מסכת חולין - הערות והארות פנינים ומרגליות

[סייג לחכמה]

חולין ל"ט.
אתמר השוחט את הבהמה לזרוק דמה לעבודת כוכבים ולהקטיר חלבה לעבודת כוכבים רבי יוחנן אמר פסולה ר"ש בן לקיש אמר מותרת.
יש לעיין למה מותרת לריש לקיש הלא הוקצה אותה לע"ז ואת"ל דמוקצה מותר להדיוט, הלא מבואר ברש"י להלן בדף מ. ד"ה היתה בהמת חבירו. בא"ד דאע"ג דבעלי חיים אין נאסרים להדיוט לא משום נעבד שעשאו עבודת כוכבים, ולא משום מוקצה שהקצו לתקרובת עבודת כוכבים כדקיימא לן בתמורה (דף כט.)מדאצטריך קרא למיסרינהו לגבוה כדתניא (ב"ק דף מ:) מן הבקר להוציא את הנעבד ומן הצאן להוציא את המוקצה מכלל דלהדיוט שרי מיהו כי עביד מעשה בגופייהו מיתסרי.
א"כ הלא עביד הכא מעשה שחיטה.

[מיללער]

חולין ל"ט.
אתמר השוחט את הבהמה לזרוק דמה לעבודת כוכבים ולהקטיר חלבה לעבודת כוכבים רבי יוחנן אמר פסולה ר"ש בן לקיש אמר מותרת.
יש לעיין למה מותרת לריש לקיש הלא הוקצה אותה לע"ז ואת"ל דמוקצה מותר להדיוט, הלא מבואר ברש"י להלן בדף מ. ד"ה היתה בהמת חבירו. בא"ד דאע"ג דבעלי חיים אין נאסרים להדיוט לא משום נעבד שעשאו עבודת כוכבים, ולא משום מוקצה שהקצו לתקרובת עבודת כוכבים כדקיימא לן בתמורה (דף כט.)מדאצטריך קרא למיסרינהו לגבוה כדתניא (ב"ק דף מ:) מן הבקר להוציא את הנעבד ומן הצאן להוציא את המוקצה מכלל דלהדיוט שרי מיהו כי עביד מעשה בגופייהו מיתסרי.
א"כ הלא עביד הכא מעשה שחיטה.

עי' בתמורה כט. דמוקצה אינה אלא במעשה כמו נתינה לכומרים ויעשו בו מעשה עבודה זרה, אבל סתם להקדיש כביכול לעבודה זרה לא חשיב מוקצה, ועי' ברמב"ם הל' איסוה"מ פ"ד ה"ד.

[סייג לחכמה]

עי' בתמורה כט. דמוקצה אינה אלא במעשה כמו נתינה לכומרים ויעשו בו מעשה עבודה זרה, אבל סתם להקדיש כביכול לעבודה זרה לא חשיב מוקצה, ועי' ברמב"ם הל' איסוה"מ פ"ד ה"ד.

מש"ה הבאתי דברי רש"י להלן דף מ. דכשעושה מעשה נאסר, א"כ ה"נ עושה מעשה שחיטה ובשעת מעשה הוקצה אותו לע"ז.

[מיללער]

המעשה צריך להיות 'מעשה עבודה' או בדומה לזה, לא מעשה שחיטה שאין בהשחיטה שום שמץ של עבודה זרה אלא מחשבה שהולך לזרוק את הדם לעבודה זרה.

רש"י לקמן מיירי כשעצם השחיטה היתה העבודה לעבודה זרה, ולא הקצאה.

[סייג לחכמה]

מהראיה שרש"י הביא לקמן מהא ד"חפר בה בורות ושיחין ומערות" והשתחוה להן אסרן, חזינן מפורש דלא בעיא שיהא עובד או מקצה בהמעשה שעושה, דהא בשעת חפירה אכתי לא עבד......

[מיללער]

המעשה צריך להיות 'מעשה עבודה' או בדומה לזה, לא מעשה שחיטה שאין בהשחיטה שום שמץ של עבודה זרה אלא מחשבה שהולך לזרוק את הדם לעבודה זרה.

רש"י לקמן מיירי כשעצם השחיטה היתה העבודה לעבודה זרה, ולא הקצאה.

מהראיה שרש"י הביא לקמן מהא ד"חפר בה בורות ושיחין ומערות" והשתחוה להן אסרן, חזינן מפורש דלא בעיא שיהא עובד או מקצה בהמעשה שעושה, דהא בשעת חפירה אכתי לא עבד......

על מה שהצריך רש"י להוסיף שהשתחווה להם בחפר בה בורות שיחין ומערות ולא סגי בחפירה כבר האריכו בה המפרשים (עי' שו"מ שאעתיק לקמן) אולם בפשטות מיירי שם שעצם החפירה היתה לעשות את הבור או המערה לע"ז ועי"ז גופא אסרה, ומכ"מ מדברי רש"י נראה להיפך דעד שלא השתחווה לה לא אסרה וכן כאן השחיטה הוי כמו החפירה, והזריקה יהי' כמו ההשתחוואה.

הנה קישור לדבריו של השואל ומשיב בזה מהדורא רביעאה ח"א סי' נ"ט:

https://www.sefaria.org/Shoel_uMeshiv_M ... .3?lang=bi

[מיללער]

סט:

תוד"ה ר"ה אמר קדוש, בסוה"ד: אם לא נחלק בין מכירה לעכו"ם להנך

התוס' מקשי על שיטת רב הונא דס"ל דבכור קדוש למפרע מתחילת יצאתו אע"פ שאינו חל הקדושה עד שיצא רובו (ביצא דרך איברים) ולא מהני מה שמכר לגוי מיעוט הראשון שיצא דכיון שחל הקדושה למפרע נמצא שנתבטל המכר למפרע. וע"ז הקשו בתוס' מהא דמותר להטיל מום בהבכור במעי אמו אם עדיין לא יצא רובו וכן יכול להקדיש הבכור קודם שיצא לאויר העולם אע"פ שכבר יצא מיעוטו, וסיימו שאפשר לחלק בין מכירה לגוי להנך - ולא פירשו החילוק.

