הודעהעל ידי אברהם » ב' מאי 21, 2012 1:08 pm
כמדומני שעפ"י פשט שם חג השבועות אינו שייך דוקא למצות ספירת העומר, אלא אדרבה הספירה היא לדעת ולקבוע מתי הוא חג השבועות, וכמו שיבואר.
שהרי חג השבועות נזכר בתורה עוד קודם שנצטוו על ספירת העומר ועל העומר בכלל, כמוש"כ בפרשת כי תשא 'וחג שבועות תעשה לך בכורי קציר חיטים'.
גם המדקדק יראה דלא כתיב 'חג השבועות' בה"א הידוע שיכול להתפרש החג שבסוף ספירת השבועות וכד', אלא 'חג שבועות' חג שחוגגים בו שבועות, וזה נראה סתום.
גם בפרשת ראה כתב תורה ענין החג בצורה סתומה לכאורה: שבעה שבועות תספר לך מהחל חרמש בקמה, ועשית חג שבועות לה' אלקיך כאשר יברכך ה' אלקיך, ושמחת לפני ה' אלקיך אתה ובנך וכו'.
והנה, לא ביארה תורה למה זה ועל מה זה יש לחגוג חג שבועות לאחר ספירת שבעה שבועות, ולא נזכר שם לא עומר ולא מנחת ביכורים.
גם כתיב 'וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה בשבועתיכם', ולכאו' הרי אנו אז לאחר שבעה שבועות, ואם כוונת התורה ב'שבועות' [כלומר בחג השבועות], א"כ מהו היחוס אלינו שבועותיכם, וכי כתבה תורה במצותכם על חג המצות וכדו'.
אבל הביאור פשוט, עפ"י לשוה"כ בירמיה ה' 'הנותן גשם ויורה ומלקוש בעיתו, שבועות חוקות קציר ישמר לנו', ומבואר דמשך ימי הקציר היה נקרא 'שבועות הקציר', והטעם לכאו' כיון שבשונה משאר מלאכות השדה, מלאכת הקצירה היתה אורכת ימים רבים (שלושה חדשים מלאים), והיו האנשים עוברים לגור שבועות שלמים בשדה, [וכמבואר ברוקח שלכן קבעה תורה את החג לפי שבועות ימים ולא לפי תאריך, כיון שהעם נמצא אז בשדות כמנהג בועז, ולא ידעו מתי קבעו ב"ד התאריך] ולכן נמדד היה אורך הזמן בשבועות. (ואולי היו שבים פעם בשבוע לביתם, ולאחר מתן תורה מסתמא היו שבים לשבת קדש שנצטוו בה על שביתה מן הקציר, ולכן נקראית כל 'יחידה' שבוע).
'שבוע קציר' מבטא שיעור מסויים של תבואה הנקצרת בפרק זמן זה של שבע ימים. (אע"פ שאנו מונים השבועות מיו"ט א' ולא משבת בראשית, מ"מ כבר נקבע מדידת שיעור הקצירה לפי שבוע קציר).
ולאחר שנסתיימו שבע שבועות קציר, שזהו שיעור גדול [וגם אז מתחילה קצירת החטים שהיא עיקר מאכלנו], גדל שמחתנו עד מאד, [וכן מצינו במפרשים על רות שימי הקציר היו ימי שמחה בשדות, וכעין חילול הכרמים], ונצטוינו לחגוג את שמחת השבועות לפני ה'.
זהו שאמרה תורה 'שבעה שבועות תספור מהחל חרמש' - ועשית חג שבועות לה' אלקיך.. כאשר יברכך ה' אלקיך, ושמחת לפני ה' אלקיך וכו'.
וזוהי המצוה 'חג שבועות תעשה לך בכורי קציר חטים', חג שחוגגים בו את שבועות הקציר. [והיה זה לשון מובנת ומפורסמת לקרוא לשמחת הקציר 'חג שבועות'].
וזהו ביום הבכורים.. בשבועותיכם, כלומר במהלך שבועות הקציר שלכם, וכמוש"נ דהיה אז זמן שמחה גדול.
והנה, בפרשת משפטים 'שלוש רגלים תחוג לי בשנה, את חג המצות תשמור... וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה וחג האסיף תקופת השנה באספך את מעשיך מן השדה' והקשה הרמב"ן שם 'לא ידעתי למה יזכירם הכתוב בשם הידיעה, כי לא צוה בהם ולא הזכירם עד עתה, וראוי הוא שיאמר ועשית חג קציר בכורי מעשיך'. עיי"ש.
אמנם להנ"ל נראה, דהיו ימים אלו חגים ידועים לשמחה, כמבואר בחז"ל דמשבועות ועד סוכות מביא ביכורים וקורא משום דהוא זמן שמחה, וכן בעוד מקומות, וציותה תורה שנחוג את זמן שמחתינו לפי ה' אלקינו. וזהו הדגש תחוג 'לי' בשנה. כי עיקר מצות הרגל לעבוד את הקב"ה עם השמחה שבימים אלו.
וכבר ידוע דהאוכל ביו"ט שלא לשם מצוה קלקל, ואילו בשבת אפילו אם כוונתו להנאת עצמו הרי"ז מצוה. ולדברינו הטעם, משום דגבי שבת אילולי שהיה שומר אותה לא היה אוכל עכשיו להנאתו, וא"כ זה גופא קיום מצות השבת שקבע יום זה לעונג ולמנוחה. אבל גבי יו"ט הא בזמן זה בלא"ה כל בני האדם שותים ואוכלים ושמחים, בחגי האביב הקציר והאסיף, והמצוה היא לייחד שמחה זו לפני ה' לשמוח לפניו ולעובדו ברינה וקול תודה, וא"כ מי שאוכל להנאת עצמו הרי אין כאן שום קיום, דזהו צורת כל בני האדם בלא"ה, ודו"ק.
הארכתי עליכם, כי מצאתי זמן פנוי להשתעשע במקלדתי, אבל אם לא אספיק להגיב על תגובתיכם אם תהיינה, עמכם הסליחה. (בכל מקרה אני קורא ומפנים).