הערות והארות במסכת יומא

.השוחט · הודעהעל ידי **.השוחט** » א' מאי 23, 2021 11:42 am

יישר כח לכל המוסיפים ומאירים.

מ:
מהו שיחזור לימין. צריך ביאור דעד כאן לא פליגי אלא דאיכא מ"ד הגרלה לא מעכבא, והיינו דא"צ להגריל אלא יכול לקובען בקריאת שם, אבל לכו"ע הגורל יכול לקבוע, וא"כ מאי ס"ד דהאי דר"ע שייכא לפלוגתייהו, הא כיון דכבר העלה וקבע הגורל, השתא לא יועיל קריאת שם לשנותו אפילו למ"ד הגרלה לא מעכבא. וצ"ע.

מא.
א. בסוף העמוד, ולר' חגא א"א יאשיה. להלן זה מובא ר' חגא א"ר הושעיא, והיינו דפליגי אליבא דרבי הושעיא. [תשפ"א. בהג' חדשות כתבו דהרש"ש הגיה כאן הושעיא. והוSסיפו שבכמה כת"י גם להלן יאשיה.
מא:
ב. רבא אומר כובד תנאי היא. אינו תירוץ אחר, ולא קאי אדאביי, אלא הוא כמו אמר מר, והיינו דאמר רבא מקודם כובד תנאי היא והשתא מפרש לה.

מב.
א. אלא בשעיר המשתלח פליגי. לכאורה דח"א עשרה וח"א שקל, אבל לפ"ז מאי דאמרי' לעיל בשעיר שני סלעים הוא דלא כמאן, ולכן מסתברא דפליגי בשעיר וחד מינייהו אמר בה שני סלעים ודוק.
מב:
ב. שלא יוציא אחרת עמה כדתנן וכו'. למאי דמסקינן בסמוך דת"ק היינו ר"ש, הכוונה דלכו"ע דרשי' האי דרשא אלא דת"ק מוסיף בה טעמא דקרא.
ג. מאי בינייהו. התוס' כתבו בכ"מ דלכו"ע אין מניעה לדרוש טעם לקרא, אלא דלרבנן אין הטעם משפיע על הדין, ובכל מקום דדריש ר"ש טעמא דקרא, ר"ל דמוציא מזה נפ"מ לדינא, ולכן שפיר מבררים מאי בינייהו הכא בהאי פלוגתא.

מג:
והזה הטהור על הטמא. כאן משמע דאיירי לגבי ההזאה עצמה. אמנם בריש מכילתין גבי הכשר טבול יום בשריפת הפרה מייתי רש"י להאי קרא מהכא.

מד.
א. ביציאתו. זה חידוש לדינא דאע"פ שגמר העבודה דהקטרה או דמים, עדיין אסור ליכנס בהיכל מדאורייתא עד שייצא הכהן העובד החוצה. (זו חידה יפה. היכן מצינו שאסור לראובן להיכנס לחדר כל זמן ששמעון שם. ברגע ששמעון ייצא יותר לראובן להיכנס).
ב. כפרתו קודמת לכפרת ביתו. הגר"א מחק וטעמו דבשלמא כפרתו קודמת לכפרת אחיו, אע"פ דבעבודת הפר מתכפרין בשווה, יש ליישב שהכוונה קודמת בוידוי, וכמ"ש התו"י, אבל הוא וביתו שוין אף בוידוי אחד, ודוחק שזה שמזכיר את עצמו קודם לביתו בנשימה אחת חשיב קודם.
ג. ושעירי עבודת כוכבים. מלשון רש"י נראה כאילו בפר כהן משיח יש מתנות גם על המזבח הפנימי ובשעיר ע"ז רק על הפרוכת, אבל ב"סידור" [בשם פרק איזהו מקומן] מפורש דשעירים הנשרפים (והם שעיר דיוכ"פ ושעיר ע"ז) נותנים מהם על המזבח.
מד:
ד. מתן פר וכו' מנלן. צ"ב אי לא משמע מפשטא דקרא דלכפר בקודש, ומשום דקאי איוכ"פ בד, א"כ מנא לן הקטרה דהיכל שבכל יום. ויל"ע.
ה. ניאשתיק. בתוס' מירושלמי היינו כמין פעמון לקיים ונשמע קולו בבואו אל הקדש. ואע"פ שההוא מתקיים בפעמוני המעיל ושם נאמר, הא כעת נכנס בבגדי לבן ללא מעיל. ומ"מ קצת פלא מנין דיש דין כזה להשמיע קול לא על ידי המעיל. ועכ"פ הבינו חז"ל מהמעיל דיש כזה ענין וראוי להשלימו כעת. ואע"פ שבכניסתו עם הדמים לא מתקיים, לא ראו לתקן פעמון על המזרק וכדומה.

באמונתו · הודעהעל ידי **באמונתו** » א' מאי 23, 2021 11:53 am

אִיךְ-מֶיְין כתב:מא:

במשנה: קשר לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח וכו'.
הנה איתא בילקוט שמעוני (בראשית רמז מד):
שאלו תלמידיו את רב יוסף מהו עזאל וכו', עמדו שני מלאכים שמחזאי ועזאל וכו', א"ל תן לנו רשות ונדור עם הבריות ותראה איך אנו מקדשין שמך, א"ל רדו ותדורו עמהן, מיד קלקלו עם בנות האדם וכו',
שמחזאי חזר בתשובה ותלה עצמו בין שמים לארץ ראשו למטה ורגליו למעלה ועדיין הוא תלוי בתשובה עזאל לא חזר בתשובה ועדיין הוא עומד בקלקולו להסית בני אדם לדבר עבירה בבגדי צבעונין של נשים ולכך היו ישראל מקריבין קרבנות ביום הכפורים איל אחד לה' שיכפר על ישראל ואיל אחד לעזאזל שיסבול עונותיהם של ישראל והוא עזאזל שבתורה.

ולפי זה יש לומר שזו הסיבה שקשר לשון אדום דווקא, שדומה לבגד אדום המסית את הזכר, יעויין רש"י פרשת ויחי פרק מט פסוק יא על הפסוק ובדם ענבים סותו:
'וצבעונין הוא לשון סותה שהאשה לובשתן ומסיתה בהן את הזכר ליתן עיניו בה'...

ובתרגום שם: 'צבע זהורי'...

ולכן הופך לשון זהורית ללבן לתקן עניין זה דעזאל...

יפה!
אגב, גרסה הנכונה היא לכאורה: ולכך היו ישראל מקריבין קרבנות ביום הכפורים, (איל) [גורל] אחד לה' שיכפר על ישראל, (ואיל) [וגורל] אחד לעזאזל שיסבול עונותיהם של ישראל, והוא עזאזל שבתורה, וכפי הנוסח אף בילקוט מדרשים - דשא, ע"ש.

י. אברהם · הודעהעל ידי **י. אברהם** » א' מאי 23, 2021 12:52 pm

מא.

רש"י ד"ה אלא מאי (בסוה"ד). דהפרשה במעות כשעת לקיחת העופות. בשפ"א תמה למה יהי' בכלל ולקח והביא.
הנה בהגהות ר"א פיליפ (כת"י) נוסף ברש"י: כשעת לקיחת העופות וכשעת עשיית כהן. נמצא דר"ל דמהני כמו דלקיחה ועשיה מהני, ולא בא ר"ח לאפוקי אלא אם קרא שם בעלמא בלי הפרשת מעות.

מיללער · הודעהעל ידי **מיללער** » א' מאי 23, 2021 1:37 pm

י. אברהם כתב:מא.

רש"י ד"ה אלא מאי (בסוה"ד). דהפרשה במעות כשעת לקיחת העופות. בשפ"א תמה למה יהי' בכלל ולקח והביא.
הנה בהגהות ר"א פיליפ (כת"י) נוסף ברש"י: כשעת לקיחת העופות וכשעת עשיית כהן. נמצא דר"ל דמהני כמו דלקיחה ועשיה מהני, ולא בא ר"ח לאפוקי אלא אם קרא שם בעלמא בלי הפרשת מעות.

מה דמהני בלקיחה ועשיה נלמד מהפסוקים ואם לא נאמר שהפרשת מעות הוא בכלל אחד מהם מאיפה נלמד שגם הפרשת מעות מהני?

אִיךְ-מֶיְין · הודעהעל ידי **אִיךְ-מֶיְין** » א' מאי 23, 2021 1:56 pm

.השוחט כתב:מ:
מהו שיחזור לימין. צריך ביאור דעד כאן לא פליגי אלא דאיכא מ"ד הגרלה לא מעכבא, והיינו דא"צ להגריל אלא יכול לקובען בקריאת שם, אבל לכו"ע הגורל יכול לקבוע, וא"כ מאי ס"ד דהאי דר"ע שייכא לפלוגתייהו, הא כיון דכבר העלה וקבע הגורל, השתא לא יועיל קריאת שם לשנותו אפילו למ"ד הגרלה לא מעכבא. וצ"ע.

קו' תוספות הרא"ש (וערש"ש).

מיללער · הודעהעל ידי **מיללער** » א' מאי 23, 2021 2:27 pm

מא:

אמר רב פפא כגון שלקח פרידה אחת וכו' אי חטאת זבן אין מוסיף ומביא חובתו מדמי עולתו והאי חטאת למיתה אזלא.

בתוס' חיצוניות (הובא בשיטמ"ק עה"ג מנחות ד' ע"ה אות כ"ח) הביאו ראיה מכאן שהדין של חטאות המתות נאמרה גם בחטאת העוף, ובמקו"א הארכנו בזה:
viewtopic.php?p=634148#p634148

אולם עדיין צ"ע בהסוגיא כאן דאזלא אליבא דר' חגא א"ר יאשיה דמצורע עשיר שהביא קרבן עני יצא, א"כ בדיעבד אם הקריב את חטאת העוף ובדמים הנותרים הביא עולף העוף יצא, וא"כ אף אם עדיין לא הקריב החטאת אם יביא קרבן עשיר הרי בע"כ תמות העוף, ולמה לא נחשב זה בדיעבד כדי שלא להביא קדשים לבית הפסול ויקריב את החטאת העוף שהפריש?

ותו, אף אי נימא דגם בחטאת העוף נאמרה הלל"מ מדיני חטאות המתות, לאיזה מחמש חטאות נדמה את החטאת העוף דכאן, האם נאמר דהוו כחטאת שאבדה והפריש אחרת תחתיה, הרי דיני אבודה נתבארו במס' תמורה כב: ואמר אביי נקיטינן אבודה ולא גנובה אבודה ולא גזולה וכו' הרי דנאמרו בה כללים ולא מדמינן מילתא למילתא, והכא הרי החטאת קיימת וראוי להקרבה לכה"פ בדיעבד, ואפי' בחטאת בהמה באופן כזה לא נאמרה בה דיני חטאות המתות אלא תרעה.

באמונתו · הודעהעל ידי **באמונתו** » א' מאי 23, 2021 2:55 pm

י. אברהם כתב:מא.

רש"י ד"ה אלא מאי (בסוה"ד). דהפרשה במעות כשעת לקיחת העופות. בשפ"א תמה למה יהי' בכלל ולקח והביא.
הנה בהגהות ר"א פיליפ (כת"י) נוסף ברש"י: כשעת לקיחת העופות וכשעת עשיית כהן. נמצא דר"ל דמהני כמו דלקיחה ועשיה מהני, ולא בא ר"ח לאפוקי אלא אם קרא שם בעלמא בלי הפרשת מעות.

אמנם, יש לציין לחידושי הריטב"א ז"ל, שמעתיק לשון רש"י כפי שהוא לפנינו, וכיו"ב במיוחס אל תוספות ר"פ.

בעצם, אין קושיית רבינו בעל שפת אמת מובנת כ"כ, כי הלא עניין סברה היא, שהפרשה במעות מקבילה לשעת לקיחה בעופות.

אולם, חידוש גדול מצאנו בפי' רבינו אליקים: אי בלקיחת בעלים, כלומ', הפרשת בעלים, שהפרישן לחובתו, ואמ' זו אני מפריש לחטאת וזו לעולה.
לפירושו, הלקיחה המדוברת כאן היא לא קנייה וכרש"י, אלא הפרשה!
הלא א"כ ברור ש"הפרשה במעות - כשעת לקיחת העופות", שהנה הן הן הדברים ממש.
גם בהמשך פי' ר"א רואים, שפירש גמרא זאת: "שכבר אמר משעת הפרשה", לשיטתו בפשטות.

אִיךְ-מֶיְין · הודעהעל ידי **אִיךְ-מֶיְין** » א' מאי 23, 2021 3:07 pm

מ:
בגמרא דתניא: יעמד חי לפני ה' לכפר עליו, עד מתי יהיה זקוק לעמוד חי - עד שעת מתן דמו של חבירו, דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר: עד שעת וידוי דברים. במאי קא מיפלגי? כדתניא: לכפר - בכפרת דמים הכתוב מדבר, וכן הוא אומר וכלה מכפר את הקדש, מה להלן בכפרת דמים - אף כאן בכפרת דמים, דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר: לכפר עליו - בכפרת דברים הכתוב מדבר.

הנה יש ג' פסוקים שמשמען שהשעיר צריך להיות חי.

(ויקרא טז י) וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד חַי לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה: (פשט הפסוק איירי שהשעיר לעזאזל יהיה חי כדי לכפר בו, כמש"כ רבנו אליקים והריטב"א, ור' יהודה יסביר: דא"כ לכפר בו מיבעיא מאי עליו – מלבי"ם).

