מפרשי האוצר
חיפוש גוגל בפורום:

הערות והארות במסכת יומא

הערות, בירורים וחידושים במרחבי התלמודים. לומדי דף היומי וכל חבורות הלומדים
באמונתו
הודעות: 3243
הצטרף: ג' מרץ 03, 2015 6:52 pm

Re: הערות והארות במסכת יומא - מדף פא עד פה

הודעהעל ידי באמונתו » ו' יולי 02, 2021 3:12 pm

.השוחט כתב:...פב.
א. תוחבין לה כוש ברוטב. רש"י פירש שמוצצת ממנו. ולכ' קצ"ב מה זה עדיף מהרוטב עצמו. הרי זה רוטב בלוע בכוש בן יומו וכשמוצצת את הכוש הרי זה כשותה את הרוטב עצמו ממש ומדוע זה בבחינת הקל לגבי הרוטב. ויל"פ בכמה אופנים.

אפשר מפני שאינו בעין, גם פחות מכשיעור. ראה "הגהות וציונים" נוסח אחר, שלפיה לק"מ.
ב. עבודה זרה מנלן וכו'. לא נתפרש להדיא מדוע ברור לרבותינו ז"ל שאהבת ה' מתייחדת ומסתיימת בענין עבודה זרה. ועוד צ"ב מדוע הוצרכו לברייתא דר"א גבי הצריכותא של נפשך ומאודך הרי הראיה היא מהמקרא עצמו של בכל נפשך.

רש"י סנהדרין עד, א: ואהבת את ה' אלהיך - משמע שלא תמירנו בעבודה זרה.
ועוד צ"ב מדוע הוצרכו לברייתא דר"א גבי הצריכותא של נפשך ומאודך הרי הראיה היא מהמקרא עצמו של בכל נפשך.

דרך פשט ייתכן לפרש, מפני שרבי אליעזר דורש מקרא זה על מסירות נפש, שהרי יש בחז"ל לימודים רבים ומדרשים שונים בכתוב "בכל נפשך", כמו בתוספתא ברכות ו, ז: דבר אחר בכל נפשך, בכל נפש ונפש שברא בך, שנ' תחי נפשי וגו', ואו' כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך...
ג. וכי מה ענין למדנו מרוצח לנערה המאורסה. עי' לשון רש"י. ונראה שבא ליישב דהא באמת בסמוך נערה לומדת מרוצח שייהרג ואל יעבור בג"ע. אלא דהלימוד ההוא אינו לימוד בפרשה זו של רודף אחר הנערה מרצונו, ועל זה שאלו מה בא ללמדינו בפרשתינו. והשיבו שבאמת בפרשה זו הוא נמצא למד, ומ"מ אחר שהקישם הכתוב להדיא אין היקש לחצאין וילמוד נערה מרוצח.

"הרי זה בא ללמד ונמצא למד", תיבות אלו ברבים מעדי הנוסח חסר: דפוס קושטא רס"ה-רס"ט, בכ"י מינכן 6, מינכן 95, אנלאו 271.
נערך לאחרונה על ידי באמונתו ב ו' יולי 02, 2021 7:22 pm, נערך פעם 1 בסך הכל.

באמונתו
הודעות: 3243
הצטרף: ג' מרץ 03, 2015 6:52 pm

Re: הערות והארות במסכת יומא

הודעהעל ידי באמונתו » ו' יולי 02, 2021 4:52 pm

נוטר הכרמים כתב:בגמ', ההיא עוברה דארחא, אתו לקמיה דרבי, אמר להו זילו לחושו לה דיומא דכיפורי הוא. לחושו לה ואילחישא. קרי עליה בטרם אצרך בבטן ידעתיך וגו'. נפק מינה רבי יוחנן. ההיא עוברה דארחא, אתו לקמיה דרבי חנינא, אמר להו לחושו לה, ולא אילחישא. קרי עליה זרו רשעים מרחם, נפק מיניה שבתאי אצר פירי.
עומק הענין של 'זורו רשעים מרחם' נראה לבאר בהקדם דברי מהרש"א בח"א שם, וז"ל,
חוש הריח הוא כח הנשמה כדאמרי' בברכות כל הנשמה תהלל וגו' איזה דבר שהנשמה נהנית ממנו הוי אומר זה הריח, אבל חוש הטעם הוא כח גופני, ומזה הותר ביוה"כ הרוחני שהוא הריח, ונאסר כח טעם שהוא גופני, כי יוה"כ הוא כעין עוה"ב כדאמרי' בברכות עוה"ב אין בו אכילה ולא שתיה כו', ולזה ההיא עוברה דארחא ואלחישא הוי סגי לה ולולדה בריח שהוא כח הנשמה ומותר ביוה"כ נפק מיניה ר"י, וההיא דלא אלחישא לא הוה סגי לה בדבר היתר דהיינו הריח שהוא כח הנשמה, והיתה מתאוה לדבר האסור ביוה"כ שהוא חוש הטעם כח גופני.

והעולה מדבריו, דהענין של 'זורו רשעים מרחם' היינו דכח הנשמה שבאדם והחלק הרוחני שבו הוא הניכר באדם מתחילת יצירתו, עוד בעודו ברחם אמו טרם צאתו לאויר העולם, ולכן מי שנטיית רוחו לקדושה מתחילתו אינו מתאווה לדבר האסור, ורק נפש הרשע תתאוה לרע.

ע"ד מהרש"א ממש, בגדר קדושת יוה"כ, כבר מפורש בספר רקח - הלכות יום הכיפורים סימן רטז: ודרשו לקדוש ה' מכובד - זה יום הכפורים, קטרת לפני ולפנים ביום הכפורים, שהעושה בו תשובה, קציעות כל בגדותיך, יהיה נפשו בצרור החיים עם ה' לעולם הבא, שאין בו לא אכילה ולא שתייה, כי אם הנפש נהנית כקטורת ביום הכפורים.
מכאן טעם נוסף במנהג להריח בשמים ביוה"כ, (לדוגמא, ראה המגן אברהם שם סימן תריב ס"ק ד, ע"ש סימן מו ס"ק ח, בספר סדר היום, ספר גן המלך סימן קמה, ובמנהגי החתם סופר).
אמנם באמת הרי שני הדוגמאות שנקטה הגמ' הינם רבי יוחנן ושבתאי אצר פירי, ואמנם רבי יוחנן באמת קדוש מרחם היה, וקדוש נשאר לעולם, אולם מהו ענין רשעותו של 'שבתי אצר פירי', מפורש ברש"י שעשה כן להפקיע שערים ותניא (בבא בתרא צא, ב): אין אוצרין פירות בארץ ישראל, וכל דבר שהוא חיי נפש, לפי שמפקיעין את השערים. שעשה כן על מנת להפקיע שערים.
והנה הפקעת שערים אינו חטא של בין אדם למקום אלא של בין אדם לחבירו, ורואים אנו שאין להפריד בין הענינים, ומי שמתחילת יצירתו הוא לקוי בכח הנשמה שבו הרי הוא מקולקל גם בבין אדם לחבירו, וזה שלא הרגיש קדושת יוה"כ הגיע להשחתה נוראה בבין אדם לחבירו לאצור פירות ולמכור ביוקר בשעת הדחק, וללחוץ ולדכא את העני בשער...
פיסגת הקדושה של ר"י הוא להיות מושלם בדרגה עילאה בבין אדם לחבירו ובמידת ההטבה עם הבריות, להתאמץ לזכות את הנשים שהולכות לטבילה בבנים שפירי כוותיה. וזה נפלא.
(ע"פ הגרמ"מ הלוי שולזינגר זצ"ל, שיעורי משמר הלוי עמ"ס ברכות עמ' קכד, בשם הג"ר יעקב ניימן זצ"ל, ראש ישיבת אור ישראל).

לענ"ד מסתבר ששבתאי אצר פירי, יצא רשע במידה הזו דווקא, אחר שגדל באמצעות אכילת אמו ביוה"כ, כשבהריחה ובתאוותה הגיעה לפיקוח נפש, בהקדם לשון רש"י: אצר פירי - להפקיע שערים, ותניא: אין אוצרין פירות בארץ ישראל, וכל דבר שהוא חיי נפש, לפי שמפקיעין את השערים. רשב"ם - בבא בתרא צ, ב: כגון שבתי אוצר פירי - כדי למכור לעניים ביוקר... ר"ל שלא קיבלה לחישת דברים להתאפק, כן סוף עוברה, הינו מענה ומרעיב עניים בעצמו, בדברים שהם בעצמם חיי נפש.
ז"א, מי שלא יכלה להתגבר, אבל עברה האיסור משום חיי נפש שלה ונפש ילדה, הרי הוא מדכא עניים בחיי נפש להם, ובמיוחס לרבינו גרשום - בבא בתרא: שבתי אוצר פירות. זה היתה אומנתו:
ועיין עוד ספר תוספת יום הכיפורים, שו"ת להורות נתן חלק ט - וחי בהם, פרק ד סימן ו.
נערך לאחרונה על ידי באמונתו ב ש' יולי 03, 2021 11:07 pm, נערך 2 פעמים בסך הכל.

עושה חדשות
הודעות: 12640
הצטרף: ו' ספטמבר 18, 2015 9:23 am

Re: הערות והארות במסכת יומא

הודעהעל ידי עושה חדשות » ו' יולי 02, 2021 5:50 pm

לדף פג

בס' דרך אמונה מסופר על החזו"א - פ"א שכחו לעשר את החלות מע"ש ולא הי' תנאי רק הי' במקום שיש שם השגחה מעולה וכמעט ברור הי' שזה מעושר והתיר מרן לעשרן בשבת אבל לא רצה להתיר לאכלן בלי מעשר.

וצ"ע מסוגיין דמבואר דאין חילוק בין האיסור לעשר או לאכול לא מעושר, אלא רק מצד גזירה וכו'.

באמונתו
הודעות: 3243
הצטרף: ג' מרץ 03, 2015 6:52 pm

Re: הערות והארות במסכת יומא

הודעהעל ידי באמונתו » ו' יולי 02, 2021 6:42 pm

נוטר הכרמים כתב:...ואולי יש לבאר עוד, ובהקדם דברי המאירי כאן, וז"ל, כשלוחשין לעוברה להודיע חומר האיסור מצרפין בדבריהם הבטחה על העובר שאם תתישב דעתה תהא בטוחה על העובר שתהא יראת שמים מצויה בו. והובאו דבריו בשעה"צ סי' תריז ס"ק ג.
וצ"ב מה גדרה של הבטחה זו. ואולי יש לומר שהגדר הוא שלחישה זו היא כמין מעשה הקדשה לד' שיוכל להתענות, וכדברי מהר"ם חביב, ועד כמה שהעובר מושפע מן ההקדשה, המשמעות היא שההקדשה חלה עליו, וממילא יש כאן בטחון וערבון על העובר שתהא יראת שמים מצויה בו.
ובספר יראים (סי' תב): [אשר קידש ידיד] מבטן, כל הצדיקים נועדים ומקודשים קודם לידתן כדכתיב בטרם תצא מרחם הקדשתיך ואמרינן נמי ביומא לחישו לה ואילחישא נפק ר' יוחנן קרי עליה בטרם תצא מרחם הקדשתיך. ובדומה לזה בשבלי הלקט הל' מילה סי' ד...

יש להוסיף עוד מעניין לחישה הזו, דברי רבינו מנוח - ספר המנוחה הלכות שביתת עשור פרק ב הלכה ט: לוחשין לה באזנה כו' ואולי תוכל להתאפק ותקבל הדברים בשמעה עונש האוכל ביום הכפורים, ואומרים לה ג"כ המתיני מעט, כי בלילה תוכלי לאכול כדי שבעך.

טור תלגא
הודעות: 456
הצטרף: ו' אוגוסט 26, 2016 11:16 pm

Re: הערות והארות במסכת יומא

הודעהעל ידי טור תלגא » ו' יולי 02, 2021 8:28 pm

פג.

