ברכה על ספירה מוטעית <הצעת פשט בדברי המחבר המוקשים>
פורסם: ב' מאי 12, 2014 12:17 am
בשו"ע סי' תפט סעיף ו
יעויין במשנה ברורה דהאחרונים תמהו על דין זה, דבשלמא ברישא שסיים בה' והוא ה' ניחא דיצא שהרי סיפר כדין אף על גב דבשעת ברכתו סבור שהוא ד' לאו כלום הוא שהרי אף בלא בירך כלל יצא, אבל בסיפא מאי מהני לן שבשעת ברכה ידע איזה יום הוא הלא עכ"פ בפיו סיפר יום שאינו. והסכימו דבזה צריך לספור מחדש ולברך דברכתו ראשונה היתה לבטלה כיון שסיים אחריה יום אחר אם לא שנזכר תוך כדי דיבור לספירתו שאז חוזר וסופר כדין והברכה עולה לו.
אמנם צ"ב בפסקו של מרן המחבר שכתב להדיא שאינו חוזר ומברך. ועי' בביאור הלכה כאן, וז"ל,
ובאמת דברי הט"ז והדין החדש שהוליד מדברי המחבר מפליאים ביותר, דבאופן שסופר הספירה כראוי, מהיכי תיתי שתעכב ידיעת הספירה הנכונה בשעת הברכה, ומה שייכות הברכה לספירה המסוימת של אותו היום בדווקא שאחר שנחייבו לברך שנית.
וביותר, היאך יתכן אחר שכבר יצא יד"ח הספירה [אף בלא שמברך לפני הספירה כלל], שיברך שוב על ספירה שאינו מחויב בה. [ועי' שער הציון ס"ק מא שהביא דין האחרונים (מאמר מרדכי וחק יוסף, וכן משמע מהגר"ז), דלא כט"ז הנ"ל, והוסיף 'עיין במאמר מרדכי וחק יוסף דהברכה אינו קאי על היום אלא הודאה לה' על עצם המצוה, וכיון שתוך כדי דיבור נזכר וסיים כהוגן שפיר דמי', ולפלא שלא הביאו הטענה השנית דאלימא טובא].
והעירוני לבאר דברי המחבר על מכונם בלי גמגום בס"ד, דמש"כ המחבר 'אינו חוזר ומברך' גם באופן דמיירי בסיפא "שהם ד' ופתח אדעתא דלימא ארבעה, וטעה וסיים בה'", היינו שאינו חוזר ומברך בשנית, כאשר בא עתה לספור בשנית את המנין האמיתי שהוא ארבעה, דלא נימא שכיון שסיים את הברכה וספר בטעות חמשה נתקלקלה הברכה ויברך שנית ויספור, אלא סופר לאלתר ארבעה, אבל בודאי לא נתכוין המחבר לאפוקי שלא יספור כלל.
ובאמת חידוש גדול השמיענו המחבר, דהנה בדברי הפוסקים שהביא המשנ"ב ('מגן אברהם ודרך החיים והגר"ז וחק יוסף ושאר אחרונים'. שעה"צ) איתא, 'והסכימו דבזה צריך לספור מחדש ולברך דברכתו ראשונה היתה לבטלה כיון שסיים אחריה יום אחר אם לא שנזכר תוך כדי דיבור לספירתו שאז חוזר וסופר כדין והברכה עולה לו, ע"כ. והנה כפי שנראה בלשון המשנ"ב אנו דנים שיעור תוך כדי דיבור מעת ספירתו המוטעית ולא מעת הברכה, ואף שמעת הברכה כבר יש יותר מכדי דיבור – כל הספירה המוטעית, וכבר עמד ע"ז בפמ"ג להקשות על המג"א.
ובדעת המג"א נראה לומר, שהספירה המוטעית אינה נחשבת להפסק כלפי הברכה, כיון שהיה עסוק בקיום מצות הספירה, ואף שבאמת אמירת הספירה בטעות אין בה צורך כ"כ, מ"מ כיון שזה מענין הברכה שהרי מצד הברכה היא עולה על גם ספירה שאינה מכוונת, וכנ"ל בדברי האחרונים דלא כט"ז, ודוק.
ועכ"פ הא מיהת יש ליישב דסבר המחבר כמג"א, והשמיענו שאינו חוזר ומברך על ספירתו, ובאו דבריו דבר דבור על אופניו.
אם פתח ואמר בא"י אמ"ה אדעתא דלימא היום ד', שהוא סבור שהם ד', ונזכר וסיים בה', והם ה'; או איפכא, שהם ד' ופתח אדעתא דלימא ארבעה, וטעה וסיים בה', אינו חוזר ומברך.