(כ) וְכִלָּה מִכַּפֵּר אֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְהִקְרִיב אֶת הַשָּׂעִיר הֶחָי:
כאן משמע שעד כפרת דמים צריך השעיר להיות חי (יעויין פסוקים קודמים) ור"ש יסביר: דאה"נ צריך להיות חי עד כפרת דמים ואף יותר מכך עד הוידוי...

(כא) וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי יָדָיו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה:
מכאן לכאורה ראיה שאפילו לאחר כפרת דמים בשעת סמיכה, עדיין צריך להיות חי.

מה שקשה לי בזה:
א. מדוע הגמרא מביאה בכלל מפסוק י' שאינו ראיה כ"כ כמש"כ הראשונים, ולא מביאה רק את פסוק כ' שבו כתוב מפורש שעד כפרת דמים השעיר צריך להיות חי.
ב. מדוע הגמרא לא מתייחסת כלל לפסוק כ"א שבו כתוב שעד סמיכה (שזה אחר הכפרת דמים ולפני הוידוי) צריך להיות חי, ומכאן קושיא גם לר' יהודה דס"ל שרק עד כפרת דמים צריך להיות חי, וגם ק"ק לר"ש דס"ל דעד וידוי זקוק להיות חי וכאן כתוב רק עד סמיכה.
אודה למי שיעזור לי להבין.

HaimL · הודעהעל ידי **HaimL** » א' מאי 23, 2021 4:36 pm

באמונתו כתב:
HaimL כתב:

כמדומני שתגובתי באה דווקא להצדיק את דבריך, מפני שנשמע בדברי המגיב האחר נימת זלזול, דבר שאינו נאה ואינו מתקבל.

באמונתו · הודעהעל ידי **באמונתו** » א' מאי 23, 2021 7:18 pm

אִיךְ-מֶיְין כתב:מ:
בגמרא דתניא: יעמד חי לפני ה' לכפר עליו, עד מתי יהיה זקוק לעמוד חי - עד שעת מתן דמו של חבירו, דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר: עד שעת וידוי דברים. במאי קא מיפלגי? כדתניא: לכפר - בכפרת דמים הכתוב מדבר, וכן הוא אומר וכלה מכפר את הקדש, מה להלן בכפרת דמים - אף כאן בכפרת דמים, דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר: לכפר עליו - בכפרת דברים הכתוב מדבר.

הנה יש ג' פסוקים שמשמען שהשעיר צריך להיות חי.

(ויקרא טז י) וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד חַי לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה: (פשט הפסוק איירי שהשעיר לעזאזל יהיה חי כדי לכפר בו, כמש"כ רבנו אליקים והריטב"א, ור' יהודה יסביר: דא"כ לכפר בו מיבעיא מאי עליו – מלבי"ם).

(כ) וְכִלָּה מִכַּפֵּר אֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְהִקְרִיב אֶת הַשָּׂעִיר הֶחָי:
כאן משמע שעד כפרת דמים צריך השעיר להיות חי (יעויין פסוקים קודמים) ור"ש יסביר: דאה"נ צריך להיות חי עד כפרת דמים ואף יותר מכך עד הוידוי...

(כא) וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי יָדָיו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה:
מכאן לכאורה ראיה שאפילו לאחר כפרת דמים בשעת סמיכה, עדיין צריך להיות חי.

מה שקשה לי בזה:
א. מדוע הגמרא מביאה בכלל מפסוק י' שאינו ראיה כ"כ כמש"כ הראשונים, ולא מביאה רק את פסוק כ' שבו כתוב מפורש שעד כפרת דמים השעיר צריך להיות חי.
ב. מדוע הגמרא לא מתייחסת כלל לפסוק כ"א שבו כתוב שעד סמיכה (שזה אחר הכפרת דמים ולפני הוידוי) צריך להיות חי, ומכאן קושיא גם לר' יהודה דס"ל שרק עד כפרת דמים צריך להיות חי, וגם ק"ק לר"ש דס"ל דעד וידוי זקוק להיות חי וכאן כתוב רק עד סמיכה.
אודה למי שיעזור לי להבין.

נראה לענ"ד, כי הדגש בדרש, בלשון הקרא: יעמד - חי, "יעמד" ציווי הוא! שהזקיקו הכתוב בכך, כבשאלה הצמודה: עד מתי יהיה זקוק לעמוד חי, אשר בכן נחלקו בקרא זה דווקא. אך בפסוקים אח"כ, בהם מופיע לשון "השעיר החי", שהוא תיאור בעלמא, אולי אינו מעכב.

כך רש"י: יעמד חי - על כרחך, ללמדנו שאם מת אתה צריך להביא אחר, דאי לא - למאי אתא, אם תאמר שלא ישלחנו עד לאחר מתן דמים - ליכתוב יעמד לפני ה' לכפר עליו, חי למה לי, אלא, שאם מת - צריך להביא אחר.
ר"ל, מצווה היא ודאי, השאלה היא אך: למאי אתא...

קושיית כבודו: וגם ק"ק לר"ש דס"ל דעד וידוי זקוק להיות חי, וכאן כתוב רק עד סמיכה.
לכאורה: וְסָמַ֨ךְ אַהֲרֹ֜ן אֶת־שְׁתֵּ֣י ידו יָדָ֗יו עַ֨ל רֹ֣אשׁ הַשָּׂעִיר֘ הַחַי֒ - וְהִתְוַדָּ֣ה עָלָ֗יו... עליו = על השעיר החי הנ"ל בקרא!

אִיךְ-מֶיְין · הודעהעל ידי **אִיךְ-מֶיְין** » א' מאי 23, 2021 8:30 pm

באמונתו כתב:נראה לענ"ד, כי הדגש בדרש, בלשון הקרא: יעמד - חי, "יעמד" ציווי הוא! שהזקיקו הכתוב בכך, כבשאלה הצמודה: עד מתי יהיה זקוק לעמוד חי, אשר בכן נחלקו בקרא זה דווקא. אך בפסוקים אח"כ, בהם מופיע לשון "השעיר החי", שהוא תיאור בעלמא, אולי אינו מעכב.

כך רש"י: יעמד חי - על כרחך, ללמדנו שאם מת אתה צריך להביא אחר, דאי לא - למאי אתא, אם תאמר שלא ישלחנו עד לאחר מתן דמים - ליכתוב יעמד לפני ה' לכפר עליו, חי למה לי, אלא, שאם מת - צריך להביא אחר.
ר"ל, מצווה היא ודאי, השאלה היא אך: למאי אתא...

קושיית כבודו: וגם ק"ק לר"ש דס"ל דעד וידוי זקוק להיות חי, וכאן כתוב רק עד סמיכה.
לכאורה: וְסָמַ֨ךְ אַהֲרֹ֜ן אֶת־שְׁתֵּ֣י ידו יָדָ֗יו עַ֨ל רֹ֣אשׁ הַשָּׂעִיר֘ הַחַי֒ - וְהִתְוַדָּ֣ה עָלָ֗יו... עליו = על השעיר החי הנ"ל בקרא!

רש"י כתב: וכן הוא אומר וכלה מכפר את הקודש - הוא מתן דמים, והקריב את השעיר החי - עד כאן צריך להיות חי. משמע שלימוד מפסוק זה הוא לימוד גמור: השעיר החי - עד כאן זקוק להיות חי.
ויתרה מזאת בתו"כ (אחרי מות פרשה ד סוף פרק ד) גם למד מפסוק זה (האמת שלעיל מינה הביא גם את הלימוד מפסוק י') וז"ל: והקריב את השעיר החי, עד כאן הוא זקוק לו להיות חי.
מה 'שמצלצל' כאן, שצריך ב' לימודים כדי שיהיה 'שנה הכתוב לעכב', דהרי כאן מדובר בשעיר המשתלח שהוא בחוץ, ועליו לא נאמר חוקה לר' יהודה וא"כ מהיכי תיתי שאם מת קודם כפרת דמים צריך להביא אחר, ולכן צריך ב' פסוקים כדי שיהיה 'שנה לעכב'.
מה אומרים הת"ח?
לגבי הקושיא לר"ש, הפריע לי מדוע לא כתוב 'השעיר החי' אחרי והתודה - אבל אה"נ זה לא כ"כ קשה - כמש"כ כת"ר.

שמואל דוד · הודעהעל ידי **שמואל דוד** » א' מאי 23, 2021 8:59 pm

שאלני חכ״א שליט״א

יומא מא:

א"ר יוסף נחזי אנן, של שעיר המשתלח דבעי חלוקה בעי שיעור. לכאורה, מה צריך ראיה ממה דבעי חלוקה, תיפו"ל מעצם הקשירה שצריך לקושרו, [גם בלי חלוקה], ע"כ דבעי שיעור.

באמונתו · הודעהעל ידי **באמונתו** » א' מאי 23, 2021 11:30 pm

שמואל דוד כתב:יומא מא:

א"ר יוסף נחזי אנן, של שעיר המשתלח דבעי חלוקה בעי שיעור. לכאורה, מה צריך ראיה ממה דבעי חלוקה, תיפו"ל מעצם הקשירה שצריך לקושרו, [גם בלי חלוקה], ע"כ דבעי שיעור.

אי מצד הקשירה, הרי אף בפרה נמצאת כריכה וקשירה, וכפי שהקשו: ודפרה לא בעי חלוקה? איתיביה אביי: כיצד הוא עושה, כורכן בשירי לשון! - אימא: בזנב לשון. רבינו אליקים: כורכן, באגודה אחת. בשירי לשון, כלומ', כל מה שמשייר מן הלשון שנקשר עם הארז ואזוב לצורך כך... כן נלע"ד, ועיין גבורת ארי.

באמונתו · הודעהעל ידי **באמונתו** » ב' מאי 24, 2021 12:55 am

אִיךְ-מֶיְין כתב:רש"י כתב: וכן הוא אומר וכלה מכפר את הקודש - הוא מתן דמים, והקריב את השעיר החי - עד כאן צריך להיות חי. משמע שלימוד מפסוק זה הוא לימוד גמור: השעיר החי - עד כאן זקוק להיות חי.
ויתרה מזאת בתו"כ (אחרי מות פרשה ד סוף פרק ד) גם למד מפסוק זה (האמת שלעיל מינה הביא גם את הלימוד מפסוק י') וז"ל: והקריב את השעיר החי, עד כאן הוא זקוק לו להיות חי.

מאידך, לכאורה, הלא בסוגיין גופה, הלא אמרו: במאי קא מיפלגי? כדתניא: לכפר - בכפרת דמים הכתוב מדבר, וכן הוא אומר וכלה מכפר את הקדש, מה להלן בכפרת דמים - אף כאן בכפרת דמים, דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר: לכפר עליו - בכפרה שבגופו הכתוב מדבר. וכן הוא בכל עדי הנוסח.
אפשר אפוא שע"כ צ"ל חי, אינו מדרש של לימוד וילפותא, אך פירוש של המקרא לפי ר"י.

באמונתו · הודעהעל ידי **באמונתו** » ב' מאי 24, 2021 2:05 am

מב, ב
גמרא: אמר עולא: כל הפרשה כולה, משמע מוציא מיד משמע, ומשמע ממילא... אמר רבי אסי: כי הוו בה רבי יוחנן וריש לקיש בפרה, לא מסקי מינה אלא כמאי דמסיק תעלא מבי כרבא, אלא אמרי: משמע מוציא מיד משמע, ומשמע ממילא.

רש"י: כל הפרשה כולה - של פרה, כמו שעבודותיה סדורות זו אחר זו. משמע מוציא מיד משמע ומשמע ממילא - כשתדקדק בה, אינך יכול להשוות שיטת הפרשה בשוה, שיהיו כל מקראותיה שוים זה עם זה, אלא יש בהן שמשמע מקרא זה מוציא מכלל משמע מקרא שלפניו, מה שפסל זה הכשיר זה, או מה שהכשיר זה פוסל זה, ויש בה מקראות משמעות שמתקיימין ממילא משמעותו, שהמשמע עומד במקומו, ואינו מוציא מכלל חבירו, ולפי מדרש סדרן יש לך להבין מי הוא המוציא מכלל חבירו, ומי משמע ממילא, ועכשיו דורש והולך את כולה...
כי הוו - כי מדקדקי. לא מסקי מיניה - כלומר: לא היו מעלין מתוכה דבר חידוש, להיות יכולין לאחוז בשיטתה, להשוות שיהא מקראותיה כולם מוציאים זה מיד זה, או כולם מתקיימים זה אחר זה...

הרי כאן תופעה הייחודית לפרשת פרה, ולא מצאנו דוגמתה בשום פרשה אחרת שבכל התורה כולה, היינו פרשה ש"אינך יכול להשוות שיטת הפרשה בשווה, שיהיו כל מקראותיה שווים זה עם זה"... להיות יכולין "לאחוז" בשיטתה, היינו לתפוס את עיקרון המַנחה, "להשוות את מקראותיה"...
הוי אומר שפרשה זו מעיקרא, יסודה בסתירות כאלו מינה ובה ומפסוק לפסוק, שאף גדולי האמוראים, ר"י - ר"ל, לא הצליחו להבין דרכה, והיא בלתי מושגת, שא"א לעמוד עליה.

ודאי מסתבר שאין הדבר במקרה, אלא זהו ביטוי מתוך פסוקי הפרשה הזו בעצמה, אל הידוע סוד הפרה האדומה, הנחשבת כחוקה המובהקת שבתורה, וכל עצמה עניין סתירה עצומה, הדבר והיפוכו, מטהרת את הטמאים - ומטמא את הטהורים, ובפסיקתא דרב כהנא פיסקא ד - פרה אדומה: ותנינן תמן כל העסוקין בפרה מתחילה ועד סוף מטמאין בבגדים, היא עצמ' מטהרת טמאים. אלא א' /אמר/ הקדוש ברוך הוא חוקה חקקתי וגזירה גזרתי ואין את רשיי לעבור על גזירתי, זאת חוקת התורה אשר צוה י"י לאמר.
שם: א' שלמה, על כל אלה עמדתי, ופרשה הזאת של פרה, כיון שהייתי נוגע בה, הייתי דורש בה, וחוקר בה, אמרתי אחכמה - והיא רחוקה ממני!

