פורום אוצר החכמה

שעת הכושר כתב:אולי כדאי לפתוח אשכול גם על העתקים בירושלמי.

הורי ר' אימי לרדות עמו. לא שייך הכא אלא בע"ז שם אמתני' דנחתום העושה בטומאה קאי שאסור לרדות עמו פת לתנור כדאמרינן התם ואיידי דהאי סוגיא דשביעית כתובה היא שם הועתק גם לזה כאן וככה תמצא בהאי ש"ס למאות מאות מקומות:

עזריאל ברגר כתב:עירובין פ"ג מ"א "מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה, סומכוס אומר בחולין", ובמ"ב נאמר שדווקא הכהנים מערבין בתרומה.
ולכאורה ע"פ כללי הפסיקה ה"ז מחלוקת ואח"כ סתם, ובכל זאת פסקו הפוסקים כת"ק. וי"ל ששגרא דלישנא הוא, ממשנת פסחים (פרק ב משנה ה).

וְהָא דִתְנַן בְּמַתְנִיתִין 'וְהַכֹּהֲנִים בְּחַלָּה וּבִתְרוּמָה', לָא הָוֵי כְּמַחֲלֹקֶת וְאַחַר כָּךְ סְתָם, דְּהוּא הַדִּין לְיִשְׂרָאֵל נַמֵּי, אֶלָּא אֹרְחָא דְמִלְּתָא נְקַט 'כֹּהֲנִים', שֶׁתְּרוּמָה וְחַלָּה מְצוּיָה לָהֶם.
וְעוֹד, דְּהַךְ מִשְׁנָה נַמֵּי שְׁנוּיָה בְּפֶרֶק כָּל שָׁעָה, וְהָתָם דַּוְקָא כֹּהֲנִים, וְהַהוּא לִשָּׁנָא תְּנָא נַמֵּי הָכָא.

אֲמַר לֵהּ רַב אַחָא מִדִּפְתִּי לְרָבִינָא: מִכְּדִי תּוֹךְ כְּדֵי דִבּוּר הֵיכִי דָמֵי, כְּדֵי שְׁאִילַת תַּלְמִיד לָרַב, מֵאָה טוּבָא הָווּ! אֲמַר לֵהּ: כָּל חַד וְחַד בְּתוֹךְ כְּדֵי דִבּוּר שֶׁל חֲבֵרוֹ.

ביקורת תהיה כתב:התמיהה: הלוא דין ציון קברות הוא מדרבנן, ומה מקום לשאלה 'עד שבא יחזקאל מנלן'?

שם כגון שעלתה לו נשיכה בגבו ובאצילי ידיו. תמוה דבברייתא תני יבלת ועוד בנשיכה לא שייך לישנא דשקילא דנקיט אח"כ לכן הנראה לכאורה לומר דט"ס הוא וצ"ל שעלתה לו יבלת בגבו כו' והספרים נשתבשו מהא דאיתא (בשבועות מו ב) תני ר"ח שעלתה לו נשיכה בגבו ובין אצילי ידיו (והמציינים שכחו לציין לשמה וכן משם לכאן) או דהגמרא עצמה נקטה לישנא דהתם וע"ד שכתב הרשב"ם (בב"ב מג ב) על השני נוח לי [וכן עוד שם קל"ב בד"ה רב עוירא מוקי בכולהו] וכן התוס' (בפסחים נא) בד"ה עבדינן וכה"ג אשכחן טובא ובזה מוצל פי' הר"ש והרע"ב בפ"ג דמע"ש מי"ג מקושית התוי"ט וכמו שרמזתי שם ואולי יל"פ (לאחר שנדקדק במה שפרש"י במקום שאפשר לו ליטלה בידו. דק"ט דבידו יכול ליטול גם מגבו גם מבין אצילי ידיו דאין לך מקום בגוף שאין ידיו או ידו מגיעות שם) דכוונת הש"ס דלבד היבלת עלתה לו נשיכה כו' ומחמתה א"א לו לכפוף ידיו וכן פיו למקום היבלת וכבר כתבתי זה בחדושי לס' נת"ע ומפני דחביבא לי שניתיו פה:

אמר רב יהודה אמר שמואל: כל מראה אדמומית - מכפרין, ומכשירין, וחייבין בכסוי. מאי קמשמע לן? מכפרין תנינא, חייבין בכסוי תנינא! מכשירין איצטריכא ליה, מכשירין נמי, אי דם - אכשורי מכשר, אי מיא - אכשורי מכשרי! לא צריכא, שתמדו במי גשמים; מי גשמים נמי, כיון דשקיל ורמי - אחשבינהו! לא צריכא - שנתמדו מאליהן,

הכשירן דמאי? אי דמיא - אכשורי מכשרי, אי דחמרא - אכשורי מכשרי! לא צריכא, שתמדו במי גשמים. וכיון דקא שקיל ורמי להו למנא - אחשבינהו! לא צריכא, שנתמד מאליו.

