש השנה, פרק א' משנה ב'.
משניות, מסכת תענית, פרק ד' משנה א'.
משניות, מסכת שקלים, פרק ג' משנה ב'.
משניות, מסכת עדויות, פרק ב' משנה י'.
שם, שם, משנה ח'.
ח' אלבק, שישה סדרי משנה, דביר, ת"א, 1959, סדר נזיקין, ע' 292, כותב בפירושו למשנה: "מדי שבת בשבתו – מפסח שנקרא שבת (ויקרא כ"ג ט"ו) עד חג השבועות שהוא שבע שבתות לאחר הפסח".
קהלת רבה, לוין אפשטיין, ירושלים, תשכ"ד, פרשה ב' סעיף קטן י', ע' ל"ד. מדרש לקח טוב, צולם ונדפס מחדש, ירושלים, תש"ך, יתרו, סעי י', ע' ס"ה.
ויקרא כ"ג 21-15, דברים ט"ז 12-9, 17-16.
משניות, מסכת ראש-השנה, פ"א, מ"ב.
ויקרא רבה, מהדורת מרדכי מרגליות, ספרי ואהרמן, ירושלים, תשל"ב, עמ' תרנ"ב-תרנ"ג.
בראשית רבה, מהדורת תיאודור-אלבק, ע' 322.
ת' ירושלמי, מסכת תענית פ"ד ה"ב.
ת' בבלי, מסכת נדרים דף מ"ט ע"ב.
ת' בבלי, מסכת פסחים דף מ"ב ע"ב.
ת' בבלי, מסכת שבת דף קמ"ז ע"ב.
פרופ' ש' ליברמן מעלה את האפשרות ש"פרק" ו"חלק" הם מילים שמשמעותן אחת – מזלו של אדם. לפי דבריו אלה נראה לפרש "פרק אחד" כמילים סימבוליות ל"מזל אחד". ש' ליברמן, יוונית ויוונות בארץ ישראל, ביאליק, ירושלים, 1982, ע' 57-56. על הכרעה בכיוון זה – ראה בהמשך המאמר כאן.
נראה לי לפרש "מיתה רעה" – מיתה לא טובה. אפשר בהחלט לקבל את פירושו של גדליה אלון "מיתה משונה", שפעמים עניינה רציחה בידי המלכות. ראה הערה 9, כאן.
ש' ליברמן, תוספתא כפשוטה, סדר מועד מסכת תעניות, ע' 1094.
תוספתא, תעניות פרק ב' ה"ט, הוצאת ליברמן, ע' 333.
ת' ירושלמי, פ"ד ה"ג.
ת' בבלי, מסכת ברכות דף ח' ע"א.
ת' בבלי, מסכת שבת דף ל"ג ע' א', ב'.
על האפשרות שיש כאן שלושה שלבים פרשניים, ראה בהרחבה כאן, ע' 118.
ביבליוגרפיה:
כותר: על מותם של תלמידי רבי עקיבא
מחבר: ליכט, חיים
שם הספר: טורא : אסופת מאמרי הגות ומחקר במחשבת ישראל
תאריך: תשמ"ט -
בעלי זכויות : הקיבוץ המאוחד
הוצאה לאור: הקיבוץ המאוחד
הערות: 1. בשער: המרכז ללימודי יהדות, אורנים.
2. יוצא לאור בסיוע קרן "שיח לוחמים".

היא שיחתי
הודעות: 3268
הצטרף: ו' דצמבר 17, 2010 1:27 am
מיקום: צפת

Re: ל"ג בעומר ובר כוכבא, אגדה ציונית?