באמונתו · הודעהעל ידי **באמונתו** » ב' מאי 24, 2021 3:12 am

מיללער כתב:מא:

אמר רב פפא כגון שלקח פרידה אחת וכו' אי חטאת זבן אין מוסיף ומביא חובתו מדמי עולתו והאי חטאת למיתה אזלא.

בתוס' חיצוניות (הובא בשיטמ"ק עה"ג מנחות ד' ע"ה אות כ"ח) הביאו ראיה מכאן שהדין של חטאות המתות נאמרה גם בחטאת העוף, ובמקו"א הארכנו בזה:
viewtopic.php?p=634148#p634148

אולם עדיין צ"ע בהסוגיא כאן דאזלא אליבא דר' חגא א"ר יאשיה דמצורע עשיר שהביא קרבן עני יצא, א"כ בדיעבד אם הקריב את חטאת העוף ובדמים הנותרים הביא עולף העוף יצא, וא"כ אף אם עדיין לא הקריב החטאת אם יביא קרבן עשיר הרי בע"כ תמות העוף, ולמה לא נחשב זה בדיעבד כדי שלא להביא קדשים לבית הפסול ויקריב את החטאת העוף שהפריש?

אם יקריב חטאת העוף שהפריש, יבטל ממילא עיקר מצוותו בקרבן עשיר, שזה ודאי אסור, כי כן היא ללא ספק חובתו העיקרית כעת, להביא קרבנו העשיר, כן נלע"ד.

ותו, אף אי נימא דגם בחטאת העוף נאמרה הלל"מ מדיני חטאות המתות, לאיזה מחמש חטאות נדמה את החטאת העוף דכאן, האם נאמר דהוו כחטאת שאבדה והפריש אחרת תחתיה, הרי דיני אבודה נתבארו במס' תמורה כב: ואמר אביי נקיטינן אבודה ולא גנובה אבודה ולא גזולה וכו' הרי דנאמרו בה כללים ולא מדמינן מילתא למילתא, והכא הרי החטאת קיימת וראוי להקרבה לכה"פ בדיעבד, ואפי' בחטאת בהמה באופן כזה לא נאמרה בה דיני חטאות המתות אלא תרעה.

נוכל לענ"ד (וכן נזכר במפרשים) לדמותה למתו בעליה, היות ואכן לא חל שינוי כ"ש בקרבן גופו, רק בבעליו העני שהעשיר, אשר מבחינת קרבנו העני, הרי כאילו הוא אדם אחר, שאין הקרבן עני ההוא שייך כלפיו יותר, שעני ההוא איננו, ועיין נזיר כ"ד א'.

שמואל דוד · הודעהעל ידי **שמואל דוד** » ב' מאי 24, 2021 3:35 am

באמונתו כתב:
שמואל דוד כתב:יומא מא:
א"ר יוסף נחזי אנן, של שעיר המשתלח דבעי חלוקה בעי שיעור. לכאורה, מה צריך ראיה ממה דבעי חלוקה, תיפו"ל מעצם הקשירה שצריך לקושרו, [גם בלי חלוקה], ע"כ דבעי שיעור.

אי מצד הקשירה, הרי אף בפרה נמצאת כריכה וקשירה, וכפי שהקשו: ודפרה לא בעי חלוקה? איתיביה אביי: כיצד הוא עושה, כורכן בשירי לשון! - אימא: בזנב לשון. רבינו אליקים: כורכן, באגודה אחת. בשירי לשון, כלומ', כל מה שמשייר מן הלשון שנקשר עם הארז ואזוב לצורך כך... כן נלע"ד, ועיין גבורת ארי.

ייש״כ הרב באמונתו!

אִיךְ-מֶיְין · הודעהעל ידי **אִיךְ-מֶיְין** » ב' מאי 24, 2021 9:06 am

באמונתו כתב:
אִיךְ-מֶיְין כתב:רש"י כתב: וכן הוא אומר וכלה מכפר את הקודש - הוא מתן דמים, והקריב את השעיר החי - עד כאן צריך להיות חי. משמע שלימוד מפסוק זה הוא לימוד גמור: השעיר החי - עד כאן זקוק להיות חי.
ויתרה מזאת בתו"כ (אחרי מות פרשה ד סוף פרק ד) גם למד מפסוק זה (האמת שלעיל מינה הביא גם את הלימוד מפסוק י') וז"ל: והקריב את השעיר החי, עד כאן הוא זקוק לו להיות חי.

מאידך, לכאורה, הלא בסוגיין גופה, הלא אמרו: במאי קא מיפלגי? כדתניא: לכפר - בכפרת דמים הכתוב מדבר, וכן הוא אומר וכלה מכפר את הקדש, מה להלן בכפרת דמים - אף כאן בכפרת דמים, דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר: לכפר עליו - בכפרה שבגופו הכתוב מדבר. וכן הוא בכל עדי הנוסח.
אפשר אפוא שע"כ צ"ל חי, אינו מדרש של לימוד וילפותא, אך פירוש של המקרא לפי ר"י.

הנה יש ב' אפשרויות לפרש את ההיקש מה להלן בכפרת דמים - אף כאן בכפרת דמים. א. דהוא 'יבש' דכמו פסוק כ' איירי בכפרת דמים (כדמוכח בפסוקים קודם) כך בפסוק י' (וכך נראה שהבין כת"ר). ב. דכמו בפסוק כ' השעיר צריך להיות חי עד כפרת דמים כך בפס' י' (דלא כפשוטו של פס' י' דהשעיר צריך להיות חי כדי 'לגלגל אותו לעזאזל'...), ומרש"י מוכח כהאופן הב'.
ואם כנים הדברים, יוצא איפה שיש כאן ב' לימודים, הלימוד הבסיסי מפסוק כ', ופסוק י' שהוא 'בעייתי', נלמד בהיקש מפסוק כ' שפירושו הוא: שצריך להיות חי עד מתן דמים - ומדוע צריך ב' לימודים? ע"כ כדי שיהיה 'שנה לעכב'...

באמונתו · הודעהעל ידי **באמונתו** » ב' מאי 24, 2021 1:22 pm

אִיךְ-מֶיְין כתב:
באמונתו כתב:
אִיךְ-מֶיְין כתב:רש"י כתב: וכן הוא אומר וכלה מכפר את הקודש - הוא מתן דמים, והקריב את השעיר החי - עד כאן צריך להיות חי. משמע שלימוד מפסוק זה הוא לימוד גמור: השעיר החי - עד כאן זקוק להיות חי.
ויתרה מזאת בתו"כ (אחרי מות פרשה ד סוף פרק ד) גם למד מפסוק זה (האמת שלעיל מינה הביא גם את הלימוד מפסוק י') וז"ל: והקריב את השעיר החי, עד כאן הוא זקוק לו להיות חי.

מאידך, לכאורה, הלא בסוגיין גופה, הלא אמרו: במאי קא מיפלגי? כדתניא: לכפר - בכפרת דמים הכתוב מדבר, וכן הוא אומר וכלה מכפר את הקדש, מה להלן בכפרת דמים - אף כאן בכפרת דמים, דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר: לכפר עליו - בכפרה שבגופו הכתוב מדבר. וכן הוא בכל עדי הנוסח.
אפשר אפוא שע"כ צ"ל חי, אינו מדרש של לימוד וילפותא, אך פירוש של המקרא לפי ר"י.

הנה יש ב' אפשרויות לפרש את ההיקש מה להלן בכפרת דמים - אף כאן בכפרת דמים. א. דהוא 'יבש' דכמו פסוק כ' איירי בכפרת דמים (כדמוכח בפסוקים קודם) כך בפסוק י' (וכך נראה שהבין כת"ר). ב. דכמו בפסוק כ' השעיר צריך להיות חי עד כפרת דמים כך בפס' י' (דלא כפשוטו של פס' י' דהשעיר צריך להיות חי כדי 'לגלגל אותו לעזאזל'...), ומרש"י מוכח כהאופן הב'.
ואם כנים הדברים, יוצא איפה שיש כאן ב' לימודים, הלימוד הבסיסי מפסוק כ', ופסוק י' שהוא 'בעייתי', נלמד בהיקש מפסוק כ' שפירושו הוא: שצריך להיות חי עד מתן דמים - ומדוע צריך ב' לימודים? ע"כ כדי שיהיה 'שנה לעכב'...

אין נ"ל שלכך כיוון רש"י. מלבד זאת שאף אחד לא מזכיר כאן רמז שנה לעכב, כפי המתבקש בכל כה"ג, גם שנה לעכב כזה לא ידוע לי הדל, משום מקום אחר, בו פסוק אחד לומד מהשני (גזירה שווה) אותו דין עצמו המפורש במלמד! וממילא בשני הפסוקים יחד, המלמד והלומד, הרי שנה לעכב?

באמונתו · הודעהעל ידי **באמונתו** » ב' מאי 24, 2021 3:11 pm

מג, ב
בא לו אצל פרו שניה. מאי שנא בוידוי ראשון דלא אמר ובני אהרן עם קדושך, ומאי שנא בוידוי שני דאמר ובני אהרן עם קדושך? - תנא דבי רבי ישמעאל: כך היא מדת הדין נותנת, מוטב יבא זכאי ויכפר על החייב. ואל יבא חייב ויכפר על החייב.
רש"י: מדת הדין נותנת - כלומר: כך יפה לומר, שאחר שהתודה על עצמו ויהא זכאי, ראוי לכפר על אחרים.

יש לעיין על השאלה הזו: מאי שנא... אשר מבואר שאילו היה חוזר כ"ג על נוסח אחד ניחא. אך א"כ, דבר וידוי אחד הוא, ומה עניין הכפילות? אטו מדובר בגזירת הכתוב, פעמיים להתוודות אותו דבר בפר של כהן גדול (אחרי הפסק שבינתיים)?!
אף בתשובת תנא דבי רבי ישמעאל: כך היא מדת הדין נותנת... משמע אשר סברה וטעם נפרד הוא לשינוי הנוסח, באשר "מוטב יבא זכאי ויכפר על החייב - ואל יבא חייב ויכפר על החייב", אבל לא זה עצם מצוות שני הווידויים, אחד לכ"ג גופו וביתו, ואחד לכלל הכוהנים, וקשה הדבר כנ"ל.

עוד הערה, הרי ידוע דעת אר"י ז"ל (בשער הכוונות - דרושי עלינו לשבח ונוסח התפילה דרוש א): גם לא ירבה בוידויים פעמים הרבה, כי אדרבה, הכופל ודויו - הוא ככלב שב על קיאו, ע"ד מ"ש רז"ל עבירות שהתודה עליהם ביוה"כ הזה כו': וכאן כ"ג כלפי גופו וביתו, הרי כופל לווידויו!

אליהו חיים · הודעהעל ידי **אליהו חיים** » ב' מאי 24, 2021 4:48 pm

גלאגוזים כתב:לז.א.

יכול יתן שנים על זה ושנים על זה ת"ל גורל אחד. מבואר דלולא שהיה כתוב גורל, היינו מפרשים
שצריך ליתן גורלות על כל אחד משני השעירים. וצ"ב מאי שנא ממה שנאמר 'מתנות לאביונים',
ושם הביאור שתי מתנות לשני עניים, ולא אמרינן דצריך ליתן לכל אחד שתי מתנות.

עי' גליון הש"ס לרעק"א על אתר.

ביקורת תהיה · הודעהעל ידי **ביקורת תהיה** » ב' מאי 24, 2021 5:27 pm

באמונתו כתב:מג, ב
מאי שנא בוידוי ראשון דלא אמר ובני אהרן עם קדושך, ומאי שנא בוידוי שני דאמר ובני אהרן עם קדושך? תנא דבי רבי ישמעאל: כך היא מדת הדין נותנת, מוטב יבא זכאי ויכפר על החייב, ואל יבא חייב ויכפר על החייב.

