מסכת שבועות - הערות בגמרא ורש"י

[שמואל דוד]

לדברי כבודו, כ"מ שאינו משתמע לשני פנים דהוא בניחותא אין צורך לרש"י ז"ל לפרשו.

בכמה כת״י הגירסא ״דתניא״ ואולי כ״ה הגירסא לפני רש״י, ועיין רבינו חננאל.

[HaimL]

דף ט"ו ריש ע"א
וכן תעשו לדורות מתיב רבא אכל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן במכאן ואילך עבודתן מחנכתן ואמאי ונימא וכן תעשו לדורות שאני התם דאמר קרא (במדבר ז, א) וימשחם ויקדש אותם אותם במשיחה ולא לדורות במשיחה אימא אותם במשיחה לדורות או במשיחה או בעבודה אמר רב פפא אמר קרא (במדבר ד, יב) אשר ישרתו בם בקדש תלאן הכתוב בשירות השתא דכתב רחמנא אשר ישרתו אותם למה לי אי לא כתב רחמנא אותם הוה אמינא הני הוא דבמשיחה לדורות במשיחה ובעבודה דהא כתב וכן תעשו מיעט רחמנא אותם אותם במשיחה ולא לדורות במשיחה:
ובתוספות שם,
לדורות אי בעי במשיחה אי בעי בעבודה. הכא לא בעי למיפרך לדורות במשיחה ובעבודה כדקאמר בסמוך דאותם משמע למעוטי משיחה לדורות:
---
וקצת תימה, דהא עד השתא לא ידע מילתיה דרב פפא, דהכתוב תלאן בשירות, וס"ל דאה"נ דעבודתן מחנכתן לדורות, מ"מ אם נמשחו כבר קדשו להיות כלי שרת, ומיעוטא דאותם אתי למעט רק דלדורות סגי בעבודה בלי משיחה. ורק אחרי שידע דהכתוב תלאן בשירות, היינו דלדורות לא סגי לקדשן לכלי שרת בלא עבודה, ס"ד דליבעי גם משיחה מוכן תעשו וגם עבודה מאשר ישרתו דהכתוב תלאן בשירות.

[י. אברהם]

ומיעוטא דאותם אתי למעט רק דלדורות סגי בעבודה בלי משיחה

הא גופא שואל תוס' למה פשיטא לי' דאו במשיחה או בעבודה, הו"ל למימר דבעינן שניהם.
עי' תוס' הרא"ש דמבואר כן דהקו' אינו דהו"ל להגמ' להקשות קושיא נוספת, אלא למה מק' ואימא לדורות או במשיחה או בעבודה הו"ל להקשות דבעינן שניהם.

[HaimL]

ומיעוטא דאותם אתי למעט רק דלדורות סגי בעבודה בלי משיחה

הא גופא שואל תוס' למה פשיטא לי' דאו במשיחה או בעבודה, הו"ל למימר דבעינן שניהם.
עי' תוס' הרא"ש דמבואר כן דהקו' אינו דהו"ל להגמ' להקשות קושיא נוספת, אלא למה מק' ואימא לדורות או במשיחה או בעבודה הו"ל להקשות דבעינן שניהם.

זה מבואר מלשון התוספות עצמו. אבל מקמי דאסיק אדעתיה מילתא דר"פ, מה הסברא דליבעי גם משיחה וגם עבודה, דעד השתא לא ידע דהכתוב תלאן בשירות, אלא רק שאם רצה יחנכם בשירות, ואם רצה לקדשן במשיחה ש"ד, דהא כתיב וכן תעשו, ולא אתי אותם אלא לומר שאין חובה לקדשם במשיחה, דאותם דווקא במשיחה ואין לדורות דווקא במשיחה.

