מסכת בבא קמא - הערות והארות

[HaimL]

בבא קמא קיט.
יש להעיר, השתא חמשה מוכרת ארבעה מיבעיא, וכאן אי אפשר לומר ״ואפילו טובא״ וצ״י. ועיין לעיל קיח: שהגמרא הקשה כה״ג ועיין תוספות שבת ס:

ל"ד דהברייתא הראשונה איירי בדבר שבמניין כגון ד' וה' צאן וגיזין. אבל הברייתא השנייה איירי בד' וה' דינר, דהוא שווי ממון, ופשיטא דא"א לתת בו שיעור שווה לכל אדם, כגון אי אמיד, שמא אינו מקפיד אלא על יותר מחמישה, אבל אי לא אמיד, שמא מקפיד כבר בחמישה. ובלא"ה, את שדרכו להימנות, אדם מבחין בו בין מניין ד' למניין ה', אבל בשווי ממון, אטו כ"ע תגרי נינהו, שיכולים להבחין בין שווי ד' לה' דינר.

[שמואל דוד]

דבר מעניין ראיתי במסכת בבא קמא שהגמרא מרבה לכתוב ״אמרי״ ובדף עא. מצינו כן הרבה מאוד. האם יש איזה ביאור לזה?

מה הכוונה ב״אמרי״, בני הישיבה?

viewtopic.php?f=29&t=54014

[י. אברהם]

ברש"י ד"ה הגלל, שהשן מבערת למאכל ונעשית גלל.
קצת תמוה שהשן הטוחנת את המאכל, יהי' שמה נקראת ע"ש מה שנעשה מן המאכל אחרי האכילה והעיכול וכו'.
וי"ל דנקרא כן לרמז מה שכתבו המוכיחים שבעת האכילה יתן אל לבו מה נעשה מן המאכל.

ע"ע בס' דרש משה קראקא שמ"ט ברכות מאמר יח

ברכות מאמר יח.PNG (72.79 KiB) נצפה 3111 פעמים

[HaimL]

וכן אי כתיב בור ורגל אתיא כולהו מהא דינא דבור לבר מקרן דכי פרכת מה לבור שכן תחילת עשייתו לנזק תאמר בשן ואש ואדם רגל יוכיח וכו'
ובדף ג ע"ב
הני נמי תחלת עשייתן - תחילת מה שנעשו בור דהיינו כשהונחו לשם היו עומדים לנזק:
---
ותמוה, דמשמע להדיא דאש אין תחילת עשייתו לנזק. ויש 2 דרכים לפרש מהו תחילת עשייתו לנזק. האחת, שאם יפגע בו אדם או בע"ח או כלי במקום הנחתו, ודאי יינזק. וזה שייך בבור, דכל מה שייפול לבור או ייתקל בתקלה יינזק, אבל ל"ש בקרן ושן ורגל ואדם, דאף אם יפגע בו במקום הנחתו, שמא אין השור רוצה לנגוח או לאכול, ושמא לא ידרוס ברגליו או יזיק בכלי שעליו, וסתם אדם פשיטא דאין פגיעתו רעה. אבל באש, פשיטא דהאש ודאי מזיק במקום הנחתו, והחידוש הוא שאף הולך ומזיק במקום אחר מחמת כוח אחר המעורב בו. וא"כ ע"כ א"א לפרש כן, אלא הדרך השנייה לפרש דהיכן שהונח כבר נעשה לנזק ולא לתועלת, וזה שייך בבור ברה"ר, דכיוון שחפר שלא ברשות, לא היה זה לתועלת הרבים אלא לנזק. וזה לא שייך באש, דתחילת עשייתו הייתה ברשותו, כגון שעשה לו מדורה לבער חמץ, או שהדליק נ"ח, או שרף קוצים בשדהו, וכל אלו היו לתועלת, ורק מה שהאש הלך ע"י כוח אחר, אז נעשה לנזק, ולא מתחילת עשייתו. וא"כ, קשה למ"ד הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו דחייב, דהתם ודאי תחילת עשייתו הייתה לתועלת, כגון שחפר בור של שמן או יין, ורק כשהפקיר רשותו, אז נעשה לנזק, ולא מתחילת עשייתו.