יעויין במשנה ברורה דהאחרונים תמהו על דין זה, דבשלמא ברישא שסיים בה' והוא ה' ניחא דיצא שהרי סיפר כדין אף על גב דבשעת ברכתו סבור שהוא ד' לאו כלום הוא שהרי אף בלא בירך כלל יצא, אבל בסיפא מאי מהני לן שבשעת ברכה ידע איזה יום הוא הלא עכ"פ בפיו סיפר יום שאינו. והסכימו דבזה צריך לספור מחדש ולברך דברכתו ראשונה היתה לבטלה כיון שסיים אחריה יום אחר אם לא שנזכר תוך כדי דיבור לספירתו שאז חוזר וסופר כדין והברכה עולה לו.
אמנם צ"ב בפסקו של מרן המחבר שכתב להדיא שאינו חוזר ומברך. ועי' בביאור הלכה כאן, וז"ל,
הנה הט"ז תירץ דאין כונת המחבר וסיים על הספירה גופא אלא על הברכה ור"ל שבתחלת הברכה כשאמר ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם חישב אדעתא שיספור אח"כ ד' ורק בעת סיום הברכה נדמה לו שהיום הוא יום חמישי לעומר וסיים גמר הברכה אדעתא לספור ה' לעומר אינו חוזר ומברך דבזה אזלינן בתר פתיחה ובדין הראשון שצייר המחבר הוא נמי בכהאי גוונא ושם הטעם דאזלינן בתר חתימה ומשום דהוא מלתא דרבנן אזלינן בתרוייהו לקולא ואינו חוזר ומברך, ודין זה העתיקו האחרונים להלכה (עיין בדה"ח וא"ר). אך הט"ז הוליד מזה דין חדש דהיכא דהפתיחה והחתימה היה אדעתא לספור יום ה' ואחר שגמר הברכה נודע לו שהיום יום ד' חוזר ומברך, ובדין זה לא הסכימו עמו כמה אחרונים עיין במ"ב ובשעה"צ.
ובאמת דברי הט"ז והדין החדש שהוליד מדברי המחבר מפליאים ביותר, דבאופן שסופר הספירה כראוי, מהיכי תיתי שתעכב ידיעת הספירה הנכונה בשעת הברכה, ומה שייכות הברכה לספירה המסוימת של אותו היום בדווקא שאחר שנחייבו לברך שנית.
וביותר, היאך יתכן אחר שכבר יצא יד"ח הספירה [אף בלא שמברך לפני הספירה כלל], שיברך שוב על ספירה שאינו מחויב בה. [ועי' שער הציון ס"ק מא שהביא דין האחרונים (מאמר מרדכי וחק יוסף, וכן משמע מהגר"ז), דלא כט"ז הנ"ל, והוסיף 'עיין במאמר מרדכי וחק יוסף דהברכה אינו קאי על היום אלא הודאה לה' על עצם המצוה, וכיון שתוך כדי דיבור נזכר וסיים כהוגן שפיר דמי', ולפלא שלא הביאו הטענה השנית דאלימא טובא].
והעירוני לבאר דברי המחבר על מכונם בלי גמגום בס"ד, דמש"כ המחבר 'אינו חוזר ומברך' גם באופן דמיירי בסיפא "שהם ד' ופתח אדעתא דלימא ארבעה, וטעה וסיים בה'", היינו שאינו חוזר ומברך בשנית, כאשר בא עתה לספור בשנית את המנין האמיתי שהוא ארבעה, דלא נימא שכיון שסיים את הברכה וספר בטעות חמשה נתקלקלה הברכה ויברך שנית ויספור, אלא סופר לאלתר ארבעה, אבל בודאי לא נתכוין המחבר לאפוקי שלא יספור כלל.
ובאמת חידוש גדול השמיענו המחבר, דהנה בדברי הפוסקים שהביא המשנ"ב ('מגן אברהם ודרך החיים והגר"ז וחק יוסף ושאר אחרונים'. שעה"צ) איתא, 'והסכימו דבזה צריך לספור מחדש ולברך דברכתו ראשונה היתה לבטלה כיון שסיים אחריה יום אחר אם לא שנזכר תוך כדי דיבור לספירתו שאז חוזר וסופר כדין והברכה עולה לו, ע"כ. והנה כפי שנראה בלשון המשנ"ב אנו דנים שיעור תוך כדי דיבור מעת ספירתו המוטעית ולא מעת הברכה, ואף שמעת הברכה כבר יש יותר מכדי דיבור – כל הספירה המוטעית, וכבר עמד ע"ז בפמ"ג להקשות על המג"א.
ובדעת המג"א נראה לומר, שהספירה המוטעית אינה נחשבת להפסק כלפי הברכה, כיון שהיה עסוק בקיום מצות הספירה, ואף שבאמת אמירת הספירה בטעות אין בה צורך כ"כ, מ"מ כיון שזה מענין הברכה שהרי מצד הברכה היא עולה על גם ספירה שאינה מכוונת, וכנ"ל בדברי האחרונים דלא כט"ז, ודוק.
ועכ"פ הא מיהת יש ליישב דסבר המחבר כמג"א, והשמיענו שאינו חוזר ומברך על ספירתו, ובאו דבריו דבר דבור על אופניו.