פורום אוצר החכמה

ב"ב פ"א: , והא קמעייל חולין בעזרה, כל הראשונים הקשו, היכן מצינו שאסור להכניס חולין לעזרה, שהגמרא שואלת בפשיטות והא קמעייל וכו'.

והנה לשון הר"ן הוא , שלא מצינו אלא איסור שחיטה והקרבה, ולא איסור כניסה בעלמא.
וצ"ב מה כוונתו שמצינו איסור הקרבה?, היכן מצינו בתורה איסור להקריב חולין ע"ג המזבח?


אולי כוונתו כמ"ש הריטב"א שם שיש איסור בכל כעין עבודה, ק"ו משחיטה שאיננה עבודה ואסורה. אכן לשונו שמצינו שחיטה והקרבה, משמע שהם ב' דברים.
אולי כוונתו, כמו שאסור להעלות איברי חיה לחד מ"ד בזבחים ל"ד., דמדאמרה תורה להעלות בהמה טהורה, מכלל שחיה אסור. א"כ ה"ה מדאמרה תורה להעלות קדשים מכלל זה למדנו שאסור להעלות חולין. אמנם ג"ז צ"ע כי משמע שמצינו פשהו מפורש, ולא איזה תוצאה מדין מעלה איברי חיה. וצ"ע.

אולי מזה שהתורה אמרה להביא אשם תלוי. ומשמע שתנאי לא יועיל, אם עשה עוון יהיה אשם, ואם לאו יהיה חולין.

בפשטות הקרבה פירושה זריקת הדם.

ישראל אליהו כתב:אולי מזה שהתורה אמרה להביא אשם תלוי. ומשמע שתנאי לא יועיל, אם עשה עוון יהיה אשם, ואם לאו יהיה חולין.

בזה בלא"ה אסור, שהרי אסור לשחוט חולין בעזרה לכו"ע.

בן פרצי כתב:בפשטות הקרבה פירושה זריקת הדם.

זה גופא השאלה, היכן מצינו מפורש שאסור, ואף אמנם שכתבו התוס' זבחים ע"ז: דנראה שאסור, מ"מ לא הביאו שמפורש כן.
ואילו בר"ן משמע שמפורש כך באיזה מקום.

בן פרצי כתב:בפשטות הקרבה פירושה זריקת הדם.

חוזרני בי. כתבתי לפי מה שהיה מונח בזיכרוני ממשמעות רש"י בכריתות, וכשעיינתי שוב ראיתי שזה הפוך, רק העלאה על המזבח אסורה ולא זריקת דם.
כריתות ז: ברש"י ד"ה מביאה קרבן. וז"ל שם: ומשום חולין על המזבח לא איכפת לן דכיון דאין למזבח אלא דמה לא חשיבה אכילה.

ייש"כ על הרש"י,

אבל מהיכן הוציא רש"י שיש איסור להעלות חולין על המזבח?

ספרי 'כי ירחק ממך המקום וזבחת' (דברים יב, כא) - 'בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום חולין שלך',

זהו מקור לשחיטה, לא הקרבה. ועי' קידושין נ"ז:.

נראה להביא ראיה שיש דין מיוחד בחולין בעזרה בהקטרה, דהנה התוספות בזבחים [עז,ב] ד"ה בדם] כתבו דאפילו למאן דאמר חולין בעזרה לאו דאורייתא, היינו רק להכניסו לעזרה, אבל להקטירו ע"ג המזבח, יש לומר דלכו"ע אסור מן התורה.
חזינן להדיא, שיש דין של חולב"ע מלבד ההכנסה אלא בגוף ההקטרה

