מסכת בבא בתרא - הערות והארות

[כדכד]

יש לו תרוץ למה לא זרע ג"ש רצופות אבל המערער לא צריך למחות אם רואה שבאותה שנה לא זרע ורק אחרי שיזרע ג"ש לפי המנהג אז יש לו חזקה כי השתמש ג"ש

המערער לא צריך למחות אלא פעם אחת בג' שנים, למה לא מחה בשנים שכן זרע?

תשאל את זה בכל חזקת ג"ש מדוע המערער מחה רק בשנה השניה ולא בראשונה. מה שמועיל האתרא דמוברי באגי עכ"פ לדעת הרשב"ם זה לדחות טענה אפשרית של המערער: לא מחיתי כיוון שלא זרעת רצופים ואי"ז דרך אכילה, על כך יכול המחזיק לטעון שהחזיק כדרך המחזיקים, אבל מכל מקום אינו יכול לטעון שהחזיק בשנה שהוביר. זה רק לא פוגע ברצף אבל אינו אוכל אז את השדה

[שמואל דוד]

הכי גרסינן ומודה מר זוטרא ברוכלין המחזירין בעיירות דאע"ג כו' - אע"ג דסבירא למר זוטרא דאי טעין טענתיה טענה אבל אנו לא נטעון בשבילו מודי הוא היכא דהוי מערער רוכל המחזר בעיירות למכור קישוטי נשים ואינו חוזר לעירו כי אם לזמן ארוך דאע"ג דלא טעין לייתי מחזיק סהדי דדר בה רצופות יומם ולילה אנן טענינן ליה דדילמא משום דלא קביע במתא החזיק זה בביתו וכי הוה אתי במתא הוי נפיק האי מחזיק מן ביתא ולא ידע ליה זה המערער מעולם שהחזיק זה בביתו ולכך שתק ולא מיחה הלכך יביא המחזיק עדים שלא יצא מן הבית כל שלש השנים "אפילו לילה אחת" כו'
לא הבנתי, הרי כל אדם הדר בבית יש פעמים שצריך לצאת חוץ לעיר או שרוצה לצאת מן העיר לכמה ימים ולמה צריך עדים שלא יצא מן הבית אפילו לילה אחת, וצ"ב

[שמואל דוד]

עיין נתיבות ק"מ ז

[שמואל דוד]

אפשר שצ"ל סימון

[שמואל דוד]

ועיין רשב"ם עד שיראו שניהם כאחד - את העדות לאפוקי "אחד אומר בפני הלוהו ואחד אומר בפני הודה לו עליו"

ובדיבור שלאח"ז כתב וז"ל אפי' בזה אחר זה - "אחד אומר ביום ראשון לוה פלוני מפלוני מנה ואחד אומר ביום שני ראיתיו גם אני שלוה ממנו" דמ"מ אמנה קא מסהדי ות"ק סבר אמנה דקא מסהיד האי לא קא מסהיד האי וה"ל לגבי מנה חצי עדות וטעמייהו מפרש שפיר בסנהדרין מקרא ומסברא

וצ"ע מדוע שינה בפירושו.
ושו"ר ברש"ש שהעיר כן והניח בקושיא

[שמואל דוד]

וכתב הרשב"ם וכי גדלי יתמי שיהו בני מיעבד מצוה דהיינו מבן שלש עשרה שנה ואילך דהוי חייב במצות כו'

וצ"ע מדוע האריך לפרש כן, דלכאורה דבר פשוט הוא וא"צ לזה.

[שמואל דוד]

עיין תוספות דרבה גרסינן דאביי ורבא אמרי לקמן דמה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן
ועיין מהרש"א דאפשר לגרוס רבא עיין שם וע"ע מהרש"א לקמן לג
אולם עיין רשב"ם ד"ה אמר ליה שכתב וז"ל תלמידו אביי כו'
ונראה שכוונתו לאפוקי מגירסת "רבא" וצ"ע בדברי מהרש"א

[פייערמאן]

ראה במחצית השקל.

[שמואל דוד]

ראה במחצית השקל.

