החג הנה(ע)דר !
אחד מול שישים וחמישה .
כמה סימנים בשו"ע על פסח ? וכמה על שבועות ?
אז נקדים שיש בשו"ע הלכות פסח, ר"ה, סוכות, חנוכה ופורים - אבל אין כותרת הלכות שבועות.
כי לפסח יש 65 סימנים . ולשבועות סימן אחד בלבד שגם הוא נספח כסימן אחרון להלכות פסח, ושמו "סדר תפילת חג השבועות".
דהיינו זה מה שנשאר באורח חיים - שכן שאר הדברים הם רק במקדש.
ומה נמצא ברמבם ? אין, אין הלכות לשבועות , איננו באהבה בזמנים בזרעים בקרבנות , והיכן
נמצאנו בעבודה/ תמידין ,ח: מוסף שבועות ושתי הלחם.
וללמדנו בא - שהמיוחד בחג זה הם הקרבנות והמנחות שבמקדש השונים משאר הימים, אבל אין בחג דבר מיוחד
כמו מצות , שופר, 4 מינים.
ב.
בספר המצוות לרמבם יש יש ארבע מצוות השייכות לשבועות ,
1. בסה"מ מצות ל"ת שכד-האזהרה שהזהרנו מלעשות מלאכה ביום עצרת, הוא אמרו: "כל מלאכת עבדה לא תעשו" (ויקרא כג, כא). כלול בהלכות שביתת יו"ט בתוך שאר החגים.
2. מ"ע קסא - הציווי שנצטווינו לשבות ביום העצרת, הוא אמרו: "וקראתם היום הזה מקרא-קדש" (ויקרא כג, כא). כלול כנל.
3. בסה"מ מצוות עשה מה - הציווי שנצטווינו להקריב קורבן מוסף גם ביום חמשים מיום הקרבת העומר שהוא יום ט"ז בניסן, מוסף עצרת והוא הנזכר בספר "במדבר סיני". והוא אמרו: "וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' וגו' והקרבתם עולה לריח ניחוח" (במדבר כח, כו-כז).
ובהלכות תמידין ומוספין פ"ח :א ביום חמישים מספירת העומר הוא חג השבועות, והוא יום עצרת. וביום זה מקריבין מוסף כמו מוסף ראש חודש: שני פרים ואיל ושבעה כבשים, כולם עולות; ושעיר, חטאת. ואלו הן הקרבנות האמורות בחומש הפקודים, והן מוסף היום.
4. בסה"מ ועוד מצות עשה הציווי שנצטווינו להביא שתי לחם חמץ למקדש, עם הקורבנות הכתובים שהם באים בגלל הלחם ביום עצרת הקבוע, ולהקריב הקורבנות כמו שפרש הכתוב בויקרא, ואוכלים הכהנים שתי הלחם אחר הנפתן עם כבשי שלמים. והוא אמרו יתעלה: "ממושבתיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרנים" (ויקרא כג, יז) וכבר נתבאר בפרק ד' מנחות שקורבן זה הבא בגלל הלחם חילוק ממוסף היום ושזה אינו זה.
ובמשנה תורה שם :ב, ועוד מביאין יתר על המוסף ביום הזה, מנחה חדשה שתי הלחם. ומקריבין עם הלחם: פר ושני אילים ושבעה כבשים, הכול עולות; ושעיר, חטאת; ושני כבשים, זבח שלמים. ואלו הן הקרבנות האמורות בחומש ויקרא.
אז גם כשאין כותרת הלכות שבועות - אבל יש להם פרק שלם [ח] העוסק במצוות השבועות.
[וכן מוזכר בהבלעה בין כל החגים חג השבועות בסדר התפילה שבאהבה סעיפים מג- מד.]
ג.
ומשום שחג זה מתייחד שאין לו כל יחידות הלכתית.התבלטו בה דווקא הדברים האחרים:
מאכלי חלב, ערות בלילה ולאשכנזים גם הפיוט אקדמות.ובו נאריך להלן.
באיחור רב
בהדרגה ולאט משך מאות שנים נמשכה התקבעות המנהגים בספרי הפוסקים.
אמנם בספרי מנהג מוזכרים כבר בספר מנהגים במהרי"ל והלאה, - אבל לא בספרי הפוסקים רמבם ראש טור בית יוסף כנל.
בספרי הלכה חשובים אין יחס מיוחד לחג השבועות. ההתייחסות היא בעיקר לסדרי התפילה, הדומים לשאר החגים.
אבל הטור והב"י בעקבותיו כבר מביאים מנהג אחד מיוחד – אמירת אזהרות.