[HaimL]

ב. מדוע כתב שן ורגל. (ואת"ל משום שהגמרא בדף ב: אומרת "אלא .... קאמר רב פפא אשן ורגל" על הגמרא גופא יש להקשות מדוע כוללם יחד)

בפשטות כייל להו משום דבעי למתני ושילח זה הרגל וכה"א וכו', דמינה ידעינן דשן דלא מכליא קרנא נמי ה"ל בכלל האב, אחרת, ה"א דכיוון דעתיד לצמוח אבל לא כתחילה לפירש"י ז"ל, ישלם רק מה שנהנית אבל לא מה שהזיקה, או ישלם מה שהזיקה אבל לא מיטב שדהו ומיטב כרמו, דדמי להא דמקשינן לקמן אכל כחושה משלם שמינה, וא"כ ה"ל תולדה דשן לאו כיוצ"ב של האב דמכליא קרנא. ומדתניא ושילח וכו', שמעינן דאף שן דלא מכליא קרנא הוא בכלל האב, ושאר תולדות דנתחככה בכותל או טינפה פירות להנאתה הם כיוצ"ב, וראה בתוספות מה שפירשו בשן דלא מכליא קרנא.

[HaimL]

ד ע"ב, בתוד"ה ואימא מבעה זה המים.
א"נ בתר דנחו ולא דמי לבור כגון פותקין ביבותיהן דלקמן (דף ל.) ואע"ג דאתי במה הצד הוה אמינא דאיצטריך לכותבו לחייב כלים דמבור לא הוה שמעינן
---
ותימה, דמי מכריחנו לפרש דאתא ושילח למילף לחייב כלים, דעיקר ושילח אתא לחייב בשן ורגל, כדתניא לעיל. ושמא מים בתר דנחו הוא בור גמור, ופטור מן הכלים, ואתיא במה הצד דלא תימא מה בור שלא ברשות וכו', ונידון כקולי בור לפטור בו מן הכלים. מ"מ כיוון דכתיב בקרא ושילח, דשייך במים, תנא ליה במתניתין המבעה, דשמעינן לתנא דמהדר למתני אבות ולא הרי זה כהרי זה, כדכתבו התוספות ז"ל בדף ב ע"א, דהתנא האריך להגדיל תורה ויאדיר.
ועוד תימה, דא"כ לכאורה אם נפתח ביבו מאליו לרה"ר שלא בשעת הגשמים, יהיה פטור בנטנפו כליו, דהא לא שלחה שלוחי, וליכא למימר דילפינן מוביער לחייב כלים באזלא ממילא, דפשיטא דליכא שום צד לפרש וביער על המים.

[מיללער]

יג.

רש"י ד"ה למיעוטי מעשר בהמה. שאע"פ שהוא קרב שלמים כדאמרינן בפ' בתרא דבכורות אפי' הכי לא הוי מחיים ממון בעלים כשלמים.

המציינים ציינו למס' בכורות דף ס' ע"א - לא נמצא שם שמעשר קרב שלמים (אלא אחד עשר שקראו עשירי דנלמד מקרא שקרב שלמים) - מה הביאור ברש"י שמעשר בהמה קרב שלמים, בעוד שדיני מעשר בהמה שונין בכמה דברים משלמים?

[עזריאל ברגר]

אולי ושמא יש לומר שכוונת רש"י לומר שמעשר קרב ונאכל לבעליו כשלמים, ואם כן - נמצא בשרו ממונם, אבל גוף הבהמה איננו ממש ממון הבעלים - כי אינם יכולים למכרו (וכפי שהביאה הגמרא את הענין של "לא יימכר").
די ברור לי שזוהי כוונת רש"י, אבל להכניס את זה בלשונו - דחוק.
ממליץ לבדוק בליקוטי שינויי נוסחאות אם יש גירסאות נוספות בדברי רש"י האלו.

