מסכת סנהדרין - הערות בגמרא ורש"י

[ביקורת תהיה]

למדנו מתוך פירושו של הרמ"ה, כי 'וידבר העם באלהים ובמשה' - מאמר לעצמו הוא, לאמר, כי העם נדבר באלקים ובמשה דברי גנאי. וכן היא הוראת הלשון 'וידבר ב', כמו 'ותדבר מרים ואהרן במשה'.
ובהכי ניחא מאי דאיכא למתמה: הרי הטחת דברים היתה כאן, וכבר אמרנו כי העושה מריבה עם רבו (- מפטפט נגדו בדברים) – כעושה עם שכינה. אלא שתים רעות עשה העם: אחת, שחיפה דברים על משה ('וידבר העם'), ועוד שהטיח דברים כלפיו ('למה העליתונו').

[מיללער]

האם הובא איפה טעם למה המשנה הראשונה שבגמרא מסכת סנהדרין נסדרה כמשנה ארוכה לכל הפרק בעוד שבמשנה שבמשניות נתחלקה לו' משניות?

[לבי במערב]

נכב"ב, ואף בא בכפיל'א (וראוי לאחדם).

[וראה גם כאן...].

[מיללער]

נכב"ב, ואף בא בכפיל'א (וראוי לאחדם).

[וראה גם כאן...].

תודה רבה

[מיללער]

ז. ברש"י ד"ה טוביה דשמע ואדיש. אשריו ששומע חרפתו ושותק "ומרגיל בכך" ואדיש כמו "דדש דש".

מלשון רש"י נראה שפי' אדיש מלשון מורגל ולא מלשון שתיקה שהרי הביא ראי' מלשון הגמ' בגיטין (בטיטוס הרשע שהזבוב נכנס במחו) כיון דדש דש, דהיינו שהזבוב כבר הורגל בה.

אבל בערוך יש שני ערכים נפרדים על שורש 'דש' א' על שתיקה (וכן אמרי' באקדמות שתיקין באדישתא) וא' על הרגלות.

[עושה חדשות]

רב אשי אוקי אשלשה מלכים. אמר: למחר נפתח בחברין. אתא מנשה איתחזי ליה בחלמיה. אמר: חברך וחבירי דאבוך קרית לן? מהיכא בעית למישרא המוציא? - אמר ליה: לא ידענא. - אמר ליה: מהיכא דבעית למישרא המוציא לא גמירת, וחברך קרית לן? - אמר ליה: אגמריה לי, ולמחר דרישנא ליה משמך בפירקא. - אמר ליה: מהיכא דקרים בישולא. אמר ליה: מאחר דחכימתו כולי האי, מאי טעמא קא פלחיתו לעבודה זרה? אמר ליה: אי הות התם - הות נקיטנא בשיפולי גלימא ורהטת אבתראי. למחר אמר להו לרבנן: נפתח ברבוותא.

ולהלן שם דף קג: מבואר שמנשה באמת היה חכם גדול בתורה, עד שהיה שונה חמשים וחמשה פנים בתורת כהנים, ונראה שהיה יכול לשאול עוד שאלות את רב אשי ולהוכיח את מעלתו. ואעפ"כ שאל דוקא שאלה זו שלכאו' ענינה קל.

אני מחפש מי שדורש שבאמת יש שייכות בין העלם הלכה מסויימת זו מרב אשי, לכך שנתבטל יצרא דע"ז.

[מה שנכון נכון]

עי' יע"ד ח"ב סוף דרוש יב.

[שבענו מטובך]

אוצר הגאונים.png (70.71 KiB) נצפה 3492 פעמים

מה הפירוש?
האם הגאון מתכוון לפרש כאן שהקידושין ע"י ביאה היו בעד אחד?
אני זקוק לתוספת ביאור בדברי הגאון הנ"ל.

[עזריאל ברגר]

רב אשי אוקי אשלשה מלכים. אמר: למחר נפתח בחברין. אתא מנשה איתחזי ליה בחלמיה. אמר: חברך וחבירי דאבוך קרית לן? מהיכא בעית למישרא המוציא? - אמר ליה: לא ידענא. - אמר ליה: מהיכא דבעית למישרא המוציא לא גמירת, וחברך קרית לן? - אמר ליה: אגמריה לי, ולמחר דרישנא ליה משמך בפירקא. - אמר ליה: מהיכא דקרים בישולא. אמר ליה: מאחר דחכימתו כולי האי, מאי טעמא קא פלחיתו לעבודה זרה? אמר ליה: אי הות התם - הות נקיטנא בשיפולי גלימא ורהטת אבתראי. למחר אמר להו לרבנן: נפתח ברבוותא.