הסגנון הולם את שיטת רבי שמעון, ששני הוידויים הם על כל שבט הכהונה, הוידוי הראשון הוא על טומאה שיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף, והוידוי השני הוא על טומאה שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף.
ומקשה המקשן: מפני מה בוידוי הראשון הוא כולל את כל הכהנים בכלל ביתו, ובוידוי השני הוא מפרט ביתו לחוד ובני אהרן לחוד?
ומשיב המשיב: כך יפה לומר. לפני שאין ראוי להתוודות על אחרים עד שיֵראה הוא עצמו כזכאי.
(ראה תוספות בסיומא דשבועות שתים קמא)

באמונתו · הודעהעל ידי **באמונתו** » ג' מאי 25, 2021 12:54 am

ביקורת תהיה כתב:
באמונתו כתב:מג, ב
מאי שנא בוידוי ראשון דלא אמר ובני אהרן עם קדושך, ומאי שנא בוידוי שני דאמר ובני אהרן עם קדושך? תנא דבי רבי ישמעאל: כך היא מדת הדין נותנת, מוטב יבא זכאי ויכפר על החייב, ואל יבא חייב ויכפר על החייב.
הסגנון הולם את שיטת רבי שמעון, ששני הוידויים הם על כל שבט הכהונה, הוידוי הראשון הוא על טומאה שיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף, והוידוי השני הוא על טומאה שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף.
ומקשה המקשן: מפני מה בוידוי הראשון הוא כולל את כל הכהנים בכלל ביתו, ובוידוי השני הוא מפרט ביתו לחוד ובני אהרן לחוד?
ומשיב המשיב: כך יפה לומר. לפני שאין ראוי להתוודות על אחרים עד שיֵראה הוא עצמו כזכאי.
(ראה תוספות בסיומא דשבועות שתים קמא)

עיין גם חי' הריטב"א שם.
אמנם, בפתח עינים יומא סו, א: ולמאי דקי"ל כר"י, יש לדקדק קצת במאי דקאמר הש"ס לעיל פ' טרף בקלפי דף מ"ג ע"ב, דפריך מ"ש בודוי ראשון דלא אמר ובני אהרן עם קדושיך - ומ"ש בודוי שני דאמר ובני אהרן וכו', דסגנון קושי' זו היא לר"ש, דלדידיה דבעינן ב' ודויים דשני כפרות נינהו, אמאי לא מדכר בני אהרן ברישא, וכמו שהקשו התוס'. אמנם לר"י, הקושיא שיש להקשות הוא דאמאי אצטריך ב' ודוים, וכדפריך ספ"ק דשבועו', וה"נ הש"ס לעיל הו"ל להקשות כי האי גונא, אמאי אצטריכו שני ודוים לדעת ר"י דקי"ל כותיה, ויש לישב: גם ראה השיח יצחק כאן.

לשון הגמרא בשבועות יד, א: בשלמא לר"ש, היינו דכתיב תרי וידוין ודם הפר, חד כנגד שעיר הנעשה בפנים, וחד כנגד שעיר הנעשה בחוץ, וחד כנגד שעיר המשתלח; אלא לר' יהודה, תרי וידוין ודם הפר ל"ל? בחד וידוי ודמו סגיא! אחד לו ואחד לביתו, כדתנא דבי רבי ישמעאל: כך היא מדת הדין נוהגת, מוטב יבוא זכאי ויכפר על החייב, ואל יבוא חייב ויכפר על החייב. (רש"י: יבוא זכאי ויכפר על החייב - לפיכך מתודה וידוי ראשון עליו ועל ביתו, ולאחר שנעשה זכאי בוידוי, מתודה עליו ועל אחיו, ולעולם תרוייהו חדא כפרה נינהו).
משמע באמת, שלשון התנא דבי רי"ש (עכ"פ בדעת ר"י) משמש סיבה לעיקר שני הווידויים, ולא רק לשינוי הנוסח ביניהם.
ממילא, אולי יש ליישב גמרא שלנו: מאי שנא בוידוי ראשון דלא אמר ובני אהרן עם קדושך - ומאי שנא בוידוי שני דאמר ובני אהרן עם קדושך? ר"ל שבמקרא אין רמז חילוק שינוי הנוסח ביניהם, אלא בשניהם נאמר בשווה: "וכפר בעדו ובעד ביתו", ותשובת תנא דבי רבי ישמעאל: "כך היא מדת הדין נותנת" ר"ל שא"צ קרא, סברה היא. אבל שני הווידויים מפורשים בכתוב, ע"כ פחות קשה להבין. למעשה, ההסבר של תנא דבי רי"ש, מסביר גם סיבת כפילותו.

ולקמן (סוף עמוד): תנו רבנן... וכפר בעדו, ובעד ביתו, ובעד כל קהל ישראל - כפרתו קודמת לכפרת ביתו, כפרת ביתו קודמת לכפרת אחיו הכהנים, וכפרת אחיו הכהנים קודמת לכפרת כל קהל ישראל. עיין המפרשים. מ"מ, שם משמע ג"כ, כי כן עיקר טעם שני הווידויים, להקדים וידוי כפרתו לכפרת אחיו הכוהנים.

ביקורת תהיה · הודעהעל ידי **ביקורת תהיה** » ג' מאי 25, 2021 1:13 am

באמונתו כתב:פתח עינים: לר"י הקושיא שיש להקשות הוא דאמאי אצטריך ב' ודוים, וכדפריך ספ"ק דשבועות, וה"נ הש"ס לעיל הו"ל להקשות כי האי גונא, אמאי אצטריכו שני ודוים לדעת ר"י דקי"ל כותיה. ויש לישב.

דסוגיין כרבי ירמיה, דאמר בפרק שני שעירי דתנא דלא כרבי יהודה. ופשוט.

מיללער · הודעהעל ידי **מיללער** » ג' מאי 25, 2021 1:52 am

באמונתו כתב:
מיללער כתב:מא:

אמר רב פפא כגון שלקח פרידה אחת וכו' אי חטאת זבן אין מוסיף ומביא חובתו מדמי עולתו והאי חטאת למיתה אזלא.

בתוס' חיצוניות (הובא בשיטמ"ק עה"ג מנחות ד' ע"ה אות כ"ח) הביאו ראיה מכאן שהדין של חטאות המתות נאמרה גם בחטאת העוף, ובמקו"א הארכנו בזה:
https://forum.otzar.org/viewtopic.php?p=634148#p634148

אולם עדיין צ"ע בהסוגיא כאן דאזלא אליבא דר' חגא א"ר יאשיה דמצורע עשיר שהביא קרבן עני יצא, א"כ בדיעבד אם הקריב את חטאת העוף ובדמים הנותרים הביא עולף העוף יצא, וא"כ אף אם עדיין לא הקריב החטאת אם יביא קרבן עשיר הרי בע"כ תמות העוף, ולמה לא נחשב זה בדיעבד כדי שלא להביא קדשים לבית הפסול ויקריב את החטאת העוף שהפריש?

אם יקריב חטאת העוף שהפריש, יבטל ממילא עיקר מצוותו בקרבן עשיר, שזה ודאי אסור, כי כן היא ללא ספק חובתו העיקרית כעת, להביא קרבנו העשיר, כן נלע"ד.

ותו, אף אי נימא דגם בחטאת העוף נאמרה הלל"מ מדיני חטאות המתות, לאיזה מחמש חטאות נדמה את החטאת העוף דכאן, האם נאמר דהוו כחטאת שאבדה והפריש אחרת תחתיה, הרי דיני אבודה נתבארו במס' תמורה כב: ואמר אביי נקיטינן אבודה ולא גנובה אבודה ולא גזולה וכו' הרי דנאמרו בה כללים ולא מדמינן מילתא למילתא, והכא הרי החטאת קיימת וראוי להקרבה לכה"פ בדיעבד, ואפי' בחטאת בהמה באופן כזה לא נאמרה בה דיני חטאות המתות אלא תרעה.

נוכל לענ"ד (וכן נזכר במפרשים) לדמותה למתו בעליה, היות ואכן לא חל שינוי כ"ש בקרבן גופו, רק בבעליו העני שהעשיר, אשר מבחינת קרבנו העני, הרי כאילו הוא אדם אחר, שאין הקרבן עני ההוא שייך כלפיו יותר, שעני ההוא איננו, ועיין נזיר כ"ד א'.

עיקר הקושיא הוא כיון שבדיעבד אם הקריב את העוף יצא ידי חובתו הרי החטאת ראוי להקרבה, ולמה אם כן יחשב כחטאת שמתו בעליה שהקרבן נדחה מהקרבה.

ואת ראשית דברי מעלתו לא הבנתו לאשורו, הרי על זה אנו דנים, אם יצא הקרבן לבית הפסול, למה אין זה מיקרי כדיעבד ויקריב את קרבן העני להציל את הבאת קדשים לבית השריפה.

באמונתו · הודעהעל ידי **באמונתו** » ג' מאי 25, 2021 1:55 am

ביקורת תהיה כתב:
באמונתו כתב:פתח עינים: לר"י הקושיא שיש להקשות הוא דאמאי אצטריך ב' ודוים, וכדפריך ספ"ק דשבועות, וה"נ הש"ס לעיל הו"ל להקשות כי האי גונא, אמאי אצטריכו שני ודוים לדעת ר"י דקי"ל כותיה. ויש לישב.
דסוגיין כרבי ירמיה, דאמר בפרק שני שעירי דתנא דלא כרבי יהודה. ופשוט.

אך ק"ל, מה הריווח בזה, הא לא קיי"ל כר"ש, גם לא קיי"ל כרבי ירמיה?!

באמונתו · הודעהעל ידי **באמונתו** » ג' מאי 25, 2021 2:21 am

מיללער כתב:
באמונתו כתב:
מיללער כתב:מא:

אמר רב פפא כגון שלקח פרידה אחת וכו' אי חטאת זבן אין מוסיף ומביא חובתו מדמי עולתו והאי חטאת למיתה אזלא.

בתוס' חיצוניות (הובא בשיטמ"ק עה"ג מנחות ד' ע"ה אות כ"ח) הביאו ראיה מכאן שהדין של חטאות המתות נאמרה גם בחטאת העוף, ובמקו"א הארכנו בזה:
https://forum.otzar.org/viewtopic.php?p=634148#p634148

אולם עדיין צ"ע בהסוגיא כאן דאזלא אליבא דר' חגא א"ר יאשיה דמצורע עשיר שהביא קרבן עני יצא, א"כ בדיעבד אם הקריב את חטאת העוף ובדמים הנותרים הביא עולף העוף יצא, וא"כ אף אם עדיין לא הקריב החטאת אם יביא קרבן עשיר הרי בע"כ תמות העוף, ולמה לא נחשב זה בדיעבד כדי שלא להביא קדשים לבית הפסול ויקריב את החטאת העוף שהפריש?

אם יקריב חטאת העוף שהפריש, יבטל ממילא עיקר מצוותו בקרבן עשיר, שזה ודאי אסור, כי כן היא ללא ספק חובתו העיקרית כעת, להביא קרבנו העשיר, כן נלע"ד.

ותו, אף אי נימא דגם בחטאת העוף נאמרה הלל"מ מדיני חטאות המתות, לאיזה מחמש חטאות נדמה את החטאת העוף דכאן, האם נאמר דהוו כחטאת שאבדה והפריש אחרת תחתיה, הרי דיני אבודה נתבארו במס' תמורה כב: ואמר אביי נקיטינן אבודה ולא גנובה אבודה ולא גזולה וכו' הרי דנאמרו בה כללים ולא מדמינן מילתא למילתא, והכא הרי החטאת קיימת וראוי להקרבה לכה"פ בדיעבד, ואפי' בחטאת בהמה באופן כזה לא נאמרה בה דיני חטאות המתות אלא תרעה.

נוכל לענ"ד (וכן נזכר במפרשים) לדמותה למתו בעליה, היות ואכן לא חל שינוי כ"ש בקרבן גופו, רק בבעליו העני שהעשיר, אשר מבחינת קרבנו העני, הרי כאילו הוא אדם אחר, שאין הקרבן עני ההוא שייך כלפיו יותר, שעני ההוא איננו, ועיין נזיר כ"ד א'.

עיקר הקושיא הוא כיון שבדיעבד אם הקריב את העוף יצא ידי חובתו הרי החטאת ראוי להקרבה, ולמה אם כן יחשב כחטאת שמתו בעליה שהקרבן נדחה מהקרבה.
ואת ראשית דברי מעלתו לא הבנתי לאשורו, הרי על זה אנו דנים, אם יצא הקרבן לבית הפסול, למה אין זה מיקרי כדיעבד ויקריב את קרבן העני להציל את הבאת קדשים לבית השריפה.

על אחרון ראשון: דיעבד, היינו "דיעבד" כמשמעו, ר"ל שכבר הקריב! פלא בעיניי המחשבה, "שלא להביא קדשים לבית הפסול", שאינו אלא עניין צדדי, ידחה לעיקר דין חובת מצוותו בקרבן עשיר?!

בראשון, תיובתא לא קא חזינא. למעשה, הלא עפ"י הדין אסור שיקריב קרבן עני לכתחילה, ונמצא שמבחינת "מצוותו" וחובתו הגמורה, הקרבן נדחה לחלוטין! רק אם יעבור ויקריב באיסור קרבן עני - יצא. מניין לך כי הקובע בזה הוא ביטול כל צד הקרבה דווקא?!
אף בגמרא לקמן סד, ב: תנן: שאין חטאת צבור מתה. הא דיחיד כי האי גוונא - מתה. בשלמא לרבי יוחנן - כדרבי אבא אמר רב, דאמר רבי אבא אמר רב: הכל מודים שאם נתכפר בשאינה אבודה - אבודה מתה. אלא לרב, הוה ליה כמפריש שתי חטאות לאחריות. ואמר רבי אושעיא: הפריש שתי חטאות לאחריות - מתכפר באחת מהם, והשניה תרעה! - כיון דאמר רבא: רב סבר לה כרבי יוסי, דאמר מצוה בראשון, מעיקרא כמפריש לאיבוד דמי.

באמונתו · הודעהעל ידי **באמונתו** » ג' מאי 25, 2021 3:27 am

מד, א
גמרא: אמר מר: אין לי אלא בשעת הקטרה. מאי משמע? אמר רבא, וכן אמר רבי יצחק בר אבדימי, וכן אמר רבי אלעזר: אמר קרא וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל, איזהו כפרה ששוה לו ולביתו ולאחיו הכהנים ולכל קהל ישראל - הוי אומר זה הקטרת הקטורת. - וקטורת מכפרת? - אין, דהא תני רבי חנניא: למדנו לקטורת שמכפרת, שנאמר ויתן את הקטרת ויכפר על העם. ותנא דבי רבי ישמעאל: על מה קטורת מכפרת - על לשון הרע, יבא דבר שבחשאי ויכפר על מעשה חשאי.
רש"י: הוי אומר זו הקטרת קטרת - דאילו מתן דמים אין שוה בכולם, שהפר מכפר עליו ועל הכהנים, והשעיר על ישראל.