לאחר שנים ספורות, בשנת ש”ן, מדפיס תלמידו ר’ מרדכי יפה את ספריו – ספרי הלבושים. בהלכות שבועות הוא מוסיף – לצד המנהגים שהביא רבו הרמ”א – מספר דברים שלא הובאו בחיבורו של רבו:
א. “ואומרים אקדמות אחר פסוק ראשון – בשעת העלייה הראשונה”.
ב. “ונוהג לומר יציב פתגם… אחר פסוק ראשון שיש בו ג”כ מענין המרכבה והמלאכים”.
ג. “במוסף אחר התפלה אומרים אזהרות” – מנהג שלא הובא ב'בית יוסף' ובהגהות הרמ"א, אבל הובא ב'טור'.
וברמא תצד :הג"ה:
* ד. ונוהגין לשטוח עשבים בשבועות בבית הכנסת והבתים, זכר לשמחת מתן תורה.
* ה. ונוהגין בכל מקום לאכול מאכלי חלב ביום ראשון של שבועות. ונראה לי הטעם, שהוא כמו שני תבשילין שלוקחים בליל פסח, זכר לפסח וזכר לחגיגה,
* ו. כן אוכלים מאכל חלב ואחר כך מאכל בשר, וצריכין להביא עמהם שני לחם על השלחן שהוא במקום המזבח, ויש בזה זכרון לשתי הלחם שהיו מקריבין ביום הבכורים.
* ז. ובסימן ת"צ : ונוהגין לומר רות בשבועות (אבודרהם). והעם נהגו שלא לברך עליהם "על מקרא מגילה", ולא "על מקרא כתובים":
ד. אחרון נשאר.
אמירת הפיוטים 'אקדמות' ו'יציב פתגם'
אחת הסוגיות שהעסיקו את נושאי כלי השו”ע היא אמירת פיוטי 'אקדמות' ו'יציב פתגם'. כידוע, אחד הפיוטים שעדיין נאמרים בכל בתי הכנסת, גם בקהילות שמחקו בקפדנות את כל הפיוטים, הוא הפיוט הנאמר בחג השבועות – 'אקדמות מילין'.
והיה מי שהגדירו: " יתכן ואקדמות הוא הפיוט הידוע והאהוב ביותר של היהדות ".והכותר הגדול של תחום התפילה והפיוט,
פרופ' עזרא פלישר, כותב אודות האקדמות:
שיריו הארמיים של ר' מאיר זכו לתפוצה גדולה בקהילות אשכנז ועוררו התרגשות
והתפעלות בלב הרבה דורות של מתפללים. בתוך אלה או בראשם, עומד הפיוט המוכר של
המשורר [b][u] 'אקדמות מילין', שהיא פתיחה לתרגום הקריאה ביום ראשון של שבועות.
קטע זה הנאמר בימינו אפילו בתי כנסיות שאין אומרים בהן עוד שום פיוט, נעשה סימן היכר של חג
השבועות. שגב ועוצמת לשונו, צורת המשוכללת ותכניו המרגשים, מצדיקים בהחלט את
פרסומו. [3][/u][/b]
ה.
[u]ייחודיות של האקדמות/[/b]
הוא זכה ליחס של כבוד מיוחד - קוראים אותו בשעה שספר התורה מונח פתוח על השולחן. זהו יחס מיוחד, אשר שום יצירה חשובה לא זכתה לכבוד כדוגמתו בבית הכנסת.
ודבר זה יצר קושי הלכתי באמירתו , כפי שהעיר על כך ר' דוד הלוי, באמצע המאה השבע עשרה, בספרו 'טורי זהב':
על מה שנוהגים במדינות אלו לקרות פסוק הראשון ואח”כ מתחילה אקדמות מילין כו'. יש לתמוה הרבה היאך רשאית להפסיק בקריאה, דהא אפי' לספר בד"ת אסור כמ"ש בסי' קמ"ו וכל ההיתרים הנזכרים שם נמצאים כאן כ"ש בשבח הזה
שהוא אינו מענין הקריאה כלל למה יש לנו להפסיק.
ושמעתי מקרוב שהנהיגו רבנים מובהקים לשורר אקדמות קודם שיתחיל הכהן הברכה של קריאת התורה
וכן ראוי לנהוג בכל הקהילות...
לדעת הט”ז,
אמירת אקדמות אחר הפסוק הראשון נחשבת הפסק, ופיוט זה 'אינו מענין הקריאה' ואמירתו נוגדת את ההלכה.