עיינתי ולא הבנתי כוונתך

[מיללער]

לו. אמר רב יוסף אכלה שחת לא הוי חזקה. שם עמוד ב' פירא רבא וםירא זוטא איכא בינייהו ופי' הרשב"ם: ור"ע סבר פירא זוטא דניינו כגון שחת שגדל בל' יום הויא חזקה

נמצא שרב יוסף כתנאי דמתני' אמרה לשמעתיה?

[שמואל דוד]

גם רב ישמעאל מודה בשחת הגדל בשלשים יום דהוי חזקה, עיין תוספות כח. ומהרש"א שם
וכבר האריך בזה הגרמ"פ ז"ל בדברות משה סימן כא וסימן כח
וע"ע בחוסן ישועות רשב"ם לו:

[פייערמאן]

בדף לג:, הוא הרגיש שהרשב"ם גרס רבה.

[שמואל דוד]

ייש"כ גדול

[שמואל דוד]

וחכ"א שליט"א כתב לי דבכל אחד פירש הרשב"ם מה שיותר חידוש ודו"ק

[שמואל דוד]

רשב"ם כל שיבא ושיבא כו' כלומר הלואי ויחרוש הרבה "עד שתכלה מחרשתו" כו'
וצע"ק דמנ"ל זה, ומי הכריחו לפרש כן וצ"ב
ועיין רשב"ם הקצר

[שמואל דוד]

כתב לי חכם אחד וז"ל לכאורה לא מובן הטעם למה יתומים לא יורדים לנכסיהם כשהם קטנים. שהרי הדין ודברים הוא לא איתם אלא יש לו שטר שאביהם חייב לו והוא גובה מקרקע של אביהם שהשתעבדה לו וזה עניין בינו לאביהם והוא דן מול הבית דין. והיתומים הם לא בעל דין כאן, שעל הצד שהקרקע נשתעבדה היא לא קרקע שלהם ולא ירשו אותה מעולם וכיוון שאינם בעלי דין מה אכפת לנו שהם קטנים.
ולפו"ר נראה שהרשב"ם בא להסביר את העניין המוקשה הזה, שסוף סוף הקרקע מוחזקת ביד היתומים ונהי שלא היתה שלהם מעולם כי המלווה של אביהם יש לו בה קניין שעבוד מחיי אביהם ומכח קניין זה גובה, סוף סוף הם אלה שהקרקע בחזקתם וצריך להוציאה מידם. כי קניין שעבוד שונה מקניין רגיל, שאמנם קרקע היא לעולם בחזקת בעליה ולא בחזקת הגזלן, אבל זה דווקא בבעלים גמור שיש לו בה קניין גמור ולא קניין שעבוד בלבד. וקניין שעבוד הוא קניין רק לעניין לגבות ממנה ולא לעניין להחזיק בה ולהשתמש בה ואינה בשלטונו ותחת ידו אלא ממילא היא בשלטונם ותחת ידם של היורשים והם המחזיקים בה והם צריכים להשיב לו מדין גזל. וכיוון שהם קטנים אין עליהם מצוות לא תגזול ומצוות השבה ולכן אין מוציאים מידם את הקרקע עד שיהיו מחוייבים במצוות.
ובמש"כ הרשב"ם "וכי גדלי יתמי שיהו בני מיעבד מצוה" לא בא לציין את מועד הזמן שיוכל לתבוע אותם, אלא בא לבאר את הטעם למה לא יכול לתבוע כעת וצריך לחכות. וכדי שנדע שכאן מבאר את הטעם ולא מציין את הזמן, הוצרך לשוב ולציין את הזמן. ודבריו מדוייקים ומאירים.
ושמא גם האריך לציין שזמן חיוב מצוות הוא י"ג לאפוקי ממי שסובר י"ב במסכת נדה.

[שמואל דוד]

וכתב הרשב"ם אבוה דשמואל וגם לוי חבירו עכ"ל
ויש לדייק מה כוונתו בזה.
ואם תאמר שכוונתו לאפוקי מלפרש דלוי ושמואל אחים היו וכוונת הגמרא שאביו של שמואל שהוא גם אביו של לוי תני כו' הרי גרסינן בגמרא אבוה דשמואל ולוי תנו (בלשון רבים) וא"כ פשוט שהפירוש הוא אבוה דשמואל וגם לוי כו' וצע"ק
עוד יש להעיר בכוונתו, האם לוי היה חבירו של שמואל או של אבוה דשמואל. ודו"ק וצ"ע בסה"ד וכו'