והנה המהרש"א נתקשה על קושית התוס' מהטלת מום, דלכאורה אף לרב הונא הדיון אינו אלא שמכר החלק שכבר יצא לאויר העולם אלא כיון שעדיין לא יצא רובו אפשר דמהני המכירה וע"ז ס"ל לרב הונא דהקדושה חל למפרע "משעת תחלת יציאתו" על החלק שיצא, אבל בוודאי על מה שנשארה בפנים אינה קדושה עד שיצא רובו וא"כ בוודאי שאין איסור להטיל מום בהחלק הנשאר.

וכן הקשה רעק"א על הקושיא השניה שבתוס' דבהקדיש עם יציאת מיעוטו היינו שמקדיש מה שנשאר בפנים ועל זה אף לרב הונא מהני הקדושה דרק החלק שכבר יצא אמרינן דנתקדש למפרע משעת יציאתו.

האם אפשר להעמיס את זה בתירוצם של התוס' שזה הוא במה שחילקו בין מכירה לגוי כלומר המכירה דמיירי בה רב הונא דהיינו שמוכר החלק מה שכבר יצא, לבין הנך שמטיל המום בהחלק הנשאר - ואף בהקדש אף שמקדיש גם חלק שכבר יצא אבל כיון שעדיין לא יצא רובו, והקדושה חל על מה שנשאר בפנים פשטה הקדושה על כולה ושוב לא פקעה עם יציאת רובו אף על החלק שכבר יצא בשעת ההקדש.

ואם כן, אם יצא מיעוטו והקדיש בפירוש רק החלק שכבר יצא, מכל מקום אף לרב הונא יוקדש הבכור בקדושת עולה דכיון דבהקדש אמרינן דבהקדיש רגל של בהמה פשטה הקדושה בכל הגוף, ונמצא שבזמן שהקדישה עדיין לא חל קדושת הבכור ופשטה הקדושה אף על חלק שנשאר בפנים, וממילא תו לא חל קדושת הבכורה למפרע כלל ודו"ק.

[סייג לחכמה]

חולין מ"ח.
בעא מיניה רבה בר בר חנה משמואל העלתה צמחין מהו א"ל כשרה, א"ל אף אני אומר כן אלא שהתלמידים מזדנזין בדבר דאמר רב מתנא מליא מוגלא טרפה מים זכים כשרה אמר ליה ההיא בכוליא אתמר.
יל"ע מהו הטעם דכוליא שיש לה צמחין היא טריפה, אי משום שינקב, או משום מכה.
לעיל בדף מ"ז. ואמר רבא הני תרתי בועי דסמיכי להדדי לית להו בדיקותא ורש"י מפרש הטעם דקים ליה לרבא דאינן סמוכות אלא מחמת נקב שהיה בריאה והעלה הנקב את הבועות הללו סביביו.
אבל הרשב"א בחידושיו מפרש דחיישינן שמא תדחק זו על זו ותנקב האחת מהן או שתיהן, משמע מהרשב"א דזו דווקא בשני בועות אבל באחת אין לנו לחשוש לנקיבה.
א"כ למסקנת הגמ' דבכוליא אף צמחין דמליא מוגלא היא טריפה, והטעם משום שינקב.
א"כ יל"ע דהא לעיל בדף מ"ג. ברש"י ד"ה למעוטי לקותא דרכיש, והא ליכא למ"ד דאפי' רכיש מודי דניקבה הכוליא כשרה א"כ מהו החסרון דצמחין בכוליא ?

[סייג לחכמה]

חולין דף נ"א.
אמר ר"נ בית הרחם אין בו משום ריסוקי אברים א"ל רבא לר"נ תניא דמסייע לך.
לכאורה יש להביא ראיה ברורה דכשרה דהא לפי רב חייא בר אשי (נ"א:) וכן ס"ל ריש לקיש בזבחים (ע"ד:) דבהמה שנפלה לעולם צריכה בדיקה אף אם הלכה, א"כ הלא מבואר שם בזבחים בסוגיא דטרפה שנתערבה, דבהמה הצריכה בקיקה א"א להקריבה לקרבן כמבואר ברש"י (שם ד"ה נפולה) וכיון דאיתחזק בה ספק טריפות אין מכניסין אותה לעזרה לשוחטה משום הקריבהו נא לפחתך.
א"כ אם נאמר דבית הרחם יש בו משום ריסוקי אברים לעולם לא יהא אפשר להקריב שום בהמה לקרבן דאף אם הלכה צריכה בדיקה, ויוצא דופן דאין חשש ריסוק ממילא פסול לקרבן ודו"ק

[אליהו חיים]

יש מקום גדול לחלק בין ריעותא מחמת מקרה כמו נפולה דלא יהא ראוי למזבח משום הקריבהו לפחתך ובין ריעותא טבעי שבכל בהמה דבנתברר דלא היה כלום לא הוי פגם כלל. וביותר דעד שראוי להקדיש ביום הח' כבר תמיד נתברר ועומד דכשר אחרי שחי מעל"ע הראשון.

[סייג לחכמה]

יש מקום גדול לחלק בין ריעותא מחמת מקרה כמו נפולה דלא יהא ראוי למזבח משום הקריבהו לפחתך ובין ריעותא טבעי שבכל בהמה דבנתברר דלא היה כלום לא הוי פגם כלל. וביותר דעד שראוי להקדיש ביום הח' כבר תמיד נתברר ועומד דכשר אחרי שחי מעל"ע הראשון.

מש"כ וכיון דאיתחזק בה ספק טריפות אין מכניסין אותה לעזרה לשוחטה משום הקריבהו נא לפחתך. אין זה לשוני, אלא לשון של רש"י בזבחים עיי"ש דדבר הצריך בדיקה פסול לגבוה.
והגמ' בחולין מביא ראיות להוכיח שאין בזה דין נפולה, א"כ אם נאמר דבית הרחם יש בו משום ריסוקי אברים, א"כ גם זה ראיה ודו"ק.

