בגדר דין מנחת העומר ופסול שלא לשמה בה סיכום ידיעות והערות
(א)
ד, א בגמ', אמר רב מנחת העומר שקמצה שלא לשמה פסולה, הואיל ובאת להתיר ולא התירה וכו'. הנה בספר
חידושי מרן רי"ז הלוי (עמ' 94) האריך לבאר דין הפסול דשל"ש במנחת העומר וכיו"ב שבאו להכשיר ולא הכשירו, דלא הוי כפסול שלא לשמה בחטאת, דבחטאת דינו לישרף ונחשב כפסול מגופו, ואלו אף דפסולין דינן בעיבור צורה, יעו"ש.
(ובספר
יונת אלם (סי' לד אות טז) הביא ששאל למרן הגרי"ז בטעמא דפסול שלא לשמה במנחת העומר, אי היינו דין פסול מחשבה כמו פסח וחטאת, או דילמא דכיון דאינה באה נדבה אלא להתיר ממילא פסולה שאין לה על מה ליקרב, ונפ"מ אי מיקרי פסולו מגופו.
וכתב דממה דפריך בגמ' דה"ל לכלול במתני' גם מנחת העומר בהדי הפסולים של"ש מבואר דאיכא דין פסלות. ברם, יש לצדד דיסוד דין הפסלות הוא מה שאין בו דין הקרבה בנדבה, ואז ליכא הילפותא דכאשר נדרת נדבה דבא של"ש וקרב מדין נדבה, וכיון שאינו בא בנדבה מחשבת של"ש פוסל בה לגמרי, יעו"ש).
וב
חזו"א (סי' כא ס"ק א) כבר עמד בזה וגבי מנחת קנאות כתב דאליבא דרב גם היא פסולה משום דבאה להזכיר עון ולא הזכירה, והוסיף וז"ל: ובזה ניחא דלא משני בגמ' דתנא לא תני אלא אותן דמחשבה עצמה פוסלת בהן, אבל אותן הפסולות משום דלא עלו לא קתני, דכיון דתני מנחת קנאות ע"כ תני נמי פסול הנמשך מדין לא עלו.
מבואר בדבריו דאיכא נפקותא רבתא בגדר שלא לשמה בהני מכשירין מההיא דחטאת, דבחטאת המחשבה עצמה פוסלת, אבל באלו יסוד פסולן הוא דין לא עלו. ואכתי צ"ב בדבריו, אטו מחשבת של"ש הגורמת לזה שלא עלו אינה מחשבת פסול בגוף הקרבן, ומאי שנא אי המחשבה בשורשה פוסלת או דממילא משום דלא עלה הקרבן הוא נפסל, וצ"ע.
ואשר נראה בס"ד בביאור הדברים לפי מה שכתב בספר
מקור ברוך (ח"א סי' כא: ח"ב סי' מג) לחלק בין דין פסול של"ש בפסח וחטאת לשאר קדשים, דבפסח וחטאת נאמר שהמחשבה היא חלק מהעבודה, כלומר שאם עשה במחשבת של"ש הוי כאילו חיסר אחת מן העבודות, משא"כ בשאר קרבנות ודאי אין המחשבה חלק מהעבודה, שהרי עצם הקרבן לא נפסל, אלא דאיכא דין נוסף למעליותא בקרבן שיהא במחשבת לשמה, ובהעדר לשמה לא עלה לשם חובה, יעו"ש.
ומעתה נראה דיש לחקור בהנך מכשירין אליבא דרב דפסולין לגמרי, אי נאמר בהו דמחשבה נמי הויא עבודה והפסול הוא בגוף הקרבן, או דילמא דכיון דהוי דין נוסף של פסול משום בא להכשיר ולא הכשיר, א"כ אין לך בו אלא חידושו שפסולו מיהת משום לא עלו, אלא שכאן מועיל לפוסלו לגמרי כי בלא"ה אין תכלית להקרבתו.