במשנה ד"ה או בדם החיה. בדם היקז כו'. ורמב"ם פי' בדם חיה טמאה. לפירושם העיקר חסר מן הספר. ולע"ד נל"פ בדם החיה דהוא לשון חיות ר"ל בדם חיה ועוף שהמה חיים עדנה דהיינו בדם המכה או בדם היקז (ויש לכוון לזה גם פרש"י). וכלפי דם המתערב שהוא של שחוטה קרי לזה דם החי' וכה"ג מצאתי בבכורות (נז ב) מפשיטין את המתה ומלבישין את החיה ע"ש. וכאן י"ל עוד שבא לזווג מלות בהמה וחיה אהדדי. ולפי' הרמב"ם קשה עוד מדוע לא תני ג"כ עוף טמא. אבל לדידי נכללו חיה ועוף. ועי"ל דשיגרא דלישנא דמתניתין דזבחים דמייתי הגמרא. נקט גם הכא:

אלו ממעטין את הטפח פחות מכזית בשר ממעט על ידי רובע עצמות ופחות מעצם כשעורה ממעט על ידי כזית בשר פחות מכזית מן המת פחות מכזית מן הנבלה פחות מכעדשה מן השרץ פחות מכביצה אוכלים התבואה שבחלון וככיי שיש בה ממש ונבלת העוף הטהור שלא חשב עליה ונבילת עוף הטמא שחשב עליה ולא הכשירה או הכשירה ולא חשב עליה:

האיברין אין להן שיעור אפי' פחות מכזית מן המת ופחות מכזית מן הנבילה ופחות מכעדשה מן השרץ מטמאין טומאתן:

שימור דלישה לאו שימור הוא, דאמר רב הונא: בצקות של נכרים אדם ממלא כריסו מהן, ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה. באחרונה אין בראשונה לא.

יושב ירושלים כתב:במשנה אהלות יג, ה:

אלו ממעטין את הטפח פחות מכזית בשר ממעט על ידי רובע עצמות ופחות מעצם כשעורה ממעט על ידי כזית בשר פחות מכזית מן המת פחות מכזית מן הנבלה פחות מכעדשה מן השרץ פחות מכביצה אוכלים התבואה שבחלון וככיי שיש בה ממש ונבלת העוף הטהור שלא חשב עליה ונבילת עוף הטמא שחשב עליה ולא הכשירה או הכשירה ולא חשב עליה:

וכפילות הדין של 'כזית מן המת' תמוה, וכבר עמד בזה הר"ש שם, והביאור הוא שג' הדברים [פחות מכזית מן המת ומן הנבילה ופחות מכעדשה מן השרץ] באים ביחד כפ"א מ"ז שם:

האיברין אין להן שיעור אפי' פחות מכזית מן המת ופחות מכזית מן הנבילה ופחות מכעדשה מן השרץ מטמאין טומאתן:

ולכאו' זהו כוונת הר"ש בתי' שם.

פחות מכזית מן המת - כבר תנא ליה רישא ולמאי הדר תנייה לאשמועינן דממעט ע"י כל המטמאים באהל ששנינו לעיל רפ"ב כגון רביעית דם ומלא תרווד רקב ואבר מן החי וטובא דתנן התם.
א"כ ליהדר נמי וליתני פחות מעצם כשעורה ושמא הדר תנייה למיחשביה בהדי שרץ ונבלה:

ביקורת תהיה כתב:קשר – אִין, זהות – לא.
כאן – האחד מקורי והשני מָעתָּק, שם – שניהם מקוריים.

שאין מצילין מיד כלי חרס כו' -
כתב הר"ב כמו ואין מצילין כו' דוגמתו בפ"ק דביצה כו' וכ"כ הר"ש והרמב"ם. והרבה חברים מצאתי להם וכתבתים בסוף פ"ז דעירובין ופ"ה דאהלות משנה ו'
ובכאן אני אומר טעם נכון ששנה התנא שאין בשי"ן משום דמסרך סריך ליה מלישנא דמתניתין ג' פ"ח דכלים דהתם שפיר קתני שאין. דהוי נתינת טעם לדלעיל מיניה ועיין מ"ש בספ"ק דדמאי בשם התוס' דפ' מקום שנהגו [דף נ"א] וכן בסוף מסכת ב"ב. וכיוצא בזה בסוף פ"ב דמכות. ועיין בפ"ק דמסכת ידים משנה ב':