[אליהו חיים]

חולין דף נ"א.
אמר ר"נ בית הרחם אין בו משום ריסוקי אברים א"ל רבא לר"נ תניא דמסייע לך.
לכאורה יש להביא ראיה ברורה דכשרה דהא לפי רב חייא בר אשי (נ"א:) וכן ס"ל ריש לקיש בזבחים (ע"ד:) דבהמה שנפלה לעולם צריכה בדיקה אף אם הלכה, א"כ הלא מבואר שם בזבחים בסוגיא דטרפה שנתערבה, דבהמה הצריכה בקיקה א"א להקריבה לקרבן כמבואר ברש"י (שם ד"ה נפולה) וכיון דאיתחזק בה ספק טריפות אין מכניסין אותה לעזרה לשוחטה משום הקריבהו נא לפחתך.
א"כ אם נאמר דבית הרחם יש בו משום ריסוקי אברים לעולם לא יהא אפשר להקריב שום בהמה לקרבן דאף אם הלכה צריכה בדיקה, ויוצא דופן דאין חשש ריסוק ממילא פסול לקרבן ודו"ק

צריכם לציין שלפי מה שמפרש תוס' דהנידון רק בדאיכא ריעותא דאינו הולך וברמב"ן בשם תוס' דהנידון במקשה לילד דוקא אבל שאר בהמות לא צריך בדיקה אין הוכחה. וכן לרבינו גרשום שם דכתב כשנולד הבהמה נופלת לארץ מן הרחם, והוא ג"כ כעין ריעותא הנ"ל משא"כ כשמיילדים אותה. ולפי הרמב"ם בפ"ט מהל' שחיטה הי"ז הנידון על האם אם נתרסק בית הרחם שלה ונעשית טריפה ולא על הולד [אלא דקשה בפרט על הרמב"ם וגם על שאר הראשונים מהוכחות הש"ס דמשמע דהנידון בכל עגל שנולד וכסתימת רש"י, וכבר הקשו בה הראשונים וגם האחרונים].
ואולי גם לסתימת רש"י אע"פ דבודקין בכל ענין אין כאן 'איתחזק ספק טריפות' אלא כשיש ריעותא ועגל כזה לא היו מקריבין אילו היה צריך בדיקה אבל שאר בהמות כשאין ריעותא אינן אלא משום לא פלוג או חשש רחוק אגב אלו שיש ריעותא, ויתיישב עיקר הקושיא לכו"ע.

[מיללער]

פא.

רש״י ד״ה התראת ספק - ופירוש ״משובש״ הוא מאדם חריף ומפולפל.
ועיין במהרש״ל שגרס ״ופירוש משובת הוא״ ולא הבנתי כוונתו.

רש"י כאן מקשה קושיא חזקה על אותו הפירוש של האדם החריף והמפופל, ובתוכ"ד ברש"י הסמוכה ד"ה ואזדא רבא לטעמיה נקט רש"י הפירוש ה'משובש' שפי' דרבא לטעמיה דאמר שחיטת אותו ואת בנו 'התראת ספק הוא' הלא רש"י כתב בד"ה הקדום 'דלא גרסינן ליה' וכו'

והנה בחי' רעק"א מסתפק בהיכי תימצי יפה, באם שחט האם שלמים קדשים בפנים וקודם שזרק את הדם שחט את בנה חולין בחוץ, לר"ש דס"ל שחיטה שאינה ראויה ל"ש שחיטה, אם לא יזרק את דם השלמים יציל א"ע מאיסור אותו ואת בנו, ואם יזרק את הדם יהא חייב למפרע על האיסור, אם נאמר בזה שהעשה של זריקת הדם עדיף או הצלת הלאו עדיף ונשאר בצ"ע.

ולפי"ז י"ל דרבא מיירי באופן הזה ששחט את האם וקודם שזרק את הדם רוצה לשחוט את הבן, ועל זה קאמר שלא יתחייב מלקות על הבן דהוו"ל התראת ספק אם יזרק את דם האם או לא - ואף אם לבסוף יזרק את הדם ויעבור על הלאו מכ"מ לא ילקה משום התראת ספק, ועל היכ"ת לא שייך להקשות קושית רש"י דבלא"ה אין עליו מלקות דהוו"ל שחיטה שאינה ראויה משום מחוסר זמן דמיירי שהשני חולין.

אולי צ"ל שהמהרש"ל הגיה בדברי רש"י שהפירוש 'משובח' ולא 'משובש' מאדם חריף ומפולפל.

אולם בדברי רבא להלן דאמר בפירוש ששחט החולען קודם ואח"כ שחט שלמים, שם אכן קשה קושית רש"י דדל מהכא הדין של התראת ספק הלא פטור משום דשחיטה שא"ר היא, וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה למה מפרש רש"י שהפטור הוא משום התראת ספק וצ"ע

[שמואל דוד]

מהרשל דפו״ר:

IMG_5750.jpeg (87.79 KiB) נצפה 1830 פעמים

[סייג לחכמה]

חולין נ"ג:
אלא אתריה דשמואל הוה, וברש"י שני מהלכים ולפירוש השני אלא אתריה דשמואל הוה ומהכא לא תפשוט דהדר ביה רב דלאו אורח ארעא למישרי באתריה מלתא דאיהו אסר והכי אמרינן בעירובין (דף צד.) ורב אי ס"ל דאסור לימא ליה אתריה דשמואל הוה:
ולכאורה יש להביא ראיה לזה מהגמ' להלן נ"ז. בשמוטת ירך בעוף דמקשה רבה בר רב הונא סתירה דרב יהודה אמר רב שמוטת יד בבהמה כשרה, ורב הונא אמר רב שמוטת ירך בעוף כשרה, ואמר ליה ברי נהרא נהרא ופשטיה, ופירש רש"י ורב כשרה סבירא ליה וראה בני פומבדיתא שנהגו בו איסור ולא התירו בפניהם. ודו"'ק.

[מיללער]

פח:

אמר רבא בשכר שאמר א"א ואנכי עפר ואפר זכו בניו לשתי מצוות, עפר סוטה ואפר פרה - וליחשיב נמי עפר כיסוי הדם וכו'

לכאורה אפר פרה ועפר סוטה הם דוקא עפר ואפר, אבל על כיסוי הדם דרשינן דמכסין בכל דבר המגדל צמחין ואף דברים שאינם עפר בכלל וא"כ יכול לתרץ דלהכי לא קחשיב ליה רבא

[מיללער]

צה: שמואל שדר ליה לר' יוחנן תליתר גמלי ספקי טריפתא

רש"י ד"ה ספקי טריפתא. מיני ספק טריפות, ואני שמעתי הנך ספקי עופות טמאים דאלו טריפות

כ' הרש"ש על רש"י. בעניותי לא מצאתי בש"ס דקרי לטמאים טרפות.