[שיף]

הדברים פשוטים
ונכתבו כדי שכ"א יבין ולא יצטרך לנסות ולפלפל
ובאמת יש קצת ראיה לכאורה [מהגמ' ולא מרשב"ם] שלוי היה גם חבירו של אביו של שמואל מדתנו יחד [כנראה שהיה מבוגר משמואל עצמו וצעיר מאביו]

[שמואל דוד]

בסה"ד כתב שלוי היה רבו של שמואל עיין שם
ועיין ילקוט המאירי

[מיללער]

וירא את ישראל שוכן לשבטיו, ראה שאין פתחי אהליהם מכוונין זה כנגד זה אמר ראוין הללו שתשרה עליהם שכינה.

רש"י פירש שהדיוק הוא שאחר שראה את ישראל 'שוכן לשבטיו' אמר 'מה טובו אוהליך יעקב' ובפשטות כוונת רש"י כמ"ש בחומש שאהליך ומשכנותיך סובבים על המשכנות ובתי מקדשות, ובזכות הצניעות זכו ישראל להשראת השכינה בתוכם.

והתוס' פירשו שהדיוק הוא מסיפיה דקרא של וירא את ישראל שוכן לשבטיו 'ותהי עליו רוח אלקים' - לכאורה לא רצו לפרש כפירש"י משום שהכ' של מה טובו אינו המשך ישיר של ראיית ישראל לשבטיו משא"כ ותהי עליו רוח אלקים, אבל בפשטות הכ' ותהי 'עליו' רוח אלקים מדבר בבלעם, האם כוונת דברי התוס' הם עפ"י דרש שדרשו 'עליו' על ישראל, או כיון שראה בלעם ששרתה עליו רוח אלקים לברך את ישראל הבין שזה בזכות הצניעות?

[שמואל דוד]

צ"ל רשב"ם במקום רש"י

ועיין מהרש"א בתוס' ובזוה"ק הובא בפתח עינים (חיד"א)
וע"ע בפרישה קנד - ה

ועיין https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=5769

[מיללער]

צודק - יישר כח

[י. אברהם]

ברבינו גרשום (מכת"י) פי' שכשהחרוב היה מזקין היו קוצצין אותו ונוקבין הסדן ותוקעין בו ענף של חרוב בחור, והי' טוען פירות, שלא היו רוצין ליטע חרוב אחר לפי שאינו עושה פירות עד שבעים שנה (בכורות ח.).
והרשב"ם פי' דהיינו בבחרותו אבל כשמזקין ומתגבר מרכיבין אותו כו', משמע מדבריו דהטעם שמרכיבין אותו אז הוא משום שמתגבר ויכול לתת כח באחרים, ולא הזכיר מדברי הגמ' בבכורות.
ואולי לא ס"ל לרשב''ם לפרש הגמ' בבכורות עד שבעים שנה כפשוטו, וכדוגמת מש''כ הרשב"ם בפסחים קיט. דמספר שלש מאות שבש"ס הוא לאו דוקא.

[דמשק]

התוס' ב"ב יא: כתבו דתרי ר' אמי איכא רב אמי לחוד ורבי אמי לחוד עיי"ש
וראה סוגיא דשבועות מז.

ההוא גברא דחטף נסכא מחבריה אתא לקמיה דרב אמי יתיב ר' אבא קמיה אייתי חד סהדא וכו' א"ר אמי היכי לידיינו דייני להאי דינא וכו' א"ל ר' אבא הוה מחויב שבועה ואין יכול לישבע וכו' אמר רבא כוותיה דרבי אבא מסתברא דתני רבי אמי שבועת ה' תהיה בין שניהם וכו'

והוא קצת פלא דר' אמי לא ידע להשיב והשיב ר' אבא ושוב מייתי ראיה מרבי אמי גופיה לר' אבא, אמנם לדברי התוס' אתי שפיר ומדוייק היטב דלעיל אי' רב אמי וכאן רבי אמי

אך ברמב"ן שם כתב בתו"ד "תדע דהא רבי אמי קיבלה מיניה מרבי אבא ותני איהו נמי שבועת ה' תהיה בין שניהם"

אמנם שוב ראיתי דבהך סוגיא בב"ב לג: גרס אתא לקמיה דרבי אמי (ועי' רש"ש בשבועות שם על התוס')