[HaimL]

שבועות ט"ו ע"א,
מי איכא חשיבותא קמי שמיא והתניא נאמר בעולת בהמה (ויקרא א, ט) אשה ריח ניחח בעולת העוף (ויקרא א, ט) אשה ריח ניחח במנחה (ויקרא ב, ב) אשה ריח ניחח מלמד שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין את לבו לאביו שבשמים
---
ותמוה, דחיובא איכא להדר עד שליש במצווה. וא"ת דלא ה"ל להתפאר בזה (ראה לשון התוספות ז"ל), כיוון דהוא חיוב להדר עד שליש, הא איכא זה א-לי ואנווהו, התנאה לפניו במצוות. וא"ת דאף הוא חיוב, ולא ה"ל להתפאר בזה, י"ל דאתא לאשמעינן דאע"פ שקרבים על המזבח ול"ש בזה התנאה במצוות, קמ"ל דאיכא משום זה א-לי ואנווהו, התנאה לפניו במצוות.

[HaimL]

הערה מזערית, בדף ט"ו ריש ע"א, ברש"י ז"ל,
שתי תודות - מנחמיה בן חכליה גמרינן:
וציינו במסורת הש"ס שבדפוס וילנא, דשייך למתניתין.
ול"נ דשמא טעו המדפיסים, דאי"ז דיבור חדש, אלא המשך ד"ה וכן תעשו, דפירש"י דקרא יתירא למידרש אתא לדורות במלך ונביא וכ"ג וכו', אבל שתי תודות לאו מהתם ילפינן, דלא כתיב לחמי תודה בחנוכת המשכן, ופירש"י דמנחמיה גמרינן להו. ורגליים לדבר, כיוון דכבר איכא ד"ה ובשתי תודות אמתניתין, ואם שייכו להדדי, יש לגרוס ברש"י ז"ל שהוא דיבור אחד, ולהטיל וי"ו אחר תיבת סביב, ומנחמיה בן חכליה גמרינן.

[HaimL]

ט"ז ע"ב, בסוגיא דהשתחווה או שהה כדי השתחוואה.

היכי דמי השתחואה דאית בה שהייה והיכי דמי השתחואה דלית בה שהייה דלית בה שהייה זו כריעה בעלמא היא דאית בה שהייה פישוט ידים ורגלים וכמה שיעור שהייה פליגי בה ר' יצחק בר נחמני וחד דעימיה ומנו רבי שמעון בן פזי ואמרי לה ר"ש בן פזי וחד דעימיה ומנו ר' יצחק בר נחמני ואמרי לה ר"ש בר נחמני חד אמר כמימריה דהאי פסוקא וחד אמר בכמויכרעו לסיפא (דברי הימים ב ז, ג) וכל בני ישראל רואים ברדת האש וכבוד ה' על הבית ויכרעו אפים ארצה על הרצפה וישתחוו והודות לה' כי טוב כי לעולם חסדו
---
וא"מ מובן לי. דכריעה ל"מ השתחוואה, דהא בסמוך אמרינן כריעה על ברכים וכן הוא אומר (מלכים א ח, נד) מכרוע על ברכיו דהשתחואה זו פישוט ידים ורגלים וכן אומר (בראשית לז, י) הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחות לך ארצה:, וא"כ כריעה ל"ה השתחוואה. ועוד, דתיבות בעלמא היא לכאורה אין להן פירוש, דהא אתא לאשמעינן ה"ד השתחוואה דלית בה שיעור שהייה, ובעלמא היא משמע קצת סיומא דקושיא, כריעה בעלמא היא, ולא השתחוואה כמו שתמהתי בראשונה. ועוד, דיכול לשהות טובא בכריעה, ויכול להשתחוות בפישוט יו"ר ולקפוץ ולעמוד, ולא לשהות בה כדי שיעור השתחוואה. ושמא הא אתא לאשמעינן, דהשתחוואה בפישוט יו"ר פחות משיעור לא מקרי השתחוואה, ורק כריעה מקרי השתחוואה גם בפחות מכשיעור, ולכן אם השתחווה כלפי פנים פחות מכשיעור פטור, דלא מקרי השתחוואה כלל, ורק אם כרע כלפי פנים פחות משיעור חייב, אבל כרע כלפי חוץ פחות מכשיעור פטור. ועוד היכי ילפינן מקרא דדה"י על שיעור השתחוואה. הא כתיב התם ויכרעו וישתחוו, ומשמע דאיכא שיעורא לכריעה, והיה צ"ל דשיעורה כמויכרעו ועד לוישתחוו. וא"ת דכריעה תחילת השתחוואה היא, א"כ לעולם לא יהיה חייב המשתחווה בפישוט יו"ר היכא דלא כרע תחילה, כגון שנעץ ידיו בארץ, והשליך רגליו לאחוריו והשתחווה בפישוט יו"ר, דלא קדמה כריעה להשתחוואה, ולעולם יהיה פטור בכה"ג.