ת"ר מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו הקל הקל

בפרשת דרכים לבעל משנה למלך האריך בסוגיא זו בדרוש דרך החיים.
עי"ש ביאור נפלא לבאר הויכוח בין דוד ואחימלך כשבא דוד אל בית אחימלך ושאל לו ללחם ואמרי' שאחזתו לדוד בולמוס. וגם ביאור הויכוח בין האשה הצרפית ואליהו, עי"ש ותרווה צמאונך.
נערך לאחרונה על ידי טור תלגא ב א' יולי 04, 2021 5:24 am, נערך פעם 1 בסך הכל.

באמונתו
הודעות: 3243
הצטרף: ג' מרץ 03, 2015 6:52 pm

Re: הערות והארות במסכת יומא

הודעהעל ידי באמונתו » ש' יולי 03, 2021 11:18 pm

עושה חדשות כתב:לדף פג

בס' דרך אמונה מסופר על החזו"א - פ"א שכחו לעשר את החלות מע"ש ולא הי' תנאי רק הי' במקום שיש שם השגחה מעולה וכמעט ברור הי' שזה מעושר והתיר מרן לעשרן בשבת אבל לא רצה להתיר לאכלן בלי מעשר.
וצ"ע מסוגיין דמבואר דאין חילוק בין האיסור לעשר או לאכול לא מעושר, אלא רק מצד גזירה וכו'.

נדמה לי שמרן החזו"א זצ"ל נהג להחמיר בעניינים מסוימים משום מיגדר מילתא, אשר ראה שהדור צריך בהם חיזוק.

באמונתו
הודעות: 3243
הצטרף: ג' מרץ 03, 2015 6:52 pm

Re: הערות והארות במסכת יומא

הודעהעל ידי באמונתו » א' יולי 04, 2021 1:17 am

טור תלגא כתב:פג.
ת"ר מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו הקל הקל
בפרשת דרכים לבעל משנה למלך האריך בסוגיא זו בדרוש דרך החיים.
עי"ש ביאור נפלא לבאר הויכוח בין דוד ואחימלך כשבא דוד אל בית אחימלך ושאל לו ללחם ואמרי' שאחזתו לדוד בולמוס. וגם ביאור הויכוח בין האשה הצרפתית ואליהו, עי"ש ותרווה צמאונך.

יישר כוח!
בלשונו:
וסימנין מצאתי לחילוק זה ברלב"ג בפירושו על שאמר אחימלך לדוד, אין לחם חול אל תחת ידי כי אם לחם קדש יש אם נשמרו הנערים אך מאשה, וזה לשונו, והתיר הכתוב אכילתה לזרים ולא אכילתה בטומאה, כי הזרות יתכן שיותר מפני פקוח נפש, כי האכילה היא בעצמותה מסירה הסכנה שתהיה מהרעב, ואולם הטומאה אין ראוי שתדחה מפני זה, אחר שאינה בעצמותה סיבה להסיר הסכנה, ע"כ.
והנה הפריז על המדה במה שכתב שהטומאה אין ראוי שתדחה מפני הסכנה, ודבר זה ישתקע ולא יאמר, שלא מצינו שום איסור שאינו נדחה מפני פקוח נפש, כי אם עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים, אבל שאר כל האיסורים בכללם נדחים מפני פקוח נפש, ואלו הם דברים פשוטים...

במפרשים מצאנו דרכים ליישב כוונת רלב"ג ז"ל. לענ"ד, מקום יש לתרץ, עפ"י משנה סנהדרין ט, ו: הגונב את הקסוה, והמקלל בקוסם, והבועל ארמית, קנאין פוגעין בו. כהן ששמש בטומאה, אין אחיו הכהנים מביאין אותו לבית דין, אלא פרחי כהונה מוציאין אותו חוץ לעזרה, ומפציעין את מוחו בגזירין...
הנה נתבאר שחטא טומאת מקדש וקדשיו, יש בו משום חומר מיוחד, עד כדי שכהן המשמש בטומאה, הרי מפציעים מוחו בגזירים, לפי שמחלל את הקדשים, שהוא בעצם אופן חילול ה' החמור, (ועיין סנהדרין פג, ב: כדבעא מיניה רב חייא בר אבין מרב יוסף: מניין לטמא ששימש שהוא במיתה? דכתיב דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו את שם קדשי, ויליף חילול חילול מתרומה, מה להלן במיתה - אף כאן במיתה... ובתוספות חכמי אנגליה שם פב, ב) אשר ממילא יש בו מקום להחמיר אפילו בפיקוח נפש, (עיין ספר יושב כרובים ה' - ונקדשתי).
יש להוסיף עוד, המפורש במכילתא דרבי ישמעאל משפטים - מסכתא דנזיקין פרשה ד: רציחה דוחה את העבודה, ואין פקוח נפש דוחה את העבודה; שהיה בדין, ומה אם שבת שאין רציחה דוחתה, פקוח נפש דוחתה, עבודה שרציחה דוחתה, אינו דין שיהא פקוח נפש דוחה את העבודה, [ת"ל מעם מזבחי תקחנו למות, בא הכתוב ללמדך על העבודה, שאין פקוח נפש דוחה את העבודה].
ושם בפרשת דרכים:
גם מה שכתב הרלב"ג בסוף דבריו, ולזאת הסיבה בעצמה, יוּתר לכבות את הנר, ולא יוּתר לטלטל את הנר, כמו שבארנו במקומו, ע"כ. דבר זה לא נתבאר ולא יתבאר...

ראה המפרשים בזה, ועיקר דין הרלב"ג ז"ל, לאו מטעמיה, נמצא בחדושי הריטב"א - שבת ל, א: וא"ת, אם בחולה שיש בו סכנה פשיטא דמותר, דאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, וי"ל דהא קמ"ל... אי נמי אשמעינן דבדבר של סכנה, הזריז משובח, ואין ממתינין לכפות כלי על הנר, או להוציאה לבית אחר שבחצר. כ"כ גם חדושי הר"ן (מיוחס לו). ובראש יוסף שם: וטלטול נר שמן, י"ל כל רגע מכבה ומבעיר, עדיף לכבותו בפ"א...
נערך לאחרונה על ידי באמונתו ב ב' יולי 05, 2021 4:05 pm, נערך 2 פעמים בסך הכל.

מחולת המחנים
הודעות: 3247
הצטרף: ה' דצמבר 13, 2012 12:49 pm

Re: הערות והארות במסכת יומא

הודעהעל ידי מחולת המחנים » א' יולי 04, 2021 3:38 am

יומא דף פ"ג ע"ב "טלטול מדרבנן הוא", והרעק"א בגליון הש"ס הקשה דצע"ג שהרי כאן עיקר איסור הפרשת תרומה בשבת הוא משום תיקון מנא, ואמאי נקט טלטול ומוקצה?

האם יש מקור לומר שכל מלאכות דרבנן בשבת נקראו על על שם איסור מוקצה?

באמונתו
הודעות: 3243
הצטרף: ג' מרץ 03, 2015 6:52 pm

Re: הערות והארות במסכת יומא - מדף פא עד פה

הודעהעל ידי באמונתו » א' יולי 04, 2021 5:08 am

.השוחט כתב:פג.
א. מי שאחזו בולמוס. מכל הסוגיא נראה שזה מה שנקרא בלשונינו נפילת סוכר. זה מתאים לתחושה הזו של "שחור בעיניים" והרפואה היא אכן דבש ומיני מתיקה ופחמימות (סולת או קמח שעורים) כמבואר בעמ' ב'. וגם מובן מה שאמר אביי בסמוך ובטעמא, כי בעת הנפילה מאבדים את תחושת הטעם. אבל מה שאמרו בעמ' ב' דמהני רק לאחר אכילת פת לכ' צ"ב במציאות.

ראה המצורף עוד מזיהוי ה"בולמוס" שבלשון חז"ל.
עוד כתב כאן ס' עלי תמר: ודע דנראה פשוט מהתלמודים, שאפילו אם מונחים לפניו די לחם ובשר להאכילו, הם [מיני מתיקה] רפואה מיוחדת למחלת הבולמוס, דאל"כ למה הוציאו דבש ומיני מתיקה מהכלל, ובבבלי ל"ש אלא לאחר אכילה וכו'. וחשתי הדבר פעם בנפשי, שקבלתי התקפות של חולשה גדולה שהיו מעין מחלת הרעבון, ועפ"י פקודת הרופא דר. וואלף ה"מ (= המנוח?) היה עלי לאכול בשעת התקפת החולשה, ולאכול כמות של סוכר, וסיבת הדבר היתה כפי שקבעו ע"י בדיקת הדם בבדיקה כימית רפואית, שכמות הסוכר בדם שהיא אצלי במדה זעומה, ירדה בהרבה בשעת ההתקפה, ובגללה באה החולשה הגדולה בצורות שונות, ומשום כך הייתי זקוק לאכול ולקבל כמות של סוכר, כדי למלאות חוסר הסוכר בדם בשעת ההתקפה. ולפיכך אומרת ההלכה, שאעפ"י שיש לפניו די אוכל להאכילו כל צרכו, יש להאכילו גם מיני מתיקה, ואפילו של תרומה, משום שזאת היא הרפואה למחלת הרעבון, המתהווה עקב ירידה של כמות הסוכר בדם. וצ"ע שלא הביא הרמב"ם והשו"ע הלכה מפורשת זו, שמאכילין אותו מיני מתיקה ודבילה וצימוקין של תרומה, מלבד מה שמאכילין אותו מלחם ובשר עד שיאירו עיניו, והיא הלכתא רבתי במחלה זו.
ועלי לציין עוד, שע"פ מצות הרופאים, כ"ז משך המחלה, בעת שמצבי היה נורמלי בלי התקפה, קבלתי דיאטה של חולים החולים במחלת סוכר, שאצלם הוא ההיפך, שכמות הסוכר בדם עולה אצלם יותר מן המדה, היינו למעט דווקא בכל דבר המכיל סוכר, אבל בשעת ההתקפה, היה עלי לקבל כמות גדולה של סוכר...

ב. מנין היו יודעים שהאירו עיניו. לכ' צ"ב הא אפשר לשאול אותו. ובלאו הכי בטעמא צריך לשאול אותו, וא"כ מיירי שהוא במצב שיכול לדבר ומדוע לא נשאלנו אם אורו עיניו.

בבית הבחירה למאירי: וכן משהאירו עיניו, מונעין אותו מן הטמאים, ואם היה בלילה, ואין שם אורה, עד שנכיר אם האירו עיניו אם לאו, יש בזה סימן, שכל שהוא מבחין בטעם המאכל בין טעם יפה לטעם נבאש, כבר נתיישבה דעתו, והאירו עיניו, וכן התבאר בגמרא: ע"ע באחרונים אריכות דברים בזה.
הלא אפשר שעדיין לא יכול דבר, אך יכול לדחות תבשיל רע אשר מאכילים אותו, בלא לדבר בפיו, וזהו "בטעמא".

אגב, בגליוני הש"ס - מגילה ו, א: ואולם בגוף הפסוק הנ"ל ומתוק האור, י"ל דיש למתיקה התייחסות בעצם לאור, ע' יומא פ"ג ב' שהדבש וכל מיני מתיקה מאירין מאור עיניו של אדם, ואעפ"י שאין ראי' לדבר זכר לדבר, ראו נא כי אורו עיני - כי טעמתי מעט דבש הזה כו', וע"ע שם פ"ג א' דחוש הטעם הוא עדות על חוש הראות, ע"ש דאמר מניין היו יודעין שהאירו עיניו, משיבחין בין טוב לרע, אמר אביי ובטעמא, פי', משיודע להבחין בין טעם תבשיל יפה לטעם תבשיל רע, הרי דחוש הטעם והראות אחד הם, ולכן משיש לו חוש הטעם, ידעי' דיש לו גם הראות:
אף בגמרא לעיל עד, ב: המאכלך מן במדבר למען ענתך, רבי אמי ורבי אסי... וחד אמר: אינו דומה מי שרואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל. אמר רב יוסף: מכאן רמז לסומין שאוכלין ואין שבעין. אמר אביי: הלכך, מאן דאית ליה סעודתא - לא ליכלה אלא ביממא. אמר רבי זירא: מאי קרא - טוב מראה עינים מהלך נפש...