פרה ה,ה:
אין מצילין בצמיד פתיל אלא כלים שאין מצילים מיד כלי חרס אלא כלים

כלים ח,ג:
סרידה שהיא נתונה על פי התנור ושוקעת לתוכו ואין לה גפיים השרץ בתוכה התנור טמא השרץ בתנור אוכלים שבתוכה טמאין שאין מצילין מיד כלי חרס אלא כלים

דמאי א,ד:
הדמאי מערבין בו ומשתתפין בו ומברכים עליו ומזמנין עליו ומפרישין אותו ערום בין השמשות הא אם הקדים מעשר שני לראשון אין בכך כלום

מע"ש ה,יא:
ככל מצותך אשר צויתני הא אם הקדים מעשר שני לראשון אינו יכול להתודות

עבדינן כוותייהו. לא עבדי כוותייהו ה"ל למימר ומשום פ"ק דחולין (דף יח:) נקט הכי דקאמר התם כי סליק רבי זירא אכל מוגרמת דרב ושמואל ופריך ולית ליה לרבי זירא נותנין עליו חומרי מקום וכו' ומשני אביי הני מילי וכו' אבל מבבל לארץ ישראל כיון דאנן כייפינן להו עבדינן כוותייהו.

בבא בתרא י,ז [ע"פ כת"י וראשונים]:
המלוה את חבירו על ידי ערב לא יפרע מן הערב ואם אמר על מנת שאפרע ממי שארצה יפרע מן הערב רבן שמעון בן גמליאל אומר אם יש נכסים ללוה בין כך ובין כך לא יפרע מן הערב כיוצא בו אמר רבן שמעון בן גמליאל אף הערב לאשה בכתובתה והיה בעלה מגרשה ידירנה הנאה שמא יעשו קנוניא על נכסים של זה ויחזיר את אשתו:

ערכין ו,א:
שום היתומים שלשים יום ושום ההקדש ששים יום ומכריזין בבקר ובערב המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה רבי אליעזר אומר כשיגרשנה ידיר הנאה רבי יהושע אומר אינו צריך כיוצא בו אמר רבן שמעון בן גמליאל אף הערב לאשה בכתובתה והיה בעלה מגרשה ידיר הנאה שמא יעשה קנוניא על נכסיו של זה ויחזיר את אשתו:

מכות ב,ח:
כיוצא בו רוצח שגלה לעיר מקלטו ורצו אנשי העיר לכבדו יאמר להם רוצח אני אמרו לו אף על פי כן יקבל מהן שנאמר (דברים י"ט) וזה דבר הרוצח

שביעית י,ח:
המחזיר חוב בשביעית יאמר לו משמט אני אמר לו אף על פי כן יקבל ממנו שנא' (דברים טו) וזה דבר השמטה כיוצא בו רוצח שגלה לעיר מקלט ורצו אנשי העיר לכבדו יאמר להם רוצח אני אמרו לו אעפ"כ יקבל מהם שנאמר (שם יט) וזה דבר הרוצח:

יושב ירושלים כתב:שאין מצילין מיד כלי חרס כו' כתב הר"ב כמו ואין מצילין כו'

הכל כשרין לקרות את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן

אמר רב חסדא לית כן חרש השגרת לשון היא. מתניתא לר' יודה.

עמוד על רגליך ויעידו בך - לא גרסי' ויעידו בך לא כאן ולא בפרק תפלת השחר ברישיה (ברכות כז:) דמה עדות שייך כאן אלא בסנהדרין בריש פרק כהן גדול (דף יט.) גרסינן ליה גבי עובדא דינאי ואגב פשטא דהתם נכתב כאן.

יאיר אתמר כתב:מרגליות - האשגרה ספרות התלמוד.

נוטר הכרמים כתב:בדף היומי של היום שבת כב, א על פתילות ושמנים במקדש, עי' רש"ש.

חיים שאול כתב:תמורה פ"ד מ"א מילה במילה כמעילה פ"ג מ"א (יש כמה ו׳ ו-ש׳ שיש רק בא׳ מהן)

HaimL כתב:מישהו בזמנו אמר לי שמשנה לומדים עם רש"י, והבנתי מדבריו שכך הוא גם בגמרא.

והנה, רש"י פירש את קושיית רב אחא מדפתי לרבינא, בפשיטות

טובא הוי - אין שניהם יכולין לומר שש תיבות הללו בשיעור זה:

ומה קשה על פירושו? מה אני מפספס כאן?