הוא מתעד שמועה שרבנים מובהקים הנהיגו לשורר אקדמות קודם הברכה, כדי שלא יהיה הפסק,
וכן לדעתו ראוי לנהוג.
ו.
מנהג והלכה בוונציה.
רבני וונציה הם שפתחו בפולמוס נגד הקהילה האשכנזית ברצותם לאכוף עליהם לשנות את הנוהג הקדום והמקובל שלהם לקראו בתוך קריאת התורה.
חכמי ונציה האיטלקים לא הורגלו למנהג האשכנזי ושינויו על פי כללי ההלכה שבידיהם. על כל הפנים, דעת הט”ז הייתה כמותם, שאין להפסיק בקריאת התורה. אם כי הוא נזהר שלא לבטל אמירת אקדמות לגמרי, אלא רק לשנות את מועד אמירת הפיוט.
אשר שאלוני ודרשוני
חכמי ק”ק וינצאת העיר… אודות דברי ריבות אשר בשעריהם בענין הפיוט אקדמות
שנוהגים האשכנזי' לאומרו בחג השבועות בשעת קריאת התורה אחר הפסוק הראשון של השני השלישי. וחדשים מקרוב באו לבטל המנהג ההוא מטעם שאסור להפסיק בקריאת התורה ורוצים שיאמרו קודם קריאת התורה אם יש כח בידם לבטל מנהג הקדמונים מטעם הנז' או נאמר שלא יוכלו לבטל מנהג אבותינו הקדושים... מטעם אל תטוש תורת אמך ואף שהוא נגד הדין מנהג
עוקר הלכה.
ז.
החלפת הרב.
מסופר שכאשר בעל[b][u] 'שאגת אריה' התמנה כרבה של
העיר מץ, רצה שקהילתו תשנה את המנהג ותנהג כהוראת הט”ז, ומחמת זה כמעט הפסיד את רבנותו שם.[/u][/b]
"מספרים, כי לרגלי מנהג זה פרצה מריבה בין קהלת היהודים בעיר מיץ ובין רבה הגאון רבי אריה ליב בעל "שאגת אריה". גם שם היו נוהגים לומר "אקדמות" באמצע קריאת-התורה והרב בעל "שאגת אריה", שהיה תקיף בדעתו דרש לשנות את המנהג ולקרוא את "אקדמות" לפני שיברך הכהן ברכת התורה.
הדבר הזה העלה עליו חמת ראשי הקהילה "וימררוהו ורובו וישטמוהו בעלי חצים". המסורת מוסיפה לספר כי כאשר הביאו לפניו מטעם הקהילה את "פנקס הקהל", בכדי לאשר אותו בחתימתו, כפי שהיה נהוג בימים ההם, הכנים הרב בעל "שאגת אריה" בתוך התקנות והמנהגים של הפנקס ההוא - גם את "עשרת הדברות"...
ראשי הקהל ראו ותמהו והתפלאו על זה ותשובת הרב היתה פשוטה : רואה אני, כי קדושים וחביבים עליכם כל כך מנהגי הקהילה עד שאתם נכונים להלחם ע" קיומם - גם נגד הרב, ועל כן אמרתי : אכניס לתוך התקנות והמנהגים האלה גם את עשרת הדברות, אולי תשמרו ותקיימו גם אותם לפחות כמו המנהג של "אקדמות"..
ח.
יהונתן גבר ענוותן .
ובזה יובן החרוז האחרון יהונתן גבר ענוותן וכו' ששם הקורא היה יהונתן, והקורא היה צריך להיות גדול מהמתרגם, ואמר המתרגם בדרך ריצוי שיחזיקו טובה להקורא אעפ”י שאני דורש שהוא
גדול ממני, ולפ”ז כיון שאדם אחר משורר אקדמות אפ' אחר פסוק ראשון אין לחוש.
ט.
רבנו תם - וה[יציב] פתגם.
ר"ת גם פירש והגיה (תיקן) פיוטים של פייטנים אחרים. כמו כן, הוא הסתמך על פיוטים לפסוק הלכה. היום ידועים לנו שלושים ואחד פיוטים המיוחסים לרבנו תם (לגבי ארבעה מהם יש ספק אם אמנם הוא המחבר).
בין פיוטיו כתב מערבית לשמיני עצרת, אשר בעלי התוספות שלאחריו מצטטים שורה ממנה כראיה בדיונם ההלכתי. אחד מפיוטיו, הפיוט הארמי "יציב פתגם" נקלט במחזורי אשכנז ונאמר עד היום בחו"ל בהפטרת יום טוב שני של שבועות.
י.
בניגון הטעמים
בניגון האקדמות שזורים ומשולבים בצורה מופלאה שני מוטיבים ברורים מתוך טעמי המקרא -ה"טעמים".