לענ"ד, מקום יש להוסיף ביאור בכוונת "איזהו כפרה ששווה לו ולביתו ולאחיו הכוהנים ולכל קהל ישראל - הוי אומר זה הקטרת הקטורת", ש"מכפרת על לשון הרע", עוון היחידי השווה לכל נפש, ללשון הגמרא בבא בתרא קסה, א: אמר רב יהודה אמר רב: רוב בגזל, ומיעוט בעריות, והכל בלשון הרע. בלשון הרע סלקא דעתך? אלא, אבק לשון הרע.

דבר זה נמצא אף בפי' העמק דבר: וכפר בעדו וגו'. ולפי הדרש קאי על הקטרת שמכפר על לשה"ר, וזהו הלשון ובעד כל קהל ישראל, עון שישנו בכל ישראל, וכדאיתא במס' ב"ב דקס"ה א' והכל בלשון הרע ומפרש בגמ' באבק לה"ר.

בפנים יפות - פרשת כי תשא: ויש לפרש "מכל אבקת רוכל", ע"פ מה שפירש"י בפר' קדושים לא תלך רכיל, שבעלי לשון הרע נקראו רוכל ע"ש, ואחז"ל שקטורת מכפר על לשון הרע, ועוד אחז"ל וכולן בלשון הרע ס"ד - אלא כולן באבק לשון הרע, והיינו דקאמר שהקטורת מכפר מעון אבק לשון הרע שכולן נכשלין בו, והיינו מכל אבקת רוכל...

בנתיבות עולם נתיב הלשון פרק יא: אבל לשון הרע שהיא בצנעה, על זה מכפר הקטורת שהיא בצנעה, שהרי היה הקטורת לפני ולפנים, ומפני כי הוא מכוון שיהיה הלשון הרע הזה בצנעה, בודאי ג"כ הוא מכוון שלא להוציא לשון הרע בגלוי, והוא מדבר בנסתר ברמז בלבד, והוא נקרא אבק לשון הרע, ולכך הקטורת ביום הכפורים היה דקה מן הדקה, שהי' חוזר ונותן אותו למכתשת, שיהיה דקה מן הדקה. ולכך היה כפרה זאת דווקא ביום הכפורים, כי בשאר ימים אין להביא כפרה זאת, שהרי אמרו ז"ל, כי אין אדם נצול מחטא אבק לשון הרע... ומאחר שהאדם מוכן אל חטא הזה, ואין נצול מזה, א"כ לא שייך כפרה זאת כל השנה, רק ביום הכפורים שהאדם נחשב כמו מלאך, ומצד הזה שיש הסרה לחטא הזה, שהוא אבק לשון הרע, אבל לא מצד שהוא אדם, כי מצד שהוא אדם, אין הסרה לחטא הזה: וע"ע דרשות מהר"ל, מצ"ב.

בגליוני הש"ס - בבא בתרא קסד, ב: וגם י"ל דכיון דאחד מג' עבירות שאין ניצולין בכל יום אבק לה"ר, ומבואר במהר"ל מפראג ז"ל דקטורת מכפרת על לה"ר, וקטורת דיוה"כ דהית' דקה מן הדקה, היינו שמכפרת על אבק לה"ר, והיינו משום דיוה"כ הוא יום נעלה ביותר, וצריך גם אבק לה"ר כפרה, ולכן הקטורת בו דקה מן הדקה לכפר על אבק לה"ר...

אולי יש מקום לדמות דבר זה, למשל ששמענו בשם רבי ישעיה ז'וּכוֹביצֶר, ה'צדיק הנסתר' מהכפר מזוכוביץ שליד מיר (שגם אני העלוב מצאצאיו). מצאתיו בספר באר מרים, מצ"ב, בשם מורו ורבו הגאון רבי מיכל פיינשטיין זצ"ל, מצאצאי הצדיק. גם בישורון, מצ"ב. אך ב"אבי הישיבות", אף ב"עובדות והנהגות", מובא בנוסח אחר קצת משם ר"ח זלוטקא/זאלודקער זצ"ל (אשתו של הבית הלוי היתה נכדתו), בן דור של ר"ח מוולוזי'ן, מפי הגרמ"ד סולובייצ'יק, גם מפי מרן הג"ר אהרן לייב שטיינמן.

גם ראינו בלשון רש"ר הירש לפרשת אחרי מות: ושם - במקום בין הבדים - הרי הכהן מניח את המחתה וצובר עליה את הקטורת. ושעה שענן הקטורת מיתמר ועולה, הרי ישראל שבחזון, הנושא את התורה - הוא העולה כולו לריח ניחוח; הוא המגיע לשלמותו ונעשה מרכבה ליושב הכרובים. ורק בתיווך ההצגה של השלמות האידיאלית, שכלל האומה יזכה לה - "איזהו כפרה ששוה לו ולביתו ולאחיו הכהנים ולכל קהל ישראל? הוי אומר זה הקטרת הקטורת" - רק בזכות תיווך זה רשאי הכהן הגדול שבכל עת לבוא אל קודש הקדשים; ואפילו רחוקה אותה עת מן העתיד האידיאלי - רשאי הוא לבטא את פרטיותו הזעירה, ולהביט בה בפני שכינה: "וכסה ענן הקטרת את - הכפרת אשר על העדות ולא ימות".

כאן נוסיף בס"ד מן הנודעות, כבחפץ חיים - כבוד שמים פרק ב: כל המספר לשה"ר נגעים באים עליו, וטומאתו חמורה מטומאת זב ובעל קרי וטמא מת, כי הוא משתלח חוץ לשלשה מחנות... ר"ל שלשון הרע, דינו הרחקה מוחלטת מכל שלוש מחנות, שלא מצאנו בשאר טומאות כיו"ב.
בכן, גם מידה טובה המרובה וההפוכה, הכהן גדול שנכנס למחנה השכינה לפניי ולפנים, מעכבת אצלו ומוכרח הוא לקטורת שמכפרת על לשון הרע דווקא. אך בכפרה הגמורה ונקיות מוחלטת מעוון לשון הרע, ע"י הקטורת, תיתכן היכנסו פנימה. הרי שם נאמר: כָּל־יְמֵ֞י אֲשֶׁ֨ר הַנֶּ֥גַע בּ֛וֹ יִטְמָ֖א טָמֵ֣א ה֑וּא - בָּדָ֣ד יֵשֵׁ֔ב - מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶ֖ה מוֹשָׁבֽוֹ: וכאן נכתב: וְכָל־אָדָ֞ם לֹא־יִהְיֶ֣ה׀ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֗ד - בְּבֹא֛וֹ לְכַפֵּ֥ר בַּקֹּ֖דֶשׁ עַד־צֵאת֑וֹ - וְכִפֶּ֤ר בַּעֲדוֹ֙ וּבְעַ֣ד בֵּית֔וֹ וּבְעַ֖ד כָּל־קְהַ֥ל יִשְׂרָאֵֽל:

באמונתו · הודעהעל ידי **באמונתו** » ג' מאי 25, 2021 4:08 am

מ"ג ב
פסקי רי"ד: פיס'. בא לו אצל פרו שנייה כול'. מאי שנא בוידוי ראשון דלא אמ' ובני אהרן עם קדושיך, ומאי שנא בוידוי שיני דאמ' ובני אהרן עם קדושי', תנא דבי ר' ישמעאל כך מידת הדין נוהגת, יבא זכיי ויתפלל על החייב.
גרסה חדשה היא בגמרא.
מכאן סמך למחפשים ומבקשים ברכות ותפילות של צדיקים דווקא, עליהם. בגמרא בבא בתרא קטז, א: דרש ר' פנחס בר חמא: כל שיש לו חולה בתוך ביתו, ילך אצל חכם - ויבקש עליו רחמים, שנא': חמת מלך מלאכי מות - ואיש חכם יכפרנה.
הרי גם שם נאמר "יכפרנה", ולמדרשו היא תפילה, וכמו בנד"ד.
כך בפרשת וירא: וְעַתָּ֗ה הָשֵׁ֤ב אֵֽשֶׁת־הָאִישׁ֙ - כִּֽי־נָבִ֣יא ה֔וּא - וְיִתְפַּלֵּ֥ל בַּֽעַדְךָ֖ וֶֽחְ֑יֵה...
ובפרשת חקת: וַיָּבֹא֩ הָעָ֨ם אֶל־מֹשֶׁ֜ה וַיֹּאמְר֣וּ חָטָ֗אנוּ כִּֽי־דִבַּ֤רְנוּ בַֽייָ֙ וָבָ֔ךְ - הִתְפַּלֵּל֙ אֶל־יְיָ֔ וְיָסֵ֥ר מֵעָלֵ֖ינוּ אֶת־הַנָּחָ֑שׁ - וַיִּתְפַּלֵּ֥ל מֹשֶׁ֖ה בְּעַ֥ד הָעָֽם...
ברכות יב, ב: ואמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב: כל שאפשר לו לבקש רחמים על חבירו ואינו מבקש - נקרא חוטא. שנאמר (בשמואל): גם אנכי חלילה לי מחטא לה' מחדל להתפלל בעדכם. שם נאמר בתחילה: וַיֹּאמְר֨וּ כָל־הָעָ֜ם אֶל־שְׁמוּאֵ֗ל - הִתְפַּלֵּ֧ל בְּעַד־עֲבָדֶ֛יךָ אֶל־יְיָ֥ אֱלֹהֶ֖יךָ וְאַל־נָמ֑וּת - כִּֽי־יָסַ֤פְנוּ עַל־כָּל־חַטֹּאתֵ֙ינוּ֙ רָעָ֔ה - לִשְׁאֹ֥ל לָ֖נוּ מֶֽלֶךְ...

מיללער · הודעהעל ידי **מיללער** » ג' מאי 25, 2021 3:06 pm

באמונתו כתב:
מיללער כתב:עיקר הקושיא הוא כיון שבדיעבד אם הקריב את העוף יצא ידי חובתו הרי החטאת ראוי להקרבה, ולמה אם כן יחשב כחטאת שמתו בעליה שהקרבן נדחה מהקרבה.
ואת ראשית דברי מעלתו לא הבנתי לאשורו, הרי על זה אנו דנים, אם יצא הקרבן לבית הפסול, למה אין זה מיקרי כדיעבד ויקריב את קרבן העני להציל את הבאת קדשים לבית השריפה.

על אחרון ראשון: דיעבד, היינו "דיעבד" כמשמעו, ר"ל שכבר הקריב! פלא בעיניי המחשבה, "שלא להביא קדשים לבית הפסול", שאינו אלא עניין צדדי, ידחה לעיקר דין חובת מצוותו בקרבן עשיר?!

בראשון, תיובתא לא קא חזינא. למעשה, הלא עפ"י הדין אסור שיקריב קרבן עני לכתחילה, ונמצא שמבחינת "מצוותו" וחובתו הגמורה, הקרבן נדחה לחלוטין! רק אם יעבור ויקריב באיסור קרבן עני - יצא. מניין לך כי הקובע בזה הוא ביטול כל צד הקרבה דווקא?!

א. בכמה מקומות מצינו שכדי לקיים מצוה כתיקונה בוחרים לעשות מצוה אחרת באופן של בדיעבד (לדוגמא: יש אומרים שכדי לקיים מצוות 'תפלה כוותיקין' קורין קריאת שמע לפני הנץ החמה אע"פ שזמנה לכתחלה הוא לאחר הנץ, והדברים עתיקים. ועי' תוס' כתובות כא: ד"ה האמר ורש"י עירובין ק. ד"ה ור"י אומר ינתנו, שמצינו שם שבמקום דלא אפשר סמכינן ועושין לכתחלה את הבדיעבד)

ב. מהלכה למשה מסיני אין למדין לא בגז"ש ולא בק"ו וגם לא במה מצינו, וכש"כ במקום שיש פירכא. אם אצל חמש חטאות המתות שאמרה ההלכה למשה מסיני תמות כיון שנדחתה מהקרבה אף בדיעבד ולא תרעה כשאר קרבנות שהודחו מהקרבה, נוסיף גם חטאת שלא הודחתה מלהקריב אלא לכתחלה? אתמהה, וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה ונביא קדשים לבית הפסול.

(ועי' בארוכה בס' לקח טוב כלל ד' בענין אי דיעבד מיקרי ראוי)

באמונתו · הודעהעל ידי **באמונתו** » ג' מאי 25, 2021 7:20 pm

מד, ב
פיסקא: בכל יום היה זהבה ירוק [והיום אדום, דברי רבי מנחם]. אמר רב חסדא: שבעה זהבים הן: זהב, וזהב טוב, וזהב אופיר, וזהב מופז, וזהב שחוט, וזהב סגור, וזהב פרוים. זהב וזהב טוב - דכתיב וזהב הארץ ההוא טוב, זהב אופיר - דאתי מאופיר, זהב מופז - שדומה לפז, זהב שחוט - שנטוה כחוט, זהב סגור - בשעה שנפתח כל החנויות נסגרות, זהב פרוים - שדומה לדם הפרים. רב אשי אמר: חמשה הן, וכל חד וחד אית ביה זהב וזהב טוב. תניא נמי הכי: בכל יום היה זהבה ירוק והיום אדום, וזהו זהב פרוים שדומה לדם הפרים.
רש"י: כל החנויות נסגרות - שאין מכר לזהב אחר מפני זה.
רבינו אליקים: נסגרת, כלומ', בפני אותו זהב אין יכולין למכור שום זהב, לפי שהוא מובחר ביותר.