ולהלן שם דף קג: מבואר שמנשה באמת היה חכם גדול בתורה, עד שהיה שונה חמשים וחמשה פנים בתורת כהנים, ונראה שהיה יכול לשאול עוד שאלות את רב אשי ולהוכיח את מעלתו. ואעפ"כ שאל דוקא שאלה זו שלכאו' ענינה קל.

אני מחפש מי שדורש שבאמת יש שייכות בין העלם הלכה מסויימת זו מרב אשי, לכך שנתבטל יצרא דע"ז.

שמעתי שהמהר"ל הרחיב בזה, וטרם זכיתי ללמוד את דבריו.

[רוח ממללא]

אוצר הגאונים.png

מה הפירוש?
האם הגאון מתכוון לפרש כאן שהקידושין ע"י ביאה היו בעד אחד?
אני זקוק לתוספת ביאור בדברי הגאון הנ"ל.

שמא כוונתו ששם משמע שאפילו בלי עדים כלל חוששים לקידושין וכ"ש בעד אחד, וע"ז תירץ וכו'.

[מיללער]

סנהדרין ע.

ויין מגיתו כל זמן שהוא תוסס. ופירש"י: שהוא נושך בגרון מחמת שהיא מחמיץ.

האם רש"י פי' מילת תוסס = נושך, או שתוסס פי' מחמיץ אלא שרש"י נתן סימן לדבר שהוא נושך בגרון?

עי' בערוך ערך תסס, הביא ממדרש על קין - האיך אתה כופר ודמו תוסס שנא' קול דמי אחיך צועקים, וממס' מגילה בשעה שגלו ישראל היה גופן תוסס כהדא מרקחתא - שבוודאי שם הפי' מרתיח, וכן הוסיף שם בעל מוסיף הערוך: פי' דבר מחמיץ ורותח. וכן פירש"י בתענית ל. ד"ה תוסס. רותח

[ביקורת תהיה]

סנהדרין ע. ויין מגיתו כל זמן שהוא תוסס. פירש"י: שהוא נושך בגרון מחמת שהוא מחמיץ.

פירוש, מה טעם אינו יין חשוב ומותר לשתותו בערב תשעה באב? לפי שהוא נושך בגרון מחמת שהוא מחמיץ.
אך באמת טעם זה הולם יותר את ההלכה 'יין תוסס אין בו משום גילוי', לאמר, מפני שהוא נושך בגרון אין הנחש שותה ממנו. השוה לשון רש"י בפרק אין מעמידין: הַחֹמֶץ מִתְגָּרֶה וְנִלְחָם בְּחִכָּן שֶׁל נְחָשִׁים, וְאֵין שׁוֹתִין מִמֶּנּוּ.

[מיללער]

סנהדרין ע. ויין מגיתו כל זמן שהוא תוסס. פירש"י: שהוא נושך בגרון מחמת שהוא מחמיץ.

פירוש, מה טעם אינו יין חשוב ומותר לשתותו בערב תשעה באב? לפי שהוא נושך בגרון מחמת שהוא מחמיץ.
אך באמת טעם זה הולם יותר את ההלכה 'יין תוסס אין בו משום גילוי', לאמר, מפני שהוא נושך בגרון אין הנחש שותה ממנו. השוה לשון רש"י בפרק אין מעמידין: הַחֹמֶץ מִתְגָּרֶה וְנִלְחָם בְּחִכָּן שֶׁל נְחָשִׁים, וְאֵין שׁוֹתִין מִמֶּנּוּ.

נפלא! יישר כחכם וחילכם

[מיללער]

סנהדרין עז:

אמר רב פפא זרק צרור למעלה והלכה לצדדין והרגה חייב.

פירש"י והלכה לצדדין. דרך נפילתה, שלא נפלה כנגדו אלא כשהיא חוזרת לארץ היתה מתרחקת לצדדין, אבל אם נפלה נוכחה והרגה פטור דלאו כחו הוא אלא היה חוזרת לארץ מאליה.

בפשטות מיירי כאן שזרק האבן למעלה באויר ולפיכך אם הרגה דרך ירידה, אף אם נתכוין הזורק לכך, אין הירידה מכחו אלא מאליה (Gravity) - מה יהי' הדין כשזרק והטיח אבן למעלה לגג וע"י המכה בגג חזרה האבן בכח מהר לארץ והרגה, אולם אף אם לא היה שם גג היתה נופלת למטה והרגה, האם מחייבינן הזורק כמו שזרק אבן לכותל והרג בחזרה?