הודעהעל ידי היא שיחתי » א' אפריל 28, 2013 11:28 pm

http://www.aish.co.il/h/o/48871042.html
הרב ארי קאהן
מות תלמידיו של רבי עקיבא
ההסבר המקובל להפיכתה של תקופת השמחה הזאת לימי אבל, הוא פטירת תלמידיו של רבי עקיבא:
נוהגים שלא לישא אישה בין פסח לעצרת [שבועות] עד ל"ג בעומר, מפני שבאותו זמן מתו תלמידי רבי עקיבא. (שולחן ערוך, תצ"ג, א')
התייחסות זאת של ה"שולחן ערוך" למנהג הקיים, יוצרת קשר לסיפורם הטראגי של תלמידי רבי עקיבא, שנפטרו בזמן זה בשנה:
אמרו: שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפטרס, וכולם מתו בפרק [בזמן] אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה לזה. והיה העולם שמם עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושְׁנאה [לימד את התורה] להם. רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה. תְּנָא [התנא אמר]: "כולם מתו מפסח ועד עצרת". אמר רב חמא בר [בן] אבא, ואולי ר' חייא בר אבין: "כולם מתו מיתה רעה". מה היא? אמר ר' נחמן: "אסכרה". (יבמות ס"ב, עמוד ב') 2
ככל הנראה התלמוד מדבר על 12,000 זוגות של תלמידים, ולא על 24,000 תלמידים, על מנת להדגיש את חוסר האחדות שבה נכשלו. אולם, התלמוד אינו מזכיר שמותם מונצח בתקופת האבל השנתית של ספירת העומר. בעוד שהמקור להפיכת תקופת השמחה התורנית לתקופת אבלות אמור להתבסס על פיסקה תלמודית זו, התלמוד מביא סיפור עצוב, אבל אינו מציג את המסקנה החשובה המצופה.
יש מי שטוען שמנהג האבלות התמסד בתקופה התלמודית; 3 אבל, בכל אופן, לא מצוי אזכור שתומך בדעה זאת וכתוצאה מכך, יש גם כאלה שמחזיקים בדעה שראשיתו של המנהג נעוצה בתקופה מאוחרת יותר. 4
זכירת הרדיפות
מעניינת במיוחד התייחסותו של הרב יחיאל מיכל עפשטיין בספרו הקלאסי "ערוך השולחן". הוא קובע שיש קשר בין אסון מותם של תלמידי רבי עקיבא למסעי צלב, פוגרומים ועלילות דם שהתרחשו אלפי שנים מאוחר יותר במשך ההיסטוריה היהודית. תקיפות אלה היו נעוצות לעיתים קרובות בתפישה נוצרית מעוותת לגבי חג הפסח, כך יצא שהימים שלאחר חג הפסח הפכו לזמן סכנה ליהודים שחיו בעולם הנוצרי. הרב עפשטיין מתאר ימים אלה כימים קבועים של דין. 5
על פי דעתו, רבני ימי הביניים חשו שטבעו של תקופת העומר קשה, למרות שמן התורה מדובר בזמן של שמחה. הפסקה התלמודית שעוסקת ברבי עקיבא, שמשה כעוגן להפיכת תקופת השמחה לימי אבל. ההיגיון שעמד מאחורי הדברים היה שאם תלמידיו של רבי עקיבא מתו במשך ימים אלה, טבעה של תקופת זמן זו אינו פשוט כפי שאנחנו עלולים לחשוב. במילים אחרות, הסיבה שהעומר הפך להיות זמן אבלות היא מותם של תלמידי רבי עקיבא, אבל המניע הספציפי להנהגת דיני אבלות היה עלילות הדם של ימי הביניים. 6
הסיבה שהעומר הפך להיות זמן אבלות היא מותם של תלמידי רבי עקיבא, אבל המניע הספציפי להנהגת דיני אבלות היה עלילות הדם של ימי הביניים.
מות תלמידיו של רבי עקיבא יכול להיות חלק מסוגיה רחבה הרבה יותר. ניתוח של מקור מקביל מתקופה מאוחרת יותר עשוי לספק את הרמז הדרוש לפתרון התעלומה.
הרב שרירא גאון, בפירושו לפסקה המקורית, משתמש בביטוי בעל משמעות חשובה כדי לתאר את מות התלמידים: "והעמיד רבי עקיבא תלמידים הרבה. והיה השמד [גזירות דת] על התלמידים של רבי עקיבא. 7
התלמוד מדבר על מגפה שפגעה בתלמידים, ובכל זאת רב שרירא גאון מדבר על גזירות שמד דתיות! השינוי משני אבל השלכותיו דרסטיות.
המסורת התלמודית נשמעת ברורה: תלמידים אלה נהגו בחוסר כבוד זה כלפי זה, ולכן מתו ממגפה. מה הביא את רב שרירא גאון להציג גזירות שמד בתור הגורם לפטירת התלמידים?
קריאה זהירה מובילה אותנו למסקנה שרב שרירא אינו חולק על התלמוד. ברור שכמו אלפי המפרשים שקדמו לו ואלה שבאו אחריו, הרב שרירא ראה את משימתו בפירוש דברי התלמוד ולא באי הסכמה איתם.
ככל הנראה, לרב שרירא הייתה מסורת שהתלמידים מתו במהלך מאבק דתי. הספר שבו נמצא מידע זה הוא ספר יסוד בעל תוכן היסטורי. היצירה "איגרת רב שרירא גאון" מכילה מסורת ייחודית של תקופת התלמוד. ספר זה – או ה"איגרת", כפי שהוא נקרא – הוא המקור העיקרי למידע על תקופת התלמוד.
אם נניח שרב שרירא ראה את תפקידו בסיפור ההיסטוריה, בעוד שתפקידו של התלמוד הוא הנחלת הפרספקטיבה התיאולוגית, תתפוגג הקושיה: רב שרירא מספר לנו איך מתו התלמידים, בעוד שהתלמוד מתאר לנו למה הם מתו.
לספר למה זה קרה
התלמוד, היצירה הרבנית היהודית שאין דומה לה, לא היה צריך לחזור על אפיזודה היסטורית מוכרת וידועה. מטרתו הייתה לגלות ולהסביר את יד ה' בהיסטוריה – להסביר למה דברים שונים, ובעיקר טרגדיות ספציפיות, עלו בגורל עמנו. באופן אירוני, כך הפך התלמוד למקור הראשי שלנו לדעת 'מה היו האירועים הידועים היטב באותה תקופה', למרות שהתלמוד לא היה מעוניין לספר לנו מה קרה, אלא למה זה קרה. קורא בלתי מיומן עלול לטעות ולחשוב שמתוך כך הוא יכול לדעת באותה מידה גם מה קרה. רב שרירא רצה להעביר את התיעוד ההיסטורי המדויק. לכן הוא מספר לנו מה קרה; התלמידים מתו כתוצאה מרדיפות דת.
השאלה שעולה היא לאילו רדיפות דת הוא מתייחס? אנחנו יודעים שבסופו של דבר רבי עקיבא עצמו נרצח כחלק מההוצאות להורג שגזר אדריינוס. אנחנו יודעים גם שרבי עקיבא היה תומך נלהב של בר כוכבא 8. לכן, האסוציאציה בין תלמידיו של רבי עקיבא ומאמיניו של בר כוכבא נשמעת סבירה. 9
הרמב"ם מתאר את רבי עקיבא כנושא כליו של בר כוזיבא. 10 המקור לטענתו של הרמב"ם, הוא פיסקה בתלמוד הירושלמי:
שנה רבי שמעון בן יוחאי: עקיבה רבי היה דורש, "דרך כוכב מיעקב" – דרך כוזבא מיעקב. כשהיה רבי עקיבה רואה את בר כוזבה, היה אומר, 'זה הוא מלך המשיח'.
אמר לו רבי יוחנן בן תורתא: עקיבה, יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא יבוא. (תלמוד ירושלמי, תענית ד', ה')
הפסוק שעמד לדיון - "דרך כוכב מיעקב" – הוא חלק מנבואתו של בלעם, הנביא הרשע שיצא לקלל את ישראל, ולבסוף מצא עצמו מברך אותם:
אראנו ולא עתה, אשורנו ולא קרוב: דרך כוכב מיעקב, וקם שבט מישראל, ומחץ פאתי מואב וקרקר [ישלוט, ע"פ תרגום אונקלוס] כל בני שת." (במדבר כ"ד, י"ז).
חזיונו של בלעם הראה לו כוכב שיעלה ויוביל את העם היהודי. רבי עקיבא הצהיר שהתגשמות פסוק זה הייתה בבר כוכבא – בן כוכב. למעשה שמו לא היה בר כוכבא: על פי ממצאים ארכיאולוגיים אחרונים, שמו האמיתי היה בר כוסבא. הכינוי בר כוכבא היה כתוצאה מהזיהוי המשיחי שנעשה על ידי רבי עקיבא, בכך שייחס את נבואתו של בלעם אל שמעון בר כוסבא. לאחר דיכוי מרד בר כוכבא, מנהיגו זכה לכינוי בר כוזיבא, מלשון כזב - שקר, או מלשון אכזבה.
אמר רבי יוחנן: "רבי היה דורש, 'דרך כוכב מיעקב, אל תקרי כוכב אלא כוזב' ". (איכה רבה ב', ד')
התבוסה הכואבת העניקה לבר כוכבא כינוי חדש, שהנציח את הכישלון העמוק לדורות הבאים.
קול מחאה
בעוד שרבי עקיבא נתן סטטוס משיחי למרד בכללותו, ולבר כוכבא במיוחד, נשמע קול נוסף שדיבר כנגדו 11:
אמר לו רבי יוחנן בן תורתא: עקיבה, יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא יבוא. (תלמוד ירושלמי, תענית ד', ה')
הפסקה סתומה. 12 מה העניין של עשב שיעלה מלחייו של רבי עקיבא? אם משמעותו, 'עקיבא, אתה תהיה בקבר לפני שהמשיח יגיע', היה צריך לכתוב: "עקיבא, יעלו עשבים בלחייך ואז משיח בן דוד יבוא" 13, זה נשמע כאילו רב יוחנן בן תורתא דוחה את נושא ימות המשיח מכל וכל. 14 השערה כזאת אינה מתקבלת על הדעת משום שאנחנו יודעים שרבי יוחנן בן תורתא האמין בימות המשיח:
אמר רבי יוחנן בן תורתא: ...אבל, בבניין האחרון [בית המקדש השלישי] שעתידה לבנות בחיינו ובימינו, מה נאמר בו?: והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ... והלכו עמים רבים ואמרו – לכו נעלה אל הר ה' ואל בית אלוקי יעקב ויורנו מדרכיו, ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים [ושפט בין הגויים והוכיח לעמים רבים, וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות. לא ישא גוי אל גוי חרב, ולא ילמדו עוד מלחמה] (ישעיה ב', ב'-ד'). ואומר: כי יש יום קראו נוצרים 15 [שומרים] בהר אפרים - קומו ונעלה ציון אל ה' אלוקינו (ירמיה ל"א, ה')
(תוספתא מנחות י"ג)
אם רב יוחנן בן תורתא האמין באמת בימי המשיח שעומדים לבוא, מה הנקודה בהתקפה שלו על רבי עקיבא? אם נקשיב בזהירות למילים בהן הוא משתמש, נראה שיש בהן שתי בעיות:
אמר לו רבי יוחנן בן תורתא: עקיבה, יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא יבוא. (תלמוד ירושלמי, תענית ד', ה')
אפילו אם העשב הבלתי מובן הזה יגדל מלחייו של רבי עקיבא, עדיין תישאר בעיה נוספת. אם נתבונן בפסקה הקודמת של התוספתא המצוטטת לעיל, זה יתבהר:
אמר רבי יוחנן בן תורתא: מפני מה חרבה שילה? מפני בזיון קדשים שבתוכה. ירושלים? בנין הראשון מפני מה חרבה? מפני עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים שהיו בתוכה. אבל באחרונה [בית המקדש השני] מכירים אנו בהם שהם עמלים בתורה וזהירים במעשרות, מפני מה גלו? מפני שאוהבים את הממון ושונאים איש את רעהו. (תוספתא מנחות י"ג)
רב יוחנן בן תורתא מחזיק בדעה שסיבת חורבנו של בית שני הייתה שנאת חינם. 16 אם זה העניין, אז אנחנו סוגרים כעת את המעגל.
המעגל נסגר
ראינו בהתחלה שתלמידיו של רבי עקיבא מתו משום שלא נהגו זה בזה בכבוד. לכן, רבי יוחנן שהאמין באמת שהמשיח יבוא, היה נחוש בדעתו שהגורם לחורבן בית המקדש השני חייב להיתקן לפני שיהיה אפשר לדבר על תנועה משיחית.
ומה אם כן הרעיון של עשב צומח מלחייו של רבי עקיבא? בחינת דבריו של הרמב"ם תספק את ההסבר.
ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם, או מחיה מתים 17 וכיוצא בדברים אלו. אין הדבר כך. שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי המשנה היה. והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך. והוא היה אומר עליו שהוא מלך המשיח. ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא מלך המשיח. עד שנהרג בעוונות. כיוון שנהרג נודע להם שאינו [המשיח]. ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת... (הרמב"ם, הלכות מלכים י"א, ג')
הרמב"ם מסביר שהחיים בימות המשיח לא יהיו שונים מאלה של ימינו במונחים של ניסים. 18 מהו מקורו של הרמב"ם? רבי עקיבא, בפסקה שבה אנו עוסקים בתלמוד הירושלמי.
אם רבי עקיבא הבין שהמשיח לא צריך לעשות ניסים, ורב יוחנן בן תורתא חולק על רבי עקיבא, אז אנחנו יכולים להסיק שרב יוחנן בן תורתא האמין שהמשיח צריך לעשות ניסים.
עכשיו אנחנו יכולים להבין מדוע הוא אמר "עקיבה, יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא יבוא". 19 נראה כאילו הוא אומר: "ככל שידוע לי, המשיח חייב לעשות ניסים, אבל אפילו אם יופיע מחולל ניסים, אני לא מאמין שימות המשיח יכולים להתחיל לפני שיתוקן הגורם שהביא לחורבן בית המקדש הקודם."
שורש המחלוקת
שורש המחלוקת בין רבי עקיבא לרבי יוחנן בן תורתא עשוי להימצא מתוך הקבלה בין שני האנשים הגדולים האלה. שניהם התחילו את מסלול התורני כבאים מבחוץ, והצטרפו לחכמים בשלב מאוחר יותר בחייהם. רבי עקיבא כבר היה מבוגר לפני שהתחיל ללמוד תורה, עובדה שתועדה במקורות רבים. 20 במיוחד מתאים התיאור שמוצע על ידי אבות דרבי נתן:
מה היה תחילתו של רבי עקיבא? אמרו, בן ארבעים שנה היה ולא שנה כלום. פעם אחת היה עומד על פי הבאר. אמר – מי חקק אבן זו? אמרו לו – המים שתדיר [נופלים] עליה בכל יום. אמרו [לו] – עקיבא, אי אתה קורא "אבנים שחקו המים (איוב י"ד, ו')"?
מיד היה רבי עקיבא דן קל וחומר בעצמו: מה רך פסל את הקשה, דברי תורה שקשה כברזל על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי שהוא בשר ודם. מיד חזר ללמוד תורה. (אבות דרבי נתן פ' ששי)
כאן אנחנו עדים לרגע ההארה שפתח את מסע האודיסיאה של רבי עקיבא - מהרועה הבּוּר ועד למלומד האגדי. התהליך היה טבעי, בדיוק כמו שטיפה אחת בכל פעם יכולה להצטרף לים גדול של מים בעל עוצמה קינטית אדירה.
סיפור המהפך של רב יחנן בן תורתא הרבה פחות מפורסם. המקור הוא הפסיקתא שמתאר את כוח ההשפעה הרוחנית המדהים של הפרה האדומה:
מעשה היה בישראל אחד שהיה לו פרה אחת חורשת. ונתמעטה ידו [מבחינה כלכלית] ומכרה לגוי אחד. כיוון שלקחה הגוי וחרשה עמו ששת ימים של חול. בשבת, הוציאה שתחרוש עמו, ורבצה לו תחת העול. היה הולך ומכה אותה, והיא אינה זזה ממקומה. כיוון שראה כן, הלך ואמר לאותו ישראל שמכרה לו: בוא טול פרתך, שמא צער [לחזור לבעלה הראשון] יש בה, שהרי כמה אני מכה אותה והיא אינה זזה ממקומה. אותו ישראל הבין לומר בשביל של שבת, והייתה למודה [רגילה] לנוח בשבת. אמר לו: 'בוא ואני מעמידה'. כיוון שבא ואמר לה באוזנה: 'פרה, פרה, את יודעת כשהיית ברשותי היית חורשת ימי החול, בשבת היית נינוח [נחה]. עכשיו, שגרמו עוונותיי ואת ברשות גוי, בבקשה ממך, עמדי וחרשי". ומיד עמדה וחרשה. אמר לו אותו הגוי: "אני מבקשך, טול פרתך. עד עכשיו אני בא ומסב אחריך שתהא בא ומעמידה [כל פעם אני אצטרך להסתובב ולחפש אותך כדי שתעמיד אותה]. על אחת חוץ מזו ומזו [וחוץ מזה] איני מניחך עד שתאמר לי מה עשית לה באזנה. אני נתייגעתי בה והכיתי אותה ולא עמדה". התחיל אותו ישראל מפייסו ואומר לו: "לא כישוף ולא כשפים עשיתי, אלא כך וכך הסחתי [אמרתי] לה באזנה, ועמדה וחרשה". מייד נתיירא הגוי. אמר: "ומה אם פרה שאין לה לא שיחה ולא דעת הכירה את בוראה, ואני שייצרני יוצרי בדמותו, ונתן בי דעת, איני הולך ומכיר את בוראי?!" מייד בא ונתגייר. ולמד, וזכה לתורה, והיו קוראים שמו יוחנן בן תורתה. ועד עכשיו רבותינו אומרים הלכה משמו. ואם תמה אתה שעל ידי פרה נתקרב אדם אחד לכנפי שכינה, הרי על ידי פרה היא טהרתן של כל ישראל (פסיקתא רבתי פרשה י"ד).
במובאה המדהימה הנ"ל אנחנו מוצאים שרב יוחנן בן תורתא נולד כגוי, ורק לאחר שראה נס, הוא התפעל כל כך עד שחיפש אחר בוראו. שמו "בן תורתא" – "בן שור" [תור/תורא בארמית] – הוא עדות לתמורה זאת. 21
רבי עקיבא, שראה תהליך טבעי, השליך את ההתנסות האישית שלו על כלל ישראל. הוא הניח שבדיוק כפי שהוא מצא את בוראו, כל בני ישראל ימצאו את עצמם, ויצטרפו לאלוקים כפי שהוצע להם לפני שנים רבות.
מצד שני, רב יוחנן בן תורתא חש שעל מנת שהעולם כולו יכיר בכך שהאלוקים הוא הבורא והמקיים של העולם, שום דבר לא יהיה אפקטיבי חוץ נס גלוי וברור.
תהליך טבעי
הרמב"ם אומר לנו שההלכה נקבעה כפי שיטתו של רבי עקיבא: התהליך המשיחי הוא תהליך טבעי, למרות שההסבר לחורבנות השונים נזקף לזכות רבי יוחנן בן תורתא, רבי עקיבא צדק בקשר לתיאורית הגאולה.
נראה שהפסקה שמספרת על מותם של תלמידי רבי עקיבא, מצדיקה לפחות חלק מדבריו של רב יוחנן בן תורתא: דור שאינו טוב יותר מזה שבו חרב המקדש, אינו יכול לצפות לבנייתו מחדש.
אנחנו צריכים להתחיל להכין את עצמנו לקראת הגאולה, על מנת שנהיה ראויים לה
סביר להניח שרבי עקיבא היה מודע לכך, אולם, רבי עקיבא היה אולי האופטימיסט הגדול ביותר שהיה אי פעם בעם היהודי. הוא סבר שברגע שהתהליך יתחיל, רעיון הגאולה יתפשט כמו אש בשדה קוצים, וממילא האנשים יגיעו לרמות ההתעלות שלהן הם מסוגלים.
אם הוא עצמו מימש את ההבנה המדהימה שלו, למרות גילו המתקדם והעוני הקשה בו היה נתון, אין ספק שהעם הנבחר יוכל להביא את ימי המשיח. אך לרוע המזל, העם נכשל; תלמידיו ומעריציו של רבי עקיבא לא התעלו בהתאם לנדרש, ובמקום גאולה, נוסף חורבן על החורבן.
הימים בין פסח לשבועות מציינים את הגאולה שלא התרחשה. אנחנו מקוננים על הכישלון. בפסח, כאשר אנחנו חוגגים את גאולת מצרים, אנחנו מנסים גם להבחין כיצד אנחנו יכולים להפוך אותה למציאותית גם בימינו.
בעוד שלמעשה רבי עקיבא ובני דורו נכשלו, אנחנו חייבים לדעת שרבי עקיבא צדק לחלוטין בהבנת יכולתם של בני האדם להביא את הגאולה. יותר מדי יהודים הולכים בדרכיו של רבי יוחנן בן תורתא, ומחכים לניסים כתנאי מוקדם לגאולה. אנשים אלו ממתינים באופן פסיבי לאות משמים שיכריז על בוא הגאולה.
אנחנו צריכים ללכת בדרכיו של רבי עקיבא שאמר: "ואהבת לרעך כמוך (ויקרא י"ט, י"ח), זה כלל גדול בתורה (בראשית רבה כ"ד)". להתחיל להכין את עצמנו לקראת הגאולה, על מנת שנהיה ראויים לה. לתקן את הגורם שהביא לחורבן הבית השני, למותם של תלמידי רבי עקיבא, ולהחמצת ההזדמנות שנקרתה בפנינו בעבר. להתחזק ב'אהבת חינם', כל אחד בפני עצמו, וכך – כמו טיפה אחר טיפה אחר טיפה נצטרף יחד לגל סוחף של פעילות. וכשנצליח, שוב יזכו הימים בין פסח לשבועות לקבל את אופיים המקורי ולהפוך לימי שמחה.
הערות:
1. התאריך המדויק שבו ניתנה התורה הוא נושא לדיון בתלמוד – שבת, פ"ו עמוד ב:
שנו רבותינו: בשישי בחודש ניתנו עשרת הדברות לישראל. רבי יוסי אומר: בשבעה בו. אמר רבא לדעת כולם בראש חודש באו למדבר סיני - כתוב כאן, "ביום הזה [ראש חודש] באו מדבר סיני" (שמות יט). (חזרה לטקסט)
2. ר' בראשית רבה ס"א, ג'; קהלת רבה י"א; ילקוט שמעוני קהלת תתקפ"ט, למקורות מקבילים. ר' גם תנא דבי אליהו זוטא פ' כ"ב. (חזרה לטקסט)
3. ר' אוצר הגאונים על יבמות ס"ב עמוד ב' והמקורות המצוטטים. הרב עובדיה יוסף, יביע אומר כרך ה' פ' ל"ח. (חזרה לטקסט)
4. ר' ברכי יוסף תצ"ג, י', שם הוא מצטט מספר דעות שהמנהג שלא להתחתן בימים אלה הוא מאוחר ולא מבוסס. (חזרה לטקסט)
5. הר' יחיאל מיכל עפשטיין, ערוך השולחן תצ"ג, א'. הוא מביא גם את החוק ליעקב (תצ"ג, ג') ומזכיר את דעתו של רב יוחנן בן נורי, שהזמן המרבי שנשמה יכולה להישפט לגיהינום הוא כמשך התקופה שבין פסח לשבועות, (משנה, עדיות ב', ט') מה שמראה מעבר לכך על אופי ה"דין" של תקופה זו. (חזרה לטקסט)
6. ערוך השולחן מציין בפירוש שראשית המנהג בימי הגאונים. זה עשוי להסביר גם מדוע פוסקים ספרדים מסוימים מצאו קושי במנהג. (חזרה לטקסט)
7. איגרת רב שרירא גאון, פסקה י"א, הוצאת קעסט ליבוביץ ע"פ הדפוס הראשון. (חזרה לטקסט)
8. התלמוד אומר שהתלמידים מתו מאסכרה, מונח שמתאר חנק. הקישור לבר כוכבא עשוי להסביר ביטוי זה, מכיוון שמתואר שמותו של בר כוכבא התרחש בחניקה על ידי נחש (סמל לעוונותיו) שכרוך על צווארו: תלמוד ירושלמי, תענית ד', ה'; מדרש רבה, איכה ב', ד'.
"מייד גרמו עוונות ונלכדה ביתר, ונהרג בר כוזיבא והביאו את ראשו לאדריאנוס. אמר 'מי הרג את זה?' אמר לו גותי אחד 'אני הרגתי אותו'. אמר, 'לך והבא אותו אלי'. הלך, והביא אותו. ומצאו נחש כרוך על צווארו. אמר לו 'אם לא אלוקיו הרג אותו, מי היה יכול לו?!'"
התלמוד הבבלי מתאר שבר כוכבא נהרג על ידי החכמים עצמם - מסכת סנהדרין צ"ג עמוד ב': "בר כוזיבא מלך שתי שנים וחצי. אמר להם לרבנן, 'אני משיח'. אמרו לו, 'במשיח כתוב שמריח ודן [יכול לדון לפי הריח]. כיוון שראו שלא מריח ודן, הרגו אותו."
סביר מאוד להניח שהכוונה בדברים היא, שמהרגע שהרבנים הסירו את תמיכתם בו, בר כוכבא הובס. המניע לתגובה זאת עשוי לעלות מתוך מקור אחר, שמראה שבר כוכבא לא ידע להבחין בגדולתו של אחד מרבני הדור, כשחשד בו בבגידה והרג אותו. (מדרש איכה ותלמוד ירושלמי מסכת תענית ד', ה'). התלמוד הירושלמי מוסיף שבר כוכבא היה לוחם גדול, והוא אמר "ריבונו של עולם אל תעזור ואל תשחית אותנו" (מתוך הנחה שגם בדרך הטבע הוא ינצח). גם הרמב"ם וגם הראב"ד משקפים בדבריהם שתי מסורות אלה; ר' הלכות מלכים להרמב"ם י"א, ג', שם כפי הנראה מעריך הרמב"ם שהמקורות משלימים זה את זה כפי שתיארתי לעיל, משום שלא סביר שהוא ידחה את התלמוד הבבלי לטובת מסורת אחרת. (חזרה לטקסט)
9. זה עשוי להסביר את המספר המדהים של ה"תלמידים" שנפטרו. היו היסטוריונים שיצרו קשר זה. מצד שני, קיימים מספר מקורות שמדברים על תלמידיו של רבי עקיבא שלא נהגו כראוי.
מעשה בתלמיד אחד מתלמידי רבי עקיבא שחלה. לא נכנסו חכמים לבקרו ונכנס רבי עקיבא לבקרו. ובשביל שכיבדו וריבצו לפניו, חיה [הבריא]. אמר לו – 'רבי, החייתני'. יצא רבי עקיבא ודרש – 'כל מי שאין מבקר חולים, כאילו שופך דמים'.
מנחות ס"ח, עמוד ב'. ישב רבי טרפון ושאל: 'מה [הסיבה לשוני ההלכתי] בין [מה שמוקרב] קודם לעומר ל[מה שמוקרב] קודם שתי הלחם?' 'לא. אם אמרת [שמה שמוקרב] קודם לעומר [פסול], שכן לא הותר מכללו [בכלל] אצל הדיוט [אדם פשוט – בגלל איסור חדש בתבואה], תאמר [תוכל להגיד ש...] קודם לשתי הלחם שהותר מכללו אצל הדיוט?!' שתק רבי טרפון. צהבו פניו של רבי יהודה בן נחמיה [משמחה]. אמר לו רבי עקיבא – 'יהודה, צהבו פניך שהשבת את זקן [חכם]; תמהני אם תאריך ימים'. אמר רבי יהודה ברבי אלעאי – 'אותו הפרק פרס הפסח היה [שבועיים לפני הפסח]. כשעליתי לעצרת שאלתי אחריו – יהודה בן נחמיה, היכן הוא? ואמרו לי – נפטר והלך לו.'
המקור השני הזה מרשים במיוחד משום שהמוות מתרחש בבירור בין פסח לשבועות, ובאופן אירוני נושא השיחה היה העומר! על מנת לקבל את הדברים כפשוטם צריך להניח שהתנהגות זאת הייתה נחלתם של 24,000 תלמידים. מצוי בכל אופן מקור נוסף, שמדבר על 300 תלמידים 'בלבד' שנפטרו. ר' מדרש תנחומא חיי שרה פ' ח', ושו"ת מנחת יצחק כ' ג' פ' ל"ח, שבאופן מפתיע מכניס את המספר 300 לתוך המובאה שלנו מהתלמוד. (חזרה לטקסט)
10. שמו האמיתי של מי שהאמינו שהוא המשיח היה בר כוסבא, ר' בהמשך המאמר, לאחר הכישלון הוא נודע בשם בר כוזיבא, וזה השם שבו מתייחס אליו הרמב"ם בהלכות מלכים י"א, ג'. השם בר כוכבא אינו מופיע בספרות התלמודית. ר' מדרש איכה רבה, בובר. (חזרה לטקסט)
11. מדברי הרמב"ם, בהלכות מלכים י"א ג', נשמע כאילו הדור כולו הסכים עם רבי עקיבא, ודאי הכוונה במלים "וכל חכמי דורו" היא "רוב". אלא אם הדברים באים לעמוד בניגוד להבנה המאוחרת יותר, כאשר המרד התחיל להתפורר. (חזרה לטקסט)
12. זהו השימוש היחיד בביטוי זה בכתבים התורניים. פעם שוחחתי בנוגע לצורת הביטוי הזאת עם הפרופסור דניאל שפרבר, שאמר לי שהביטוי אינו מופיע גם בכתבים יווניים או לטיניים. הרב סולוביצ'יק הציע פעם שהניב מתייחס לצחות הלשון של רבי עקיבא. (חזרה לטקסט)
13. רבי יוחנן בן תורתא דרש דבר נוסף בקשר לקבר, מדרש רבה – שיר השירים ז', ט"ז: "אמר רבי יוחנן בן תורתה – אף על פי שמת, שפתותיו רוחשות עליו בקבר. מה הטעם [לדברים]? [שנאמר בפסוק] 'דובב שפתי ישנים'" (שיר השירים ז', י') (חזרה לטקסט)
14. התלמוד מביא דעה אחת של חכם בשם רבי הלל, שימי המשיח הוחמצו בימי חזקיה, אבל דעה זו נחשבת לכפרנית. ר' סנהדרין צ"ט ע' א'. (חזרה לטקסט)
15. "נוצרים" – שומרים, יכול לשמש משחק מלים (לבני הדת הנוצרית). מובן שלא בקונטקסט המקראי, אלא בשימוש הספציפי של רבי יוחנן בן תורתא. (חזרה לטקסט)
16. דעה זו מופיעה גם ביומא ט' עמוד א', אבל הדיון התלמודי מטשטש את זכות היוצרים של רב יוחנן בן תורתא. קריאה זהירה של מקור זה תוביל לאותה מסקנה. (חזרה לטקסט)
17. ראוי לציין שרבי מנחם מ. שניאורסון, בביאורו לפסקה זאת, מסיק שימות המשיח – ביאת המשיח – יקדמו לעידן תחיית המתים. זה סותר לחלוטין את הייחוס המשיחי לרב עצמו, דעות שעולות על ידי כמה מחסידיו בהתבסס על תורתו! ר' חוקרי הזמנים מאת אלתר הילוביץ, מוסד הרב קוק, כ' 2, לגבי חיבורו של הרבי בהתייחס לפסקה זו. בחב"ד טוענים שהרבי נסוג בו לאחר מכן מפירוש זה. (חזרה לטקסט)
18. כפי שראינו בהערת השוליים הקודמת, אנחנו חייבים להדגיש שיש מספר תקופות המתוארות כחלק מאחרית הימים על פי היהדות. על פי הרמב"ם ימות המשיח הם החלק הראשון. בעוד שתקופה זו אינה דורשת כל שינוי בטבע, התקופות שיבואו אחריה יכללו שינויים בסיסיים ללא כל ספק. לדוגמא, הרמב"ם מאמין בבירור בתחיית המתים, כפי שעולה מכך שהוא קובע בהלכות תשובה, שכפירה בתחיית המתים כמוה ככפירה בעיקר. לכן, אנחנו יכולים להסיק שתחיית המתים היא חלק מתקופה מאוחרת יותר. ר' מאמר המצוין בהערה הקודמת. (חזרה לטקסט)
19. הערה זאת הייתה נשמעת שנונה יותר אילו היה רבי עקיבא למעשה קרח, כפי שעולה לפחות ממקור תלמודי אחד. זאת גם הבנתם של כמה מחכמי ימי הביניים. תלמוד בבלי, בכורות נ"ח עמוד א': "בן עזאי אומר, כל חכמי ישראל דומין עלי כקליפת השום, חוץ מן הקרח הזה". רש"י מזהה את 'הקרח הזה' כרבי עקיבא, וכן מזהה את רבי יהושע בן קרחה כבנו של רבי עקיבא. תוספות ד"ה "חוץ", תוספות בבא בתרא קי"ג ע' א', רשב"ם ותוספות פסחים קי"ב ע' א', מחזור ויטרי פ' תכ"ד. (חזרה לטקסט)
20. ר' פסחים מ"ט עבור דוגמא לגישתו של רבי עקיבא מימיו כעם הארץ. (חזרה לטקסט)
21. התיעוד היחיד הנוסף של דיון בין רבי עקיבא לרבי יוחנן בן תורתא אומר:
"אמרו רבנן – ר' יוחנן בן תורתא פעם אחת בא לפני רבי עקיבא. אמר לו – 'עמוד וקרא בתורה', אמר להם – 'לא עברתי על הפרשה', ושיבחוהו חכמים. [משום שקיים את הכתוב בפסוק] 'הוי אז ראה ויספרה'". מדרש רבה, שמות מ', א'. (חזרה לטקסט)