לתועלת רבותינו שליט"א, אני מצרף משכ"ת בס"ד במקו"א, סיכום בעניין חולין בעזרה. [להרחבת היריעה, עיין בדבר יעקב בקידושין ובב"ב]..
קדושין נז,ב וחולין שנשחטו בעזרה: מנא הני מילי אמר ר' יוחנן משום ר' מאיר אמרה תורה שחוט לי בשלי ושלך בשלך מה שלי בשלך אסור אף שלך בשלי אסור, אי מה שלי בשלך ענוש כרת אף שלך בשלי ענוש כרת אמר קרא {ויקרא יז-ד} ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה' ונכרת על קרבן ענוש כרת על חולין שנשחטו בעזרה אין ענוש כרת".
מבואר בסוגיא, שאיסור חולין שנשחטו בעזרה הינו מה"ת, עד כדי שסלקא דעתך היה בגמ' לחייבו כרת.
עוד נראה מצורתא דשמעתתא, שכל האיסור חולין בעזרה נוהג רק בזבחים, ולא בשאר דברים, כפי שמרבים לאיסור חולב"ע אף בע"מ חיה ומיני עופות והטעם, שהוי דרך שחיטה כפי בהמה תמימה.
אולם מאידך גיסא, התוס' ב"ב [פא,ב] נקטו, שכל שיש צד הקרבה למזבח אף ללא שחיטה, כגון ביכורים נוהג בזה איסור חולב"ע.
ושיטת הרמב"ם [שחיטה ב,ג] שכל חולין אסור להכניס לעזרה ואפילו שלא הוי דרך הקרבה.
עוד יל"ע, דהנה הרשב"ם [ב"ב פא,ב ד"ה דלמא] כתב בתירוץ א' שחולין בעזרה הוי מדרבנן, וזהו צ"ע מסוגיין דמבואר להדיא שאיסור חולב"ע הוי מה"ת, וכפש"נ שהיה הו"א שיתחייב כרת על כך.
וז"ל הרשב"ם, "דלמא לאו בכורים נינהו. דשמא לא קנה קרקע וקמעייל חולין לעזרה ודרשינן ו) ובסיפרי כי ירחק ממך המקום וזבחת (דברים יב) בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום חולין שלך והוא הדין לכל הבאת חולין בעזרה שאסור אי נמי מדרבנן דלמא איכא דחזי ליה דנוהג בהן מנהג חולין כדינן וסבור קדשים הן הואיל ואייתינהו בעזרה ואתי לזלזולי בקדשים".
הרי שנחלקו ב' תירוצי הרשב"ם האם חולב"ע הוי מה"ת או מדרבנן, וצ"ב מהמבואר הכא שאיסור שחיטת החולין בעזרה הוי מה"ת.
ומבואר בזה, שיש ב' דינים בחולין בעזרה, א' מעשה שחיטה ועבודה גמורה, שזהו איסור מן התורה, עד כדי שהיה הו"א שיהא חייב על כך כרת. ואיסור זה נוהג רק במין זבח טהור. והב' שאסור להכניס חולין לעזרה. ובזה נחלקו הרמב"ם והתוס', דלתוס' רק מידי דבר עבודה שיש בו צד מזבח נאסר. בעוד שהרמב"ם סובר שמדרבנן נאסרה הכנסת כל חולין לעזרה.
ובדין השני של חולין בעזרה, נחלקו הראשונים, התוס' והרשב"א [חולין קל,ב] נקטו שזהו איסור מן התורה. אמנם התורי"ד והתוסה"ר [ב"ב פא] נוקטים שחולין בעזרה הוי מדרבנן. ובזה נחלקו ב' תירוצי הרשב"ם [שם] האם הכנסת חולב"ע נאסרה מה"ת או מדרבנן.
ויעויין עוד במשנה למלך [שם, ד"ה אשר] שלמד בדעת הרמב"ם ששחיטת חולין בעזרה הינה מה"ת. והכנסת חולין לצורך גבוה לעזרה נמי אסורה מה"ת. בעוד שהכנסת שאר דברים שאינן נוגעים לענייני עבודה נאסרו רק מדרבנן.
ונראה להביא ראיה שיש דין מיוחד בחולין בעזרה בהקטרה, דהנה התוספות בזבחים [עז,ב] ד"ה בדם] כתבו דאפילו למאן דאמר חולין בעזרה לאו דאורייתא, היינו רק להכניסו לעזרה, אבל להקטירו ע"ג המזבח, יש לומר דלכו"ע אסור מן התורה.
חזינן להדיא, שיש דין של חולב"ע מלבד ההכנסה אלא בגוף ההקטרה.

הרמב"ם כותב לגבי קרבן עולה ויורד דטומאת מקדש וקדשיו, שאינו בא על הספק, כדי שלא להכניס חולין בעזרה.
ואע"פ שחטאת העוף באה על הספק - זהו רק במחוסרי כפרה להכשירם בקדשים, אבל לא כאן (וכדין מי שהתחייבה בכמה חטאות העוף על הספק - שיכולה להיפטר באחד בלבד).
עד כאן מדברי הרמב"ם.

וע"פ זה אפשר לבאר גם לגבי ביכורים, שאם לא שהיה פתרון להקדישם לבדק הבית וכו' - לא היו מתירים להכניסם לעזרה, כיוון שאינם מעכבי כפרה וכיו"ב.