[מיללער]

אולי ושמא יש לומר שכוונת רש"י לומר שמעשר קרב ונאכל לבעליו כשלמים, ואם כן - נמצא בשרו ממונם, אבל גוף הבהמה איננו ממש ממון הבעלים - כי אינם יכולים למכרו (וכפי שהביאה הגמרא את הענין של "לא יימכר").
די ברור לי שזוהי כוונת רש"י, אבל להכניס את זה בלשונו - דחוק.
ממליץ לבדוק בליקוטי שינויי נוסחאות אם יש גירסאות נוספות בדברי רש"י האלו.

בשיטמ"ק ד"ה בכור מיבעיא מסתמך על רש"י הזה לומר שממש קרב שלמים וטעון תנופת חזה ושוק - ולא הבנתי אם כוונתו שזה תלוי ביד בעלים שאם רוצה יכול להעלותו ולהקריבו כדין שלמים. אבל לדבריו אפשר לומר שרש"י בדבריו "כדאמרינן בפרק בתרא דבכורות" כוונתו לדברי הברייתא שם סא: שאם נתערב עשירי באחד עשר (שקראו עשירי ודינו להיקרב שלמים) שניהם יוקרבו שלמים, ופירש"י שם ששניהם טעונין שתי מתנות שהן ארבע ותנופת חזה ושוק כחומר שלמים - ומשם משמע שאפשר להקריב מעשר בהמה לשם שלמים.

ובזה גם מתורץ קושית המנ"ח (מצוה פ"ח) על הרמב"ם הל' חגיגה שפסק דאדם יוצא ידי חובת שלמי חגיגה במעשר בהמה וע"ז הקשה המנחת חינוך שהלא אין דיניהם שוה, ובחגיגה ציוותה חכמתו להקריב קרבן "שלמים" עם כל דיניה ומעשר בהמה הרי אינה שלמים, אבל לדברי רש"י לא קשה דכוונת הרמב"ם שיכול להקריב מעשר בהמה לשם שלמי חגיגה עם כל דיני קרבן שלמים ודו"ק.

[HaimL]

מ"ו ע"א, בתוספות,
מתני' שור שנגח את הפרה. זו דברי סומכוס. תימה דבפרק השואל (ב"מ דף ק. ושם) משמע דלא אמר סומכוס יחלוקו אלא בעומד באגם וכו' והך דהכא איכא לאוקמי בעומדת באגם לר"ע דאמר יוחלט השור אבל לר' ישמעאל דמצי לסלק ליה בזוזי לא תתיישב
---
וקצת תימה, דממתניתין גופה איכא למשמע, דסתם לן רבי כסומכוס בשור תם דמשלם ח"נ לפרה ורביע לוולד, ואי ס"ל לסומכוס דחולקין אפילו היכא דאיתיה ברשותא דמריה, ליתני שור שנגח את הפרה וכו' משלם נ"ש לפרה וח"נ לוולד, וממילא שמעינן דבשור תם משלם חצי מזה. אעכצ"ל דסומכוס ס"ל דאין חולקים אלא היכא דליתיה ברשותא דמריה, ובשור המועד, כיוון דמשלם מן העלייה, ה"ל כשור תם לרבי ישמעאל, דמצי לסלוקי בדמים, ומודה סומכוס לחכמים דהממע"ה. וא"ת דתנא רישא אטו סיפא, מי הכריחו לתנא למתני הכי, איבעי ליה למתני וכן פרה תמה שנגחה שור וכו'.

[עושה חדשות]

לז: חמור וגמל שור שור ושור מהו האי שור קמא בתר חמור וגמל שדינן ליה ואייעד ליה לכולהו מיני או דילמא בתר שוורים שדינן ליה ואכתי לשוורים הוא דאייעד למינא אחרינא לא אייעד תיקו.

לכאו' על הנגיחה הרביעית (דהיינו השור השני) ודאי משלם נזק שלם, כי נעשה כבר מועד לכל, ואילו בנגיחה החמישית (השור השלישי) דנה הגמ' שמתברר לומר שהוא מועד דוקא לשוורים, והחמור והגמל שבתחילה היו מקריים. וא"כ יקבל בחזרה חצי מהכסף ששילם על הנגיחה הרביעית. וצ"ע. ובפרט קשה להבין שהרי מועד לכל הוא מועד גם לשוורים, ומעיקרא ידענו שאם יראה שור ודאי יגחנו משום שהוא מועד לכל, ואעפ"כ כאשר אירע כצפוי והוא נגח את השור, למפרע הוא יוצא ממועדות לתמות. ואיך יתכן לומר כן. (ולמה עד ספר 'אילת השחר' אף אחד לא עמד בזה).