סמל אישי של המשתמש
בית שביעי
הודעות: 313
הצטרף: ב' יולי 16, 2012 8:04 pm

Re: ל"ג בעומר ובר כוכבא, אגדה ציונית?

הודעהעל ידי בית שביעי » ב' אפריל 29, 2013 6:27 am

שמעתי היום מיהודי ישיש שליט"א, ששאל להחזו"א למה אין עושין יו"ט ליום העצמאות, הלא בעבר היה סכנה גדולה בכל המקומות להיהודים, ועכשיו אפשר לכל היהודים לעלות לארה"ק וכו', ענה לו החזו"א שאכן צריכין להודות להקב"ה ע"ז, אבל אין בכוחנו לעשות יו"ט וירבעם עשה יו"ט... ואפי' פורים הוצרך להסכמה.
אז שאלו הלא ל"ג בעומר, אבל אין עושין שום דבר בתפלה וכו' ואין שום הלכות, אלא המהרי"ל שהילדים יורים בקשת והמקובלים הרחיבו, איי תחנון נו ב"י.

היא שיחתי
הודעות: 3268
הצטרף: ו' דצמבר 17, 2010 1:27 am
מיקום: צפת

Re: ל"ג בעומר ובר כוכבא, אגדה ציונית?

הודעהעל ידי היא שיחתי » ב' אפריל 29, 2013 10:13 pm

נמצא ברשת

שאילתי מה קרה עם 120 אלף התלמידים שחזרו עמו בפעם הראשונה?

האדמו"ר מליובאוויטש, כותב באחד ממכתביו (אגרות קודש חלק ט סוף עמוד סד):

"ביאורו דל"ג בעומר תלוי במלחמת בר כוכבא, הנה זה היפך הש"ס, אף שנמצא בספרי המשכילים".

שאלתי פעם "הונגרי" משכיל בעיר בה אני גר:

ראיתי פעם שתלמידי ר"ע מתו במרד בר כוכבא אך איני זוכר היכן?

הוא ענה לי לי מיד:

במקור לא כשר, כי תיאוריה זו היתה נפצה בין המשכילים.

כששאלתי אותו:

מי היה הרב יהוסף זכריה שטרן אב"ד שאוול?

הוא ענה לי:

גאון עצום שחיבר 40 ספרים.

אמרתי לו:



בא ואראה לך מה שהוא כותב בסוף ספרו "תהלוכת האגדות": שנדפס בסוף חלק ב' של ספרו שו"ת זכר יהוסף, עמ' מ עמ' ב' טור ב:



"וכידוע מהרוגי מלכות בעבור היותם מסבבי הקשר, ואמרם ביבמות ס"ב ע"ב בזה". שנהרגו כ"ד אלף תלמידי ר"ע שלא נהגו כבוד זה בזה, והיינו שלא היו בעצה אחת בתכסיסי מלחמה בקנאתם זה".

אם לא ראית את זה שם אולי ראית זאת בספרו של הרב גורן ב"מועדי ישראל" בעמודים רצ+

היא שיחתי
הודעות: 3268
הצטרף: ו' דצמבר 17, 2010 1:27 am
מיקום: צפת

Re: ל"ג בעומר ובר כוכבא, אגדה ציונית?

הודעהעל ידי היא שיחתי » ב' אפריל 29, 2013 10:16 pm

מרחביה כתב:מפי' עץ יוסף לקהלת רבה:
עץ יוסף.jpg

האם יתכן שמקורו הוא בספר זכר יוסף?

סמל אישי של המשתמש
בית שביעי
הודעות: 313
הצטרף: ב' יולי 16, 2012 8:04 pm

Re: ל"ג בעומר ובר כוכבא, אגדה ציונית?

הודעהעל ידי בית שביעי » ג' אפריל 30, 2013 9:47 pm

היא שיחתי כתב:הנה זה היפך הש"ס

[/quote]
היפך?
היא שיחתי כתב:"וכידוע מהרוגי מלכות בעבור היותם מסבבי הקשר, ואמרם ביבמות ס"ב ע"ב בזה". שנהרגו כ"ד אלף תלמידי ר"ע שלא נהגו כבוד זה בזה, והיינו שלא היו בעצה אחת בתכסיסי מלחמה בקנאתם זה".

[/quote]
לא מצאנום בהספר.

קולמוס הסופר
הודעות: 878
הצטרף: א' נובמבר 24, 2013 7:41 pm

Re: ל"ג בעומר ובר כוכבא, אגדה ציונית?

הודעהעל ידי קולמוס הסופר » ו' אפריל 25, 2014 2:16 am

בית שביעי כתב:
היא שיחתי כתב:בא ואראה לך מה שהוא כותב בסוף ספרו "תהלוכת האגדות": שנדפס בסוף חלק ב' של ספרו שו"ת זכר יהוסף, עמ' מ עמ' ב' טור ב:
"וכידוע מהרוגי מלכות בעבור היותם מסבבי הקשר, ואמרם ביבמות ס"ב ע"ב בזה". שנהרגו כ"ד אלף תלמידי ר"ע שלא נהגו כבוד זה בזה, והיינו שלא היו בעצה אחת בתכסיסי מלחמה בקנאתם זה".

לא מצאנום בהספר.

בס"ד
זכר יהוסף מאמר תהלוכות האגדות 78.JPG
זכר יהוסף מאמר תהלוכות האגדות 78.JPG (65.06 KiB) נצפה 3212 פעמים

יין המשמח
הודעות: 434
הצטרף: ה' מרץ 29, 2012 9:19 pm

Re: ל"ג בעומר ובר כוכבא, אגדה ציונית?

הודעהעל ידי יין המשמח » ש' אפריל 26, 2014 12:41 am

ראשית כל יש לציין, שאף שחוקרי המאמרים נראה שרצו לכוון לאמת, מ"מ, יש להם הנחה בסיסית שמותם של תלמידי רבי עקיבא קשור עם מרד בר כוכבא,
אך כאשר יוצאים מנקודת הנחה בסיסית שהמקור המדוייק ביותר הוא התלמוד הבבלי!!! הנחה זו לא כל כך מסתדרת, וכדלקמן:
הגמרא בסנהדרין צז, ב אומרת: "ומלכות בן כוזיבא שתי שנים".
ע"פ המסופר בכמה מקומות, הצלחתו של בן כוזיבא היתה מהירה ביותר וה"מלוכה" שלו החלה בתחילת מרידתו.
בית המקדש השני חרב בשנת ג'תתכ"ח, דיכוי המרד והריגת רבי עקיבא היו בשנת ג'תת"פ (ראה סדר הדורות).
וכעת ע"פ הנחות פשוטות אלו, שיואיל נא מישהו להסביר לי מתי רבי עקיבא הלך (באמצע המרד) כאשר היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך (רמב"ם הל' מלכים יא, ג)?

***
ובהקשר לציון ל"ג בעומר כיום הילולת רשב"י,
אף שאין אני יודע מהו הסיפור המדויק של הגירסאות בפע"ח שהובאו לעיל, אך זאת יודע אני:
שצדיקים אמיתים שרוח הקודש התנוססה בהם הודיעו כי אכן ביום זה נסתלק,
שכל החוקרים ישמרו את מחקריהם עבור ... ואנו נמשיך במנהג ישראל שתורה הוא, וד"ל.

קולמוס הסופר
הודעות: 878
הצטרף: א' נובמבר 24, 2013 7:41 pm

Re: ל"ג בעומר ובר כוכבא, אגדה ציונית?

הודעהעל ידי קולמוס הסופר » ש' אפריל 26, 2014 8:38 pm

יין המשמח כתב:ראשית כל יש לציין, שאף שחוקרי המאמרים נראה שרצו לכוון לאמת, מ"מ, יש להם הנחה בסיסית שמותם של תלמידי רבי עקיבא קשור עם מרד בר כוכבא,
אך כאשר יוצאים מנקודת הנחה בסיסית שהמקור המדוייק ביותר הוא התלמוד הבבלי!!! הנחה זו לא כל כך מסתדרת, וכדלקמן:
הגמרא בסנהדרין צז, ב אומרת: "ומלכות בן כוזיבא שתי שנים".
ע"פ המסופר בכמה מקומות, הצלחתו של בן כוזיבא היתה מהירה ביותר וה"מלוכה" שלו החלה בתחילת מרידתו.
בית המקדש השני חרב בשנת ג'תתכ"ח, דיכוי המרד והריגת רבי עקיבא היו בשנת ג'תת"פ (ראה סדר הדורות).
וכעת ע"פ הנחות פשוטות אלו, שיואיל נא מישהו להסביר לי מתי רבי עקיבא הלך (באמצע המרד) כאשר היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך (רמב"ם הל' מלכים יא, ג)?