לכאורה בעניותי הבנתי שאין רש"י מפרש מילת טריפתא על עופות טמאים, אלא הספקות שבפרק אלו טריפות דהיינו ספקי עופות טמאים שנמנו שם.

[סייג לחכמה]

פ"א:
במשנה השוחט ונמצא טרפה השוחט לעבודה זרה והשוחט פרת חטאת ושור הנסקל ועגלה ערופה רבי שמעון פוטר וחכמים מחייבין.

המאירי (פ"א:) כתב וז"ל: השוחט ונמצאת טרפה ונמצאת שחיטה זו שחיטה שאינה מכשרת לאכילה, וכן השוחט לע"ז שהרי אסורה בהנאה, ושתי אלו אתה יכול לפרשן בין באם ובין בבת, אבל השוחט פרת חטאת ר"ל פרה אדומה, בהכרח אתה צריך לפרשה על הבת שאין האם ראויה להיות פרת חטאת, שהרי משעלה עליה זכר פסולה, אלא לשחיטת הבת נאמרה.
וכ"ה בחידושי רבינו יהונתן מלוניל (פ"א:) או שהיתה השנייה זו היא הבת, פרת חטאת, דהיינו פרה אדומה, דלאו לאכילה קיימא, אבל ליכא לפרש הראשונה האם, שתהיה פרת חטאת, שכיון שעלה עליה זכר פסולה, וכ"כ בהמשך המשנה או עגלה ערופה היתה הבת ששחט ראשונה, אך לא האם, שהרי עלה עליה זכר פסולה, וכן מפרש הנמוקי יוסף עי"ש.

אבל מצינו במשנה מס' פרה (פ"ב מ"א) רבי אליעזר אומר פרה אדומה המעוברת כשרה וחכמים פוסלין.
והקשו הראשונים ז"ל תיפוק ליה דפסול משום עלה עליה זכר, דתנן לק' (מ"ד) דרבנן פוסלין, ותירץ הר"ש דר"א ורבנן סבירא להו כרבי יהודה שם דשלא לדעת בעלים כשרה וכ"כ הרא"ש, ולרבנן אין נפקותא בפלוגתא דר"א ורבנן, כיון דקיי"ל דעלה עליה זכר פסולה.
עוד תי' הר"ש דמצי סבר נמי כרבנן, דגם בעלה מעצמו פסולה, אלא דהא דפסלי רבנן בעלה עלי' זכר מעצמו הוא דוקא כשידעו הבעלים בשעת עלית הזכר, אבל לא ידעו כשרה דבעינן עובד דומיא דעבד דומיא דהכשר מים דבעינן יתן דומיא דיותן ואם ידע שירד הטל רק לאחר שנגבו אינו מכשיר, ור"א דמכשיר הוא בכה"ג שלא ידע בעלית הזכר, [וכ"ה בתוס' ב"מ ל.] והר"ש דחה זה מתוספתא דלר"י עלה מעצמו כשרה דוקא שלא לדעת, וא"כ בהכרח דלרבנן פסולה גם בעלה עלי' שלא לדעת, וע"כ דר"א דמכשיר הוא כר"י.

אמנם הגר"א לקמן (מ"ד) הוכיח ממתני' במכשירין (פ"ג מ"ה) דלר"י גם אם ידע בשעה שהמים עליהם אם לא עשה מעשה לא הוי הכשר, וא"כ ה"ה בידע בשעת עלית הזכר אם לא עשה מעשה כשרה, ולפי דבריו י"ל דלרבנן נמי שלא לדעת כשרה, וע"ע בתוי"ט (פ"ו ממכשירין מ"א) דמוכיח שם דלרבנן דוקא בידע כשהמים עליו הרי זה בכי יותן עיי"ש, והנה לפי"ז א"ש מתני' דר"א מכשיר פרת חטאת המעוברת גם כרבנן בכה"ג שלא ידעו הבעלים בשעת עלית הזכר .

והחזון איש (טהרות, פרה סי' ב' אות ז'') מחדש וז"ל: ומיהו נראה דאם לא ניחא לי' לבעלים מחמת איזה סיבה שתהי', מודים חכמים דכשרה דהא בהדיא אמרינן (ב"מ ל'.) דבעינן ניחותא דבעלים, ולפ"ז משכחת לה דנתעברה ולא נפסלה מחמת עליתו בזמן שהיתה עליתו למורת רוחו של הבעלים, וצ"ע על הר"ש והרא"ש דנקטו בפשיטות דלרבנן לא מש"ל נתעברה בלא פסול מלאכה.

במשנה אחרונה תירוץ שאפשר שנרבעת בלי עליית זכר כגון ע"י ספסל, ולא נשען עליה, אמנם כתב ששמא רק ברובע אדם אפשר ע"י ספסל, ולא ע"י בהמה, ע"כ.

א"כ לדברי הגר"א והחזון איש גם בפרה אדומה ועגלה ערופה אתה יכול לפרשן בין באם ובין בבת.

[סייג לחכמה]

בסוגיא דאותו ואת בנו
יש לחקור לחנניה דס"ל (חולין ע"ח:) דאיסור אותו ואת בנו נוהג אף באב ובנו, מה יהא הדין בבהמה מעוברת שנודע לו בוודאי מי היא האב, האם יהא מותר לשחוט את האב ואת האם המעוברת ביום אחד.

והצדדים תלוי למה אין איסור אותו ואת בנו בבהמה מעוברת כששוחטה ומהני שחיטת האם להבן פקועה, דהנה הרמב"ם כתב (בפי"ב משחיטה ה"י) לענין איסור דאותו ואת בנו "מותר לשחוט את המעוברת עובר ירך אמו" הוא, ופירש הרדב"ז דכוונת הרמב"ם הוא, דלכן שרי לשחוט מעוברת משום דקיי"ל דעובר ירך אמו.