טעם רבי מנחם, מפורש בתוספות יום טוב: והיום אדום - פי' הר"ב [מזהב] הקרוי זהב פרוים, והוא החשוב שבשבעה זהבים דמני להו רב חסדא בגמ' דף מ"ד, דכל המאוחר בחשבון הוא החשוב. א"נ טעמא הואיל ודומה לדם פרים, ומצות היום להביא דם הפר לפני ולפנים ולפני הפרוכת ועל מזבח הפנימי:
טעמו הראשון נמצא מפורש בראשונים:
רבינו יהונתן מלוניל: והיום אדום, בעבור חשיבות.
בית הבחירה למאירי: ונשוב לענייני המשנה, והוא שאמר בכל יום ויום היה זהבה ירוק - והיום אדום, שהוא חשוב יותר, ומפני כבוד היום: מדרך רבינו מאירי הוא להעתיק דברי רבי יהונתן מלוניל בכל מקום.
אף פסקי רי"ד: בכל יום היתה זהבה ירוק - והיום אדום. פי' זהב מובחר.
במפרש לדברי הימים: והזהב - שאומר ויחפהו זהב טהור, מזהב פרוים הי', פרוים שם מקום, ורבותינו פירשו שדומה לדם פרים מרוב שבחו ואדמימותו: ועוד.
בפני משה: והיום אדום. מזהב הקרוי זהב פרוים, על שם שדומה לדם פרים - שמצות היום בהן: דברי ר' מנחם. ולדברי חכמים אין קפידא באיזה זהב שיהיה:
ע"ע בגבורת ארי. ראה הקובץ בית אהרן וישראל קמ"ה, המאריך בדבר.

ברם, יש להעיר בלשון התוספות יו"ט לעיל, שזהב פרוים מהווה החשוב שבשבעה זהבים, והרי הזהב "מספר שש" שלפניו, דהיינו "זהב סגור", מפורש בו: בשעה שנפתח כל החנויות נסגרות - שאין מכר לזהב אחר מפני זה, ובפני אותו זהב אין יכולים למכור שום זהב, לפי שהוא מובחר ביותר! מתברר אפוא שאף "חנות של הזהב פרוים" נסגרת אז, זאת אומרת שזהב סגור דווקא, מהווה החשוב ביותר.

שושנים לדוד: והיום חותה וכו'. פירש"י טעמא דיוה"כ בכולהו - משום חולשא דכהן גדול, ולאו דוקא נקט בכולהו, דהא בזהב אדום לא שייך הך טעמא, אלא כלומר בכולהו דת"ק, דההיא ר' מנחם היא. וקצת משמע מזה דר"מ פליג את"ק, וכן נראה דעת הרמב"ם דהשמיט הא דזהב אדום, ואין ספק שזה משום דס"ל דפליג, ולית הלכתא כוותיה אלא כרבנן. אבל הרא"ש פסקה לה דזהב אדום, משמע דס"ל דלא פליג, וא"נ פליג - הלכתא כוותיה, מדשקלו אמוראי ר"ח ורב אשי לפרושי זהב פרוים שדומה לדם פרים, משמע דסבירא ליה כר"מ:
לשונו: "דהא בזהב אדום לא שייך הך טעמא", יש לעיין עליו מנא ליה, ואולי הזהב אדום אכן קלה יותר, שהרי כל המתכות משקלם שונה אחת מן השנית.

אכן נודע הדבר בס"ד, וזאת תגלית כאן, להסבר מחודש בטעם רבי מנחם במשנה ובלשון רש"י הנ"ל:
מ"כ: בציבור, השמות "זהב אדום" או "זהב ורוד" משמשים כמעט כמילים נרדפות, אם כי למעשה החומרים נבדלים זה מזה בתכולת הנחושת. ככל שתכולת הנחושת גבוהה יותר, כך הצבע האדום חזק יותר. בזהב ורוד משתמשים במעט מאוד נחושת, אחריו הרוז גולד, וזהב אדום הוא בעל תכולת הנחושת הגבוהה ביותר. סגסוגות נפוצות בגוון זה:
זהב אדום 18 קראט: 75% זהב, 25% נחושת
רוז גולד 18 קראט: 75% זהב, 22.25% נחושת, 2.75% כסף
זהב ורוד 18 קראט: 75% זהב, 20% נחושת, 5% כסף
זהב אדום 12 קראט:50% זהב ו-50% נחושת...
זהב אדום 14 קראט, שנמצא לרוב במזרח התיכון, מכיל 41.67% נחושת...
לזהב משקל סגולי גבוה 19.32 גרם לסמ"ק. - אבל משקל נחושת: 8.92
נמצא אפוא שזהב אדום ודאי קלה יותר משמעותית מזהב רגיל ה"ירוק"!

נציין עוד ס' עלי תמר כאן הכותב: ובספר שבט יהודה פס"ד מעתיק מכתב הקונסול הרומי בירושלים וז"ל, ואמרו לי הכהנים הגדולים, כי כל הזהב אשר הוציאו בבית המקדש היה נתך בכור זמן הרבה, עד דממאה ככרים היה יוצא ככר מזוקק, לפי שאין דבר שאין בו מארבעה יסודות, והיו מזקקים מן הזהב כל חלק העפר אשר בו, עד שהיה נשאר בו יסוד האש והמים לבד, עד שהיה בהיר כשמש וכירח, עכ"ל. ועיין חגיגה פ"ג ה"ח, פ"א הטבילו את המנורה, אמרו צדוקים, ראו פרושים מטבילין גלגל חמה, ובתוספתא הגירסא גלגל "לבנה". ולכאורה צ"ע, הרי מראה זהב אינו מראה של חמה ולבנה, ונראה שע"י זיקוקו המרובה, היה מראה המנורה בהיר כמראה חמה או לבנה, כמו שהוא במכתב הנ"ל... וכן זהב מופז שהיה דומה לאש מצתת בגפרית, נראה ג"כ שקבל מראה זו ע"י אופן הזיקוק שלו, וכן זהב פרוים...

מ"מ, אף בספר ימי שלמה - הלכות תמורה פרק א הלכה יז: ועיין להפר"ח ז"ל במים חיים פ"ב מהל' עבודת יוה"כ, גבי מאי דתנן בכל יום היה זהבה ירוק והיום אדום דברי ר' מנחם, כתב, יפה כיון רבינו ז"ל שהשמיטה, משום דמתנייא בשם יחידאה, ע"כ...

לכאורה, היא לא רק ש"מתנייא בשם יחידאה", אלא יש לומר כי היא מחלוקת מפורשת, שהרי שנינו: בכל יום היה חותה בשל כסף, ומערה בתוך של זהב - והיום חותה בשל זהב, ובה היה מכניס... בכל יום היה זהבה ירוק - והיום אדום, דברי ר' מנחם. יש לעיין על לשון רבי מנחם: "בכל יום היה זהבה ירוק", אם ר"ל במחתה ההיא שחותה עמה, או בזאת שמערה לתוכה.
הרי יש מקום ללמוד, כי רבי מנחם חוזר אל לשון התנא קמא: "בכל יום היה חותה בשל כסף"... ופליג שהיה חילוק אחר שם, משום שלשיטתו וודאי אף בכל יום חותה בזהב, אלא ש"בכל יום זהבה ירוק"...

באמונתו · הודעהעל ידי **באמונתו** » ד' מאי 26, 2021 1:20 am

שם: תנא: בכל יום לא היה לה ניאשתיק, והיום היה לה ניאשתיק, דברי בן הסגן.
רש"י: ניאשתיק - טבעת בראשה, שמקשקש ומשמיע קול, משום ונשמע קולו בבואו וגו'.
פירוש רבינו אליקים: ניאשתיק, טבעת בראש בית ידו, כדי שיהא נשמע קולו, כדכת' ונשמע קולו בבואו אל הקודש. ט"ן ניאשתיק זוג ועינבול, ואית דגרסי נישתיק והיא היא.
תוספות רבינו פרץ: ניאשתיק. פירש רש"י טבעת וכו' שנאמר ונשמע קולו וכו'. ולא נהירא, דהאי קרא כתיב גבי פעמונים ורימונים שבשולי המעיל סביב...
חדושי הריטב"א: בכל יום לא היה לה נאשתיק. פירש רש"י ז"ל טבעת של זהב בראשה, משום ונשמע קולו בבואו אל הקדש, פי' דאע"ג דההוא גבי מעיל כתיב, גמור מינה רבנן להא דהכא נמי...
בית הבחירה למאירי: וי"מ נישתיק כעין פעמון המקשקש, ומצד מה שנאמר ונשמע קולו בבואו אל הקודש:

מסתבר שפירוש זה המופיע ברש"י, גם ברבינו אליקים, בניגוד לפירוש של גאונים ושאר מפרשים אחרים, מסורת אשכנזית ישנה היא, עיין "תשובות גאונים קדמונים", מיוחסות לרבי יוסף טוב עלם: והאי דקאמרי' בטרף בקלפי, בכל יום ויום היה לה נישתיק, כך פיר', שהיה במחתה טבעות שהיו נוגעין זה בזה, ונשמע קולן.
התשובה הזאת אכן כנראה, היא ביסוד דברי רש"י - ר"א בפירוש זה, ובכ"ז שינויים מספר ביניהם:

אחד הבולט, אשר כאן נוסח הפוך: בכל יום ויום היה לה נישתיק, כשלפנינו בכל עדי הנוסח: בכל יום לא היה לה ניאשתיק. (אמנם בכ"י אוקספורד מצאנו: בכל יום ויום לא היתה לה נישתק - והיום לא היתה לה נישתק... שלא ברור איזו מהם טעות). אבל אולי משגה הוא.
"[שהיו] במחתה טבעות שהיו נוגעין זה בזה - ונשמע קולן", ולא טבעת אחת כרש"י - ר"א. לתשובה הזו, הנה הקול נשמע בגלל נגיעת טבעות רבים שהיו במחתה, והתחככו זה בזה, וכעין הכתוב במעיל בפרשת תצוה: וְעָשִׂ֣יתָ עַל־שׁוּלָ֗יו רִמֹּנֵי֙ תְּכֵ֤לֶת וְאַרְגָּמָן֙ וְתוֹלַ֣עַת שָׁנִ֔י עַל־שׁוּלָ֖יו סָבִ֑יב - וּפַעֲמֹנֵ֥י זָהָ֛ב בְּתוֹכָ֖ם סָבִֽיב: פַּעֲמֹ֤ן זָהָב֙ וְרִמּ֔וֹן - פַּֽעֲמֹ֥ן זָהָ֖ב וְרִמּ֑וֹן - עַל־שׁוּלֵ֥י הַמְּעִ֖יל סָבִֽיב... אע"ג שפעמונים בעצמם מקשקשים בקול שם, בעוד כאן לא מזכיר שם פעמונים וכיו"ב, בניגוד לרש"י - ר"א.
מקום טבעות אלו, לא מפורש בתשובה, וברש"י - ר"א מפורש: "בראשה" ו"בראש בית ידו", וייתכן לומר שזה נלמד ממקום סדר סמיכות מאמר זה, המופיע בגמרא תוך פיסקת משנתינו: בכל יום היתה ידה קצרה והיום ארוכה... תנא: בכל יום לא היה לה ניאשתיק, והיום היה לה ניאשתיק... אשר יש משמעות, כי ה"ניאשתיק" קשורה ל"ידה".
הסיום בתשובה: ונשמע קולן, ר"ל קול הטבעות, ולא זכר כתוב ונשמע קולו, ואינו מקשר ביניהם, במקום שרש"י - ר"א מפרשים בבירור: משום ונשמע קולו...
הבדלים אלה, נותנים מקום לחשוב על ביאורים אפשריים אחרים לגמרי כאן, לדעת ריט"ע, בטעם ב"נישתיק" שבמחתה, ולאו דווקא משום "ונשמע קולו", ואולי גם לא שייך ליוה"כ כלל.

אליהו חיים · הודעהעל ידי **אליהו חיים** » ד' מאי 26, 2021 8:32 pm

באמונתו כתב:לד, א
תנו רבנן: ונסכו רביעת ההין. ילמד של שחרית משל ערבית. בשלמא לרבנן - האי בתמיד של בין הערבים כתיב, אלא רבי מאי טעמא? - אמר רבה בר עולא: אמר קרא לכבש האחד, איזהו כבש שנאמר בו אחד - הוי אומר זה תמיד של שחר. ורבנן: מאי אחד - מיוחד שבעדרו. - ורבי: מומבחר נדריך נפקא. ורבנן: חד בחובה וחד בנדבה, וצריכי.

רש"י: וצריכי - יש צד נוטה שהנדבה צריך לייפותה, כדי שתתרצה לדורון והקבלת פנים, ויש צד נוטה לומר שהחובה המוטלת, צריך לפרוע חובו משלם.
חדושי הריטב"א: חד בחובה וחד בנדבה וצריכי. פי', דאי כתב רחמנא בחובה בלחוד, הוה אמינא דוקא בחובה יש לו לפרוע מן המובחר, אבל נדבה אין לנו בו אלא נדבתו, דאינו אלא דורון בעלמא, ואי כתב רחמנא נדבה, הוה אמינא דרך השולח דורון להביא מן המובחר, אבל כשאינו מביא אלא לחובתו, אין עליו חובתו אלא במה שאפשר לו...
רבינו אליקים: וצריכי, דאי כת' בחובה, הוה אמינא מש' דלכפרה, אבל נדבה דלא מיחייב, אימא כל דהא [= דהו] לַיתי, ואי כת' בנדבה, הוה אמינא דבעי מבחר, מש' דמלבו התנדב אותו, אבל חובה דבעל כורחו לא...