בס"ד
איני מכיר החשבונות, אבל הגאון הנורא ר' יהוסף שטרן ז"ל מזכיר את הגמ' של מלכות שני השנים וגם מסכים שנהרגו במרד הנ"ל.
יין המשמח כתב:ובהקשר לציון ל"ג בעומר כיום הילולת רשב"י,
אף שאין אני יודע מהו הסיפור המדויק של הגירסאות בפע"ח שהובאו לעיל, אך זאת יודע אני:
שצדיקים אמיתים שרוח הקודש התנוססה בהם הודיעו כי אכן ביום זה נסתלק,
שכל החוקרים ישמרו את מחקריהם עבור ... ואנו נמשיך במנהג ישראל שתורה הוא, וד"ל.

לפי הנאמר למעלה זו טענה של גדולי ישראל:
כבר החיד"א בספרו 'מראית העין' הכיר בטעות זו וכך הוא כותב: "יש מי שכתב דפטירת רשב"י בל"ג בעומר וכן כתב בספר 'פרי עץ חיים', אך כבר נודע דבנוסחאות האר"י היה ערבוב והנוסחה האמיתית היא נוסחת ספר 'שמונה שערים'... והיא שמחת רשב"י ולא בא בפיו לומר שהוא פטירת רשב"י". דברים דומים מופיעים גם בספר 'בן איש חי'.

מה שנכון נכון
הודעות: 7271
הצטרף: ד' ינואר 29, 2014 10:37 am

Re: ל"ג בעומר ובר כוכבא, אגדה ציונית?

הודעהעל ידי מה שנכון נכון » ש' אפריל 26, 2014 9:28 pm

קולמוס הסופר כתב:.
יין המשמח כתב:ובהקשר לציון ל"ג בעומר כיום הילולת רשב"י,
אף שאין אני יודע מהו הסיפור המדויק של הגירסאות בפע"ח שהובאו לעיל, אך זאת יודע אני:
שצדיקים אמיתים שרוח הקודש התנוססה בהם הודיעו כי אכן ביום זה נסתלק,
שכל החוקרים ישמרו את מחקריהם עבור ... ואנו נמשיך במנהג ישראל שתורה הוא, וד"ל.

לפי הנאמר למעלה זו טענה של גדולי ישראל:
כבר החיד"א בספרו 'מראית העין' הכיר בטעות זו וכך הוא כותב: "יש מי שכתב דפטירת רשב"י בל"ג בעומר וכן כתב בספר 'פרי עץ חיים', אך כבר נודע דבנוסחאות האר"י היה ערבוב והנוסחה האמיתית היא נוסחת ספר 'שמונה שערים'... והיא שמחת רשב"י ולא בא בפיו לומר שהוא פטירת רשב"י". דברים דומים מופיעים גם בספר 'בן איש חי'.

יעוין עוד בקבצים שהועלו באשכול זה.
viewtopic.php?f=7&t=17837

יעקב כהן
הודעות: 549
הצטרף: ו' מרץ 22, 2013 4:31 pm

Re: ל"ג בעומר ובר כוכבא, אגדה ציונית?

הודעהעל ידי יעקב כהן » א' מאי 22, 2016 10:15 pm

ראית היום את הדברים דלהלן ואשמח לדעת את המקור למה שכתוב במודגש
תַּלְמִידֵי ר' עֲקִיבָא שֶׁנִּפְטְרוּ בִּתְקוּפָה זוֹ יֵשׁׁ הַמְצַיְּנִים שֶׁמֵּתוּ כְּתוֹצָאָה מִמֶּרֶד בַּר־כּוֹכְבָא שֶׁהתִרְחַשֵׁ 62 שָׁנָה לְאַחַר חֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הַשֵּׁנִי, וְאַף בַּמְּגִלּוֹת שֶׁהִתְגַּלּוּ מִלּוֹחֲמֵי הַמֶּרֶד עוֹלֶה, כִּי יוֹם הַשְּׁמוֹנָה עָשָׂר בְּאִיָּר, הוּא הַיּוֹם הַשְּׁלֹשִׁים וּשְׁלֹשָׁה לִסְפִירַת הָעמֶֹר, הָיָה יוֹם נִצָּחוֹן גָּדוֹל שֶׁל מַחֲנֶה בַּר־כּוֹכְבָא כְּנֶגֶד הַצָּבָא הָרוֹמִי, וּמֵאָז נִקְבַּע אוֹתוֹ יוֹם לְיוֹם שִׂמְחָה לְזֵכֶר אוֹתוֹ נִצָּחוֹן.
(לא עברתי כרגע על האשכול)

עקביה
הודעות: 1432
הצטרף: ד' אוקטובר 07, 2015 11:19 pm

Re: ל"ג בעומר ובר כוכבא, אגדה ציונית?

הודעהעל ידי עקביה » ב' מאי 23, 2016 12:45 am

יעקב כהן כתב:ראית היום את הדברים דלהלן ואשמח לדעת את המקור למה שכתוב במודגש
תַּלְמִידֵי ר' עֲקִיבָא שֶׁנִּפְטְרוּ בִּתְקוּפָה זוֹ יֵשׁׁ הַמְצַיְּנִים שֶׁמֵּתוּ כְּתוֹצָאָה מִמֶּרֶד בַּר־כּוֹכְבָא שֶׁהתִרְחַשֵׁ 62 שָׁנָה לְאַחַר חֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הַשֵּׁנִי, וְאַף בַּמְּגִלּוֹת שֶׁהִתְגַּלּוּ מִלּוֹחֲמֵי הַמֶּרֶד עוֹלֶה, כִּי יוֹם הַשְּׁמוֹנָה עָשָׂר בְּאִיָּר, הוּא הַיּוֹם הַשְּׁלֹשִׁים וּשְׁלֹשָׁה לִסְפִירַת הָעמֶֹר, הָיָה יוֹם נִצָּחוֹן גָּדוֹל שֶׁל מַחֲנֶה בַּר־כּוֹכְבָא כְּנֶגֶד הַצָּבָא הָרוֹמִי, וּמֵאָז נִקְבַּע אוֹתוֹ יוֹם לְיוֹם שִׂמְחָה לְזֵכֶר אוֹתוֹ נִצָּחוֹן.
(לא עברתי כרגע על האשכול)

חוששני שאין לכך מקור וחצי מקור. ובכלל, איזה טעם יש לתקן יום שמחה עבור ניצחון ארעי במהלך מרד שהסתיים בשואה? האיזכור היחיד שיש, בהקשר ללוח השנה, למרד בר-כוכבא, הוא ט' באב, שחורבן ביתר הוא אחד מחמשה דברים שאירעו בו.

בכלל אני תמיה, כיצד ניתן לומר שתלמידי ר"ע נהרגו במלחמה בזמן שהגמ' (יבמות סב:) אומרת שמתו באסכרה.

יש המנסים להיתלות באיגרת רב שרירא גאון, אבל שם נאמר:
איגרת רב שרירא גאון כיצד נכתבה המשנה
והעמיד ר' עקיבא תלמידים הרבה והוה שמדא על התלמידים של ר' עקיבא, והות סמכא דישראל על התלמידים שניים של ר' עקיבא, דאמור רבנן שנים עשר אלף תלמידים היו לו לר' עקיבא מגבת ועד אנטיפטרס וכלם מתו מפסח ועד עצרת והיה העולם שמם והולך וכו'.
אין צריך לומר שאין אומרים על חיילים הנהרגים במלחמה שהיה עליהם שמד. שמד זו בד"כ גזירה, ובהקשר שלנו זו יכולה להיות גזירת שמים, דהיינו שמתו במגפה.

מצאתי משהו שכתבתי בתגובה למישהו שהפנה אותי פעם לעיין במאמרו של ליכט, המובא לעיל באשכול זה:
עיינתי.
קשה לומר שהתרשמתי לטובה...
הרושם הוא שהמחבר והחוקרים שהוא מצטט אלו אנשים שדברי הגמרא קלים בעיניהם, וללא כל צורך הם מוציאים מפשוטם דברים שאין כל מניעה לקבל כפשוטם.
את דברי רב שרירא גאון ידעתי גם ידעתי. אין כל הכרח בדבריו שלא כגמ'. פשוט, למגיפה או לגזירת שמים הוא קורא 'שמדא'.
כבר עמד על כך בעל דורות הראשונים (ח"ד עמ' שפב) המביא מקורות תנכיים למילה זו ומסביר גם מדוע כך כתב רב שרירא גאון.

ועוד מצאתי אצלי כתוב:
תרגום דברי רש"ג לעברית הם: 'והייתה גזירה על תלמידי ר"ע' או 'והייתה כלייה על תלמידי ר"ע'. 'גזירה' ע"פ המשמעות המקובלת בחז"ל למילה 'שמד', או 'כלייה' כמו 'ונשמדתי אני וביתי' (בראשית לד ד), 'להשמיד להרוג ולאבד' (אסתר ז ד). כך או כך אין זה מתאים עם התיאוריה שנהרגו במלחמה. אין אומרים על חיילים הנופלים במלחמה שהיה עליהם שמד. כוונת רש"ג במילה 'שמדא' היא או לגזירת שמים או לכלייה, אבל אין כל סיבה להניח שהוא חולק על כך שמתו באסכרה.

ש. ספראי
הודעות: 552
הצטרף: ב' יולי 06, 2015 12:21 am

Re: ל"ג בעומר ובר כוכבא, אגדה ציונית?

הודעהעל ידי ש. ספראי » ד' מאי 25, 2016 12:34 am

גם הגאון מהרי"א הענקין זצ"ל מחבר בין פטירת כ"ד אלף תלמידי ר"ע למלחמת בר כוכבא.

דבריו בענין הודפסו לפני מספר שנים בסוף ספר חידו"ת 'מדרש אליהו' ח"ב, עמוד תקפ"ח,

עורך ההערות שם כתב לעיין בספר דורות הראשונים ח"א כרך ה' פל"א ופל"ז.

אני מעתיק בזאת קטע ממאמר של הרב בצלאל לנדוי, במחניים, בענין זה:


השתתפותו של ר' עקיבא במלחמה
הרמב"ם בהלכות מלכים (פרק י"א ה"ג), עוסק בהלכות המלך המשיח, שיבוא במהרה בימינו להושיע את ישראל מכל צריהם, ומדגיש:
"ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים, ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו, אין הדבר כך שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח, ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח".
נושאי כליו של הרמב"ם עוסקים בבירור המקור לדברי הרמב"ם. בעל "מגדול עוז" מציין את המדרש איכה רבה, אולם הרדב"ז מסתפק בציון "כל זה מבואר מן הכתובים בדברי רז"ל במדרשים ואגדות - דברים מקובלים מפי סופרים ומפי ספרים", מאידך מעיר רבי יוסף קארו בעל "כסף משנה" על דברי הרמב"ם: "מה שכתב שרבי עקיבא היה נושא כליו צריך עיון היכא מייתי לה".