[קאצ'קלה]

בעצם דברי התוספות בב"ב דף יא, חשוב להעיר, שדברי התוספות הם על מה שאמרו שם בגמרא: "בעא מיניה רב הונא מרבי אמי". והיה קשה להם, הרי רב הונא היה גדול מרבי אמי, ואיך בעא מיניה? לכן אמרו שיתכן ששני ר' אמי היו. אבל כמה מפרשים (תוספות ישנים, בתוך: ספר הזכרון – עולת שלמה עמ' מד; הגהות יעב"ץ ב"ב שם) כתבו ליישב ששני "ר' הונא היו". ובאמת מצאנו לר' הונא אמורא מארץ ישראל שהיה צעיר הרבה מר' אמי. לפ"ז אין הכרח שהיה עוד חכם שנקרא "רב אמי" בנוסף ל"רבי אמי" תלמיד ר' יוחנן.
וראה גם שערי תורת בבל עמ' 358 שהעיר על דברי התוספות:

אין זה מחוור, אלא שרב הונא לחוד ורבי הונא לחוד, כי זה שבעא מרב אמי הוא "ר' הונא" מארץ ישראל, והיה תלמידו של ר' ירמיה (גיטין יא ב) וחבירו של ר' חזקיה (זבחים עה ב). וכן הוא דעת דורות הראשונים חלק ב עמוד קעו. ועיין דקדוקי סופרים בבא בתרא יא ב שכת"י המבורג הנוסח: "בעא מיניה ר' חגא מר' אמי".

[שמואל דוד]

ב"ב עג רשב"ם וכן הוא אומר - "דעיגון דמתניתין" לשון עכוב הוא  כדכתיב הלהן תעגנה כמו תעשנה תתעכבו מלהנשא לבעל "אלמא עוגין דמתני' היינו עיגון"
לא הבנתי דבריו ונא להסביר.

[בברכה המשולשת]

היינו שעיגון לשון קשירה, ששורש עגן פירושו קשר

[שמואל דוד]

מדוע כתב דעיגון היינו עכוב ועוגין היינו עיגון, הול"ל דעוגין היינו עכוב ותו לא

[בברכה המשולשת]

אם היה כתב כך היה ניתן להקשות מנין לו. הלא כן?

[שמואל דוד]

הול"ל עוגין דמתניתין לשון עכוב הוא כדכתיב הלהן תעגנה כמו תעשנה תתעכבו מלהנשא לבעל ע"כ

[שמואל דוד]

(וא"ר) שמואל בר נחמני א"ר יוחנן ג' נקראו על שמו של הקב"ה ואלו הן צדיקים ומשיח וירושלים צדיקים הא דאמרן משיח דכתיב (ירמיהו כג, ו) וזה שמו אשר יקראו ה' צדקנו ירושלים דכתיב (יחזקאל מח, לה) סביב שמונה עשר אלף ושם העיר מיום ה' שמה אל תקרי שמה אלא שמה

לכאורה תמוה,
אטו משיח לאו צדיק הוא, ומדוע צריך פסוק למשיח?

[קאצ'קלה]

מהר"ל בחידושי אגדות מבאר שמעלת הצדיקים גדולה מכל מה שבארץ, ואילו משיח גדול גם ממלאכי מעלה, לכן לא כללם יחד.

[שמואל דוד]

ייש"כ גדול!
וע"ע יפה ענף איכה אות מג

[בתבונה]

מהרש"א חידושי אגדות מסכת בבא בתרא דף עה עמוד ב
ג' דברים נקראים על שמו של הקדוש ברוך הוא. יראה מדלא קאמר נקראו בשמו של הקדוש ברוך הוא אלא נקראו על שמו של הקדוש ברוך הוא משמע דשם של הקדוש ברוך הוא יהיה בהם שם לווי במשיח משיח ה' בירושלים עיר ה' וכן בצדיק צדיק לה' וכן במשיח שאמר יקראו לו ה' צדקנו ר"ל שהוא צדיק לה' וכמ"ש לעיל בצדיקים שיקראו להן כן על שם שכל מעשיהם לשם שמים וכן הוא במשיח ע"ש שכל מעשיו יהיו לש"ש וכן בירושלים לעתיד שלא יהיו מזומנין לה אלא אותן שכל מעשיהם לש"ש כמ"ש לעיל ופירוש הכתוב ושם העיר יהיה מיום בנינה לעתיד יהיה שמה ה':
ולפ"ז לא קשה מידי