אבל מצאנו במשנה פרה (פ"ב מ"א) רבי אליעזר אומר, פרת חטאת המעוברת, כשרה, וחכמים פוסלין. והטעם ס"ל להר"ש והרא"ש דר"א ורבנן אזדו לטעמייהו דפליגי בפ' אלו טרפות (חולין נ"ח.) בעובר ירך אמו, ר' אליעזר אומר עובר ירך אמו והוי כגופא דפרה, ורבנן סברי עובר לאו ירך אמו והוי כשוחט שתי פרות, וכוונת הרא"ש בזה הוא לפי המבואר בגמ' חולין (ל"ב.) דדרשינן קרא דושחט אותה, אותה ולא אותה וחבירתה, שאין שוחטין שתי פרות כאחת.

והנה אי נימא דטעמייהו דרבנן דפסלי הוא משום דלמאן דס"ל עובר לאו ירך אמו חשיב כשוחט שתי פרות כאחת, א"כ למ"ד עובר לאו ירך אמו נצטרך לומר דהא דקיי"ל דבן פקועה ניתרת בשחיטת אמה אין זה משום דנאמרה ההלכה דשחיטת האם מועלת להתיר גם הולד, רק ביאור הדבר הוא דשחיטת האם חשיבא כשחיטה ממש גם על הולד, דאלת"ה איך שייך לפסול פרה מעוברת משום שוחט שתי פרות, הלא איסור דשחיטת שתי פרות הוא על מעשה "שחיטת" שתי פרות.

והגאון רבי מנחם זעמבא ז"ל הי"ד בשו"ת זרע אברהם (סי ב' סק"ד) הוכיח כנ"ל מדברי הרמב"ם שכתב (בפי"ב משחיטה ה"י) לענין איסור דאותו ואת בנו "מותר לשחוט את המעוברת עובר ירך אמו" הוא ופירש הרדב"ז דכוונת הרמב"ם הוא, דלכן שרי לשחוט מעוברת משום דקיי"ל דעובר ירך אמו, ומשמע דאי לאו דירך אמו הוא הי' באמת אסור לשחוט מעוברת משום לתא דאותו ואת בנו, ומוכח מזה דבשחיטת האם חשיב כמעשה שחיטה גם בגוף הולד, דהא איסור אותו ואת בנו ודאי דתליא במעשה שחיטה, ואי היינו מפרשים דמה שהעובר ניתר בשחיטת אמו הוא רק ענין של היתר שחיטה, דהיינו דשחיטת האם מתרת גם את העובר, מה שייך ענין זה אצל איסור אותו ואת בנו.

ובס' שערי דעה על יו"ד להגאון בעל שמן רוקח ז"ל (סי' ט"ז סק"ג) הקשה דלכאורה לפי פירוש הרדב"ז יתחדש לנו מדברי הרמב"ם, דאה"נ למ"ד עובר לאו ירך אמו יהי' באמת איסור לשחוט בהמה מעוברת, ודבר כזה לא שמענו מעולם, והרי אם נאמר כן נצטרך לומר דכל הסוגיות המדברות בדיני בן פקועה מיירו רק באופן שעבר ושחט בהמה מעוברת, ושאין הכי נמי שהי' אסור לעשות כן, וכל הדינים בזה הם רק לענין שאם עבר ועשה מה דין הבן פקועה וזה לא יתכן.

ובשו"ת אבני נזר (חיו"ד סי' של"ו) הביא מהגאון בעל חלקת יואב ז"ל שרצה לחדש דכל מאי דס"ל לחד מ"ד דעובר לאו ירך אמו הוא רק משום דכיון דסופו להולד חשיב כדבר באנפי נפשי', וא"כ בשוחט האם כשהיא מעוברת דאיגלאי מילתא למפרע דלא היתה סופה להולד בזה לכו"ע עובר ירך אמו, ולכן מותר לכו"ע לשחוט בהמה מעוברת.
והאבנ"ז דחה דבריו דא"כ למה כתבו הר"ש והרא"ש דפרה מעוברת חשיב כשוחט שתי פרות למ"ד עובר לאו ירך אמו, והלא כאן מיירי ג"כ שאין סוף העובר להולד, שהרי שוחט אמו ובזה הרי לסברת החלקת יואב ליכא מ"ד דלא הוי ירך אמו.

אבל דבר נפלא כתב הרב מטשעבין ז"ל בשו"ת דובב מישרים (ח"א סי' קכ"ו) שהביא שאחיו הרב מדאמבראווא ז"ל הי"ד בעל שו"ת חזון נחום הקשה קושיא זו, דלהר"ש והרא"ש נמצא דלמ"ד עובר לאו ירך אמו יאסר לשחוט בהמה מעוברת משום אותו ואת בנו, וזאת לא מצינו.

ותירץ הרב מטשעבין ז"ל בהמצאה גאונית עפ"י המבואר בגמרא מגילה (יג.) לבאר הפסוק הכתוב במגלת אסתר ויהי אמן את הדסה היא אסתר בת דדו כי אין לה אב ואם והנערה יפת תאר וטובת מראה ובמות אביה ואמה לקחה מרדכי לו לבת, ואמרינן בגמרא כי אין לה אב ואם, ובמות אביה ואמה למה לי, אמר רב אחא עיברתה מת אביה, ופירש רש"י: בשעה שנתעברה אמה מת אביה נמצא שלא היה לה אב משעה שנראה להקרות אב, ילדתה מתה אמה, ופירש רש"י: וכשילדתה אמה מתה ולא נראית לקרות אם.

ומתבאר מזה דלא נקראת אם עד הלידה, ומה דחשיב שלא הי' לה אם, הוא משום שנפטרה כשנולדה, אבל אם היתה קיימת אפילו יום א' משנולדה היתה נחשבת ונקראת אם, וא"כ י"ל בפשיטות דלענין אותו ואת בנו ליכא שום איסורא לשחוט בהמה מעוברת אפילו אם עובר לאו ירך אמו, כי אפילו נימא דהעובר נחשב כדבר בפני עצמו, מ"מ אין לפרה המעוברת התיחסות של אם לגבי העובר כל זמן שלא נולד, וכדמוכח מגמ' דמס' מגילה הנ"ל, ולענין איסור שחיטת אותו ואת בנו תליא בשם אם, אבל גם למ"ד לאו ירך אמו מתקריא פרה אפילו בפנים, וממילא שייך בה איסור דשחיטת שתי פרות.