[HaimL]

ראה בתוספות ז"ל,
שור שור ושור חמור וגמל. וכגון שבין שוורים ראשונים ראה בהמות אחרות ולא נגח ובבעיא שנייה בין שוורים אחרונים וכו'
---
דבהכי מתורצות שתי הקושיות, דבאמת בתר חמור גמל ושור אייעד לכולהו מיני, ואם נגח את השור השני, אכתי ודאי יצטרך לשלם נ"ש, דמועד לכולם וה"ל נגיחה רביעית, ואם אחרי השור השני ראה גמל או חמור ולא נגחו, ואז נגח את השור השלישי, אכתי אמרינן דמוכחא מילתא שהועד רק לשוורים דהשור השלישי מעיד שמה שלא נגח גמל או חמור אחרי השני לא היה מחמת איזו סיבה בעלמא שלא רצה לנגוח, דהא נגח שלושה שוורים, אלא שלגבי חמור וגמל חזר לתמותו, ושדי לתורא קמא אצל שני השוורים האחרים. ונמצא דבשעת נגיחת השני היה מועד גמור לכולהו מיני, וא"צ להחזיר חצי הנזק, דלא נמצא תם למפרע.

[עושה חדשות]

ראה בתוספות ז"ל, שור שור ושור חמור וגמל. וכגון שבין שוורים ראשונים ראה בהמות אחרות ולא נגח ובבעיא שנייה בין שוורים אחרונים וכו'

והמשך דברי התוספות: ואתי שפיר כולה סוגיא כרב זביד ולא כרב אלפס שפירש סוגיא דשמעתין כרב פפא. ע"כ.
כלומר, אפשר להבין את הסוגיא גם בלי זה, לדעת רב פפא.
(אמנם הרא"ה בשטמ"ק נקט דאיירי בכה"ג לכו"ע, אבל בתוס' מבואר להיפך, ולדבריו ק' כנ"ל).

[HaimL]

ראה בתוספות ז"ל, שור שור ושור חמור וגמל. וכגון שבין שוורים ראשונים ראה בהמות אחרות ולא נגח ובבעיא שנייה בין שוורים אחרונים וכו'

והמשך דברי התוספות: ואתי שפיר כולה סוגיא כרב זביד ולא כרב אלפס שפירש סוגיא דשמעתין כרב פפא. ע"כ.
כלומר, אפשר להבין את הסוגיא גם בלי זה, לדעת רב פפא.
(אמנם הרא"ה בשטמ"ק נקט דאיירי בכה"ג לכו"ע, אבל בתוס' מבואר להיפך, ולדבריו ק' כנ"ל).

אולי אפשר להבין את הסוגיא אף אליבא דרב פפא, אבל זה לא מה שאני מבין מלשון הרי"ף ומלשון התוספות ז"ל. לצערי אני לא בקי בספר הרי"ף, אבל רגליים לדבר, שלא מצאתי שהביא את הבעיות דשור שור וכו', ומ"ש דסוגיין כרב פפא נראה דכתב כן מכוח מה שהביא מהגמרא דאת"ל איתא לרב פפא נגח שור חמור וגמל נעשה מועד לכל, דהוא חידוש, ומדטרח תלמודא לכתוב דלמסקנה את"ל נמי איתא לדרב פפא נגח שור חמור וגמל וכו', משמע דסבור עלמא כוותיה, והמשך הסוגיא הוא באמת כרב זביד, ולית הלכתא כוותיה, וכן משמע מהתוספות ז"ל.