פג:
ג. בעציץ שאינו נקוב. לכ' אם רישא דרבה איירי בזה, א"כ גם המשך דבריו טבל ותרומה איירי בטבל דרבנן, ולפ"ז נצטרך לדחוק שגם התרומה הא דרבנן, דאי התרומה דאורייתא ודאי עדיף טבל דרבנן. ויל"ע.

לכאורה הוא אינו דוחק, אלא אדרבה, הסברה נותנת שאם בטבל מדרבנן עסקינן, הרי מסתמא אף בתרומה דרבנן עסקינן, לפי שדוחק להעמידו בתרי גווני.
ו. איתחזי ליה בחלמא. זה ענין נורא למתבונן. אביו בא מעולם האמת לסייעו לפשוע בזה העולם. ובאמת זה צ"ב הייתכן. וכתב על זה רד"כ;
במסכת עירובין דף יט ע"א:
"...אמר רבי שמעון בן לקיש: רשעים אפילו על פתחו של גיהנם אינם חוזרין בתשובה' שנאמר ויצאו וראו בפגרי האנשים הפשעים בי וגו' שפשעו לא נאמר, אלא הפשעים - שפושעים והולכין לעולם! - לא קשיא; הא - בפושעי ישראל, הא - בפושעי עובדי כוכבים. הכי נמי מסתברא, דאם כן קשיא דריש לקיש אדריש לקיש. דאמר ריש לקיש: פושעי ישראל אין אור גיהנם שולטת בהן קל וחומר ממזבח הזהב, מה מזבח הזהב שאין עליו אלא כעובי דינר זהב עמד כמה שנים ולא שלטה בו האור, פושעי ישראל שמליאין מצות כרמון שנאמר כפלח הרמון רקתך".
ולפי זה צ"ל דכידור עובד כוכבים היה, וישראל אינו חשוד אשפיכות דמים חלילה. ודין מים אחרונים שייך גם בנכרי שכן הוא משום סכנה, וגם משום דרך ארץ ונקיות כמשמע בתוספות מסכת ברכות דף נג ע"ב.
אמנם העירו עליו דרש"י פי' חלמא דבי שמשי מתוך המנוחה וכו', משמע דהיה אותו כידור שומר שבת.

אפשר שכידור בן גוי שבא על בת ישראל היה, ומ"מ מסתבר שכלל לא בא אביו בחלום אליו בשביל לסייע בנו בעבירה, אך פשוט בא מפני שהציק לו בקבר "כיסא דמנח ארישא דההוא גברא"!
מעין העניין, נמצא בברכות יח, ב: והתניא: מעשה בחסיד אחד שנתן דינר לעני בערב ראש השנה בשני בצורת והקניטתו אשתו והלך ולן בבית הקברות. ושמע שתי רוחות שמספרות זו לזו, אמרה חדא לחברתה: חברתי, בואי ונשוט בעולם ונשמע מאחורי הפרגוד מה פורענות בא לעולם. אמרה לה חברתה: איני יכולה שאני קבורה במחצלת של קנים, אלא לכי את ומה שאת שומעת אמרי לי... לשנה האחרת הלך ולן בבית הקברות, ושמע אותן שתי רוחות שמספרות זו עם זו. אמרה חדא לחברתה: בואי ונשוט בעולם ונשמע מאחורי הפרגוד מה פורענות בא לעולם. אמרה לה: חברתי, לא כך אמרתי לך: איני יכולה שאני קבורה במחצלת של קנים? אלא לכי את ומה שאת שומעת בואי ואמרי לי... אמרו: לא היו ימים מועטים עד שנפלה קטטה בין אשתו של אותו חסיד ובין אמה של אותה ריבה. אמרה לה: לכי ואראך בתך שהיא קבורה במחצלת של קנים...
פד.
ב. גובתא דדהבא, מסתמא הכוונה שעשה כל הסגולה אלא שבמקום גובתא דנחושת עבדא ליה דדהבא. (והוא דף היומי דעש"ק פ' זהב וכסף ונחושת).

כמדומני ששום סגולה לא קיימת אצל "גובתא דנחשא", אלא בלשון הגמרא: והנך תריסר ירחי שתא, כי שתי מיא - לא לישתי אלא בגובתא דנחשא, דילמא חזי בבואה דשידא וליסתכן.
רש"י: בגובתא דנחשא - על ידי קנה של נחשת. דילמא חזי לבבואיה דשד - שקפץ מן הכלב עליו, ומסתכן.
הערוך ערך גבתא: לא לישתי מיא אלא בגובתא דנחשא - פירוש גובתא דנחשא בפ' יוהכ"פ, יניח קנה של נחושת ארוך, ראש אחד בכוס, וראש א' בפיו, והוא שלא כנגד הכוס, ושותה, דילמא אישתי בכוס, או כנגד הכוס, חזי בבואה דיליה, ומסתכן.
פירוש רבינו אליקים: ובהנך תריסר ירחי שתא כד שתי מיא לא נישתי מיא אלא בגובתא דנחשא, בשפופרת שאין פיו רחב, דאי הוי פיו רחב, דיל' חזי ביה בבואה, ורוח רעה שורה על כך.
"גובתא דנחשא" בפשטות אפוא, אמצעי טכני הוא בעלמא, לא להסתכן ע"י ראיית אותה הבבואה, וכמובן, "גובתא דדהבא" לא ביכולת כלכלית של כל אחד הוא.
ג. ורבי יוחנן היכי עביד הכי וכו'. אין זו הקושיא ששואלו רחב"א בסמוך, דכאן מקשה איך עשה רפואה בשבת בכלל, ועל זה מיישב דזה באופן המותר, ומסתמא כוונתו דזה נחשב מכה של חלל כיון שגומרת בבני מעיים, ושוב הקשה לו רבי חייא ב"א דאף כשמותר רפואה לא הותרה אלא רפואה בדוקה וכאן לכ' לרבנן דר' מתיא אינה בדוקה.

וברש"י: ורבי יוחנן היכי עביד הכי וכו' - לא גרסינן לה הכא, אלא במסכת עבודה זרה. וע"ע ב"הגהות וציונים".
פד:
ה. ולא שבת זו בלבד וכו' ולא ספק שבת זו בלבד. כמדו' דתרי מילי נינהו. בתחילה מתיר לחלל שבת זו בשביל סכנת נפש ודאית אף דהסכנה רק לשבת אחרת, ושוב חוזר ומוסיף להתיר לחלל שבת אף כשהוא רק ספק סכנה וגם ספק זה אינו אלא לשבת אחרת.

ראה "הגהות וציונים".
ו. גדולי ישראל. העירוני להסתפק בפירוש המילות. וכתבתי; בשו"ע שכח, יב כתב משתדלין שלא לעשות ע"י אינם יהודים וקטנים וכו', אלא ע"י ישראל גדולים ובני דעת. הרי שאת פירוש המילה גדולי ישראל פירשו הפוסקים במובן של ההיפך מקטנים. אבל המ"ב אכן מביא את דברי פירוש המשנה שהועתק בריא"ז ותשב"ץ שעדיף על ידי חכמים אם ישנם באותו מעמד. ועדיין יל"ע באמת אי הר"מ הוציא זאת מתוך שכך פירש גדולי ישראל, או זו הוספה משלו.

בית יוסף אורח חיים סימן שכח: והא דקתני אלא על ידי גדולי ישראל, לאו גדולים בחכמה קאמר, כדמשמע לכאורה ממה שכתב הרמב"ם אלא על ידי גדולי ישראל וחכמיהם, דאם כן מאי איריא נשים וכותיים, אפילו שאר אינשי נמי, אלא ודאי גדולים לאפוקי קטנים, ישראל לאפוקי גוים, והוסיף הרמב"ם וחכמיהם, כלומר, שהם בני דעת, לאפוקי נשים ועבדים שדעתן קלה.
קבצים מצורפים
LasriRonNechemia.pdf
(3.04 MiB) הורד 430 פעמים
פורטל הדף היומי_ תאנה - _למזרחה של תאנה_ (יומא פג ע_ב).pdf
(300.84 KiB) הורד 167 פעמים
נערך לאחרונה על ידי באמונתו ב ב' יולי 05, 2021 2:21 pm, נערך פעם 1 בסך הכל.

באמונתו
הודעות: 3243
הצטרף: ג' מרץ 03, 2015 6:52 pm

Re: הערות והארות במסכת יומא

הודעהעל ידי באמונתו » א' יולי 04, 2021 6:33 pm

מחולת המחנים כתב:יומא דף פ"ג ע"ב "טלטול מדרבנן הוא", והרעק"א בגליון הש"ס הקשה דצע"ג שהרי כאן עיקר איסור הפרשת תרומה בשבת הוא משום תיקון מנא, ואמאי נקט טלטול ומוקצה?
האם יש מקור לומר שכל מלאכות דרבנן בשבת נקראו על על שם איסור מוקצה?

לא מצאנו מפורש, אך דבר זה ודאי אפשרי, ששם "טלטול", כינוי משמש לסתם איסורי "שבות";
כאן רש"י כתב: בעציץ שאינו נקוב - דטבל שלו מדרבנן, ושבות דהפרשת מעשרות בשבת דרבנן, אשמועינן שידחה השבות...
אבל לשונו ביבמות צג, א: אי נימא עשורי בשבתא ומיכל - ואיצטריך לאשמועינן דאע"ג דשבת הוא מתקנן, פשיטא, וכי איצטריך קרא למישרי טלטול דרבנן, הפרשת מעשרות בשבת אינה אלא משום שבות, דתנן אלו הן משום שבות, לא מגביהין תרומות ומעשרות במסכת ביצה, והיכא אסר לן קרא טלטול בעלמא, דאיצטריך למשרייה הכא.

באמת, שם בביצה לו, ב, כל מיני שבות רשומות כאחת: משנה... ואלו הן משום שבות: לא עולין באילן, ולא רוכבין על גבי בהמה, ולא שטין על פני המים, ולא מטפחין, ולא מספקין, ולא מרקדין. ואלו הן משום רשות: לא דנין, ולא מקדשין, ולא חולצין, ולא מיבמין. ואלו הן משום מצוה: לא מקדישין, ולא מעריכין, ולא מחרימין, ולא מגביהין תרומה ומעשר...
רש"י: כל שחייב עליו - מדברי סופרים, שלא לעשותו בשבת, משום שבות, או משום רשות שיש בו קצת מצוה, אבל לא מצוה גדולה, וקרוב הוא להיות דבר הרשות, ויש בו איסור מדברי סופרים. או משום מצוה - או שיש בו מצוה ממש, ואסרוהו חכמים לעשות בשבת... ואלו הן - דברים שאסורין משום שבות, שהטילו עליו חכמים לשבות מהן, ואין בעשייתן שום מצוה. לא עולין באילן כו' - כולהו מפרש בגמרא, אמאי גזור בהו רבנן. אין מטפחין - ביד. ואין מספקין - על ירך. ואין מרקדין - ברגל, וכולן לשמחה ולשיר, ובגמרא מפרש: גזרה שמא יתקן כלי שיר, דקא עביד מנא. ואלו הן משום רשות - כלומר: שהיה לנו להתירן משום שהן קרובין למצוה, ואסרום חכמים, האי דקרו ליה רשות - משום הנך דבעי למתני בסיפא דהוו מצוה גמורה, ולגביהן קרי להנך מציעי רשות, ולהנך קמאי קרי שבות, דאיסור שבות גמור יש בהן, לפי שאין בהן צד לסלק גזירות חכמים מעליהן, שאין בהן לחלוחית מצוה. לא דנין - דין. ולא מקדשין - אשה, ובגמרא מפרש אמאי קרי ליה רשות, (ומאי טעמא גזור עלייהו)... וע"ע ברמב"ם פירוש משניות שם.