ובחזון נחום (ח"א בקונטרס דיברתי בחזון פרפר כ"ב) הביא תירוצו של אחיו, וכתב ודפח"ח, אבל הקשה עליו דרש"י הנ"ל במס' מגילה דאם אינה נקראת אם עד שיוולד, היא מטעם דעובר ירך אמו, א"כ למ"ד עובר לאו ירך אמו שפיר נקראת אם בודה מעוברת, וכ"כ הגר"י ענגיל ז"ל בבית האוצר (כלל ד').

א"כ למ"ד עובר ירך אמו בוודאי שיהא מותר לשחוט שניהם האב והאם המעוברת ביום אחד, אבל למ"ד עובר לאו ירך אמו, התינח כשאנו דנים משום איסור אותו ואת בנו כלפי המעוברת, אמרינן דאין בו איסור, משום דאם אינה נקראת אם עד שיוולד, אבל כששחוט האב והאם המעוברת ביום אחד הלא כתב רש"י הנ"ל דאב נקרא אב משעת העיבור ואילך א"כ יהא אסור לשחוט שניהם ביום אחד למ"ד עובר לאו ירך אמו.

ואל תשיבינו מש"כ המהרש"ל בספרו ים של שלמה (יבמות סוף פרק תשיעי) בהא דאיתא שם גבי בת כהן שנשאת לישראל ומת בעלה דחוזרת לאכול בתרומה, וזהו דווקא כשזרע אין לה וכדכתיב בקרא, ומבואר שם דאפי כשהיא מעוברת אינה חוזרת לאכול בתרומה דלא חשיב כנעוריה, והקשה המהרש"ל דמאי בעי' למעוברת קרא דכנעוריה, הא תיפו"ל מקרא דזרע אין לה דאף כשמעוברת חשיב דאית לה זרע, כמבואר בגמ' לענין יבום דבן אין לו, והיכא דמעוברת אמרינן דחשיב בן יש לו, ואי חשיב בן אפילו כשמעוברת א"כ מאי בעי קרא דכנעוריה הא הוה זרע, ותי' המהרש"ל דזרע היינו דווקא כשנולד, אבל מעוברת לא חשיב זרע, אבל בן חשיב אפי במעוברת וכדכתיב בקרא ויתרוצצו הבנים בקרבה, מבואר דאפילו מעוברת חשיב בן, א"כ הלא מפורש בדבריו דנקרא בן.

אבל החזון נחום הביא שם הביא שם דאחיו הגאון מטשעבין ז"ל תירץ עוד לפי"מ שכתב בספר האשכול (פרק בהמה המקשה אות ט) ואין בו משום איסור אותו ואת בנו, הטעם שאין קרוי בן עד שיצא ממעי אמו כדכתיב כי בנך היוצא מחלציך, וכן הנך הרה ויולדת בן, אינו בן עד שיצא לאוויר העולם, ובבהמה כתיב שור או כשב או עז כי יולד, ועליו אמר אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, חזינן דבמעי אמו אינו קרוי בן (והובא ג"כ בדובב מישרים ח"ג סי' ק"ד אות ד').

א"כ לפי דברי האשכול הנ"ל א"ש די"ל דזהו החילוק דלגבי האב הוה בן משעת עיבור, ולגבי אם דווקא משעה לידה, וא"כ בקרא דכתיב ויתרוצצו הבנים בקרבה היינו בני יצחק, וזהו נמי המבואר בגמ' לענין יבום דבעינן ובן אין לו, וכלפי האב חשיב בן, אבל לגבי האם לענין בת כהן דמקרא דבן אין לה לא הוה ממעטינן בנה כיון דלא חשיב בנה עד שעת לידה, וכמו שתירץ האשכול דלא חשיב אותו ואת בנו במעוברת שנשחטה כיון דאי"ז בנה עד שעת הלידה.

אחר כתבו כל זאת מצאתי אחר חיפוש שנסתפק בזה הגה"ק רבי נטע'לה אושפיצינר ז"ל בספרו עורה שחר (ערך אב ואם) וראה עוד מה שהעיר עליו בהסכמת הרה"ק רבי שלמה מבאבוב הראשון ז"ל.

[סייג לחכמה]

חולין פ"ד.

ציפור השחוטה במצורע האם בעי כסוי הדם

נסתפקתי אם דם הציפור טעון כיסוי, ואי משום ששחטו על מים חיים, הלא הדם ניכר בו, כפירש"י עה"ת (ויקרא י"ד, ה) נותן אותם תחלה בכלי, כדי שיהא דם צפור ניכר בהם וכמה הם רביעית, ומקורו בסוטה (ט"ז:), וכן פסק הרמב"ם (הל' טומאת צרעת פי"א ה"א) וממצה עד שיהיה הדם ניכר במים ע"כ, וכשהדם ניכר במים חייב לכסות, כדאמרו חולין (פ"ז.) דם שנתערב במים אם יש בו מראית דם חייב לכסות.

ומצאתי בשפתי צדיק (מצורע אות ד') שמסתפק בזה, וכתב ואף שצריך לשפוך הדם לכלי של מים חיים, מכל מקום אפשר שצריך להשאיר מעט לכיסוי, לרבי מאיר חולין (פ''ה.) דלא דריש אשר יאכל שיהיה ראוי לאכילה עיי"ש, ובספר מגדים חדשים (פ' מצורע) העיר מהא דס"ל החזון איש (נגעים פי"א סק"ב) דעיקר המצוה למצות כל דם הציפור, דבעינן דם הציפור השחוטה ע"ש, וכתב דלפי"ז פשוט דאין מקום לכסוי הדם,.
ולא ידענא למה נסתפקו דווקא באופן דהשאיר מעט, תיפוק ליה אף על הדם שהיא בכלי.