[י. אברהם]

בדף ט"ו ריש ע"א, ברש"י ז"ל,
שתי תודות - מנחמיה בן חכליה גמרינן: וציינו במסורת הש"ס שבדפוס וילנא, דשייך למתניתין.
ול"נ דשמא טעו המדפיסים, דאי"ז דיבור חדש, אלא המשך ד"ה וכן תעשו, דפירש"י דקרא יתירא למידרש אתא לדורות במלך ונביא וכ"ג וכו', אבל שתי תודות לאו מהתם ילפינן, דלא כתיב לחמי תודה בחנוכת המשכן, ופירש"י דמנחמיה גמרינן להו. ורגליים לדבר, כיוון דכבר איכא ד"ה ובשתי תודות אמתניתין, ואם שייכו להדדי, יש לגרוס ברש"י ז"ל שהוא דיבור אחד, ולהטיל וי"ו אחר תיבת סביב, ומנחמיה בן חכליה גמרינן.

כ"כ בהג' רש"ש, ובהגהות וציונים בעוז והדר כתבו שבדפו"ר הוא דיבור אחד.

[י. אברהם]

וא"מ מובן לי. דכריעה ל"מ השתחוואה, דהא בסמוך אמרינן כריעה על ברכים וכן הוא אומר (מלכים א ח, נד) מכרוע על ברכיו דהשתחואה זו פישוט ידים ורגלים וכן אומר (בראשית לז, י) הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחות לך ארצה:, וא"כ כריעה ל"ה השתחוואה. ועוד, דתיבות בעלמא היא לכאורה אין להן פירוש, דהא אתא לאשמעינן ה"ד השתחוואה דלית בה שיעור שהייה, ובעלמא היא משמע קצת סיומא דקושיא, כריעה בעלמא היא, ולא השתחוואה כמו שתמהתי בראשונה. ועוד, דיכול לשהות טובא בכריעה, ויכול להשתחוות בפישוט יו"ר ולקפוץ ולעמוד, ולא לשהות בה כדי שיעור השתחוואה.

בדקדוקי סופרים הביא מכת"י מינכען דליתא לתיבות בעלמא היא.

גם כריעה יש בה השתחויה, עי' בר"י מגאש

כריעה.PNG (43.85 KiB) נצפה 205 פעמים

[י. אברהם]

יד.

במשנה ושתי תודות. ברמב"ם ובי"ד עושין שתי תודות. ובדרך חכמה כתב דהיינו שא' יתנדב ב' תודות, דמבואר בזבחים ה. דתודה ליתא בציבור ע"ש.
אך אין זה פשטות ל' הרמב"ם, ולא ידעתי למה ב"ד אינם יכולין להביא תודה, ואע"ג דלא מצינו דכוותיה, וכי מצינו תודה נשרפת, אלא שאני הכא.