אף ברמב"ם בחיבורו, מפורש שעיקר כולם אחד, כלשונו בהלכות שבת פרק כד: יש דברים שהן אסורין בשבת, אף על פי שאינן דומין למלאכה, ואינם מביאין לידי מלאכה; ומפני מה נאסרו--משום שנאמר "אם תשיב משבת רגלך, עשות חפציך ביום קודשי", ונאמר "וכיבדתו מעשות דרכיך, ממצוא חפצך ודבר דבר"... כל הדברים שהן אסורין משום שבות, לא גזרו עליהן בין השמשות, אלא בעצמו של יום הוא, שהן אסורין; אבל בין השמשות, מותרין: והוא, שיהיה שם דבר מצוה או דוחק... וכן אם היה טרוד ונחפז, ונצרך לדבר שהוא משום שבות בין השמשות--הרי זה מותר. אבל אם לא היה שם דוחק, ולא דבר מצוה--אסור. לפיכך אין מעשרין את הוודאי בין השמשות, אף על פי שאיסור הפרשת המעשר בשבת משום שבות; אבל מעשרים את הדמאי...
אסרו חכמים לטלטל מקצת דברים בשבת, כדרך שהוא עושה בחול.
ומפני מה נגעו באיסור זה
--אמרו, ומה אם הזהירו נביאים וציוו שלא יהיה הילוכך בשבת כהילוכך בחול, ולא שיחת השבת כשיחת החול, שנאמר "ודבר דבר"; קל וחומר, שלא יהיה טלטול בשבת כטלטול בחול--כדי שלא יהיה כיום חול בעיניו, ויבוא להגביה ולתקן כלים מפינה לפינה, או מבית לבית, או להצניע אבנים וכיוצא בהן: שהרי הוא בטיל ויושב בביתו, ויבקש דבר שיתעסק בו; ונמצא שלא שבת, וביטל הטעם שנאמר בתורה "למען ינוח".
ועוד, כשיבקר ויטלטל כלים שמלאכתן לאיסור, אפשר שיתעסק בהן מעט, ויבוא לידי מלאכה.
ועוד, מפני שמקצת העם אינם בעלי אומנייות, אלא בטילין כל ימיהן, כגון הטיילין ויושבי קרנות, שכל ימיהן הן שובתים ממלאכה; ואם היה מותר להלך ולדבר ולטלטל כשאר הימים, נמצא שלא שבת שביתה הניכרת; לפיכך שביתה מדברים אלו, היא שביתה השווה בכל אדם.
ומפני דברים אלו, נגעו באיסור הטלטול; ואסרו שלא יטלטל אלא כלים הצריך להם, כמו שיתבאר...

ברש"י שבת פא, ב: מהו להעלותם אחריו לגג - אם עלה שם לפנות, מי חיישינן לטירחא יתירתא או לא. שדוחה את לא תעשה - דכתיב והתעלמת מהם - פרט לזקן ואינו לפי כבודו, והכא נמי, טלטול דרבנן אלאו דלא תסור אסמכוה רבנן, ובמקום כבוד הבריות נדחה.
הרי פתח בטרחה וסיים בטלטול!
גם באילת השחר - שבת קכד, ב: וטלטול גופיה לאו משום הוצאה היא. צ"ע, דהא אתי לשנויי הא דקתני אין משילין פירות, והיינו משום טירחא, ולא משום טלטול מוקצה, ומה ענין זה להוצאה...

וברש"י עירובין לה, א: דאי בעי שקיל ליה - וקתני מתניתין אינו עירוב משום טלטול אבנים, דשבות דרבנן הוא.
שם קד, ב: כהן מוציאו בהמיינו - בשבת, ולא חייש לטלטול, דאין שבות במקדש...
ביצה לב, א: שבות שבת - דטלטול שבות הוא, ולא החמיר בטלטול יום טוב כבשל שבת.
יבמות לג, ב: טלטול בעלמא הוא - ואין כאן שבות.
שם מנחות צז, א: לא סידור הקנים כו' - ואי ס"ד סידור קנים דאורייתא כדמפקת לעיל. אמאי לא דחי שבת - דאף על גב דאין שבות במקדש, האי טלטול לאו משום שבות הוא, אלא דמיחזי כבונה וסותר.

יש לציין עוד דרך כאן, לתרץ קושיית רע"א, עפ"י שבת קלא, ב: אמר מר: לולב וכל מכשיריו דוחין את השבת, דברי רבי אליעזר. מנא ליה לרבי אליעזר הא?... אלא אמר קרא: ביום, ביום - אפילו בשבת. ולמאי הלכתא? אילימא לטלטול - איצטריך קרא למישרי טלטול? אלא למכשיריו... וכן סוכה מג, א מעין העניין.
גם שם מב, ב: /משנה/. לולב שבעה כיצד? - יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת - לולב שבעה, ושאר כל הימים ששה... גמרא. אמאי? טלטול בעלמא הוא, ולידחי שבת! - אמר רבה: גזרה שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד.
הרי שם בשבת ובסוכה, המדובר באיסור מוקצה וטלטול ממש.
לשון הגמרא יבמות שם, דומה הוא אליהם ממש: למאי הלכתא? אילימא לעשורי ומיכל, איצטריך קרא למישרי טלטול דרבנן?
נוכל להציע אפוא, שלשון הגמרא ביבמות וכיו"ב אצלנו, "מושאל" מלשון הגמרא שבת וסוכה, וכבר שאלה השגורה היא, "איצטריך קרא למישרי טלטול"?! גם באיסורים דומים, אשר אינם משום טלטול ממש.
נערך לאחרונה על ידי באמונתו ב ב' יולי 05, 2021 7:55 pm, נערך 5 פעמים בסך הכל.

מחולת המחנים
הודעות: 3247
הצטרף: ה' דצמבר 13, 2012 12:49 pm

Re: הערות והארות במסכת יומא

הודעהעל ידי מחולת המחנים » א' יולי 04, 2021 8:14 pm

יישר כח על כל דבריך המחכימים.

אִיךְ-מֶיְין
הודעות: 296
הצטרף: א' יוני 26, 2016 10:26 am

Re: הערות והארות במסכת יומא

הודעהעל ידי אִיךְ-מֶיְין » ב' יולי 05, 2021 10:25 am

פג:

בגמרא: "ת"ר מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו דבש וכל מיני מתיקה, שהדבש וכל מיני מתיקה מאירין מאור עיניו של אדם. ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר ראו נא כי אורו עיני כי טעמתי מעט דבש הזה".

בתוספת יום הכיפורים העיר: אמאי לא מייתי מקרא דכתיב מקמיה, וְיוֹנָתָן לֹא שָׁמַע בְּהַשְׁבִּיעַ אָבִיו אֶת הָעָם וַיִּשְׁלַח אֶת קְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדוֹ וַיִּטְבֹּל אוֹתָהּ בְּיַעְרַת הַדְּבָשׁ וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל פִּיו וַתָּאֹרְנָה עֵינָיו (ש"א יד, כז).

פה:

בגמרא: "מניין לפקוח נפש שדוחה את השבת? נענה רבי ישמעאל ואמר וכו' קל וחומר לפקוח נפש וכו' נענה ר"ע ואמר וכו' קל וחומר לפקוח נפש וכו' אר"י אמר שמואל וחי בהם ולא שימות בהם".

והצל"ח תמה: דלכאורה יפלא למה שבקו כולהו תנאי מקרא מפורש "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה'" (ויקרא יח, ה) וכמו שדרש שמואל, ונדחקו לדרוש מק"ו?.

וכתב ליישב: דאזהרות שבת נאמרו במרה קודם שנאמר וחי בהם, (בפרשת אחרי מות) וא"כ י"ל: דשבת אינו נדחה מפני פקו"נ, ולכן ילפי מק"ו – יעויין שם.

פז:

בגמרא: "דאמר בר המדורי, הוה קאימנא קמי דשמואל, והוה יתיב, כי מטא ש"צ ואמר אבל אנחנו חטאנו, קם מיקם, אמר ש"מ עיקר וידוי האי הוא".

והר"ן הביא בשם הגאונים: מכאן סמך לוידוי מעומד, וז"ל: "שמע מינה עיקר הוידוי כך הוא. כתבו הגאונים ז"ל דמהא שמעינן שחייב אדם לומר הוידוי מעומד, ושהצבור נמי חייב לאומרו עם ש"צ".

ופלא
שלא הביאו סמך לוידוי מעומד, מהפסוק "וַיִּבָּדְלוּ זֶרַע יִשְׂרָאֵל מִכֹּל בְּנֵי נֵכָר וַיַּעַמְדוּ וַיִּתְוַדּוּ עַל חַטֹּאתֵיהֶם וַעֲוֹנוֹת אֲבֹתֵיהֶם" (נחמיה ט, ב), (ירחון שערי ציון שנה שניה חוברת ב-ג – עמוד 212, ויעויין תוספת ברכה להתורה תמימה עמוד 25).

ויש להעיר: מלעיל כא. "משתחוים רווחים" ופירש רש"י: וכשמשתחוים ונופלים נעשה להם נס, והמקום מרחיב עד שיש ביניהן ארבע אמות שלא ישמע איש וידוי של חבירו, שלא יכלם. ומשמע שהתוודו בשעת השתחויה...

באמונתו
הודעות: 3243
הצטרף: ג' מרץ 03, 2015 6:52 pm

Re: הערות והארות במסכת יומא - מדף פא עד פה

הודעהעל ידי באמונתו » ב' יולי 05, 2021 12:16 pm

.השוחט כתב:פה.
א. רוב כותיים כותי למאי הילכתא. רש"י פי' דלשמואל כיון דמפקחין כ"ש להחיות. וטעמו דלפקח הוא חילול שבת וכ"ש שיש להחיות שלא כרוך בזה שום איסור. ותוס' ד"ה להאכילו כתבו להיפך דאפי' במחצה אין להחיותו. ולכאורה סברתם, דפיקוח הוא הצלת נפש ממש, אבל להחיותו, הוא רק לרווחא דמילתא ואינה סכנת נפשות ממש אם לא יפרנסוהו. אמנם בתוס' ד"ה להחזיר הם הולכים בשיטת רש"י ונראה קצת ששני דיבורים אלו לא מבטן אחת יצאו. ויל"ע.

לכאורה, הדיבור ראשון הולך לפי רב, ולק"מ.
ב. דאפילו לחיי שעה. לא נתפרש בסוגייתנו המקור לזה. ולכ' לפי המסק' דשמואל להלן שהמקור לפיקו"נ דוחה שבת וכל התורה הוא מוחי בהם, וזה כולל גם ספק וכמו דפירש"י בסוף הסוגיא איך זה משמע מהפסוק, ה"ה והוא הטעם לחיי שעה, דהמצוות ניתנו על מנת שייצא מהם חיים בלבד, ואם הם מונעים חיי שעה כבר לא נחשב וחי בהם. ויל"ע.

אף בתוספות פה, א: ולפקח הגל אינו כן - אומר ר"י, דהיינו טעמא דאין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב, משום דכתיב וחי בהם ולא שימות בהם, שלא יוכל לבוא בשום ענין לידי מיתת ישראל.
ג. וכבר היה רבי ישמעאל וכו'. זה סגנון המכילתא והספרי כמו שהובא כ"פ. ואכן כאן זו מכילתא. וצ"ב לשם מה הביאו שלוי הסדר ור' ישמעאל בנו של ראב"ע הלכו אחריהן, שהרי לא הוסיפו כלום בנידון. ואולי הם אלו ששימרו בזכרונם את הדברים ומסרום לדורות וזה על דרך שאומרים בש"ס אמר פלוני בשם פלוני...

בהגהות יעבץ: ולוי הסדר. נ"ב, סודר שמועות החכמים, כההוא דע"פ [דף קה ע"ב] סדרנא אנא:
רי"ש בנו של ראב"ע בוודאי מסר דברי אביו האמורים בעניין.
ושמעתי להעיר דלכ' איך ר"ע מביא מדברי ריו"ח. ולדידי ל"ק דלנו זה ידוע מדברי ריו"ח, אבל היתה דרשה זו ידועה כבר בימי ר"ע וכדאי' כעי"ז בכ"מ.