[שמואל דוד]

א) פח. מתניתין חנווני מקנח מדותיו פעמים בשבת כו'
אמר רשב"ג במה דברים אמורים בלח אבל ביבש אינו צריך
וכתב הרשב"ם במה דברים אמורים - קינוחין הללו בדבר לח כגון  בשר ויין ושמן
אבל בדבר יבש - כגון פירות כמון ופלפלין אינו  צריך לקנח שלא נדבק בהן מאומה
ויש להסתפק בקמח וכדומה, דהנה זה פשוט שאינו דומה ליין ושמן אולם אינו דומה לגמרי לפירות שלא נדבק בהן מאומה משא"כ קמח שנשאר קצת אבק בתוך הכלי וצע"ק
ועיין סמ"ע חו"מ רלא

[שמואל דוד]

חכם אחד שליט"א ציין לפליתי סימן קט לענין קמח שנתערב בקמח אם דינם כלח בלח או כיבש ביבש וע"ע מג"א סימן תל

[שמואל דוד]

זבן וזבין תגרא איקרי - בתמיה משל הוא וכי לכך קנה התבואה רחוק מכאן שיתננה כאן באותן דמים כדי שיקרא תגר ולהרויח אינו חושש הא ודאי אין לך פסידא גדולה מזו שטורח "ואוכל" ואינו מרויח והכי הוי להו למימר אין מוסיפין על המדות שתות כי אם פחות משתות כדי שירויח התגר פורתא

לכאורה צ"ב כוונת הרשב"ם במש"כ שטורח "ואוכל"
שו"ר בספר זה מצאתי (ברכות) שהגיה "באוכל" וע"ע שיעורי בקיאות עמ"ס בבא בתרא מש"כ בזה

אולם מצאתי בשל"ה הקדוש חלק תורה של בע"פ אות ז שביאר כוונת הרשב"ם בטוטו"ד.

Screenshot_20170429-221342.png (40.31 KiB) נצפה 767 פעמים

[שמואל דוד]

רצו עושין דין - דהא שלשה נינהו ודנין ואומרים כך הדין שפלוני יטול חלק זה ופלוני חלק זה שדמיהן מכוונין בשוה וכותבין להם פסק דין שלא יוכלו עוד לערער זה על זה כלום ואע"ג דאין כאן אדם שמעיד בפניהם כלום הא פרכינן בר"ה לא תהא שמיעה גדולה מראיה

יש לעיין מדוע כתב כן, ומה כוונתו בזה?

[עזריאל ברגר]

רצו עושין דין - דהא שלשה נינהו ודנין ואומרים כך הדין שפלוני יטול חלק זה ופלוני חלק זה שדמיהן מכוונין בשוה וכותבין להם פסק דין שלא יוכלו עוד לערער זה על זה כלום ואע"ג דאין כאן אדם שמעיד בפניהם כלום הא פרכינן בר"ה לא תהא שמיעה גדולה מראיה

יש לעיין מדוע כתב כן, ומה כוונתו בזה?

נלפענ"ד שכוונת הרשב"ם היא לתת דוגמא כאשר המוריש אמר "כל נכסי לראובן ושמעון", ועכשיו רואים שלשת השומעים שיש כאן שני חלקים שוים, אז הם יושבים עכשיו ופוסקים את הדין שראובן יטול חלק פלוני ושמעון חלק פלוני, והפסק שלהם יש לו תוקף שאין ראובן ושמעון יכולים לחזור בהם.
אבל אם היו רק שני עדים, או שהיה זה בלילה - אינם עושים דין אלא כותבים את דברי המוריש, ובמילא אינם יכולים לקבוע איזה חלק ילך לאיזה יורש.

וזו המשמעות של החילוק בין "כותבין" לבין "עושין דין", דאל"ה מאי נפק"מ?

[שמואל דוד]

מדוע לא יכול להיות שהשכיב מרע אומר חלק גדול לפלוני וחלק קטן לפלוני, ומדוע כתב הרשב"ם שדמיהן מכוונין בשוה?