אם נקרא את חלקו הראשון של הפיוט במילים: "אַקְדָמוּת מִילִין, וְשָׁרָיוּת שׁוּתָא": המנגינה על המילה "שותא" זהה לחלוטין לניגון "רביעי" בטעמי המקרא.
כמו כן בהמשך הפיוט : "אַוְלָא שָׁקִילְנָא, הַרְמָן וּרְשׁוּתָא": במילה רשותא הניגון זהה לחלוטין לניגון "זרקא" מן הטעמים! מדוע שילב המלחין הקדום את טעמי המקרא לקריאת התורה בתוך הפיוט הזה?
דומה שהתשובה : מפני שהפיוט נועד כנראה להשתלב עם קריאת התורה על פי טעם נסתר ולכן גם הנגון משולב בטעמי התורה!
ועל סמך כך י"א, שכאשר חובר הפיוט על ידי רבי מאיר עצמו ?, הוא חיבר גם את לחן הפיוט שנשזר ושולב בטעמי המקרא מאחר שידע כי הפיוט הזה ייאמר בתוך הקריאה עצמה! באמצע קריאת התורה – ורצה לשלב בין נוסח ה"טעמים" לבין נוסח ה"אקדמות". הניגון המופלא הזה מוכיח שיסודו בהררי קודש והוא נוסד בכוונה ובעומק רב .
יא.
ותתן לנו...חתן תורה.
כך או כך, הניגון הקסום הזה התקבל בכל תפוצות ישראל האשכנזיים והוא אף חדר לתוך נוסח ה"קידוש" לחג ולשלוש רגלים. שימו לב כאשר אנו אומרים את המילים "ותתן לנו ה' א-להינו באהבה את יום…" אנו שרים את המילים הללו בדיוק באותה נעימה של ה"אקדמות"! יתכן ובמילים הללו נרמזה קבלת התורה ("ותתן לנו") ולכן "הושאל" הנוסח הזה לנוסח הקידוש לחג. וכך גם בהזמנת החתן תורה בשמחת תורה.
בחידר
הוא גם זכה להיות בפיוטים הנבחרים, אשר ילדי ישראל למדו באורח שיטתי את תכנו ושננו את מנגינתו עובר לקריאתו בבית הכנסת. בעבר היה זה הרב יעקובזון ז"ל שנדד בחידרים והטביע את חותמו וזכרו על התלמידים, בהתלהבותו והשתפכותו בשירתו עם הצאון קדשים.
גם היום בתתי"ם הוותיקים מלמדים ושרים זאת ביידיש - חוויה בלתי נשכחת גם לאחר שנים רבות בבגרותם.
יב.
ומי לא ?
ברם כל זה מקובל היה באשכנז בלבד. אך בספרד ומכ"ש בתימן לא היה ידוע פיוט זה בכלל.
נכון אבל גם חבד לא, [ והרבי עצמו כן אמרו] ובגור ואלכסנדר יש להם ניגונים שלהם לאקדמות.
חבד מקור - אין אומרים "אקדמות" (ס' המנהגים, מלוח 'היום יום' עמ' נט). [כ"ק אדמו"ר זי"ע נהג לומר "אקדמות" בפני-עצמו לפני התחלת קריאת-התורה, ובהמשך בין גברא לגברא.]
שמעתי מכ"ק מו"ח אדמו"ר [מוהריי"צ], שאינו יודע מדוע לא אמרו "אקדמות" בליובאוויטש. יתכן שכ"ק אדמו"ר [מוהרש"ב] נ"ע רצה שיאמרו, אך הוא לא נהג להתערב בענייני ה"גבאות" של בית-הכנסת (המלך-במסיבו, א, עמ' מז)
יג.
אין [חדל] נביא בעירו
אך על פי שבספר "הזכרת נשמות" של הקהילה-ורמיזה- מזכירים את "רבנו מאיר בר יצחק שליח ציבור שתיקן שבחות למקום" 'ורבים מפיוטיו - נאמרים שם בחגים. דווקא שם אין אומרים כלל "אקדמות"בחג השבועות. בתחילה היו אומרים אקדמות בורמיזה מקום מגוריו של ר מאיר ... שהיו אומרים אותו בכל קהילות ישראל שבאשכנז פולין ומשום מעשה שהיה בחזן אחד שאמר " אקדמות " בקול נעים ובכוונה גדולה ואחרי שסיים לקח אותו אלוקים ואיננו. על כן תיקנו שלא לאמרו עוד.
המשף יבוא בעזהי