במכילתא (דרבי ישמעאל כי תשא - מסכתא דשבתא פרשה א) באמת מופיע דרשת ר"ע בע"א: רבי עקיבא אומר, אם דוחה רציחה את העבודה שהיא דוחה שבת, קל וחומר לפיקוח נפש שדוחה השבת...
שם (משפטים - מסכתא דנזיקין פרשה ד): מעם מזבחי תקחנו למות. מגיד שמבטלים העבודה מידו, ויוצא ליהרג. מעם מזבחי תקחנו למות, בא הכתוב ללמדך על רציחה שתדחה את העבודה; שהיה בדין, ומה אם שבת שעבודה דוחתה, אין רציחה דוחתה, עבודה שהיא דוחה את השבת, אינו דין שלא תהא רציחה דוחתה, ת"ל מעם מזבחי תקחנו למות, בא הכתוב ללמד, על רציחה שתדחה את העבודה... רציחה דוחה את העבודה ואין פקוח נפש דוחה את העבודה; שהיה בדין, ומה אם שבת שאין רציחה דוחתה, פקוח נפש דוחתה, עבודה שרציחה דוחתה, אינו דין שיהא פקוח נפש דוחה את העבודה, [ת"ל מעם מזבחי תקחנו למות, בא הכתוב ללמדך על העבודה, שאין פקוח נפש דוחה את העבודה]. ר' שמעון בן מנסיא אומר, ויהא פקוח נפש דוחה את השבת, והדין נותן, אם רציחה דוחה את העבודה שהיא דוחה את השבת וכו'.
פה:
ד. אשריכם ישראל. לכאורה מדוע לא הביא ר"ע מהמקרא לפני ה' תטהרו. אמנם לדרשת ראב"ע אין שום הכרח דהא הכוונה חטאות שהם לפני ה' מהם תטהרו, ולא נאמר כאן שהטהרה היא על ידי העמידה לפני ה'.

נדמה לי שבאמת כל לשון ר"ע "לפני מי את מטהרים", מבוסס על "לפני השם תטהרו" הנזכר. "שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם"... אינו דרשתו העיקרית כלל, כ"א ראיה היא מדברי קבלה להשיטה הזאת, ש"לפני השם תטהרו", ר"ל כפשוטו.
ה. נימא דלא כרבי. לס"ד כוונת המשנה ריעותא ביוהכ"פ דאינה מכפרת בלא תשובה כרבנן דרבי, ומסקי' דיל"פ ריעותא בתשובה דהיא אינה מכפרת ללא יוהכ"פ. אמנם הרמב"ם פוסק כרבנן דרבי והמשנה מתפרשת כפשוטה. וידועים דברי המשך חכמה שכתב שלפ"ז מי שלא שב ביוהכ"פ מלבד שביטל עשה דתשובה, ומלבד שהפסיד כפרת היום, עוד זאת גרם לעצמו להכפיל את כל עוונותיו, על פי דברי הגר"א מהו דין ומהו חשבון, דדין הוא על עצם החטא וחשבון הוא על מה שהיה מרויח לולא חטא, וכאן לולא חטא במניעת התשובה כבר היו נמחקים עוונותיו, והרי הוא כאילו שב וחטא אותם. ומסיים שם שעל דבר זה תסמרנה שערות הראש.

שם בהמשך גם ביטא: על זה ידוו כל הדוים.
אם ניתנה הרשות, לדידן תִסמר שער ביוה"כ, גם ידוו דווים, מנוסחת שאילתות, שמעתיק כאן המסורת הש"ס;
לפנינו: דתניא, רבי אומר: על כל עבירות שבתורה, בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה, יום הכפורים מכפר, חוץ (מפורק עול) +מסורת הש"ס: [מהלועג על חבירו]+ ומגלה פנים בתורה, ומיפר ברית בשר, שאם עשה תשובה - יום הכפורים מכפר, ואם לא עשה תשובה אין יום הכפורים מכפר...
במסורת הש"ס מביא לגרסת שאילתות דרב אחאי - פרשת וזאת הברכה שאילתא קסז: תניא, ר' אומר, כל עבירות שבתורה יום הכפורים מכפר, חוץ מג' דברי', הלועג על חבירו, והמיפר בריתו של אברהם אבינו, והמגלה פנים בתורה, ר' יהושע בן לוי אמר אף המבזה תלמידי חכמים, ור' יוחנן אמר אף המבזה את חבירו בפני תלמידי חכמי'. ועיין גליוני הש"ס.
אפשר שגרסתו מסתמכת על משנת אבות ג, יא: רבי אלעזר המודעי אומר, המחלל את הקדשים, והמבזה את המועדות, והמלבין פני חברו ברבים, והמפר בריתו של אברהם אבינו עליו השלום, והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה, אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים, אין לו חלק לעולם הבא:
"מגלה פנים" ו"מפר ברית" כרוכות שם, לא עם "פורק עול", אלא עם "מלבין פני חבירו ברבים".

באמונתו
הודעות: 3243
הצטרף: ג' מרץ 03, 2015 6:52 pm

Re: הערות והארות במסכת יומא

הודעהעל ידי באמונתו » ב' יולי 05, 2021 3:55 pm

אִיךְ-מֶיְין כתב:פג:
בגמרא: "ת"ר מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו דבש וכל מיני מתיקה, שהדבש וכל מיני מתיקה מאירין מאור עיניו של אדם. ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר ראו נא כי אורו עיני כי טעמתי מעט דבש הזה".
בתוספת יום הכיפורים העיר: אמאי לא מייתי מקרא דכתיב מקמיה, וְיוֹנָתָן לֹא שָׁמַע בְּהַשְׁבִּיעַ אָבִיו אֶת הָעָם וַיִּשְׁלַח אֶת קְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדוֹ וַיִּטְבֹּל אוֹתָהּ בְּיַעְרַת הַדְּבָשׁ וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל פִּיו וַתָּאֹרְנָה עֵינָיו (ש"א יד, כז).

אולי יש ליישב, שבמקרא ראשון נאמר "ותארנה עיניו" בלבד, ואין הוכחה להיות אפשרות שגם אחרים יבחינו בדבר, כמפורש במשנתנו: מאכילין אותו... עד שיאורו עיניו, ברם בפסוק השני, כבר מפורש: ראו נא - כי אורו עיני...
פה:
בגמרא: "מניין לפקוח נפש שדוחה את השבת? נענה רבי ישמעאל ואמר וכו' קל וחומר לפקוח נפש וכו' נענה ר"ע ואמר וכו' קל וחומר לפקוח נפש וכו' אר"י אמר שמואל וחי בהם ולא שימות בהם".
והצל"ח תמה: דלכאורה יפלא למה שבקו כולהו תנאי מקרא מפורש "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה'" (ויקרא יח, ה) וכמו שדרש שמואל, ונדחקו לדרוש מק"ו?.
וכתב ליישב: דאזהרות שבת נאמרו במרה קודם שנאמר וחי בהם, (בפרשת אחרי מות) וא"כ י"ל: דשבת אינו נדחה מפני פקו"נ, ולכן ילפי מק"ו – יעויין שם.

רש"י פרשת אחרי מות: וחי בהם – לעולם הבא. אם תאמר בעולם הזה, והלא סופו הוא מת...
מקורו בספרא שם פרשה ח סוף פרק יב אות י: וחי בהם - לעולם הבא, ואם תאמר בעולם הזה, והלא סופו מת הוא, הא מה אני מקיים וחי בהם - לעולם הבא...
אין ספק אפוא, שכן עמדת כל אותם תנאים.
פז:
בגמרא: "דאמר בר המדורי, הוה קאימנא קמי דשמואל, והוה יתיב, כי מטא ש"צ ואמר אבל אנחנו חטאנו, קם מיקם, אמר ש"מ עיקר וידוי האי הוא".
והר"ן הביא בשם הגאונים: מכאן סמך לוידוי מעומד, וז"ל: "שמע מינה עיקר הוידוי כך הוא. כתבו הגאונים ז"ל דמהא שמעינן שחייב אדם לומר הוידוי מעומד, ושהצבור נמי חייב לאומרו עם ש"צ".

ופלא
שלא הביאו סמך לוידוי מעומד, מהפסוק "וַיִּבָּדְלוּ זֶרַע יִשְׂרָאֵל מִכֹּל בְּנֵי נֵכָר וַיַּעַמְדוּ וַיִּתְוַדּוּ עַל חַטֹּאתֵיהֶם וַעֲוֹנוֹת אֲבֹתֵיהֶם" (נחמיה ט, ב), (ירחון שערי ציון שנה שניה חוברת ב-ג – עמוד 212, ויעויין תוספת ברכה להתורה תמימה עמוד 25).
ויש להעיר: מלעיל כא. "משתחוים רווחים" ופירש רש"י: וכשמשתחוים ונופלים נעשה להם נס, והמקום מרחיב עד שיש ביניהן ארבע אמות שלא ישמע איש וידוי של חבירו, שלא יכלם. ומשמע שהתוודו בשעת השתחויה...

הכתוב בנחמיה: וַיִּבָּֽדְלוּ֙ זֶ֣רַע יִשְׂרָאֵ֔ל מִכֹּ֖ל בְּנֵ֣י נֵכָ֑ר - וַיַּעַמְד֗וּ וַיִּתְוַדּוּ֙ עַל־חַטֹּ֣אתֵיהֶ֔ם וַעֲוֹנ֖וֹת אֲבֹתֵיהֶֽם: - וַיָּק֙וּמוּ֙ עַל־עָמְדָ֔ם וַֽיִּקְרְא֗וּ בְּסֵ֨פֶר תּוֹרַ֧ת יְיָ֛ אֱלֹהֵיהֶ֖ם רְבִעִ֣ית הַיּ֑וֹם - וּרְבִעִית֙ מִתְוַדִּ֣ים וּמִֽשְׁתַּחֲוִ֔ים לַייָ֖ אֱלֹהֵיהֶֽם:
פתח הכתוב "ויעמדו ויתוודו", וסיים "מתוודים ומשתחווים". אף באמצע, לשונו: ויעמדו ויתוודו... "ויקומו על עמדם - ויקראו"...
מ"מ, ייתכן להבדיל בין "עיקר וידוי", ששם אומרו מעומד, ובין האריכות של: "אפילו כסדר וידוי של יוה"כ אומר", שלא בעינן לעמוד, כ"א "מתוודים ומשתחווים".

בגליוני הש"ס - דף פז, ב: שם קם מיקם כו', נ"ב, ע' מאירי כאן שכ' וכן צריך שיתודה מעומד - ובהשתחואה, וכמ"ש בסוגי' זו במר שמואל, כי מטא שליחא דציבורא אבל אנחנו חטאנו קם, כלומר, שקם להתודות עם הש"ץ, עכ"ל, ולא ידעתי חיוב ההשתחואה מניין לו, ואדרבה, חיוב העמידה לכאורה מורה שלא להיות שוחה, דלא חשיב עומד, כמבואר במגילה כ"א א', וע' מהרי"ל ה' ליל יוה"כ כ' דעשרה וודויין דיוה"כ הם נגד י' קידושין שקידש כ"ג ביוה"כ ע"ש, ולפי"ז למדנו טעם למעומד, שכן גם הקידוש מעומד, כמבואר בזבחים י"ט ב', וע"ש במהרי"ל דכ' ג"כ שהי' שוחה בוידוי, ולא כאשר עושין העולם, שמשתטחין ע"ג קרקע, דאז לא הוי מעומד, עכ"ל, וצ"ע דהא גם שוחה לא הוי מעומד כנ"ל:
נערך לאחרונה על ידי באמונתו ב ה' יולי 08, 2021 2:16 am, נערך 2 פעמים בסך הכל.

אִיךְ-מֶיְין
הודעות: 296
הצטרף: א' יוני 26, 2016 10:26 am

Re: הערות והארות במסכת יומא

הודעהעל ידי אִיךְ-מֶיְין » ב' יולי 05, 2021 4:29 pm

באמונתו כתב:
אִיךְ-מֶיְין כתב:פז:
בגמרא: "דאמר בר המדורי, הוה קאימנא קמי דשמואל, והוה יתיב, כי מטא ש"צ ואמר אבל אנחנו חטאנו, קם מיקם, אמר ש"מ עיקר וידוי האי הוא".
והר"ן הביא בשם הגאונים: מכאן סמך לוידוי מעומד, וז"ל: "שמע מינה עיקר הוידוי כך הוא. כתבו הגאונים ז"ל דמהא שמעינן שחייב אדם לומר הוידוי מעומד, ושהצבור נמי חייב לאומרו עם ש"צ".

