פורום אוצר החכמה

מצ"ב מהגראי"ל שטינמן שליט"א, בגליון האחרון

והוא יסוד שמוכח כבר מתרוה"ד, שספירת יום אע"פ שאינה ספירה מ"מ לא פוגם ב"תמימות" [וא"צ להגיע לחשבון הידוע של "ספק ספיקא"]

בנודע ביהודה סימן כז שהובא כמקור מבואר בהיפך.
וז"ל ואין לומר איך יספור אח"כ בברכה ואכתי מספק ברכה לבטלה לא נפיק שהרי אם הדין שהיה פטור בשעת אנינות לגמרי ואפילו רשות אינו בידו והיינו לדעת הפוסקים שאונן אינו רשאי לקיים המצות וא"כ מה שספר בו בלילה לא עלה לו כלל וכאילו לא ספר... מ"מ נלע"ד כיון שאף על אותו לילה לא בריר לן אם הוא פטור וגם בזה אם הוא פטור אם רשאי להחמיר נחלקו הפוסקים א"כ בודאי לא הפסיד הברכה בשאר הימים, וכמו שכתב הב"י בסי' תפ"ט בשם תה"ד שאם ספק לו אם דילג יום אחד יברך בשאר הימים, אלמא משום ספיקא דיום א' לא הפסיד בשאר הימים. עכ"ל.

וכן משמע מהסברות שהזכירו רוב האחרונים בענין קטן שהגדיל באמצע ימי הספירה. [בהר צבי ח"ב סו"ס עה כתב באמת להתיר לו לברך מטעם זה].

תרומת הדשן סימן לז
שאלה: אם ספק לאחד, אם ספר לילה אחת או לאו, האיך יעשה מכאן ואילך, יספור בברכה או לאו?
תשובה: יראה דיספור בברכה מכאן והלאה, ולא מבעיא אם נזכר ספיקתו ביום ההוא, שאז ודאי צריך לספור ביום בלא ברכה, מתוך הספק, ושוב יספור בשאר הלילות בברכה. והכי נהגינן אפילו בודאי שכח בלילה לספור, וסופר ביום בלא ברכה, סופר שוב בברכה, דמיקרי שפיר תמימות, הואיל ולא דילג יום אחד לגמרי, אלא אפילו אם לא נזכר הספק עד לילה השנייה, אעפ"כ סופר בברכה מתוך הספק, ואף על גב דבודאי שכח יום אחד כו', נהגינן כבה"ג וכו'

וראה עוד בלקט יושר מהד' חדשה עמ' ריז הערה 11

ונראה שנידוננו תלוי בהבנת דברי הבה"ג, האם גזיה"כ של "תמימות", או גילוי שספירת כל הימים הם מצוה אחת, ודוק.

בשו"ע ובמ"ב מבואר שבספק ספר יום אחד - יספור בברכה משום ספק ספיקא!

הוא במ"ב ס"ק לח ובשעה"צ סי' תפט ס"ק מה.
הבעיה היא שלאו כו"ע ס"ל היתר ס"ס בסב"ל--
וגם בגלל זה עדיף להגיע לגבי ספירת יום לסברת תרוה"ד, שלא נפיק מידי תמימות, אמנם לגבי ספק ספירה לא מועיל לנו

בענין הקושיא הנפלאה של הגר"ח קמיל זצ"ל ותשובת יבלחט"א הגראי"ל שליט"א האחרונה, לכאורה היה מקום לבאר החילוק קצת באופ"א, דהנה זה ברור שגם אם ע"י מכלל לאו אתה שומע הן זה נחשב שאמר להדיא הן, אין הכוונה שאנו שומעים כאן דיבור של הן, אלא שבגוונא דלא בעינן דיבור דווקא אלא בתורת גילוי לכוונתו, דבלא"ה דברים שבלב אינם דברים, אזי כוונתו מתגלה באופן מושלם גם באמצעות 'מכלל לאו', אבל בספיה"ע בעי דווקא ספירה בפה, וזה בודאי ליכא בכה"ג, שאין כאן ספירה של היום הזה, ועי' בפר"ח כאן דמשמע מדבריו דספירה ודאי לא מהניא בהרהור, ולא תליא בפלוגתא דהרהור אי הוי כדיבור. וכן נראה בדברי הגרע"א בתשובותיו קמא סי' מד – מו.

בשבועה אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן אע"פ שיש בה דין דבור [ולא רק לאפוקי מדברים שבלב].

התירוץ שמובא בגליון "דבעינן ספירה מבוררת ולא ע"פ חשבון" אינו מובן דהוא נגד הנפסק במ"ב ס"ק לט דביום לט מהני אם אמר ארבעים חסר אחד.

ובעיקר הקושיא י"ל דמדמשנה לומר כן מוכח שמכוין שלא לצאת באמירתו.