[עושה חדשות]

ר' HaimL, שים לב, זה לא מסובך. התוספות אמנם נקטו דאיירי כגון שבין השוורים ראה בהמות אחרות ולא נגח, אבל כתבו כך רק משום שרצו ליישב את הסוגיא גם אליבא דרב זביד הסובר דמועד למינו בסתמא הוי מועד לשאינו מינו. ולא בגלל הקושיות שהקשינו. כי לפי רב פפא האיבעיות הם גם כאשר לא ראה בהמות אחרות בינתיים. ועל כך באו ההערות הנ"ל.

[HaimL]

ר' HaimL, שים לב, זה לא מסובך. התוספות אמנם נקטו דאיירי כגון שבין השוורים ראה בהמות אחרות ולא נגח, אבל כתבו כך רק משום שרצו ליישב את הסוגיא גם אליבא דרב זביד הסובר דמועד למינו בסתמא הוי מועד לשאינו מינו. ולא בגלל הקושיות שהקשינו. כי לפי רב פפא האיבעיות הם גם כאשר לא ראה בהמות אחרות בינתיים. ועל כך באו ההערות הנ"ל.

באמת לפלא על כבודו, אכן זה לא מסובך. אם הבעיות האלו פשיטא שהן לרב פפא, שסובר שמועד למינו אינו מועד לשאינו מינו, והחידוש שבתוספות הוא שהן אפילו לרב זביד שסובר שמועד למינו מועד לכל והבעיות איירי שראה בהמות אחרות ולא נגח, אבל לרב פפא הבעיות האלו הן אפילו אם לא ראה בהמות אחרות שלא נגחן בין השוורים, אז צריך להבין את הסברא לרב פפא, שהבעיות הן בלא ראה בהמות אחרות בין השוורים, דאטו משום שנגח שני שוורים קודם השור השלישי שלפני החמור והגמל יש צד לומר שדווקא הועד לשוורים, כלומר שאם נגח רק שור חמור וגמל יהיה מועד לכל, אבל אם הקדים ונגח שני שוורים מקודם לכן יהיה מועד רק לשוורים. ובבעיא דאת"ל שדינן לשור בתר קמאי ובתר מינו, נגח חמור וגמל שור שור ושור, שוב לרב פפא מה הסברא לומר שמכיוון שכבר הועד לכל מיני לאחר נגיחת השור הראשון, אז יש צד לומר שמאחר ונגח עוד שני שוורים שיחזור לתמותו לשאר מיני ויהיה מועד רק לשוורים, אף שלא ראה בין השוורים בהמות אחרות שלא נגחן. ומאחר וקשה הסברא, שלמה יגרעו השוורים קמאי או בתראי ממועדות לכל מיני, אתי שפיר לפרש את הסוגיות דווקא לרב זביד ולא לרב פפא. ואם כבודו ימחל להסביר את הסברות בבעיות לרב פפא, אשמח. וכן אם ימחל מר להסביר מ"ט לא הביא הרי"ף ז"ל את הבעיות האלו, גם אשמח, ודילמא משום דסליק בתיקו. עכ"פ, גם אם לשון הרי"ף אינה שייכת כלל לענייננו, אני עדיין לא מבין את סברת הבעיות לרב פפא, ואשמח להסבר מספק.

[HaimL]

אולי אתייחס יותר לגוף דברי מר, שכתב,
לכאו' על הנגיחה הרביעית (דהיינו השור השני) ודאי משלם נזק שלם, כי נעשה כבר מועד לכל, ואילו בנגיחה החמישית (השור השלישי) דנה הגמ' שמתברר לומר שהוא מועד דוקא לשוורים, והחמור והגמל שבתחילה היו מקריים.
---
אבל הסברא הזאת קשה, לרב פפא שלא ראה בהמות אחרות בין השוורים. שאם אתה אומר שבנגח חמור גמל ושור אין זה מקרי, כלשונו של מר, אלא חזינן דכך טבעו לנגוח כל מיני שימצא. אם כן, אם נגח עוד שני שוורים, מה הסברא לומר שדווקא החמור והגמל היו מקריים ואין זה מטבעו, טפי מלומר דכך אתרמי, שהמקריות היא בכך שאחרי שהועד לכל מיני, נקרו בדרכו שני שוורים ולא בהמות אחרות.