ופלא
שלא הביאו סמך לוידוי מעומד, מהפסוק "וַיִּבָּדְלוּ זֶרַע יִשְׂרָאֵל מִכֹּל בְּנֵי נֵכָר וַיַּעַמְדוּ וַיִּתְוַדּוּ עַל חַטֹּאתֵיהֶם וַעֲוֹנוֹת אֲבֹתֵיהֶם" (נחמיה ט, ב), (ירחון שערי ציון שנה שניה חוברת ב-ג – עמוד 212, ויעויין תוספת ברכה להתורה תמימה עמוד 25).
ויש להעיר: מלעיל כא. "משתחוים רווחים" ופירש רש"י: וכשמשתחוים ונופלים נעשה להם נס, והמקום מרחיב עד שיש ביניהן ארבע אמות שלא ישמע איש וידוי של חבירו, שלא יכלם. ומשמע שהתוודו בשעת השתחויה...

הכתוב בנחמיה: וַיִּבָּֽדְלוּ֙ זֶ֣רַע יִשְׂרָאֵ֔ל מִכֹּ֖ל בְּנֵ֣י נֵכָ֑ר - וַיַּעַמְד֗וּ וַיִּתְוַדּוּ֙ עַל־חַטֹּ֣אתֵיהֶ֔ם וַעֲוֹנ֖וֹת אֲבֹתֵיהֶֽם: - וַיָּק֙וּמוּ֙ עַל־עָמְדָ֔ם וַֽיִּקְרְא֗וּ בְּסֵ֨פֶר תּוֹרַ֧ת יְיָ֛ אֱלֹהֵיהֶ֖ם רְבִעִ֣ית הַיּ֑וֹם - וּרְבִעִית֙ מִתְוַדִּ֣ים וּמִֽשְׁתַּחֲוִ֔ים לַייָ֖ אֱלֹהֵיהֶֽם:
פתח הכתוב "ויעמדו ויתוודו", וסיים "מתוודים ומשתחווים". אף באמצע, לשונו: ויעמדו ויתוודו... "ויקומו על עמדם - ויקראו"...
מ"מ, ייתכן להבדיל בין "עיקר וידוי", ששם אומרו מעומד, ובין האריכות של: "אפילו כסדר וידוי של יוה"כ אומר", שלא בעינן לעמוד, כ"א "מתוודים ומשתחווים".

יש"כ על התשובות המחכימות כתמיד.
אפשר לקרוא את הפסוק גם כך:
וּרְבִעִית֙ מִתְוַדִּ֣ים --- וּמִֽשְׁתַּחֲוִ֔ים לַייָ֖ אֱלֹקֵיהֶֽם:

באמונתו
הודעות: 3243
הצטרף: ג' מרץ 03, 2015 6:52 pm

Re: הערות והארות במסכת יומא

הודעהעל ידי באמונתו » ב' יולי 05, 2021 5:43 pm

אִיךְ-מֶיְין כתב:
באמונתו כתב:
אִיךְ-מֶיְין כתב:פז:
בגמרא: "דאמר בר המדורי, הוה קאימנא קמי דשמואל, והוה יתיב, כי מטא ש"צ ואמר אבל אנחנו חטאנו, קם מיקם, אמר ש"מ עיקר וידוי האי הוא".
והר"ן הביא בשם הגאונים: מכאן סמך לוידוי מעומד, וז"ל: "שמע מינה עיקר הוידוי כך הוא. כתבו הגאונים ז"ל דמהא שמעינן שחייב אדם לומר הוידוי מעומד, ושהצבור נמי חייב לאומרו עם ש"צ".

ופלא
שלא הביאו סמך לוידוי מעומד, מהפסוק "וַיִּבָּדְלוּ זֶרַע יִשְׂרָאֵל מִכֹּל בְּנֵי נֵכָר וַיַּעַמְדוּ וַיִּתְוַדּוּ עַל חַטֹּאתֵיהֶם וַעֲוֹנוֹת אֲבֹתֵיהֶם" (נחמיה ט, ב), (ירחון שערי ציון שנה שניה חוברת ב-ג – עמוד 212, ויעויין תוספת ברכה להתורה תמימה עמוד 25).
ויש להעיר: מלעיל כא. "משתחוים רווחים" ופירש רש"י: וכשמשתחוים ונופלים נעשה להם נס, והמקום מרחיב עד שיש ביניהן ארבע אמות שלא ישמע איש וידוי של חבירו, שלא יכלם. ומשמע שהתוודו בשעת השתחויה...

הכתוב בנחמיה: וַיִּבָּֽדְלוּ֙ זֶ֣רַע יִשְׂרָאֵ֔ל מִכֹּ֖ל בְּנֵ֣י נֵכָ֑ר - וַיַּעַמְד֗וּ וַיִּתְוַדּוּ֙ עַל־חַטֹּ֣אתֵיהֶ֔ם וַעֲוֹנ֖וֹת אֲבֹתֵיהֶֽם: - וַיָּק֙וּמוּ֙ עַל־עָמְדָ֔ם וַֽיִּקְרְא֗וּ בְּסֵ֨פֶר תּוֹרַ֧ת יְיָ֛ אֱלֹהֵיהֶ֖ם רְבִעִ֣ית הַיּ֑וֹם - וּרְבִעִית֙ מִתְוַדִּ֣ים וּמִֽשְׁתַּחֲוִ֔ים לַייָ֖ אֱלֹהֵיהֶֽם:
פתח הכתוב "ויעמדו ויתוודו", וסיים "מתוודים ומשתחווים". אף באמצע, לשונו: ויעמדו ויתוודו... "ויקומו על עמדם - ויקראו"...
מ"מ, ייתכן להבדיל בין "עיקר וידוי", ששם אומרו מעומד, ובין האריכות של: "אפילו כסדר וידוי של יוה"כ אומר", שלא בעינן לעמוד, כ"א "מתוודים ומשתחווים".

אפשר לקרוא את הפסוק גם כך:
וּרְבִעִית֙ מִתְוַדִּ֣ים --- וּמִֽשְׁתַּחֲוִ֔ים לַייָ֖ אֱלֹקֵיהֶֽם:

אך לכאורה נגד טעמי המקרא שם: מִתְוַדִּ֣ים וּמִֽשְׁתַּחֲוִ֔ים, מונח זקף קטן.

נוטר הכרמים
הודעות: 8552
הצטרף: א' אוקטובר 17, 2010 8:19 pm

Re: הערות והארות במסכת יומא

הודעהעל ידי נוטר הכרמים » ב' יולי 05, 2021 11:08 pm

פה, א

ברש"י ד"ה להאכילו נבילות - עד שיגדל, ויקבל עליו גירות.

כתב השפ"א: משמע דמחויב הוא לגייר עצמו, ואפשר משום דהוי ספק שמא הוא עובר על כל דת ישראל אין לילך בזה אחר הרוב כיון דבידו לגייר עצמו וצ"ע לדינא.

ובמרומי שדה כאן מובאת תשובת הגאון הנצי"ב לבנו הגר"ח, ונקט בפשיטות "מה שהעיר שנראה דעת רש"י ז"ל שמחויב בגדלו להתגייר ולנהוג יהדות, ודאי כן הוא. הן הרמב"ם בפי' המשניות מכשירין פ"ב כתב בפירוש שמותר הוא לאכול נבלות. אבל רש"י לא ס"ל הכי. ונראה דבאמת הדין דהולכין אחר הרוב כתיב בישראל אחרי רבים להטות, ולא בבן נח. ודין רוב הוי כמו ספק. והרמב"ם לטעמיה דספק מדאורייתא אינו אסור אלא מדרבנן, ולא שייך זה בגוי, וע"כ אינו מחויב להתגייר. אבל אי נימא דספק מדאורייתא אסור היינו מצד הסברא, וא"כ ודאי דמחויב להתגייר ולנהוג יהדות כמו ספיקות דפ' נושאין. ויעו"ש עוד.

אולם כבר העירו דה"ל מעין 'גלגל החוזר', דאם יקבע שהוא עכו"ם הרי אינו יכול לסמוך על הרוב, ואם כישראל הרי בדיני ישראל הרוב קובע שהוא גוי, וחוזר חלילה.

והנה בשפ"א שם מובא במוסגר מאת הגרי"מ בידרמן בזה"ל, ועי' בשטמ"ק בכתובות שהביא בשם הרשב"א דגם בקטנותו אם אפשר להטבילו ע"ד ב"ד מטבילין אותו, אבל מלשון הרמב"ם (פט"ו מה' א"ב ה' כ"ו) והשו"ע אה"ע (סי' ד' סעי' ל"ג) לא משמע כן ע"ש.

ונראה בכוונתו שבא לבאר פשט נוסף בדברי רש"י דיתכן לומר שרש"י מדגיש שרק בגדלותו יקבל עליו גירות, אבל בית דין לא יטבילו אותו לגירות בקטנותו, וכך פירש בשו"ת להורות נתן (ח"ט סי' כג), והוסיף, וי"ל דהנה ברש"י כתובות (יא, א) גבי גר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד, פירש "גר קטן אם אין לו אב, ואמו הביאתו להתגייר". ומשמע שבלא דעת אמו אין ב"ד יכולין לגייר את הקטן על דעתם גרידא. וכ"כ התוס' כתובות (מד, א ד"ה הגיורת). אבל בתוס' רי"ד שם כתב, דגר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד "פירוש אף על פי שאין לו אב ואם כגון תנוק שנמצא מושלך או ששבו ישראל קטני פלשתים ב"ד מלין אותם והם כישראל לכל דבר" עכ"ל. והשתא י"ל דרש"י לטעמיה בא לאפוקי מסברת תוס' רי"ד, יעו"ש.

באמונתו
הודעות: 3243
הצטרף: ג' מרץ 03, 2015 6:52 pm

Re: הערות והארות במסכת יומא

הודעהעל ידי באמונתו » ג' יולי 06, 2021 4:13 am

נוטר הכרמים כתב:פה, א
ברש"י ד"ה להאכילו נבילות - עד שיגדל, ויקבל עליו גירות.
כתב השפ"א: משמע דמחויב הוא לגייר עצמו, ואפשר משום דהוי ספק שמא הוא עובר על כל דת ישראל אין לילך בזה אחר הרוב כיון דבידו לגייר עצמו וצ"ע לדינא.
ובמרומי שדה כאן מובאת תשובת הגאון הנצי"ב לבנו הגר"ח, ונקט בפשיטות "מה שהעיר שנראה דעת רש"י ז"ל שמחויב בגדלו להתגייר ולנהוג יהדות, ודאי כן הוא. הן הרמב"ם בפי' המשניות מכשירין פ"ב כתב בפירוש שמותר הוא לאכול נבלות. אבל רש"י לא ס"ל הכי. ונראה דבאמת הדין דהולכין אחר הרוב כתיב בישראל אחרי רבים להטות, ולא בבן נח. ודין רוב הוי כמו ספק. והרמב"ם לטעמיה דספק מדאורייתא אינו אסור אלא מדרבנן, ולא שייך זה בגוי, וע"כ אינו מחויב להתגייר. אבל אי נימא דספק מדאורייתא אסור היינו מצד הסברא, וא"כ ודאי דמחויב להתגייר ולנהוג יהדות כמו ספיקות דפ' נושאין. ויעו"ש עוד.
אולם כבר העירו דה"ל מעין 'גלגל החוזר', דאם יקבע שהוא עכו"ם הרי אינו יכול לסמוך על הרוב, ואם כישראל הרי בדיני ישראל הרוב קובע שהוא גוי, וחוזר חלילה.
והנה בשפ"א שם מובא במוסגר מאת הגרי"מ בידרמן בזה"ל, ועי' בשטמ"ק בכתובות שהביא בשם הרשב"א דגם בקטנותו אם אפשר להטבילו ע"ד ב"ד מטבילין אותו, אבל מלשון הרמב"ם (פט"ו מה' א"ב ה' כ"ו) והשו"ע אה"ע (סי' ד' סעי' ל"ג) לא משמע כן ע"ש.
ונראה בכוונתו שבא לבאר פשט נוסף בדברי רש"י דיתכן לומר שרש"י מדגיש שרק בגדלותו יקבל עליו גירות, אבל בית דין לא יטבילו אותו לגירות בקטנותו, וכך פירש בשו"ת להורות נתן (ח"ט סי' כג), והוסיף, וי"ל דהנה ברש"י כתובות (יא, א) גבי גר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד, פירש "גר קטן אם אין לו אב, ואמו הביאתו להתגייר". ומשמע שבלא דעת אמו אין ב"ד יכולין לגייר את הקטן על דעתם גרידא. וכ"כ התוס' כתובות (מד, א ד"ה הגיורת). אבל בתוס' רי"ד שם כתב, דגר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד "פירוש אף על פי שאין לו אב ואם כגון תנוק שנמצא מושלך או ששבו ישראל קטני פלשתים ב"ד מלין אותם והם כישראל לכל דבר" עכ"ל. והשתא י"ל דרש"י לטעמיה בא לאפוקי מסברת תוס' רי"ד, יעו"ש.