[תלמיד-חכמים]

וא"מ מובן לי. דכריעה ל"מ השתחוואה, דהא בסמוך אמרינן כריעה על ברכים וכן הוא אומר (מלכים א ח, נד) מכרוע על ברכיו דהשתחואה זו פישוט ידים ורגלים וכן אומר (בראשית לז, י) הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחות לך ארצה:, וא"כ כריעה ל"ה השתחוואה. ועוד, דתיבות בעלמא היא לכאורה אין להן פירוש, דהא אתא לאשמעינן ה"ד השתחוואה דלית בה שיעור שהייה, ובעלמא היא משמע קצת סיומא דקושיא, כריעה בעלמא היא, ולא השתחוואה כמו שתמהתי בראשונה. ועוד, דיכול לשהות טובא בכריעה, ויכול להשתחוות בפישוט יו"ר ולקפוץ ולעמוד, ולא לשהות בה כדי שיעור השתחוואה.

בדקדוקי סופרים הביא מכת"י מינכען דליתא לתיבות בעלמא היא.

גם כריעה יש בה השתחויה, עי' בר"י מגאש

כריעה.PNG

ועי' בספר המספיק לראב"ם דנה עמ' 122 ואילך שהוכיח מגמ' זו שכריעה יש בה השתחויה, והביא שם לשון התלמוד בלא המילים בעלמא היא.

[י. אברהם]

ועי' בספר המספיק לראב"ם דנה עמ' 122

ובמהד' תש"פ עמ' 130

[HaimL]

יח סוף ע"א ותחילת ע"ב,
אמר ליה אביי לעולם אימא לך המשמש מת בעריות חייב והכא מאי טעמא פטור משום דאנוס הוא והא דאמרת כי פריש מיד אמאי חייב שהיה לו לפרוש בהנאה מועטת ופירש בהנאה מרובה אמר ליה רבה בר חנן לאביי אם כן מצינו ארוכה וקצרה בנדה ואנן במקדש תנן אלא משום דלא דמי ארוכה דהכא קצרה דהתם וארוכה דהתם קצרה דהכא
---
וא"מ לי, דמאי דיוקא מדלא תנן קצרה וארוכה בנידה, דבמקדש תנן קצרה וארוכה, דקאי אדרך יציאתו, כדפירש"י ז"ל,
או שבא לו בארוכה - שיצא לו דרך ארוכה שיש קצרה הימנו לצאת:
---
אבל בנידה הוא רק לשון המושאל, קצרה וארוכה, דקאי אזמן פרישתו ואמאי ה"ל למתני דווקא בלשון זו שאינו מבורר. וא"ת דה"ל למתני הכי משום לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה, וה"ל למתני ואיזו היא מצות עשה שבנדה שחייבין עליה היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש בקצרה חייב בארוכה פטור, אכתי לא סגי בלא טעמא, דלא ידעינן כמה הוא שיעור קצרה ושיעור ארוכה, אי לאו דתנן מפני שיציאתו הנאה לו כביאתו, דמינה ידעינן דארוכה היא שפורש באבר מת, וא"כ צריך התנא להאריך בלשונו, ולא מהני אי תני ליה בלשון ארוכה וקצרה.

[HaimL]

י"ט ע"ב,
הלך בראשון ונכנס הזה ושנה וטבל חזר והלך בשני ונכנס חייב ורבי שמעון פוטר ואמאי חייב ספק ידיעה הוא אמר רבי יוחנן כאן עשו ספק ידיעה כידיעה וכו' בשלמא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן לא קשיא כאן עשו ולא בכל התורה כולה עשו הכא הוא דלא כתיבא ידיעה בהדיא מונעלם הוא דקא אתי ולא בכל התורה כולה עשו דכתיב (ויקרא ד, כג) או הודע אליו ידיעה מעלייתא בעינן
---
ותמוה לי, דמי סני ליה למימר אר"י כאן עשה הכתוב, דלשון כאן עשו משמע דהוא דין דרבנן, ופשיטא דפליגי בדאורייתא. ושמא יש לגרוס באמת כאן עשאו הכתוב לספק ידיעה כידיעה ואשתמיטא למעתיקים וקאי אנוסחתא דידן, כאן עשו ספק ידיעה כידיעה, דאל"כ, א"מ הלשון.