[מגופת חבית]

סקרנות: האם שייך במציאות ציור כזה?

ולגוף הנידון, היאך שייך שיתקרא כוחו כשכבר כלה כוחו בירידתו

[מיללער]

בוודאי ששייך במציאות כשמטיח אבן בגג, האבן חוזר ארצה בכח יותר מאשר חזרה בנפילה כשכלה כח הזריקה.

בעצם יש להקשות שאף בזרק אבן למעלה לתוך האויר, ככל שמגביה כח הזריקה והאבן הולך למעלה כך חוזרת האבן בכח גדול ויתר עוז, וא"כ שייך במציאות שיהרג השני רק משום שהראשון זרקו בכח גדול

[סייג לחכמה]

סנהדרין פ"א.

ידוע קושית הבית יצחק (או"ח סי' נ"ג) שהקשה איך משכחת לה הדין שמי שנתחייב ב' מיתות נידון בחמורה, דממ"נ באיזה אופן איירי, אם כשנידון על המיתה השניה פסקי כל הבי"ד לחובה הרי פטור ממיתה זו דהרי קיי"ל (סנהדרין י"ז:) בי"ד שראו כולם לחובה פוטרין אותו, ואם היה רק רוב, הרי שיטת ר"ת (בתוס' חולין י"א:) דממיתה מיתה לא אזלינו בתר רוב, וא"כ כיון דכבר הוא מחוייב מיתה קלה איך נפסוק לו מיתה חמורה ע"י הרוב, דהוי בין מיתה למיתה, ראה בספר חזון נחום (בראש הספר בהתולדות תירוץ נפלא מהגאון רבי נחום ז"ל), ועיין עוד באבני נזר (חו"מ סי' ע"ה) תשובה לאביו הגאון רבי יעקלי ז"ל.

ונ"ל לתרץ לפי חידושו של הגר"י פיק ז"ל (בהגהות על יערות דבש על עמוד קל"ב) וז"ל: ובררתי בצדק בס"ד בחידושי דהא דבי"ד שאמרו כולן לחוב זכאי, והוא מימרא דרב כהנא סנהדרין (י"ז:) היינו אם דנין עפ"י עדים, אזי אם יאמרו כל כ"ג אנשים סנהדריות לחובה פוטרין אותו מטעם דגמירי הלנת דין, כמבואר בסוגיין, אמנם אם דנין עפ"י ראייתם בעצמן הורגין אותו מיד וא"צ להלנת דין, ומפני כי הדיבורים לפי עניניהם למקומות מושבותם, בסוגיות ובמאמרי הרמב"ם ארוכים מארץ מדה, ומסכימים לכל מי שעל קוטב אמיתית מודם אמרתי בחפזי פה אקצר מלהגידה, ואניחה הדבר על עומדה.
וכ"כ הגר"י פרלא ז"ל בסהמ"צ רס"ג (ח"א דף שכ"ט.) דאם דנין עפ"י ראית בי"ד עצמם, אף שכולם פתחו בחובה חייב.

ונקדים עוד דהלא הקשו בתוס' (שם ד"ה ונגמר דינו לעבירה קלה) תימה ואמאי נדון בחמורה הא הויא לה עדות שאי אתה יכול להזימה דאי מיתזמי סהדי בתראי לא מיקטלי כיון דבלאו סהדותייהו גברא בר קטלא הוא.
ותירצו בתירוץ ראשון דהכא מיירי כגון דהך עבירה שניה עבר בפני ב"ד דאפילו בעדות שאי אתה יכול להזימה מחייבינן ליה לעיל בטריפה משום ובערת הרע.

וא"ש בדרך נפלא דאה"נ כשנידון על המיתה השניה פסקי כל הבי"ד לחובה, ולא פסקינן אותו למיתה חמורה מכח רוב, ולא קשה דממיתה מיתה לא אזלינו בתר רוב משום דכל הבי"ד פסקו לחובה, וא"ת א"כ הלא הרי פטור ממיתה זו דהרי קיי"ל בי"ד שראו כולם לחובה פוטרין אותו, אבל הלא הא ע"כ איירינן הכי דעבירה שניה עבר בפני ב"ד, דאל"כ תקשי קושית התוסו' דהא הויא לה עדות שאי אתה יכול להזימה, א"כ בכגון דא שהבי"ד בעצמם ראו הלא אף אם פתחו כולם לחובה הרי הוא חייב.