לענ"ד, כוונת רש"י פשוטה, היות שמדובר בתינוק שמצאו אותו בני ישראל, שהם אף מגדלים אותו בביתם, אשר תינוק הזה, הרי גדל בתוך יהודים, ודאי כשיגדל מקבל עליו גרות, שהלא אינם מגדלים תינוק לע"ז, ע"ד הנהוג גם בימינו, במשפחות ש"מאמצות" תינוק גוי גמור, אשר בכ"ז רגיל להתגייר כשיגדל, לפי שהולך בתר גידולו, וכ"ש בעניינינו.

פי האתון
הודעות: 699
הצטרף: ה' יוני 25, 2015 12:27 am

Re: הערות והארות במסכת יומא

הודעהעל ידי פי האתון » ג' יולי 06, 2021 9:27 am

פז עמוד ב

והיכן אומרו? יחיד אחר תפלתו, ושליח צבור אומרו באמצע. מאי אמר? - אמר רב: אתה יודע רזי עולם. ושמואל אמר: ממעמקי הלב.

וכתב רש"י: ממעמקי הלב - תפלה היא.
ויעויין רש"ש שכתב: 'לא ידענו מה הוא'.

ולאחר חקירה ודרישה הצלחתי בס"ד למצוא צילום נוסח וידויו של שמואל - בקטע גניזה:

וידוי של שמואל.jpg
וידוי של שמואל.jpg (169 KiB) נצפה 5286 פעמים

ויעויין כאן בארוכה:
נוסח הוידוי של שמואל ושל רבי יוחנן

באמונתו
הודעות: 3243
הצטרף: ג' מרץ 03, 2015 6:52 pm

Re: הערות והארות במסכת יומא

הודעהעל ידי באמונתו » ג' יולי 06, 2021 2:53 pm

פי האתון כתב:פז עמוד ב
והיכן אומרו? יחיד אחר תפלתו, ושליח צבור אומרו באמצע. מאי אמר? - אמר רב: אתה יודע רזי עולם. ושמואל אמר: ממעמקי הלב.
וכתב רש"י: ממעמקי הלב - תפלה היא.
ויעויין רש"ש שכתב: 'לא ידענו מה הוא'.
ולאחר חקירה ודרישה הצלחתי בס"ד למצוא צילום נוסח וידויו של שמואל - בקטע גניזה:
...
ויעויין כאן בארוכה:
נוסח הוידוי של שמואל ושל רבי יוחנן

יישר כוח!
עיין הפיענוח בקישור זה:
https://maagarim.hebrew-academy.org.il/ ... 055&page=1

סמל אישי של המשתמש
מיללער
הודעות: 6351
הצטרף: ה' נובמבר 04, 2010 4:14 pm

Re: הערות והארות במסכת יומא

הודעהעל ידי מיללער » ג' יולי 06, 2021 6:37 pm

פה.

תנו רבנן עד היכן הוא בודק עד חוטמו ויש אומרים עד לבו בדק ומצא עליונים מתים לא יאמר כבר מתו התחתונים מעשה היה ומצאו עליונים מתים ותחתונים חיים נימא הני תנאי כי הני תנאי דתניא מהיכן הולד נוצר מראשו שנאמר (תהלים עא, ו) ממעי אמי אתה גוזי ואומר (ירמיהו ז, כט) גזי נזרך והשליכי אבא שאול אומר מטיבורו ומשלח שרשיו אילך ואילך אפילו תימא אבא שאול עד כאן לא קא אמר אבא שאול התם אלא לענין יצירה דכל מידי ממציעתיה מיתצר אבל לענין פקוח נפש אפי' אבא שאול מודי דעיקר חיותא באפיה הוא דכתיב (בראשית ז, כב) כל אשר נשמת רוח חיים באפיו


סוגיא דומה לזה הוא במס' סוטה (מה:) לגבי מדידת עגלה ערופה, דפליגי במתניתין שם מאין היו מודדין רבי אליעזר אומר מטיבורו רבי עקיבא אומר מחוטמו, וקאמר על זה בגמרא:
במאי קמיפלגי מר סבר עיקר חיותא באפיה ומר סבר עיקר חיותא בטיבוריה לימא כי הני תנאי מהיכן הולד נוצר מראשו וכן הוא אומר (תהלים עא, ו) ממעי אמי אתה גוזי ואומר (ירמיהו ז, כט) גזי נזרך והשליכי וגו' אבא שאול אומר מטיבורו ומשלח שרשו אילך ואילך אפילו תימא אבא שאול ע"כ לא קאמר אבא שאול אלא לענין יצירה דכי מיתצר ולד ממציעתיה מיתצר אבל לענין חיותא דכולי עלמא באפיה הוא דכתיב (בראשית ז, כב) כל אשר נשמת רוח חיים באפיו וגו':


לכאורה נמצא דהני תנאי כאן כהני תנאי במתניתין שם בסוטה, ולמה לא קאמר הגמרא פה ושם דהני תנאי כהני תנאי?

באמונתו
הודעות: 3243
הצטרף: ג' מרץ 03, 2015 6:52 pm

Re: הערות והארות במסכת יומא

הודעהעל ידי באמונתו » ג' יולי 06, 2021 9:00 pm

מיללער כתב:פה.
תנו רבנן עד היכן הוא בודק עד חוטמו ויש אומרים עד לבו בדק ומצא עליונים מתים לא יאמר כבר מתו התחתונים מעשה היה ומצאו עליונים מתים ותחתונים חיים נימא הני תנאי כי הני תנאי דתניא מהיכן הולד נוצר מראשו שנאמר (תהלים עא, ו) ממעי אמי אתה גוזי ואומר (ירמיהו ז, כט) גזי נזרך והשליכי אבא שאול אומר מטיבורו ומשלח שרשיו אילך ואילך אפילו תימא אבא שאול עד כאן לא קא אמר אבא שאול התם אלא לענין יצירה דכל מידי ממציעתיה מיתצר אבל לענין פקוח נפש אפי' אבא שאול מודי דעיקר חיותא באפיה הוא דכתיב (בראשית ז, כב) כל אשר נשמת רוח חיים באפיו

סוגיא דומה לזה הוא במס' סוטה (מה:) לגבי מדידת עגלה ערופה, דפליגי במתניתין שם מאין היו מודדין רבי אליעזר אומר מטיבורו רבי עקיבא אומר מחוטמו, וקאמר על זה בגמרא:
במאי קמיפלגי מר סבר עיקר חיותא באפיה ומר סבר עיקר חיותא בטיבוריה לימא כי הני תנאי מהיכן הולד נוצר מראשו וכן הוא אומר (תהלים עא, ו) ממעי אמי אתה גוזי ואומר (ירמיהו ז, כט) גזי נזרך והשליכי וגו' אבא שאול אומר מטיבורו ומשלח שרשו אילך ואילך אפילו תימא אבא שאול ע"כ לא קאמר אבא שאול אלא לענין יצירה דכי מיתצר ולד ממציעתיה מיתצר אבל לענין חיותא דכולי עלמא באפיה הוא דכתיב (בראשית ז, כב) כל אשר נשמת רוח חיים באפיו וגו':

לכאורה נמצא דהני תנאי כאן כהני תנאי במתניתין שם בסוטה, ולמה לא קאמר הגמרא פה ושם דהני תנאי כהני תנאי?

הנה לענ"ד, הרי מפורש שם "במאי קמיפלגי, מר סבר עיקר חיותא באפיה, ומר סבר עיקר חיותא בטיבוריה", וכאן הלא איתא: אבל לענין פקוח נפש - אפילו אבא שאול מודי דעקר חיותא באפיה הוא, דכתיב כל אשר נשמת רוח חיים באפיו. אמר רב פפא: מחלוקת ממטה למעלה, אבל ממעלה למטה, כיון דבדק ליה עד חוטמו - שוב אינו צריך, דכתיב כל אשר נשמת רוח חיים באפיו. הוי אומר שכאן, הכול מודים דעקר חיותא באפיה הוא, משום דכתיב כל אשר נשמת רוח חיים באפיו, וא"כ בוודאי שאין הני תנאי כהני תנאי.

סמל אישי של המשתמש
מיללער
הודעות: 6351
הצטרף: ה' נובמבר 04, 2010 4:14 pm

Re: הערות והארות במסכת יומא

הודעהעל ידי מיללער » ג' יולי 06, 2021 9:51 pm

נמצא שלמ"ד שם בסוטה דעיקר חיותיה בטיבוריה, יהא צריך לפקח את הגל עד טיבורו אף אם התחיל מלמעלה?

נוטר הכרמים
הודעות: 8552
הצטרף: א' אוקטובר 17, 2010 8:19 pm

Re: הערות והארות במסכת יומא

הודעהעל ידי נוטר הכרמים » ג' יולי 06, 2021 10:51 pm

פו, א

בגמ', אביי אמר: כדתניא, ואהבת את ה' אלהיך שיהא שם שמים מתאהב על ידך.

כתב מהרש"א, וז"ל,
שיהא ש"ש מתאהב על ידך כו'. נראה שדרשו כן מואהבת את ה' וגו' משום דהכא לא משמע ליה למדרש את ה' לרבות ת"ח כמו שדרשו באת ה' אלהיך תירא בפ' שור שנגח ובפ' האיש מקדש משום דלגבי מורא אפשר דהשוה מורא רבו כמורא שמים כמפורש שם משא"כ לגבי אהבה דאין להשוות אהבת רבו כאהבת שמים וע"כ דרשו בו ואהבת את ה' דאתי את לרבות שיהא מתאהב ע"י כו'.

ומלבד שלא נתבאר בדברי מהרש"א מאי שנא דלגבי מורא יש להשוות אהבת רבו למורא שמים, ולגבי אהבה אין להשוות, ואם כדבריו בבבא קמא מא, ב: ורבי עקיבא שבא ולמד לרבות ת"ח ס"ל דאין זה משוה מורא ת"ח למורא מקום כי המורא מהם הוא מוראו כי מתוך שהוא ירא מה' הוא נשמע להם לקבל עליו יראת ה' ומצותיו וז"ש ומורא רבך כמורא שמים כי המורא מרבו היא בעצמה מורא השמים וק"ל. ובקידושין נז, א ד"ה דריש: ורע"ק לא היה חש בזה מלרבות ת"ח שגם זה בכלל כבוד שמים ותורתו שהם לומדים אותה וק"ל, לכאורה סברא זו שייכא למימר גם לגבי אהבה, שגם זה בכלל אהבת ד' שאוהב את הת"ח אהובו של מקום.

ביותר צע"ג, דבדבריו בח"א פסחים כב, א מפורש איפכא, וז"ל,
כיון שהגיע לאת ה' אלהיך תירא פירש כו' ולעיל מיניה בההוא פרשתא כשהגיע לואהבת את ה' אלהיך וגו' לא פירש, דאיכא להשוות אהבת ת"ח למקום, אבל מורא המקום שהוא מפני יראת שכר ועונש אינו דומה להשוות לו ת"ח כיון שאין שכר ועונש של אדם ביד ת"ח ועיין פ"ג דקדושין ומה שלא פירש גבי וייראו העם את ה' י"ל לרבות שם אלהים וק"ל בשם הגאון מהר"ש ז"ל מפראג.

