הודעהעל ידי דרומי » א' אפריל 23, 2017 9:47 pm
בשו"ע הרב סי' תצ (ס"ב): "ביו"ט שני של פסח קורין בפרשת מועדות שבתורת כהנים, דהיינו בפרשת אמור 'שור או כשב וגו'' עד סוף פסוק 'וידבר משה וגו''".
ובהמשך הסימן (ס"ט) מבאר הטעם לזה שקוראים פרשה זו ביו"ט שני דוקא (ולא בא' מימי חול המועד, כפי שהי' מתאים יותר מצד סדר הפרשיות בתורה): "... שביום ב' שהוא יום טוב יש לקרות פרשה הכוללת כל המועדים וימים טובים, וגם הוזכר בה יום חמשה עשר בפירוש מה שאין כן בפרשות הקודמות לה"; ולהעיר, שהל' קריאת התורה דחג הסוכות בשוע"ר לא הגיעו לידינו, אבל מובן מתוך דבריו כאן שזהו גם הטעם שקוראים פרשה זו בשני ימים טובים הראשונים דחג הסוכות.
[ובחצע"ג מוסיף טעם השייך דוקא לט"ז ניסן דוקא, ב' דחג הפסח: "וגם הוזכר בה הקרבת העומר שהיה קרב בו, ומטעם זה קורין בו פרשה זו ביום זה אף בארץ ישראל"; ואמנם, ביום ב' דחג הסוכות בא"י אין קוראים פרשת "שור או כשב"].
וכן מפורש בדברי הפר"ח כאן (ס"ה), שהוא לכאורה מקור דברי אדה"ז, וז"ל: "טעם סדר זה דביום ראשון קורין ענינו של יום, וביום שני קורין פרשה הכולל כל המועדות, וכן בב' ימים של סוכות קורין אותם".
אמנם לכאורה צ"ע, דאם ביום "שהוא יום טוב יש לקרות פרשה הכוללת כל המועדים וימים טובים" – למה לא מצינו כן גם בחג השבועות?
דבשלמא ביום א' דחג השבועות קוראים מענינו של יום – סיפור מתן תורה שבפ' יתרו; אבל ביום ב' דחג השבועות לכאורה היו צריכים לקרוא בפרשה זו!
והנה בדבר זה האריך הפרי חדש (סתצ"ד ס"א), עיי"ש, והעולה מדבריו הוא ש"ביום שני של שבועות אין הכי נמי דהוו מצו לקרות 'שור או כשב' במקום 'כל הבכור', שבכל אחת משתיהם יש ענינו של יום, אלא שבחרו העולם בפרשת 'כל הבכור'". והיינו, שאין טעם מבורר להעדפה זו.
ואולי יש להעיר בזה ע"ד החסידות, דהנה מבואר בזה שהקריאה מתחילה ב"שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו גו'" – דלכאורה מה זה שייך לענין החג?
ומבואר (ראה מאור עינים עה"פ), שענין זה ד"והיה שבעת ימים תחת אמו" שייך לשבעת ימי החג, אשר הם הם ה"שבעת ימים" שבהם נמצאים "תחת אמו" – בהמקיפים דבינה וכו'.
ומעתה מובן שיש הבדל לענין זה בין חג השבועות לפסח וסוכות – שהרי חג השבועות הוא יום אחד בלבד ואינו שייך להא ד"שבעת ימים תחת אמו", ואולי גם מטעם זה לא קוראים בו קריאה זו (אף שאין זה יישוב מספיק, דהא סו"ס היו יכולים בחג השבועות לקרוא את כל הקריאה דהמועדות - מלבד פסוקים אלו ד"שור או כשב גו'").
ואולי יש לומר בזה דבר חדש בדרך אפשר, ובהקדים:
הנה מההבדלים הבולטים בין פ' "שור או כשב" לבין פ' "כל הבכור" הוא – שבפ' "כל הבכור" נזכרים רק ג' הרגלים: חג הפסח, חג השבועות וחג הסוכות, ותו לא. ואפילו שמיני עצרת אינו נזכר שם להדיא, ואדרבה: פשטות הלשון שם לענין חג הסוכות היא "שבעת ימים תחוג לה' אלקיך" – ולא נזכר היום השמיני; משא"כ בפ' "שור או כשב" שנזכרו גם (שבת,) ראש השנה ויום הכפורים, וגם שמע"צ נזכר במפורש.
ומעתה אולי יתכן שזה א' הטעמים לזה שבחג השבועות מעדיפים את הקריאה ד"כל הבכור" ולא קוראים "שור או כשב", כי הענין דיוהכ"פ (ושמע"צ) הוא כמו "סתירה" להיו"ט דחג השבועות, וממילא משתדלים שלא להזכירו בשבועות, וכדלקמן.
והענין בזה:
בחג השבועות הלוחות ניתנו באופן של מתנה לבני ישראל מלמעלה, משא"כ בשמע"צ שבו גומרים את התורה, היינו שבמשך השנה למדו בנ"י את התורה מתוך עבודה ויגיעה ועכשיו מסיימים.
וכיון ששמחה שלימה בקבלת איזה דבר היא רק כאשר אינו "נהמא דכיסופא", לכן בחגה"ש מכיון שזה בא במתנה, בלי עבודה ויגיעה, אין השמחה שלימה – ודוקא בשמע"צ השמחה שלימה, שאז גומרים את התורה הנלמדת, היינו התורה הנקנית ע"י עבודה ויגיעה.
ומעתה נמצא, שהמציאות דיוהכ"פ ושמע"צ היא כביכול ממעטת בהשמחה דחג השבועות:
אם לא היה מציאות זו דנתינת הלוחות השניות, השמחה בלימוד התורה מתוך עבודה ויגיעה – והיה אפשר ללמוד תורה רק באופן של מתנה מלמעלה, כענינו של חג השבועות – אז אין מה ש"ימעט" בשמחת קבלת התורה בחג השבועות;
ודוקא משום שקיימת מציאות זו דנתינת הלוחות השניות, השמחה בלימוד התורה מתוך עבודה ויגיעה – הרי שהשמחה דחג השבועות, שהיא בקבלת התורה מלמעלה, מעורבת בכעין צער וכו'.
וא"כ מובן לכאורה שכאשר נמצאים בחג השבועות ושמחים בשמחת קבלת התורה – אינו מתאים להזכיר ביום זה את יום הכפורים ושמיני עצרת שמציאותם היא כמו "סתירה" לשמחת חג השבועות וגורמת כביכול ל"מיעוט" בהשמחה כו'; ולכן קוראים אז דוקא פ' "כל הבכור", ששם לא נזכרו כלל יוהכ"פ ושמע"צ (אלא רק חג הסוכות, והרי חג הסוכות בפשטות הוא זכר לענני הכבוד שהיו כבר ביציאת מצרים, ורק מטעם "צדדי" כביכול החג הוא בתשרי ולא בניסן כו'. ואכ"מ).