פרשה זו, השתתפותו של רבי עקיבא במלחמת בר כוכבא, נידונה ע"י מרבית החוקרים. המשכילים שכתבו את תולדות ישראל, רואים את רבי עקיבא כאחד ממנהיגי המרד בצדו של בר כוכבא. הראשון שבהם הוא א. ה. וויס בספרו "דור דור ודורשיו" הטוען כי:
"מיד לאחר חורבן הבית השני, החלה התסיסה נגד הרומאים ובראשם עמד עקיבא בן יוסף - הוא עקיבא הנודע ע"י מסעותיו, אשר נסע לכל מקומות מושבות היהודים, הקרובים והרחוקים, והלהיב את הרגשות הלאומיים בקרב בני עמו המפוזרים, למען יהיו נכונים למרידה כללית, ואף הוא עקיבא אשר החיש המרידה בעתה".
בעוד שווייס רואה את רבי עקיבא כ"ראש המורדים" מימי נעוריו, בא ז' פראנקל ב"דרכי המשנה" שלו (ע' 120) וטוען כי היה זה לעת זקנותו, כי:
"רוח ה' החלה לפעמו גם בעת זקנותו, ועוררתוהו להוביל רגליו למרחוק, למדינות אשר שם בני ישראל יושבים, לכרכי הים, לגנזק, לגליא ולאפריקה, לערביא, להביא ידם בברית נגד הכובש הרומאי ולהחזיק ידי בר כוכבא".
בעקבות המשכילים הלכו גם כותבי התולדות. גרץ טוען בספרו "דברי ימי ישראל" כי:
"ר' עקיבא עשה מעשיו להכין את המרידה בפעולות ומעשים נוצחים, ותכלית זה עשה מסעות גדולות ויעבור בהמדינות על נהר פרת, בבל, ובאזיען הקטנה, ולזפירין אשר במדינת קיליקיא, ואל קסריה, העיר הראשה בקאפוקיא בפריניא וגלטיא, ונכונה מאד ההשערה כי נסיעות ר' עקיבא היתה לעורר את היהודים שם למרוד בממשלת רומא ולכונן ממשלה יהודית".
אין כל פלא שדובנוב הולך בעקבות גרץ, ואף הוא קובע ש"רבי עקיבא וחבריו היו המעוררים והמעודדים, ובר כוכבא וגבוריו היו המוציאים לפועל" "והלכו למלחמה בלי מורא ופוחד", ואם "רבי עקיבא הלך לאסיה הקטנה ולבבל ולשאר ארצות, ודאי בענין הכנת המרד". ("דברי הימים לעם ישראל" כרך שלישי ע' 28) אולם גם סופרים חרדים העתיקו מהם, ור"ז יעבץ כותב ב"תולדות ישראל" שלו (חלק ששי ע' 103) כי:
"רבי עקיבא שינה את דעתו מדעת רבותינו, וינשא את נפשו לפרוק את עול רומי מעל עמו ביד חזקה, וקרוב הדבר כי שם את פניו לתת לב אחד לכל בני ישראל, יושבי הארצות הקרובות והרחוקות, ועל כן היה הולך למסעיו אל קצוי ארץ, בכל מקום אשר נפוצו שם בני ישראל - ויבוא אל בני ישראל, היושבים צפופים בארץ בבל, הדבקים בתורתם בכל לבם ומלאים חיל ועוז להשליך את נפשם על עמם".
אין בידינו כל רמז על השתתפותם או עזרתם של יהודי בבל למרד בר כוכבא, ועל כן מפקפק יעבץ, אם אמנם "נטה אחריו לבב כל בני הגולה להשתתף עמו בזרוע כוחם, בדבר התקומה על רומי", אך גם הוא נוטה לחשוב כי הם השתתפו בכספים:
"אך קרוב הוא מאד כי כולם הרימו את תרומת כספם, ויאספו הון עתק מאד אשר הפקידו בידו ואשר הביאו אל ארץ מולדתו".
אולם רי"א הלוי בא וטוען בספרו הנ"ל (פרק מ') כי כל ההנחה על השתתפותו של רבי עקיבא במרד - אינה נכונה. המקומות אשר עבר שם רבי עקיבא הם לדעתו "במקומות שונים ובענינים שונים ובזמנים שונים, וכולם גם דבר אין להם עם המרידה", ורבי עקיבא כאחד "מגדולי חכמי הדור ההוא, נהג לבקר את אחיו, לראות את שלומם ולסדר את עניניהם".

לאחר שהוא מאריך בהוכחותיו הוא קובע אפוא כי "דבר לא היה לו לר' עקיבא עם המרידה". בתקופה מסויימת, טעה רבי עקיבא ונטה לראות בו את המשיח, ועל תקופה זו מספר הרמב"ם (בהלכות מלכים פרק י"א הלכה ג') על רבי עקיבא
"שהיה נושא כליו של בן כוזיבא המלך, והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח, ודימה הוא וכל חכמי דורו, שהוא המלך המשיח עד שנהרג בעוונות, וכיון שנהרג נודע להם שאינו"
אולם יותר משנה שלמה לפני מצור ביתר, כבר
"ראה רבי עקיבא את העתיד, והודיע לכל ישראל כי אין ה' בקרבם, והיא לא תצלח, ועתידה פורענות גדולה לבוא".
עמדתו הנמרצת של הלוי לא נתקבלה בשעתו, אך לאחרונה נקבלה גם על דעת הסופרים וכותבי התולדות. ואחד החוקרים המובהקים, ג' אלון, קובע כבר בספרו הנ"ל (ע' 92): "וודאי הדין עם הלוי, המרחיק מן המסעות האלו של רבי עקיבא תכלית מדינית-צבאית, ומסתבר שהן (-המסעות) קדמו אף למלחמת טריינוס".

ואם אנו עומדים בפרשה זו יש ענין רב בחילוקי הדעות בין הפוסקים האחרונים, בדבר יחסו של רבי עקיבא לבר כוכבא. בעמדו על המחלוקת שבין הרמב"ם והראב"ד בהלכות מלכים (פרק י"א ה"ג) בדבר הסימנים הנדרשים מהמלך המשיח מציין הרדב"ז (רבי דוד בן זמרא) כי "אין ספק שהיה מחלוקת בין החכמים, מקצתם לא האמינו שהוא משיח, כגון ר' יוחנן בן תורתא, שאמר לו לרבי עקיבא: "יעלו עשבים בלחייך ועדיין ]בן [דוד לא בא", וקצתם האמינו ורבי עקיבא בכללם. לדעת הרדב"ז "לא חזר בו רבי עקיבא מדעתו, ורק לאחר שנהרג אז נתברר לכל שלא היה משיח".

אף אותה הנחה המהלכת בקרב החוקרים כי ישנו קשר בין כ"ד אלף תלמידים שהיו לו לרבי עקיבא וכולם מתו בפרק אחד (יבמות ס"ב א), ובין המרד של בר כוכבא הוכחה כבלתי מבוססת. גרץ, למשל, טוען כי:
"כולם היו אנשי לב המקנאים קנאת פלאים, ובלב כולם להטה אש התשוקה לעמוד בשורה ראשונה במערכות ישראל, ביום קומם לשבור מוטות עול ברזל אשר שמו עליהם הרומאים, ואת לבם קנה רבי עקיבא ראשונה, לעמוד בקשרי מלחמת חובה בעד עם ה', המנשא את נפשו לצאת לחופשי מעול זרים".
דעה זו אומצה גם ע"י חוקרים דתיים רבים שניסו לראות קשר בין מרד בר כוכבא ובין ל"ג בעומר, אולם כל הניחושים הללו נדחים בדבריו של ג' אלון (שם ע' 43) הקובע ש"מיתתם של תלמידים אלו אירעה לפני מלחמת בר-כוכבא".

עקביה
הודעות: 1432
הצטרף: ד' אוקטובר 07, 2015 11:19 pm

Re: ל"ג בעומר ובר כוכבא, אגדה ציונית?

הודעהעל ידי עקביה » ד' מאי 25, 2016 1:43 am

הכותב מתייחס לדבריו של גדליה אלון כאל ממצא ארכיאולוגי שהתגלה לאחרונה, אשר עם גילויו הוא קובע מסמרות בנושא שהתלבטו בו דורות של חוקרים שלא זכו לאורו. משעשע.

בסה"כ תחום זה הוא עיר פרוצה אין חומה והחוקרים, הרוצים ליטול את השם, באים, זה בא בכדו וזה בא בחביתו, ונוטלים.

אין הכרעה בשאלות אלה זולתי דברי הרמב"ן בהקדמתו למלחמותיו על הכרעה בסוגיות הש"ס, ונוסף על כך, האמונים על אמונת חכמים, יכולים לשכון בטח (ובד"כ גם בדד) על סמך דברי חז"ל. כאשר חז"ל אמרו כי לר"ע היו 24,000 תלמידים, אף שזהו מספר מופלג, אין סיבה להוציא דברים אלה מפשטם (ולומר, כדברי החוקרים, שאלה חיילים שהצטרפו למרד מכוחה של תמיכתו של ר"ע), ואף כאשר אמרו שתלמידים אלה מתו באסכרה, אין סיבה להוציא דבריהם מפשטם.

סמל אישי של המשתמש
אוצר החכמה
מנהל האתר
הודעות: 13274
הצטרף: ב' מאי 03, 2010 5:49 pm

Re: ל"ג בעומר ובר כוכבא, אגדה ציונית?

הודעהעל ידי אוצר החכמה » ד' מאי 25, 2016 7:25 am

צדקו דבריך!

עט סופר
הודעות: 584
הצטרף: א' פברואר 27, 2011 9:22 am

Re: ל"ג בעומר ובר כוכבא, אגדה ציונית?

הודעהעל ידי עט סופר » ד' מאי 25, 2016 10:12 am

אוסיף רק נקודה אחת בקשר לרעש בי"ח באייר
פשוט שאם כתוב שצמו משום מיתת יהושע בן נון והרעש שהיה בו, היינו כיון שלא נספד כהלכה והיה רעש, לתיקון הדבר צמו והספידוהו כל שנה ושנה ביום פטירתו. לתלות רעש שהיה או שלא היה בי"ח אייר קרוב לאלפים שנה אח"כ, זה יותר ממגוחך.
זה ברור שאם הקיסר ציוה להקים את בית המקדש להוכיח שהנצרות שקר, הבישוף הולך לתאר אותות ומופתים כיצד משמים מנעו זאת בכוחות על טבעיים, מי שיודע מה פירושו בישוף נוצרי בשנים אלו, מבין שהכתבה היתה מוכנה הרבה לפני שהמציאות קרתה. ולכן כיון שהמקור היחיד של הרעש הוא בדבריו של הבישוף, אין שום סיבה בעולם לחשוש שמא יש בזה חשש אמת.

אנא עבדא
הודעות: 268
הצטרף: ד' אפריל 29, 2015 5:02 pm

Re: ל"ג בעומר ובר כוכבא, אגדה ציונית?

הודעהעל ידי אנא עבדא » ב' מאי 30, 2016 4:53 pm

יעויין כאן
http://ladaat.info/showgil.aspx?par=20160528&gil=179
בעמוד האחרון

גימפעל
הודעות: 2096
הצטרף: ש' דצמבר 11, 2010 10:35 pm

Re: ל"ג בעומר ובר כוכבא, אגדה ציונית?

הודעהעל ידי גימפעל » ב' מאי 30, 2016 7:01 pm

האם להדלקת המדורות יש קשר לבר כוכבא?

אם נשאל ילדים ישראלים ברחוב, מה אירע בל"ג בעומר? חלק נכבד מהם ישיבו: "משהו בקשר למרד בר כוכבא". וכשנשאל מהו עניינן של המדורות שמבעירים בו ביום הם יסבירו בידענות, כי זהו זכר לנוהג הקדום ששימש בעת המרד להעברת ידיעות ע"י השאת משואות.

וכיצד כל זה מתקשר לעובדה שמדי שנה בשנה עולים מאות אלפי איש לקבר רשב"י במירון? על זה אינם מסוגלים לענות ואין להם שמץ של מושג. כי אכן... אין כל קשר!...
המתואר לעיל משקף מציאות עגומה של סילוף ההיסטורי', של ערטולו של ל"ג בעומר ממשמעותו הרוחנית האמתית והפיכתו ל"חג" לאומי, ציוני וחילוני (למרבה הצער יש בתי ספר דתיים וגם חרדיים שבהם מעבירים לילדים את את המסר המוטעה הזה.