ולפום אידך גיסא אפשר להבין דברי החזו"א, דבאמת בהני מכשירין המחשבה פוסלת כדין חיצוני בהקרבה משום בא להכשיר ולא הכשיר, ולא דאיכא דין מחשבה בגופו של קרבן.
(ב) ברם, עיקר הנחה זו דכאשר הקרבן בא להכשיר ולא הכשיר אין תכלית להקרבתו כלל, אינה פשוטה כלל, וכמו שיתבאר לפנינו.
הנה בשיט"מ בהשמטות אות יא כתב:
תימה איך קאמרינן כל המנחות שנקמצו שלא לשמן כשרות, והלא יש מהן שבאו להתיר ולא התירו וא"כ יפסלו ממש,
ויעו"ש שנדחק לחלק דשאני מנחת העומר שבאה להתיר דבר גדול איסור חדש וכו'.
ואמנם מלבד שלא נתברר גדר הענין דדבר גדול ודבר קטן, יל"ע טובא בעיקר הקושיא, דלכאורה החילוק מבואר בפשיטות, דבכל המנחות אף אי משכחת לה דהם מתירין, מ"מ אי"ז עיקר שמם ומהותם, אלא בנוסף לדין קרבן מנחה איכא דין מתיר, ואילו מנח"ע כל עיקר שמה וענינה הוא מתיר.
ואשר עולה מקושיתו, דבאמת גם מנחת העומר אין כל שם הקרבתה להתיר, ויש לזה דין עצמי של הקרבה גם בלא ההיתר שבה. ולבאר זאת נראה בהקדם דברי ריש לקיש להלן ה, א דמנחת העומר שקמצה שלא לשמה כשרה.
והקשה בספר נתיבות הקודש, דבזבחים ה, א איתא: אמר ר"ל אם כשרים הם ירצו ואם אין מרצין למה באין, ומשני ר"א: מצינו בבאין לאחר מיתה שהם כשרים ואינן מרצין. והנה לפי"ז במנחת העומר שאינו בא לאחר מיתה הדין נותן שתפסל אם אינה מרצה, והיאך אמר ר"ל גופיה דכשרה, והניח בצע"ג.
אולם נראה בס"ד לחלק בין השמועות, וזאת בהקדם דקדוק הלשונות, דלישנא דר"ל בגמ' שם הוא: אין מרצין
למה באין, אכן בדברי רב בשמעתין לא קאמר למה הוא בא אלא הלכתא אשמועינן שאם בא להכשיר ולא הכשיר פסול, ומשמע דבאמת ישנו גם לרב מקום להביאו אפילו בכה"ג.
והעולה מזה, דחלוק דין מכשיר ומתיר בקרבן מדין ריצוי בקרבן, דקרבן בלי ריצוי אין שום תכלית להבאתו, שהכפרה והריצוי לבעלים היא הקובעת שם הקרבן, משא"כ דין מכשיר ומתיר דהוי
דין נוסף המעכב בקרבן ואף כי הקרבן בא לכך אבל אינו מעצם שם הקרבן.
(ג) ולפי"ז צריך לומר דגם במנה"ע אין דין המתיר שם הקרבן, ושלא כדברי ספר עמק ברכה (חג העומר עמ' עט), יעו"ש. (ובאמת כיו"ב יש לדון בחטאת יולדת דבא להתיר, דאין חיוב הבאת הקרבן רק ע"מ להכשיר אלא ישנו דין הקרבה בפנ"ע, וראה בחזו"א קמא סי' כז ס"ק ג ובספר זכר יצחק ח"א סי' ל (בהוצאת מכון ירושלים תש"נ עמ' קטו-קיח) ובכתבי הגרי"ז).
ובשם מרן הגרי"מ פיינשטיין (שליט"א) [זצ"ל] שמעתי, דגדר הפסול הוא דאף שיש למנחת העומר דין עצמי של הקרבה, מ"מ כיון שבא להכשיר ולא הכשיר ולא בא הקרבן עד תכליתו זה גופא משוי ליה חלות דין פסול בקרבן.