והנה בדם קדשים פסקינן דאינו נוהג בו מצות כסוי, כמבואר במשנה חולין (פ"ג:) אבל יש לדון ולברר על ציפורי המצורע אי הוי קדשים או לא, דבתוס' זבחים (קטז. ד"ה ודילמא) כתבו דצפורי מצורע הוי כעין קרבן, והמהר"ם חלאוה פסחים (כ"ה.) כתב דצפורי מצורע הוו הקדש ויל"ע, ולשון המהרש"א יומא (ס"ז: בד"ה ואמר ואלו הן כו') שכתב טהרת המצורע שצריך ב' צפורים אחד לקרבן לה' ואחד לשלוח ע"ש, ואפ"ל דכוונתם כתוס' דהוי כעין קרבן, ולשון הש"ס בקידושין (נ"ז.) דחיילא בהו קדושה, אולם בתו"י יומא (נ"ט ס'. ד"ה משום) כתבו דצפורי מצורע לא חשיבי קדשים אלא מעשה חוץ הוא, וכן הוכיח במשל"מ (פ"ז י"ט הי"ט ד"ה ודע) ולשון רש"י בחולין (ק"מ. ד"ה ומשני) דלאו קרבן נינהו, וכן נקט בכתבי הגרי"ז נזיר (ג:), אבל בקובץ שיעורים (ח"ב סימן כ"א ה) מקשה על התו"י דמבואר בגמ' כאן דציפורי מצורע ילפינן מעגלה ערופה והיאך אפשר לחלק ביניהם, מיהו המאירי קידושין (נ"ז.) כתב דאיכא מעילה בעגלה ערופה שהרי כפרה כתיב בה כקדשים ויש לה דין קדשי בדק הבית

ובנחל איתן (סי' ה' ס"א סקט"ז) הביא הגר"ח קנייבסקי ז"ל מה שחקרו האחרונים האם צפורי מצורע יש להן שם קדשים, ונפ"מ בזה לדינא, וכפי שיבואר, והוכיח דשם קדשים עליהן מהא דמבואר ביומא (ס"ב:) וברש"י סוטה (טז: ד"ה הקדים) דאף בצפורי מצורע צריך שישנה עליו הכתוב לעכב, והלא כלל זה נאמר רק בילפותות הקדשים, וע"כ דצפורי מצורע דין קדשים עליהן, והטעם לכך י"ל, דהנה בחולין (קמ.) יליף איסור הנאה דצפורי מצורע מאיסור הנאה של עגלה ערופה, ואיסוה"נ דע"ע הוא משום דכתיב בה כפרה כקדשים, ובסוף דבריו הסיק שצפורי מצורע אינם כקדשים, וכן שמע מפי החזון איש.

ואף בעגלה ערופה גופא חקר הנודע ביהודה (מהדו"ת יו"ד סי' קכ"ד) אם דינה כקדשים דבעינן שישנה עליו הכתוב, והגאון מטשעבין ז"ל בדובב מישרים (ח"ד סי' שכ"א סקכ"ב) הכריח לזה מרש"י בחולין (כ"ד. ד"ה וערפו) דבעינן שישנה עליו הכתוב לעכב, ומאידך ציין הגאון הנ"ל לדברי המל"מ (פ"א פרה ה"א) שהוכיח מדברי הרמב"ם (פ"י רוצח ה"ב) דמה שאמרו בזבחים (כ"ה:) דשעות פוסלות בקדשים לא נאמר לענין ע"ע, וצ"ע.

היוצא מדברנו, אם ננקוט דציפורי מצורע לא הוי קדשים צריכין כסוי לר"מ, ואף אם נאמר דיש לצפורי מצורע דין קדשים, יתכן לומר דחייב בכסוי, משום דהטעם דאין קדשים צריכין כסוי, מצאנו בחולין (פ"ד.) שני טעמים, א'. מי שאינו מחוסר אלא שפיכה וכסוי יצא זה שמחוסר שפיכה גרירה וכסוי, ב'. מר בר רב אשי אמר אמר קרא חיה או עוף מה חיה אינה קדש אף עוף אינו קדש, ולפי טעם הראשון א"כ בציפור מצורע שאינו חסר כלום יהא טעון כסוי, אבל לפי טעם השני דילפינן מחיה דאין קדשים טעונין כסוי, א"כ אינו טעון כסוי, אבל לפי המאירי דס"ל דיש לה דין בדק הבית אף לטעם השני יהא צריך כסוי דהא בתוס' רעק"א (במשניות) והרש"ש (שם) כתבו דלטעם השני עדיין לא ידעינן קדשי בדק הבית וצריכין לטעם הראשון, ולטעם הראשון דמי שאינו מחוסר אלא שפיכה, הכא חייב דהא אינו חסר כלום.

ואפ"ל דאף לטעם של מר בר רב אשי אמר אמר קרא חיה או עוף מה חיה אינה קדש אף עוף אינו קדש, יהא ציפור השחוטה טעון כסוי, והיא דהא הקשו התוס' (שם ד"ה מה חיה שאינה קדש) וא"ת והא אפילו קדשים טעונים כסוי דתנן בפרקין (לקמן דף פה.) קדשים בחוץ רבי מאיר מחייב, ותירצו וי"ל דאינה קדש בפנים קאמר, א"כ דווקא קדשים בפנים פטורים מכסוי, אבל ציפור מצורע שנעשה בחוץ חייב.

ואפשר להביא ראיה דאין תורת קרבן בציפור מצורע, ובזה יתישב מה שהקשה בחזון יחזקאל (סוטה פ"א ה"ו) על הא דאיתא בזבחים (ע"ח.) ובחולין (פ"ז:) אמר ר' חייא בר אבא אמר ר יוחנן לא שנו אלא שנפל מים לתוך דם אז אם בו מראית דם כשר אע"ג דרובא מים, אבל נפל דם לתוך מים ראשון ראשון בטל, והלא בדם ציפור של מצורע הוא נותן דם צפור ברוב מים, כדכתיב בקרא ושחט את הצפור האחת אל כלי מים חיים, ולא אמרינן קמא קמא בטל, והלא נתינת דם ציפור במים הוא מכשיר, ודינו כמו דם שמכפר, ואין דינו כמו דם לענין כסוי, ובשחיטת צפור אל כלי מים חיים הדם נוזל כמו צרצור קטן, דלא נפיש עמודיה וקמא קמא בטיל.