בכ"י מינכן הנודע, נמצאה הוספה: וצריכ' [דאי תנא חובה, משו' דאיתה בעל כורחיה, ואי תנא נדבה, משום דלית לה קצבה].
הרי כאן, היות שחובה היא בעל כורחו, סיבה וסברה היא להיפך, להחמיר בה.
הרב בעל דקדוקי סופרים מאריך בכוונת: ואי תנא נדבה, משום דלית לה קצבה, ולענ"ד הכוונה היא שחובה אית לה קצבה, ואינו יכול להביא יותר בהמות, אבל נדבה ל"ל קצבה, והלא "אלף עולות יעלה שלמה", ומין חומר ב"שם נדבה" היא מאשר בחובה.

לענ"ד יש לפרש לפי גירסת כי"מ ד'מובחר' כעין שיעור בחובת קרבן שלו, ולא כתוספת מעשה 'הידור' לקרבנו, ולכן צריכי תרי קראי חד לחובה וחד לנדבה לומר דשיעורו כפי המובחר. אילו כתיב רק בחובה הו"א משום דאיתה בעל כורחיה דהיינו בע"כ מחמת חובת התורה, והתורה מחייבתו מן המובחר, משא"כ נדבה דמחייב א"ע אין בכלל חיובו אלא מה שחייב א"ע דהיינו הבאת גוף הבהמה ולא מובחר. ואילו כתיב רק בנדבה הו"א דבכלל חיוב נדרו שיהא מובחר דלית לה קצבה וגבול לשיעור נדבתו משא"כ חובה 'יש לה קצבה' דהיינו שיעור בכדי לצאת ידי חובת קרבן בלבד דהיינו הבאת גוף הבהמה ולא יותר קמ"ל.
ולשאר הראשונים הנזכרים כאן נראה דגדר מובחר כהידור לקרבן ולכן צדדי הסברא לחלק בין חובה לנדבה הם היכן ראוי לייפות ולהדר קרבנו יותר בכפרת חובה או במנדב נדבה.

אִיךְ-מֶיְין · הודעהעל ידי **אִיךְ-מֶיְין** » ד' מאי 26, 2021 9:10 pm

אליהו חיים כתב:
אִיךְ-מֶיְין כתב:מ.
בגמרא - פר מעכב את השעיר.
וכתב רש"י ד"ה פר מעכב את השעיר - כשהקדים שעיר לפר, "הפר שהוא ראוי ליקדם לה מעכבא ופוסלה ואינה עולה לו וצריך לחזור ולעשותה לאחר הפר".
וידועים הדברים דלשיטת רש"י אזלינן בתר 'הנעקף' ועד כמה שהנעקף הוי פנימי (פר במקרה הזה) נאמר עליו 'חוקה' לר' יהודה ומעכב.
ובשיטת הרמב"ם הסביר הגר"ח הלוי על הרמב"ם דאזלינן בתר 'העוקף', ועוד כתב שם דלשיטת הרמב"ם מתנות הפרוכת נמי חשיב 'פנים' (אע"פ שהכה"ג עומד מחוץ לקה"ק) ומעכב לר' יהודה, (ואילו מתנות המזבח חשיב 'חוץ'), והלח"מ באמת הגיה ברמב"ם ולא ס"ל דפרוכת הוי פנים.

ושמעתי מחכם אחד דראיה נפלאה לדברי הגר"ח יש להביא מלשון מהר"י קורקוס (פ"ג הלכה ו' ממעיוה"כ), וז"ל: "סימן להזיות שבפנים ל"ב נתיבות חכמה, כי הלב בתוך הגוף וחכמה צפונה בלב, ואלו ההזיות במקום הצפון ולב חכם לימינו. י"א בחוץ, סימן להם "ימלט אי נקי" (איוב ספכ"ב) כי בהם הם נקיים ומתכפרים מעונתיהם ונמלטים מהעונש ובבור הידים דכתיב 'ונמלט בבור כפיך' והיינו תשובה, סימן לכולם גם את הטוב נקבל" (שם ב' י').
חזינן מדבריו דלמד ברמב"ם כהגר"ח דהיכל דינו חלוק, דפרוכת כפנים, ומזבח כחוץ. ולכן ט"ז הזאות שבקודש הקדשים וט"ז הזאות שעל הפרוכת דהיינו ל"ב הוי פנים, וי"א דעל המזבח הוי חוץ, דאי דיינינן לכל ההיכל כחוץ הוו רק ט"ז בפנים. ומוכח כהגר"ח דפרוכת כפנים ומזבח כחוץ.

איך מיין שרייבט זייער זיס! - מתוק מאוד

היום ראיתי בשיעורי הגרי"ד סולובייצ'יק מבוסטון (עמוד ע"ח) - דבר מעניין, שהביא משם אביו הגר"מ ששמע מהגר"ח (ולא כתב זאת בחידושי הגר"ח...) שיש למצוא סימוכין מלשון הפסוק שמתנות המזבח דינן כעבודות חוץ, ממקרא מלא! וְיָצָא אֶל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי ה' וְכִפֶּר עָלָיו וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וּמִדַּם הַשָּׂעִיר וְנָתַן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב: הרי שלגבי עבודת היום כינה הפסוק את המעבר מהפרוכת למזבח כיציאה! והיינו שזו בפנים וזו בחוץ...

אליהו חיים · הודעהעל ידי **אליהו חיים** » ד' מאי 26, 2021 9:49 pm

אִיךְ-מֶיְין כתב:היום ראיתי בשיעורי הגרי"ד סולובייצ'יק מבוסטון (עמוד ע"ח) - דבר מעניין, שהביא משם אביו הגר"מ ששמע מהגר"ח (ולא כתב זאת בחידושי הגר"ח...) שיש למצוא סימוכין מלשון הפסוק שמתנות המזבח דינן כעבודות חוץ, ממקרא מלא! וְיָצָא אֶל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי ה' וְכִפֶּר עָלָיו וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וּמִדַּם הַשָּׂעִיר וְנָתַן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב: הרי שלגבי עבודת היום כינה הפסוק את המעבר מהפרוכת למזבח כיציאה! והיינו שזו בפנים וזו בחוץ...

כנראה צריך לתקן הלשון בדבריך וצ"ל שיש למצוא סימוכין מלשון הפסוק שהזאות על הפרוכת דינן כעבודת פנים ממקרא מלא וכו' ויצא אל המזבח וכו' כינה הפסוק המעבר מהפרוכת למזבח כיציאה!
המתנות על המזבח הפנימי לכו"ע עבודת חוץ נחשב, מחלוקת רש"י והרמב"ם לפי הגר"ח בהזאות על הפרוכת - וכנראה דע"ז נאמר הנ"ל.

אִיךְ-מֶיְין

אליהו חיים כתב:
אִיךְ-מֶיְין כתב:היום ראיתי בשיעורי הגרי"ד סולובייצ'יק מבוסטון (עמוד ע"ח) - דבר מעניין, שהביא משם אביו הגר"מ ששמע מהגר"ח (ולא כתב זאת בחידושי הגר"ח...) שיש למצוא סימוכין מלשון הפסוק שמתנות המזבח דינן כעבודות חוץ, ממקרא מלא! וְיָצָא אֶל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי ה' וְכִפֶּר עָלָיו וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וּמִדַּם הַשָּׂעִיר וְנָתַן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב: הרי שלגבי עבודת היום כינה הפסוק את המעבר מהפרוכת למזבח כיציאה! והיינו שזו בפנים וזו בחוץ...

כנראה צריך לתקן הלשון בדבריך וצ"ל שיש למצוא סימוכין מלשון הפסוק שהזאות על הפרוכת דינן כעבודת פנים ממקרא מלא וכו' ויצא אל המזבח וכו' כינה הפסוק המעבר מהפרוכת למזבח כיציאה!
המתנות על המזבח הפנימי לכו"ע עבודת חוץ נחשב, מחלוקת רש"י והרמב"ם לפי הגר"ח בהזאות על הפרוכת - וכנראה דע"ז נאמר הנ"ל.

אכן - יש"כ על התיקון, העתקתי דברי הכותב כמעט מילה במילה, אין הספר תח"י כעת לבדוק.

.השוחט · הודעהעל ידי **.השוחט** » ד' מאי 26, 2021 11:58 pm

מה.

א. עולין במזרחו, דאמר מר כל פינות וכו'. לכאורה העולה עם עוף יין ומים שפונה לשמאלו לכאורה באמת גם עולה במערבו. או שמא אחר שקבעו מערב ליורדים ומזרח לעולים לא חילקו בין העולים.
ב. והיום עולין באמצע ויורדין באמצע. המסוה"ש הגיה מדעתו עולה ויורד כמו במשנה לפנינו. אמנם התו"י העתיקו עולין ויורדין ופירשו שהיו עולים עמו הסגן וראש בית אב, או שאר כהנים שעלו לעשות דברים שאינם לעיכובא בו כמו היפוך בצינורא.
ג. מקדש ידיו וכו' מפני כבודו. לכאורה קצת פלא, שהרי כאן היה ענין של חולשתו ביותר, שהיה טובל למעלה על גג בית הפרוה וצריך שני קידושים בכל טבילה ואילו היה עולה ויורד מבית הפרוה עשר פעמים לפני ואחרי כל טבילה היתה זו טירחה יתירה הרבה יותר מיד קצרה וכבידה למחתה למשל, ומדוע פירשו כאן רק מפני כבודו. [תשפ"א. אמנם הרי היה למטה, ואם היה מקדש, ועולה לטבול, ויורד בלאו הכי להמשך העבודה ואז מקדש, אפשר דאין בזה טירחה, אלא כבר דנו לעיל שצריך לקדש בלא בגדים וע"כ צריך להיות קרוב למקוה מאחורי הסדין. והעירוני דיש ליישב שהכבודו הוא על כך שהקיתון מזהב ולא מכסף או נחושת].
ד. ואחת של קיום האש פירש"י שאם אין אש של מערכה גדולה מתגבר. נ"ב כוונתו ללשון הגמ' לעיל לט. שמשמעון הצדיק פעמים אש מתגבר ופעמים לא.
מה:
ה. שסודרן על גבי מזבח, ר"ל בגגו שלא במקום מערכה. והיינו שהיה צריך כל יום לסדר המערכה הגדולה מחדש עם שני גזירי עצים ועוד עצים, והיה מפנה את השיירים שלא עוכלו לגג המזבח בין המערכות ואם לא הספיק המקום אזי גם לכבש ולסובב, ומסדר המערכה כדינה ומחזיר לשם את כל מה שפינה.
ו. שם. עי' תוס' שנראה ממנו שמספקא לו לדינא אי לינה על היסוד פוסלת או דהוי כלן בראשו של מזבח. ועוד יל"ע לב' תירוצי התוס' (או דרק בחצי עליון אין נפסל בלינה או דרק לשם אין איסור להוריד) האם גם בכבש היה צריך להניחו בחצי עליון של הכבש. ומתי' שני משמע דבכבש וסובב לא חשיב ירידה כלל, אבל לתי' א' יש להסתפק ויל"ע בזה. ולכאורה הבא להוריד מראש המזבח לסובב, מוכרח לרדת בכבש הגדול עד להתפצלות של הכבש הקטן המוליך לסובב ולעלות בו לסובב, וכמדומה דאותו פיצול היה למטה מחצי המזבח, וא"כ יהיה ראיה דגם בחצי תחתון לא נפסל בלינה. [וכל דברי התוס' כאן צל"ע לכ', דהא היה יכול לעשות זאת או קודם עה"ש או לאחריו ולא היה מוכרח שיהיו שם בזמן עה"ש וייפסלו בלינה. תשפ"א. שוב ראיתי דאם צריך לסדר המערכה קודם עה"ש, ואז מפנה הבלתי מעוכלים, ומחזירם למערכה רק אחרי שהעלה לשם איברי התמיד, ע"כ באמת בזמן לינה הם מחוץ למזבח. ודוק).
ז. ואי אתה מחזיר עיכולי קטורת. לכ' יל"ע לרבנן מנא להו דין זה.
ח. אף מחתה ומנורה בסמוך לו. להו"א זו צל"ע בשלמא הדלקת מנורה היתה בזמן קטורת בין הערביים והיה באפשר שיהיה אז גחלים בוערות במזבח הפנימי, אבל מחתה אינה בזמן הקטרה דשחרית, והיה צריך לסדר במיוחד גחלים שיבערו עד אז. אלא דלא נשאר כך למסקנה.

מו.

ורבא אמר דוחה את הטומאה ואינו דוחה את השבת. במסוה"ש הגיה רבה על פי תוס'. ומסתמא נימוקו עמו דרבא אינו בר פלוגתיה דרב חסדא חמיו ורבו המובהק, כי אם רבה בר פלוגתיה. ויש להוסיף שכאן יש נימוק נוסף ומכריח להגהה זו, שהרי מאי דאמרינן לעיל דרב הונא פליגא, פירש"י על בר קפרא ורבא לעיל דאמרי דאיברי תמיד דערב שבת דוחין שבת, ובכל יום דתנן הוא בדוקא, ומבאר בתו"י, וזה פשוט, דהיינו רבה אליבא דרב הונא, דלר"ח אליבא דר"ה לא פליגא כלל. ואם נגרוס כאן רבא א"כ דברי רבא סיתראי נינהו ודוק.

מז.