[HaimL]

כ' ע"ב,
ומאי דבר אחד הן דבדיבור אחד נאמרו כדתניא (שמות כ, ז) זכור (דברים ה, יא) ושמור בדיבור אחד נאמרו וכו' בשלמא התם בדיבור אחד נאמרו כדרב אדא בר אהבה וכו' אלא הכא למאי הלכתא מיבעי ליה אלא כשם שלוקה על שוא כך לוקה נמי על שקר וכו'
ופירש"י ז"ל,
ה"ג אלא כשם שלוקה על שוא כו' - להכי קאמר אחת הן לענין מלקות:
---
ותמוה לי, דלשון אלא משמע דהדר ביה מתירוצא קמא דבדיבור אחד נאמרו, וא"מ, דהא לא הדר ביה המקשן אלא מכוח הקושיא דבשלמא בזכור ושמור ילפינן חיובא דנשי מהיקשא דרב אדא בר אהבה, אבל הכא למאי הלכתא הקישן הכתוב לשווא ושקר. והרי תשובתו בצידו, דהקישן הכתוב לומר שלוקים על השווא כשם שלוקים על השקר, ואם נגרוס בלי תיבת אלא, אז הכול א"ש, דבאמת ילפינן דבדיבור אחד נאמרו ולהיקשא דמלקות בשווא כמו בשקר, ואכתי לא אסיק אדעתיה טעמא דכי לא ינקה השם וגו' השם הוא דאינו מנקה אבל בית דין וכו'.

[י. אברהם]

ואם נגרוס בלי תיבת אלא וכו' ואכתי לא אסיק אדעתיה טעמא דכי לא ינקה השם וגו' השם הוא דאינו מנקה אבל בית דין וכו'.

תוס' לקמן כא. מפרשים כדבריך דרק התם הוא דהדר בי', אך הריטב"א מביא משמי' דרש"י דגורס אלא, וכן בר"י מיגאש מפרש דכבר הכא הדר בי' ממאי דקאמר בדיבור א' נאמרו. ולענין גוף קושייתך לא ידענא.

[י. אברהם]

ואם נגרוס בלי תיבת אלא וכו' ואכתי לא אסיק אדעתיה טעמא דכי לא ינקה השם וגו' השם הוא דאינו מנקה אבל בית דין וכו'.

תוס' לקמן כא. מפרשים כדבריך דרק התם הוא דהדר בי', אך הריטב"א מביא משמי' דרש"י דגורס אלא, וכן בר"י מיגאש מפרש דכבר הכא הדר בי' ממאי דקאמר בדיבור א' נאמרו. ולענין גוף קושייתך לא ידענא.

[HaimL]

כ"א סוף ע"ב וכ"ב ריש ע"א,
והרי עפר אלא תיפשוט דבעי רבא שבועה שלא אוכל ואכל עפר בכמה תפשוט עד דאיכא כזית כי קאמרינן במידי דבר אכילה קאמרינן
---
ותמוה לי, דע"כ הא דבעי רבא הוא אליבא דרבנן, דלר"ע חייב באוכל כ"ש, וא"כ ע"כ הא דבעי רבא באוכל עפר הוא אף למ"ד בכל איסור שבתורה, ובנשבע סתם שלא יאכל, שאין אכילה פחותה מכזית. וא"כ ע"כ הוא משום דיש צד לומר דשאני עפר דל"ש בו אכילה, ומשו"ה הנשבע סתם אין כוונתו לאכילה כשאר אכילות בעלמא, אלא אף האוכל בכ"ש. וא"כ היכי אסיק אדעתיה המקשן דתקשי ליה אדרבנן דר"ע דא"ל היכן מצינו באוכל כ"ש שהוא חייב.