ואפ"ל דהא מפורש ברש"י (חולין שם) דהטעם דבכיסוי אפילו נפל דם לתוך מים חייב לכסות, שאע"פ שבטל ונדחה ראשון ראשון, אפ"ה כשהלך ורבה עד שנהפכה מראית המים לדם חזר דם הבטל וניעור וחשוב דם, ולא אמרינן הואיל ונדחה ידחה, שאין תורת דיחוי אצל מצות, משא"כ בזריקה יש תורת דיחוי בקרבנות.
א"כ אם נאמר דאין לציפור מצורע דין קרבן א"כ הוי דינו כמו בכיסוי הדם שאין דיחוי אצל מצות ודו"ק.

ומידי עסקו בתוס' זו שכבר הקשו הרבה בזה, מהו הסברא לחלק בין חוץ לפנים, עי' רש"ש (שם), ובגליוני הש"ס קידושין (נ"ז: תוס' ד"ה ומה).

ואפ"ל דכוונת התוס' היא, דהא מבואר בגמ' זבחים (קט"ו:) דעל במה הכל כשירין להקריב בהמה חיה ועוף, נמצא דעכו"ם מצי להקריב בחוץ אף חיה בבמה, א"כ בחוץ שפיר נוהג דין קדש אף בחיה, ודו"ק.

אבל אולי אפשר לדון אם כשעכו"ם מקריב קרבן אם יש לו קדושה, וכן יש לדון לר"ל ומצאתי שהוא מבוכה גדולה בין גדולי האחרונים, דבגמ' זבחים (ל"ד.) כי פליגי בחיה וכו' ר"ל אמר אינו עובר ולא כלום, ההוא למצוה, פירש"י דבהמה מצוה להקריב וחיה רשות, ובשטמ"ק (ד"ה אינו) משמע דחיה הוא חולין ואינו קרבן, אלא דאין איסור להקריבה, וכן נקטו האור שמח (פ"ה מאיסורי מזבח) ובבית הלוי (ח"ב סי' מה), ואמאי ליכא איסור חולין בעזרה, עי' שטמ"ק הנ"ל, ובחזו"א, ומנח"א (עמ' קמ') אמנם באבי עזרי (פ"ה מאיסורי מזבח) השיג על האו"ש דודאי חיה הוי קרבן אלא דהוי רשות, וכן משמע פשטות דברי רש"י וכמש"כ בשטמ"ק (ד"ה ההוא למצוה) דנפק"מ רק להקדים בהמה לחיה.

ומצאתי בספר משנת חיים (מועדים ג' דף שנה) הביא שמעתי שהגר"ד לנדא שליט"א דהקשה על מה דאמרו בחולין (פ"ד.) מה חיה אינה קדש, הלא אמרי' בזבחים (קט"ו:) עד שלא הוקם המשכן הבמות מותרות ועבודה בבכורות והכל כשירין להקריב בהמה חיה ועוף זכרים ונקבות תמימין ובעלי מומין כו' עי"ש הרי דאף אחר מתן תורה היתה חיה קריבה לקרבן ואיך אמרו מה חיה אינה קדש.

ומצאתי ביד אליהו (רגולר, כתבים אות ח' – י) שהעיר על רש"י (שם, ד"ה מה חיה) דכתב מה חיה "סתמא אינה קדש", וכ"כ רש"י (פ"ז: ד"ה או בדם חיה) והוא תמוה דכי ס"ד שישנו בקדש, ואי משום דאפשר בבדק הבית א"כ לא שייך לומר מה חיה דהא מאי אולמא חיה מעוף, ונ"ל דק"ל לרש"י דהא ר"ל אליבא דר"י ס"ל בסוף מסכת תמורה דקדשי בדק הבית לא הוי בכלל העמדה והערכה, ולא אפשר לדידיה לגמור מושפך וכסה, שמחוסר פדיה, ע"כ מהיקשא גמרו כרב אשי, א"כ קשה דהא ר"ל גופא ס"ל בזבחים (ל"ד:) דאם הקריב חיה בדיעבד כשר, א"כ לא שייך היקשא מה חיה, דמי לא עסקינן דהקדיש חיה והקריב, ולכן פי' רש"י דמ"מ סתמא דחיה אינו קדש דהא מצותו בבהמה.

[סייג לחכמה]

חולין צ"א.

גיד הנשה פחות מכזית
בגמ' חולין (צ"א.) דעת רבי יהודה דגיד הנשה אינו אסור עד שיהא בו כזית, ויל"ע הלא ר' יהודה ס"ל חולין (ק:) דלבני נח נאסר גיד הנשה, אמר ר' יהודה והלא מבני יעקב נאסר גיד הנשה ועדיין בהמה טמאה מותרת להן.
א"כ הלא כתב הרמב"ם (הל' מלכים פרק ט' ה"י) דלא ניתנו שיעורין לבני נח, א"כ כיון שנאסר אף פחות מכזית יעמוד איסורו אף לאחר מתן תורה כמו בבהמה טמאה, וצ"ע.

[אליהו חיים]

חולין צ"א.

גיד הנשה פחות מכזית
בגמ' חולין (צ"א.) דעת רבי יהודה דגיד הנשה אינו אסור עד שיהא בו כזית, ויל"ע הלא ר' יהודה ס"ל חולין (ק:) דלבני נח נאסר גיד הנשה, אמר ר' יהודה והלא מבני יעקב נאסר גיד הנשה ועדיין בהמה טמאה מותרת להן.
א"כ הלא כתב הרמב"ם (הל' מלכים פרק ט' ה"י) דלא ניתנו שיעורין לבני נח, א"כ כיון שנאסר אף פחות מכזית יעמוד איסורו אף לאחר מתן תורה כמו בבהמה טמאה, וצ"ע.

שיעור כזית רק דין 'בגברא' על מעשה האיסור ובזה נאמר שיעור לישראל על המעשה אכילה ולא לבני נח, אבל בהמה טמאה הוא בחפצא של האיסור ובזה החפצא שנאסר לב"נ נאסר לישראל.