א. הוציאו לו. פירש"י מלשכת הכלים. והיינו את הכף, כי את המחתה יבואר להלן שהוציאו מלאה קטורת מלשכת בית אבטינס.
ב. והכא מחתה דקטורת. אמנם גם במשנתינו חוזרת מחתת הגחלים ונזכרת, דתנן בסוף המשנה נטל את המחתה בימינו, והיינו מחתה דגחלים ונוטלה ליכנס עמה לפני ולפנים.
ג. נשקליה לקטורת בחפניו ונשקליה למחתה עליה. קצ"ב במציאות איך אפשר ליטול מחתה מלאה בגחלי אש על גב ידיו. וכמדו' דמ"ש התוס' מד: מירושלמי דהיה שם נרתק על היד, לא יועיל בציור זה. ועי' מח. דהיו טפופות, ואפשר דהמחתה מונחת על הגודש הקטן ואינה נוגעת בידיו.
ד. ואפילו בשניהם שוין וכמעשה דרבי ישמעאל וכו'. בתו"י העיר דזה שלא בדקדוק דשם היה קטורת ד' קבין ומרובה משל גחלים. ולו"ד היה אפשר לומר בשוין, וכי תימא דלא משכחת לה, הרי משכחנא אפילו טפי. ודוק.
ה. זו חמה וזו צוננת. לגירסה זו ר"ל דאף אצל רי"ש וחביריו הגדולים דל"ש טעמא דזו מרובה אכתי נוטל המחתה בימין משום שהיא חמה וקל יותר לימין לסבול החום. והב"ח דכ' דרש"י לא גרס לה, היינו משום דנתן טעם אחר דאזלינן בתר רובא דכהנים.
ו. סיפר דברים עם ערבי אחד בשוק, והיינו ביוהכ"פ. וכמובן הדבר תמוה איך הגיע בכלל לשוק הא שהה בלשכת בית הפרוה (ואולי בליל יוהכ"פ כיון דלא ישן, היה שוהה בעזרה ממש), ומדוע עסק בדברי הבאי שכאלו ביום הנורא הזה. וע' מהר"צ חיות שהביא מירושלמי בכמה מקומות שהיה זה מלך ערבי ומפני כבודו הוצרך לצאת אליו לשוק ולספר עמו, ועי"ש דברים נאים בכל ענין זה.
ז. ונכנס יוסף אחיו. לכ' צ"ב אמאי לא נכנס ישבב שכבר עלה ולא ירד. ובפרט למש"כ התו"י שכל בניה נכנסו באופן זה ולא שמתו בחייה עי"ש, א"כ קשה טפי וכי באח השביעי לא היה אפשר להשתמש באף אחד מהחמישה שכבר קדמו ליכנס במקום רבי ישמעאל. וצ"ב.
ח. חופה ג' אצבעותיו על פיסת ידו וכו'. לא נתפרש כאן אי סוגר לגמרי את האצבעות על פס היד, וכך משמע לכאורה ויל"ע.
מז:
ט. דקמצי שמיני. למסקנה זו חזרנו בנו ממה שאמרנו לעיל היכי עביד מקטיר קומץ והדר בין הביניים, דהא מקשינן עלה דהוי ספק כל שממנו לאישים, ולשם עצים לא מהני לרבנן וע"כ מהדרינן אשמנים. ונמצא לכאורה דלרבנן אין קמיצה אלא בשמינים. ולר"א לכתחי' יביא שמינים, לא מצא יקטיר קומץ ואח"כ בין הביניים בתנאי לשם עצים. (וזו חידה נאה. היכן מצינו מצוה שצריכה להיעשות לעיכובא דוקא באדם שמן).
י. בראשי אצבעותיו מהו. רש"י בלשונו הזהב מרמז לכל דברי התוס' כאן.

מח.

א. אפכיה למנא ודבקיה. התוס' הבינו שהיינו בחקק מושבו מלמטה, ותמהו והביאו דר"ח יפרש הפך ככתונת עי"ש. ולו"ד היה אפשר לפרש דהפך את הכלי והדביק בו בחללו הרגיל אל הקרקעית ההפוכה. ולכן מספ"ל דאת"ל לעיל דלא כשר משום דלאו בקרקעיתיה, הכא בקרקעיתיה, או דמ"מ לאו כתקנו.
ב. מלא חפניו מחוקות. ראה בעמ' הקודם מובא בין הביניים וכו' סימן. והמעיין יראה דזה סימן רק לבעיות של רב פפא בסוגיין, ורק לבעיותיו בענייני חפינה. וכמדומה דצריך להגיה שם במקום ומחץ – ומחק, ואז הכוונה בין הביניים לבעיה ראשונה שם, פשט היינו הבעיות שמתחילות פשיטא לי וכו' ואז יש ד' בעיות ביחד, ומחק היינו כאן, ופזר היינו נתפזר הקטורת, וחשב היינו חישב בחפינה וחישב בחתייה, בחפינת חבירו היא בעיא בדף מט. חפן חבירו וכו'. (ואין לומר דוחשב בחפינת יחד הכוונה לבעיא דחישב בחפינה וחבירו מרמז לבעיא אחרונה, דא"כ חישב בחתייה אינה בסימן ודוק).
ג. קא סלקא דעתן מדפסל טבו"י וכו'. צ"ב האי לישנא דהא לא נדחה כלל. וביותר תמוה דהבעיה הבאה של רב פפא היא רק באת"ל דבאמת פסול בחפינה ואז מספק"ל אי חתייה כחפינה או גרע משום דהוי רק הכשר מצוה. ומשמע דקיבל ר"פ לפשיטות זו של תלמידו רב שימי בר אשי.
מח:
ד. חישב בחתיית גחלים. התוס' הביאו קושיא בשם רש"י. ואמנם רש"י לא נקט לה בלשון קשיא לי אבל היא נרמזה בדבריו בסוד"ה כמצוה.
ה. תניתוה נטל את הכף. היינו דאין הכרח מהתורה לעשות כך, ורק משום דהמחתה כבידה וחמה הפכו הסדר משום חולשא דכה"ג וע"כ פשיטא להו לחכמים דכשר הולכה בשמאל. ובפשטות אין על זה שום דחייה, וצל"ע בסוף הסוגיא דפשטינן דפסול איך באמת מתיישב דין זה דהולכת הקטורת בשמאל. ועי"ש בתו"י שכתבו משום שאי אפשר אבל זה צ"ב וכנ"ל דהא רק משום חולשיה דכה"ג הפכו אבל לעולם אפשי ואפשי. ואם נאמר דהולכת הגחלים נמי הוי הולכה ופסולה בשמאל, היה אפשר לומר דאי אפשר ממש, דע"כ בהבאה אחת מביא גחלים וקטורת וע"כ בשני ידיו וכנ"ל, וע"כ א' מהם יהיה בשמאל. אמנם לא נראה כלל דיש פסול שמאל בהולכת גחלים דהוו רק הכשר מצוה.

מט.

תיובתא. עי' מש"כ בזה לעיל סוף עמ' ב'.

באמונתו · הודעהעל ידי **באמונתו** » ה' מאי 27, 2021 9:17 am

אליהו חיים כתב:
אִיךְ-מֶיְין כתב:היום ראיתי בשיעורי הגרי"ד סולובייצ'יק מבוסטון (עמוד ע"ח) - דבר מעניין, שהביא משם אביו הגר"מ ששמע מהגר"ח (ולא כתב זאת בחידושי הגר"ח...) שיש למצוא סימוכין מלשון הפסוק שמתנות המזבח דינן כעבודות חוץ, ממקרא מלא! וְיָצָא אֶל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי ה' וְכִפֶּר עָלָיו וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וּמִדַּם הַשָּׂעִיר וְנָתַן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב: הרי שלגבי עבודת היום כינה הפסוק את המעבר מהפרוכת למזבח כיציאה! והיינו שזו בפנים וזו בחוץ...

כנראה צריך לתקן הלשון בדבריך וצ"ל שיש למצוא סימוכין מלשון הפסוק שהזאות על הפרוכת דינן כעבודת פנים ממקרא מלא וכו' ויצא אל המזבח וכו' כינה הפסוק המעבר מהפרוכת למזבח כיציאה!
המתנות על המזבח הפנימי לכו"ע עבודת חוץ נחשב, מחלוקת רש"י והרמב"ם לפי הגר"ח בהזאות על הפרוכת - וכנראה דע"ז נאמר הנ"ל.

לכאורה, הראיה היא מפשוטו של מקרא בלבד, כי הלא לקמן דרשו מקרא זה, נח, ב: גמרא. תנו רבנן: ויצא אל המזבח, מה תלמוד לומר? אמר רבי נחמיה: לפי שמצינו בפר הבא על כל המצות, שכהן עומד חוץ למזבח ומזה על הפרוכת בשעה שהוא מזה, יכול אף זה כן - תלמוד לומר ויצא אל המזבח. היכן היה - לפנים מן המזבח...
התחיל מחטא ויורד וכו'. תנו רבנן: התחיל מחטא ויורד, מהיכן היה מתחיל - מקרן מזרחית דרומית, דרומית מערבית, מערבית צפונית, צפונית מזרחית, דברי רבי עקיבא. רבי יוסי הגלילי אומר: מקרן מזרחית צפונית, צפונית מערבית, מערבית דרומית, דרומית מזרחית. מקום שרבי יוסי הגלילי מתחיל שם רבי עקיבא פוסק. מקום שרבי עקיבא מתחיל שם רבי יוסי הגלילי פוסק. דכולי עלמא מיהא, בההוא קרן דפגע ברישא לא עביד, מאי טעמא? אמר שמואל: דאמר קרא ויצא אל המזבח - עד דנפיק מכוליה מזבח...
רש"י: והכי פירושה דתרווייהו: ויצא אל המזבח מה תלמוד לומר, היה לו לכתוב וכפר על המזבח אשר לפני ה', מה תלמוד לומר ויצא...

אִיךְ-מֶיְין

באמונתו כתב:
אליהו חיים כתב:
אִיךְ-מֶיְין כתב:היום ראיתי בשיעורי הגרי"ד סולובייצ'יק מבוסטון (עמוד ע"ח) - דבר מעניין, שהביא משם אביו הגר"מ ששמע מהגר"ח (ולא כתב זאת בחידושי הגר"ח...) שיש למצוא סימוכין מלשון הפסוק שמתנות המזבח דינן כעבודות חוץ, ממקרא מלא! וְיָצָא אֶל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי ה' וְכִפֶּר עָלָיו וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וּמִדַּם הַשָּׂעִיר וְנָתַן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב: הרי שלגבי עבודת היום כינה הפסוק את המעבר מהפרוכת למזבח כיציאה! והיינו שזו בפנים וזו בחוץ...

כנראה צריך לתקן הלשון בדבריך וצ"ל שיש למצוא סימוכין מלשון הפסוק שהזאות על הפרוכת דינן כעבודת פנים ממקרא מלא וכו' ויצא אל המזבח וכו' כינה הפסוק המעבר מהפרוכת למזבח כיציאה!
המתנות על המזבח הפנימי לכו"ע עבודת חוץ נחשב, מחלוקת רש"י והרמב"ם לפי הגר"ח בהזאות על הפרוכת - וכנראה דע"ז נאמר הנ"ל.

לכאורה, הראיה היא מפשוטו של מקרא בלבד, כי הלא לקמן דרשו מקרא זה, נח, ב: גמרא. תנו רבנן: ויצא אל המזבח, מה תלמוד לומר? אמר רבי נחמיה: לפי שמצינו בפר הבא על כל המצות, שכהן עומד חוץ למזבח ומזה על הפרוכת בשעה שהוא מזה, יכול אף זה כן - תלמוד לומר ויצא אל המזבח. היכן היה - לפנים מן המזבח...
התחיל מחטא ויורד וכו'. תנו רבנן: התחיל מחטא ויורד, מהיכן היה מתחיל - מקרן מזרחית דרומית, דרומית מערבית, מערבית צפונית, צפונית מזרחית, דברי רבי עקיבא. רבי יוסי הגלילי אומר: מקרן מזרחית צפונית, צפונית מערבית, מערבית דרומית, דרומית מזרחית. מקום שרבי יוסי הגלילי מתחיל שם רבי עקיבא פוסק. מקום שרבי עקיבא מתחיל שם רבי יוסי הגלילי פוסק. דכולי עלמא מיהא, בההוא קרן דפגע ברישא לא עביד, מאי טעמא? אמר שמואל: דאמר קרא ויצא אל המזבח - עד דנפיק מכוליה מזבח...
רש"י: והכי פירושה דתרווייהו: ויצא אל המזבח מה תלמוד לומר, היה לו לכתוב וכפר על המזבח אשר לפני ה', מה תלמוד לומר ויצא...

יש"כ.
יש בגמרא שם ב' ילפותות מהמילה 'ויצא':
א. ויצא אל המזבח היכן היה (קודם!)? לפנים מן המזבח - ומכאן אדרבה ראיה לדברי הגר"ח, דהיה קודם באיזור הפרוכת, ואח"כ 'ויצא אל המזבח'.
ב. הילפותא השניה היא: שהכהן צריך לעבור לצד מזרחי של מזבח ואז להתחיל בהזאות, ומכאן אכן אין ראיה.
בספר 'עבודת ישראל' מכנה את הילפותא הב' 'מפורסמת' ואילו הילפותא הא' היא 'בנעלמות'...
עכ"פ כפי הנראה כיון שאין כאן ראיה מוחלטת, לכן לא חקקה מרן הגר"ח הלוי עלי ספר...

אִיךְ-מֶיְין · הודעהעל ידי **אִיךְ-מֶיְין** » ה' מאי 27, 2021 2:40 pm

להשלמת העניין: עוד ראיה מפסוק ותו"כ לדברי הגר"ח (מספר 'לחם חקי').

: לחם חקי.jpg (87.98 KiB) נצפה 4657 פעמים

פורום אוצר החכמה

מי מחובר