לי ידוע על בי"ס חב"די אחד לפחות שכך מלמדים בו) מרד בר כוכבא אכן התרחש בתקופתם של רבי עקיבא ורבי שמעון בר יוחאי, ברם פרט לחפיפות של אותו דור (ולא של אותו יום. מרד אחר שארע בסוף ימי הבית השני (בשנת ג' אלפים תתכ"ה, בימי נציבותו של הנציב הרומאי האחרון פלורוס) אכן פרץ ביום י"ח באייר הוא ל"ג בעומר, אמנם הוא ארע כמה דורות לפני בר כוכבא ואין לו שום קשר אליו (ראה אודותיו - מלחמות היהודים ב, פרק טו ואילך. ומי יודע, אולי מי שלא הי' נאה להם להנציח דמויות רוחניות כרבי עקיבא ורבי שמעון בר יוחאי, שיבשו וחברו במיוחד את שני המרדים, כדי להפוך יום זה לסמל של עצמאות וגבורת לחימה), אין למרד הנ"ל שום קשר עם ל"ג בעומר.

ומה טעם אומרים שהדלקת המדורות קשורה עם מרד בר כוכבא? - הדבר נובע מהשקפת עולם מסוימת, מבית מדרש מסוים. ומהי השקפת העולם שהולידה את הדבר הזה? זוהי השקפת העולם הציונית. שכן הציונות טוענת: ככל הגוים בית ישראל - עם ישראל צריך להיות כמו האנגלים והצרפתים ושאר אומות העולם ה"מתוקנות", שהן נהיות לעם ע"י (הסממנים הלאומיים, שהבולטים שבהם הם) המדינה והשפה (ולא ע"י התורה). נקים לעצמנו, איפוא, מדינה, ונכניס איזו שפה לפיות העם הזה (הלא היא העברית) וע"י כך נהי' לעם.

בזמן ששלטו הבריטים בא"י קמו המחתרות שהניפו את נס המרד כנגד השלטון הבריטי והם חרטו על דגלם את הסיסמא "לגרש את השלטון הזר מארצנו", ואותו הדבר הי' (לדעתם) בזמן בר כוכבא, שהניף את נס המרד נגד הרומאים מטעמי ציונות ולאומיות.

אולם האמת היא לא מיני' ולא מקצתי', בר כוכבא לא הי' ציוני ר"ל אלא הי' צדיק גדול, שצדקותו היתה באופן כזה שרבי עקיבא, שהי' רבו של רשב"י כידוע והוא גם מקור כל התורה שבע"פ שלנו (כפי שקבעו חז"ל במסכת סנהדרין פו, א), הי' יכול לומר עליו שהוא המלך המשיח. והוא לא רק אמר עליו (אמירה בעלמא), אלא הוא גם עשה מעשה והי' נושא כליו (יש להעיר ולהוסיף שנשיאת הכלים היתה מיוחדת לרבי עקיבא, אמנם ההשקפה שבר כוכבא (בן כוזיבא) הוא המלך המשיח היתה משותפת לכל חכמי הדור. ראה רמב"ם פי"א מהלכות מלכים ה"ג: רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך, והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח, עד וכו'. וראה רדב"ז שם), כלומר התבטל אליו. שערו בנפשכם את משמעות הדבר, רבי עקיבא גדול הדור שכל התורה שבע"פ שבידינו בנוי' עליו, התבטל כליל לפני בר כוכבא וראה זכות לעצמו לשרת אותו!

וברור הדבר שרבי עקיבא לא הי' מכופף את קומתו הרוחנית ומתבטל לפני איזה גנרל צבאי, או פוליטיקאי או ציוני ר"ל. אלא ברור שבר כוכבא הי' אישיות רוחנית (לצד היותו גבור חיל), ושבמרד שלו היתה כוונה רוחנית. ומהי הכונה הרוחנית שהיתה לו? כנראה הי' זה הצו האלוקי הנצחי של "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

הרי הרומאים החריבו את בית המקדש כמה עשרות שנים מקודם, ובר כוכבא יצא למלחמה נגדם כי העריך שהוא יוכל לנצח את הרומאים ולקיים אחת מהמצוות הכי יסודיות וחשובות בתורה לבנות את בית המקדש מחדש. וא"כ כיצד זה תולים בו בוקי סריקי לומר שמלחמתו ברומאים היתה מטעמים ציוניים ר"ל?!

ואכן ליהודי שכתב ספר עממי על הלכות ומנהגים במעגל השנה, ובנוגע לל"ג בעומר כתב כנ"ל, שזהו תלוי במלחמת בר כוכבא, (ושלח לרבי את ספרו להגהה קודם ההדפסה), כתב הרבי על זה (באגרותקדש ח"ט ע' סד): ביאורו דל"ג בעומר שזהו תלוי במלחמת בר כוכבא וכו' הנה זהו היפך הש"ס, אף שנמצא בספרי המשכילים.

מה שנזכרו כאן ספרי המשכילים (ולא הציונים, אף שהוא רעיון ציוני במהותו), אולי הוא בגלל שמחבר הספר הי' בעצמו ציוני (דתי), כפי שמתקבל הרושם מהמשך דבריו שם, ורבינו לא רצה לפגוע ברגשותיו (לומר שזהו רעיון ציוני ולפיכך אינו נכון), לכן העדיף לכנות את מי שכתבו כן: ספרי המשכילים.

הראשון, הידוע לע"ע, שקישר בין ל"ג בעומר למרד בר כוכבא הוא זאב יעבץ במאמרו משנת תרמ"ח (שנשלח לבארון רוטשילד) "על דבר החינוך לילדי האיכרים בארץ ישראל", ונדפס ב"הארץ" שבהוצאתו, חוברת ב, ירושלים תרנ"א. (והוא זה שגם המליץ, באותו מאמר, להפוך את ט"ו בשבט ל"חג האילנות" במסגרת לימודי הטבע. ועוד המלצות כיו"ב) - ראה בספר יודע העתים (בהוצאת מוסד הרב קוק, תשס"ו) ע' 27. ולאחר מכן התפשט הרעיון גם בין המשכילים והציונים בחו"ל, ראה לדוגמא אנציקלופדי' של גלויות, כרך ג (טרנופול), ע' 123 (משנת 1904). ועוד.


נלקח מכאן: http://col.org.il/%D7%97%D7%93%D7%A9%D7%95%D7%AA_%D7%97%D7%91%D7%93_%D7%94%D7%90%D7%9D_%D7%9C%D7%94%D7%93%D7%9C%D7%A7%D7%AA_%D7%94%D7%9E%D7%93%D7%95%D7%A8%D7%95%D7%AA_%D7%99%D7%A9_%D7%A7%D7%A9%D7%A8_%D7%9C%D7%91%D7%A8_%D7%9B%D7%95%D7%9B%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8_97183.html

עקביה
הודעות: 1432
הצטרף: ד' אוקטובר 07, 2015 11:19 pm

Re: ל"ג בעומר ובר כוכבא, אגדה ציונית?

הודעהעל ידי עקביה » ב' מאי 30, 2016 11:26 pm

ההתנגדות הראויה לציונות מסמאת לעיתים את עיניהם של מתנגדיה.
אמת שאין לל"ג בעומר קשר לבר כוכבא, אבל לטעון שכל המרד לא בא אלא מכוחו של הציווי 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' זו בפשטות טעות גמורה.

כאשר מלך עמון דורש לקבל בחזרה את השטח שכבשו ישראל מידי סיחון יוצא יפתח למלחמה על כך, וזה בסדר גמור. כך שאול מול מלך עמון, וכך דוד מול... וכו' וכו'.

הציווי מכוחו הם יצאו למלחמה, הוא הציווי לכבוש את א"י, אותו מונה הרמב"ן כמצות עשה (שכחת העשין ד). אף בן כוזיבא, בתמיכת ר"ע, יצא למלחמה על מנת לכבוש את א"י מיד הרומאים ולכונן בא"י ממלכה יהודית. מי שהציונות בת מאה השנים האחרונות יוצרת אצלו בעיה עם הצדק והמצוה שיש בכך, יש לו בעיה, אבל אל נא יתלה בוקי סריקי בר"ע.

אחר שמפני חטאינו גלינו מארצינו ונתרחקנו מעל אדמתינו, אין אנחנו יכולים לעשות חובותינו ולכבוש את ארצינו ולכונן בה ממלכה יהודית כדת של תורה, אבל ר"ע, שהיו לו סיבות לחשוב שהגיע הזמן לעורר את האהבה, וכבר חפץ הדוד להשיב אליו את רעיתו, סבר שבן כוזיבא הוא המשיח ותמך במלחמתו.

איש ימיני
הודעות: 90
הצטרף: א' אפריל 10, 2016 12:40 am

Re: ל"ג בעומר ובר כוכבא, אגדה ציונית?

הודעהעל ידי איש ימיני » ב' מאי 30, 2016 11:35 pm

לאחד שאמר לי את התאוריה שתלמידי רבי עקיבא מתו במרד אמרתי כך: הרי אם הדבר נכון, יוצא שחז"ל הסתירו זאת מאתנו מהסיבה של שמירה על כבודם של תלמידי ר' עקיבא.ממ"נ או שהם לא מתו במרד כפשט חז"ל. או שחז"ל ראו בדבר קלון/עניין שראוי להסתירו כך או כך אין לנו לפאר את תלמידי ר' עקיבא בכך...

משולש
הודעות: 3213
הצטרף: ה' יוני 06, 2013 2:54 pm

Re: ל"ג בעומר ובר כוכבא, אגדה ציונית?

הודעהעל ידי משולש » ג' מאי 31, 2016 12:22 am

עקביה כתב:ההתנגדות הראויה לציונות מסמאת לעיתים את עיניהם של מתנגדיה.
אמת שאין לל"ג בעומר קשר לבר כוכבא, אבל לטעון שכל המרד לא בא אלא מכוחו של הציווי 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' זו בפשטות טעות גמורה.

כאשר מלך עמון דורש לקבל בחזרה את השטח שכבשו ישראל מידי סיחון יוצא יפתח למלחמה על כך, וזה בסדר גמור. כך שאול מול מלך עמון, וכך דוד מול... וכו' וכו'.

הציווי מכוחו הם יצאו למלחמה, הוא הציווי לכבוש את א"י, אותו מונה הרמב"ן כמצות עשה (שכחת העשין ד). אף בן כוזיבא, בתמיכת ר"ע, יצא למלחמה על מנת לכבוש את א"י מיד הרומאים ולכונן בא"י ממלכה יהודית. מי שהציונות בת מאה השנים האחרונות יוצרת אצלו בעיה עם הצדק והמצוה שיש בכך, יש לו בעיה, אבל אל נא יתלה בוקי סריקי בר"ע.

אחר שמפני חטאינו גלינו מארצינו ונתרחקנו מעל אדמתינו, אין אנחנו יכולים לעשות חובותינו ולכבוש את ארצינו ולכונן בה ממלכה יהודית כדת של תורה, אבל ר"ע, שהיו לו סיבות לחשוב שהגיע הזמן לעורר את האהבה, וכבר חפץ הדוד להשיב אליו את רעיתו, סבר שבן כוזיבא הוא המשיח ותמך במלחמתו.

הגיגים נחמדים רק חסרים מקורות.

בפשטות ר"ע תמך בבר כוזיבא בגלל שראה בו משיח, ומשיח זה בוודאי לא מצד הציווי לכבוש את הארץ. ראה ברמב"ם שהגדיר כמה תפקידים למשיח, וכיבוש הארץ לא אחד מהם.

כנראה שהציונות מסמאת יותר.

עקביה
הודעות: 1432
הצטרף: ד' אוקטובר 07, 2015 11:19 pm

Re: ל"ג בעומר ובר כוכבא, אגדה ציונית?

הודעהעל ידי עקביה » ג' מאי 31, 2016 1:16 am

מקורות? כתבתי דברים פשוטים.

כמובן שר"ע תמך בגלל שראה בב"כ משיח, אבל איך הכל התחיל? ר"ע ראה בו משיח אחר שכבר היה מלך או קרוב לזה, אבל מה הניע את ב"כ עצמו להתחיל למרוד ברומאים?

הרמב"ם (מלכים פרק יא) פותח כך: המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה.
מה זה אם לא בראש ובראשונה כיבוש הארץ?

אין כל ספק שהציונות היא סמיון עיניים גדול מאד.

א. חיים
הודעות: 525
הצטרף: ו' מרץ 11, 2016 4:53 am

Re: ל"ג בעומר ובר כוכבא, אגדה ציונית?

הודעהעל ידי א. חיים » ג' מאי 31, 2016 1:35 am

אני לא מבין את ההבדל כביכול בין קימום ממלכה בארץ ע"י מלך המשיח בב"א, לבנין בית המקדש. הרי זה דבר אחד. ראה ברמב"ם רפי"א מהל' מלכים: "המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד לישנה הממשלה הראשונה ובונה מקדש ומקבץ נדחי ישראל" וכו'. וברור שרבי עקיבא ציפה לכל זה. ואיני מבין למה אתה חותר ?

עקביה
הודעות: 1432
הצטרף: ד' אוקטובר 07, 2015 11:19 pm

Re: ל"ג בעומר ובר כוכבא, אגדה ציונית?

הודעהעל ידי עקביה » ג' מאי 31, 2016 1:47 am

אמת שר"ע ציפה לכל זה.

אני חותר לאפוקי מהקטע הבא, מתוך המאמר שהביא גימפעל
וברור הדבר שרבי עקיבא לא הי' מכופף את קומתו הרוחנית ומתבטל לפני איזה גנרל צבאי, או פוליטיקאי או ציוני ר"ל. אלא ברור שבר כוכבא הי' אישיות רוחנית (לצד היותו גבור חיל), ושבמרד שלו היתה כוונה רוחנית. ומהי הכונה הרוחנית שהיתה לו? כנראה הי' זה הצו האלוקי הנצחי של "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

הרי הרומאים החריבו את בית המקדש כמה עשרות שנים מקודם, ובר כוכבא יצא למלחמה נגדם כי העריך שהוא יוכל לנצח את הרומאים ולקיים אחת מהמצוות הכי יסודיות וחשובות בתורה לבנות את בית המקדש מחדש. וא"כ כיצד זה תולים בו בוקי סריקי לומר שמלחמתו ברומאים היתה מטעמים ציוניים ר"ל?!

מדברי הכותב נראה שכיבוש הארץ הוא טעם ציוני ר"ל, ועל כן צריך לומר שהמטרה היא ביהמ"ק. אין לך בוקי סריקי יותר מזה.

גימפעל
הודעות: 2096
הצטרף: ש' דצמבר 11, 2010 10:35 pm

Re: ל"ג בעומר ובר כוכבא, אגדה ציונית?

הודעהעל ידי גימפעל » ג' מאי 31, 2016 7:39 am

עקביה כתב:אמת שר"ע ציפה לכל זה.

אני חותר לאפוקי מהקטע הבא, מתוך המאמר שהביא גימפעל
וברור הדבר שרבי עקיבא לא הי' מכופף את קומתו הרוחנית ומתבטל לפני איזה גנרל צבאי, או פוליטיקאי או ציוני ר"ל. אלא ברור שבר כוכבא הי' אישיות רוחנית (לצד היותו גבור חיל), ושבמרד שלו היתה כוונה רוחנית. ומהי הכונה הרוחנית שהיתה לו? כנראה הי' זה הצו האלוקי הנצחי של "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

הרי הרומאים החריבו את בית המקדש כמה עשרות שנים מקודם, ובר כוכבא יצא למלחמה נגדם כי העריך שהוא יוכל לנצח את הרומאים ולקיים אחת מהמצוות הכי יסודיות וחשובות בתורה לבנות את בית המקדש מחדש. וא"כ כיצד זה תולים בו בוקי סריקי לומר שמלחמתו ברומאים היתה מטעמים ציוניים ר"ל?!

מדברי הכותב נראה שכיבוש הארץ הוא טעם ציוני ר"ל, ועל כן צריך לומר שהמטרה היא ביהמ"ק. אין לך בוקי סריקי יותר מזה.

הכותב ממנו הבאתי את דבריו, רחוק מאוד משנאה עוורת לציונות (הוא חסיד חב"ד).

אפרקסתא דעניא
הודעות: 2022
הצטרף: ש' אוקטובר 23, 2010 8:36 pm

Re: ל"ג בעומר ובר כוכבא, אגדה ציונית?

הודעהעל ידי אפרקסתא דעניא » ג' מאי 31, 2016 2:35 pm

מקובל במחקר שהמרד פרץ בגלל שתי סיבות: גזירת אדריאנוס על איסור המילה, ובניית עיר אלילית בשם איליה קפיטולינה על חורבות ירושלים. על הר הבית היה אמור להיבנות "מקדש" לאל היווני זאוס.

סמל אישי של המשתמש
ירח מלא
הודעות: 152
הצטרף: א' אפריל 27, 2014 12:00 pm

Re: ל"ג בעומר ובר כוכבא, אגדה ציונית?

הודעהעל ידי ירח מלא » ג' מאי 31, 2016 2:43 pm

בשיעורו של הרב מאיר מאזוז לפני שבועיים הסכים עם הטענה המקשרת בין מרד בר כוכבא למות תמידי ר"ע על פי הנוסח באגרת רש"ג. (אין בדבר כמובן הבעת עמדה אישית שלי).

יעקב כהן
הודעות: 549
הצטרף: ו' מרץ 22, 2013 4:31 pm

Re: ל"ג בעומר ובר כוכבא, אגדה ציונית?

הודעהעל ידי יעקב כהן » ג' מאי 31, 2016 2:47 pm

ירח מלא כתב:בשיעורו של הרב מאיר מאזוז לפני שבועיים הסכים עם הטענה המקשרת בין מרד בר כוכבא למות תמידי ר"ע על פי הנוסח באגרת רש"ג. (אין בדבר כמובן הבעת עמדה אישית שלי).

http://www.ykr.org.il//Graphics/Storage/3204.pdf#page=4

לעומקו של דבר
הודעות: 3528
הצטרף: ב' ינואר 11, 2016 1:46 pm

Re: ל"ג בעומר ובר כוכבא, אגדה ציונית?

הודעהעל ידי לעומקו של דבר » ג' מאי 31, 2016 5:12 pm

יעקב כהן כתב:
ירח מלא כתב:בשיעורו של הרב מאיר מאזוז לפני שבועיים הסכים עם הטענה המקשרת בין מרד בר כוכבא למות תמידי ר"ע על פי הנוסח באגרת רש"ג. (אין בדבר כמובן הבעת עמדה אישית שלי).

http://www.ykr.org.il//Graphics/Storage/3204.pdf#page=4

טיעון ממש משונה.
מהא שלא מצינו שחז"ל עשו תעניות, (ואולי גם בספרי ההיסטוריא לא מצינו וכאן זה כבר ממש קשה), על כרחין שזה היה במלחמה. ובמלחמה, כזה וכזה תאכל החרב.
נו, אז למה אנחנו כן נוהגים זכר לאבלות אף על פי שכזאת וכזאת תאכל החרב?

הקיצור, בגלל חוקרים לעקם דברי חז"ל ומסורת ישראל.

אפרקסתא דעניא
הודעות: 2022
הצטרף: ש' אוקטובר 23, 2010 8:36 pm

Re: ל"ג בעומר ובר כוכבא, אגדה ציונית?

הודעהעל ידי אפרקסתא דעניא » ג' מאי 31, 2016 8:36 pm

גם מש"כ שם שהגמרא נכתבה תחת מלכות פרס ולכן לא רצו לכתוב שתלמידי ר"ע נהרגו במלחמה הוא תמוה מאוד.

א. הגמרא נכתבה 300 שנים אחרי המאורע המדובר. ומה אכפת לפרסיים מה נכתב שם?

ב. נכתבו שם דברים חמורים רבים נגד הפרסים (מקודשים לגהנום) ללא חשש. ורק מזה חששו?

ג. גם אם היה נכתב תחת הרומאים, זה בשבילם דבר חיובי, שיחששו מלהתעסק עמם, ומהכ"ת שזו סיבה להעלים ולטשטש?


וכל דבריו שם בהמשך תמוהים מאוד, במח"כ.

שכתב שלא כתבו שטריינוס הרג את יהודי אלכסנדריה, ותלו זאת באלכסנדר, כי מלכות יוון כבר ירדה אז מגדולתה.

וכי עניין את הביזנטים הנוצרים שיכתבו שטריינוס הרג יהודים?

וכי זה הפריע לפרסים מתקופת רבינא ורב אשי?


ובסעיף כז בהמשך התעלה על עצמו וכתב שטויות שאין ראוי לצטטן

בברכה המשולשת
הודעות: 8160
הצטרף: ג' ינואר 24, 2012 9:00 am

Re: ל"ג בעומר ובר כוכבא, אגדה ציונית?

הודעהעל ידי בברכה המשולשת » ג' מאי 31, 2016 9:34 pm

הערת אגב (ללא כל הבעת דעה לגופו של עניין): הביזנטים ימש"ו ראו את עצמם כממשיכי הרומאים ימש"ו לכל דבר

אפרקסתא דעניא
הודעות: 2022
הצטרף: ש' אוקטובר 23, 2010 8:36 pm

Re: ל"ג בעומר ובר כוכבא, אגדה ציונית?

הודעהעל ידי אפרקסתא דעניא » ג' מאי 31, 2016 10:03 pm

כשם שהתייחסו אליהם ככופרים ועובדי אלילים, כך מסתמא לא חסו על כבודם של אי אילו קיסרים.

מה שכן, טריינוס הרשע ודאי היה נכבד בעיניהם עקב רציחותיו את היהודים. לפיכך אילו נכנסו אחה"צ לסדר בקיאות ולמדו בפרק החליל את המעשה בבית הכנסת של אלכסנדריה, לא היו רציחותיו של טריינוס אות קלון בעיניהם, אלא להיפך, לאסוננו.

שמש
הודעות: 422
הצטרף: ג' דצמבר 01, 2015 9:19 pm

Re: ל"ג בעומר ובר כוכבא, אגדה ציונית?

הודעהעל ידי שמש » ד' יוני 01, 2016 5:30 pm

לעומקו של דבר כתב:
יעקב כהן כתב:
ירח מלא כתב:בשיעורו של הרב מאיר מאזוז לפני שבועיים הסכים עם הטענה המקשרת בין מרד בר כוכבא למות תמידי ר"ע על פי הנוסח באגרת רש"ג. (אין בדבר כמובן הבעת עמדה אישית שלי).

http://www.ykr.org.il//Graphics/Storage/3204.pdf#page=4

טיעון ממש משונה.
מהא שלא מצינו שחז"ל עשו תעניות, (ואולי גם בספרי ההיסטוריא לא מצינו וכאן זה כבר ממש קשה), על כרחין שזה היה במלחמה. ובמלחמה, כזה וכזה תאכל החרב.
נו, אז למה אנחנו כן נוהגים זכר לאבלות אף על פי שכזאת וכזאת תאכל החרב?
אולי בגלל שהאבלות הונהגה מאות שנים לאחר האירועים כידוע לכל (וכידוע שהרמב"ם לא הזכירה) ונתייסדה בעיקר בעקבות אירועים שקרו אז והוצמדו להמסורת בדבר מיתת תלמידי ר' עקיבא בתקופה זו של השנה?
.


חזור אל “בין פסח לעצרת - ספיה"ע, ל"ג בעומר, שבועות”

מי מחובר

משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 2 אורחים