וראיתי שהקשה כן בספר נופת צופים ב"ק, יעו"ש, ולענ"ד אין דבריו מספיקים.

וכדבריו בפסחים דאמנם מרבינן מ'ואהבת את ד' א'' גם אהבה מיוחדת לתלמידי חכמים, מבואר להדיא בדברי תוס' הרא"ש בקידושין שם, "ואף על גב דואהבת את ה' קדים לאת ה' אלהיך תירא לענין אהבה הוה ניחא ליה למידרש לרבויי אב ואם או ת"ח אבל לא לענין יראה". וכן בשיט"מ בב"ק: אבל מואהבת את ה' אלהיך לא פירש דמאת דכתוב אצל מורא הקדוש ברוך הוא לא היה נראה לו לדרוש מורא בשר ודם. הרא"ש ז"ל.

וכן מפורש בדברי הרוקח בפירושו לסידור התפילה על ק"ש, "ואהבת את לרבות תלמידי חכמים העוסקים בתורה לשמה ומקיימין אותה".

ובספר חרדים (מ"ע פ"א אות יג): לאהבה ת"ח כבניו שנאמר ואהבת את ה' אלהיך את לרבות ת"ח וכן מצאתי למפרשים.

וכן נקטו בתורת חיים בב"ק שם, ובפני יהושע בקידושין שם, ובתורת המנחה לרבי יעקב סקילי תלמיד הרשב"א פר' תצוה דרשה כח, והשל"ה שער האותיות אות בי"ת בריות בהגהה, ובספר קול אליהו עה"ת (דברים י, כ) בשם הגר"א, ובשבט מוסר פרק כב, והחיד"א בהרבה מקומות בספריו, והח"ח בספר נדחי ישראל פרק מג, ועוד רבים.

ובעיקרא דמילתא ליישב קושייתו מקרא דואהבת, יעוי' בשו"ת מהרי"ל (סי' א), וז"ל,
הן מאי קשה טפי איראה מאהבה שפירש החכם על זאת, ומטיבותא דמר אמינא דלא דמו כלל, גבי אהבה כתיב בהו בכל ישראל ואהבת לרעך כמוך ומהו הריבוי את דמרבינן ת"ח, צ"ל חיבה יתירה ואהבה עזה להדבק בהן ולאהוב אותן כנפשן כאשר התפאר החסיד, תיתי לי כי אתא דינא דצורבא מרבנן לקמן לא מנחנ' רישא אבי סדיא עד דמהפיכנא בזכותיה... ולכי האי גוונא אתא קרא להוסיף בהן אהבה על שאר בני ברית, ואפי' הכי אין שכרו גדול כמאן דרחיםח מרבנן דהוי איהו גופיה צורבא מרבנן...
אבל את ה' אלהיך תירא, בזה נתקשה החכם ע"ה לפי שהוא [רחוק] מן הדעת לרבות יראת בשר ודם על חבירו, וקרא כתיב האותי לא תיראו וגו' וכתיב ה' לי לא אירא וגו' וכאלה [וכאלה], הכל גלוי לאחר כמה וכמה מקראות שמורות שאין ליראה מבשר ודם בלתי מהשי"ת לבדו. והיה נראה בעיני החכם ז"ל אם היה מרבה שום דבר ח"ו מיחזי כב' רשויות, ופן יעשוהו ע"ז ח"ו כיון שציותה תורה לירא אותו, ועל כן פירש ורצה לקבל שכר על הפרישה כדי להורות לתלמידים שכולם לאו דווקא כדי שלא יעמיקו ח"ו ויבואו לידי מכשול.

וראה עוד בחי' אגדות למהר"ל בב"ק שם ובדבריו בנתיבות עולם נתיב התורה פרק ט.

ועוד יש ליישב לפי מה שהראני הגר"נ לבה שליט"א במסכת כלה רבתי פ"ג הי"ג:
אהוב את התורה, מנא לן, דכתיב ואהבת את ד' אלהיך, את לרבות את התורה.
ומעתה מבואר דבמורא לא יכול היה לומר לרבות להיות ירא מן התורה.

נ"ב, בנושא זה כתבתי כאן בעבר, ומ"מ אין בית המדרש בלא חידוש.

באמונתו
הודעות: 3243
הצטרף: ג' מרץ 03, 2015 6:52 pm

Re: הערות והארות במסכת יומא

הודעהעל ידי באמונתו » ד' יולי 07, 2021 12:48 am

מיללער כתב:נמצא שלמ"ד שם בסוטה דעיקר חיותיה בטיבוריה, יהא צריך לפקח את הגל עד טיבורו אף אם התחיל מלמעלה?

הרי הלכה למעשה, נחלקו פוסקי ימינו, בעניין קביעת רגע המוות, ודין המוות מוחי, שלפי מרן הגר"מ פיינשטיין, הנשימה קובעת, דהיינו "עיקר חיותא באפיה", וכיון דבדק ליה עד חוטמו - שוב אינו צריך, וברש"י: עד חוטמו - ואם אין חיות בחוטמו, שאינו מוציא רוח - ודאי מת, ויניחוהו.
ממילא, מוות מוחי - נשימתי, מספיק.
אך לשיטת מרן הגרי"ש אלישיב, פעימת דופק הלב לבדה הקובעת, שלכאורה היינו מ"ד "עיקר חיותא בטיבוריה", ויותר ממ"ד: עד היכן הוא בודק? עד לבו. וברש"י כאן: הכי גרסינן: אמר רב פפא מחלוקת מלמטה למעלה - מחלוקת דהנך תנאי, דמר אמר: עד לבו, ומר אמר: עד חוטמו, מלמטה למעלה, שמוצאו דרך מרגלותיו תחלה, ובודק והולך כלפי ראשו, דמר אמר: בלבו יש להבחין, אם יש בו חיות, שנשמתו דופקת שם, ומר אמר: עד חוטמו, דזימנין דאין חיות ניכר בלבו, וניכר בחוטמו.
הרי גם מ"ד "עד לבו", מודה הוא, אשר ממעלה למטה, כיון דבדק ליה עד חוטמו - שוב אינו צריך, כלומר מספיק שאין נשימה, ואך למ"ד "עיקר חיותא בטיבוריה", נמצא שלא מספיק חיסרון נשימה, ומוות מוחי אינו די, כל שליבו פועם ודופק.
כ"ז, עפ"י פשוטי העניינים. מסתמא יש עוד מהלכים רבים בדבר.

באמונתו
הודעות: 3243
הצטרף: ג' מרץ 03, 2015 6:52 pm

Re: הערות והארות במסכת יומא

הודעהעל ידי באמונתו » ד' יולי 07, 2021 1:47 am

נוטר הכרמים כתב:פו, א
בגמ', אביי אמר: כדתניא, ואהבת את ה' אלהיך שיהא שם שמים מתאהב על ידך.
כתב מהרש"א, וז"ל,
שיהא ש"ש מתאהב על ידך כו'. נראה שדרשו כן מואהבת את ה' וגו' משום דהכא לא משמע ליה למדרש את ה' לרבות ת"ח כמו שדרשו באת ה' אלהיך תירא בפ' שור שנגח ובפ' האיש מקדש משום דלגבי מורא אפשר דהשוה מורא רבו כמורא שמים כמפורש שם משא"כ לגבי אהבה דאין להשוות אהבת רבו כאהבת שמים וע"כ דרשו בו ואהבת את ה' דאתי את לרבות שיהא מתאהב ע"י כו'.

ומלבד שלא נתבאר בדברי מהרש"א מאי שנא דלגבי מורא יש להשוות אהבת רבו למורא שמים, ולגבי אהבה אין להשוות, ואם כדבריו בבבא קמא מא, ב: ורבי עקיבא שבא ולמד לרבות ת"ח ס"ל דאין זה משוה מורא ת"ח למורא מקום כי המורא מהם הוא מוראו כי מתוך שהוא ירא מה' הוא נשמע להם לקבל עליו יראת ה' ומצותיו וז"ש ומורא רבך כמורא שמים כי המורא מרבו היא בעצמה מורא השמים וק"ל. ובקידושין נז, א ד"ה דריש: ורע"ק לא היה חש בזה מלרבות ת"ח שגם זה בכלל כבוד שמים ותורתו שהם לומדים אותה וק"ל, לכאורה סברא זו שייכא למימר גם לגבי אהבה, שגם זה בכלל אהבת ד' שאוהב את הת"ח אהובו של מקום.
ביותר צע"ג, דבדבריו בח"א פסחים כב, א מפורש איפכא, וז"ל,
כיון שהגיע לאת ה' אלהיך תירא פירש כו' ולעיל מיניה בההוא פרשתא כשהגיע לואהבת את ה' אלהיך וגו' לא פירש, דאיכא להשוות אהבת ת"ח למקום, אבל מורא המקום שהוא מפני יראת שכר ועונש אינו דומה להשוות לו ת"ח כיון שאין שכר ועונש של אדם ביד ת"ח ועיין פ"ג דקדושין ומה שלא פירש גבי וייראו העם את ה' י"ל לרבות שם אלהים וק"ל בשם הגאון מהר"ש ז"ל מפראג.

וראיתי שהקשה כן בספר נופת צופים ב"ק, יעו"ש, ולענ"ד אין דבריו מספיקים...

לענ"ד הפשטות, ששם דבריו בשם מהר"ש ז"ל מפראג דווקא, אך ליה לא ס"ל.

לעצם דבריו, ראה השולחן ערוך אורח חיים סימן צח סעיף א, בהגה: ואסור לאדם לנשק בניו הקטנים בבהכ"נ, כדי לקבוע בלבו שאין אהבה כאהבת המקום (בנימין זאב סי' קס"ג ואגודה פ' כיצד מברכין).
היראה היא רגש מסוים, אולי אף מוגבלת, ובברכות לג, ב: אין, לגבי משה (המורא) מילתא זוטרתא היא. מגילה כה, א. או היראה קיימת או היראה לא קיימת, ועקרונית אינה נתונה לשיעורים.
אולם אהבה היא אין סופית, כלשון הכתוב בעניינינו: בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך, כִּֽי־עַזָּ֤ה כַמָּ֙וֶת֙ אַהֲבָ֔ה... מַ֣יִם רַבִּ֗ים לֹ֤א יֽוּכְלוּ֙ לְכַבּ֣וֹת אֶת־הָֽאַהֲבָ֔ה, וּנְהָר֖וֹת לֹ֣א יִשְׁטְפ֑וּהָ - אִם־יִתֵּ֨ן אִ֜ישׁ אֶת־כָּל־ה֤וֹן בֵּיתוֹ֙ בָּאַהֲבָ֔ה, בּ֖וֹז יָב֥וּזוּ לֽוֹ:
באמת, שאלה היא, במכות כד, א: ואת יראי ה' יכבד - זה יהושפט מלך יהודה, שבשעה שהיה רואה תלמיד חכם, היה עומד מכסאו ומחבקו ומנשקו וקורא לו: (אבי אבי) רבי רבי, מרי מרי. כתובות קג, ב. אם נשיקה הזו בביהכ"נ מותרת, כעין נשיקות שמנשקים ס"ת, שהלא במכות כב, ב: אמר רבא: כמה טפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ספר תורה - ולא קיימי מקמי גברא רבה... וא"כ לכאורה נשיקת ת"ח תהא מותרת שם מכל שכן.

מ"מ מסתבר, שביראה, החידוש בעיקר ריבוי יראה נוספת, מלבד מורא שמים, וביבמות ו, א: ואת שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו למה לי? מיבעי ליה לכדתניא: יכול יתיירא אדם ממקדש? תלמוד לומר: את שבתותי תשמורו - ואת מקדשי תיראו, נאמרה שמירה בשבת ונאמרה מורא במקדש, מה שמירה האמורה בשבת - לא משבת אתה מתיירא אלא ממי שהזהיר על השבת, אף מורא האמורה במקדש - לא ממקדש אתה מתיירא אלא ממי שהזהיר על המקדש.
מבואר שחז"ל הרחיקו מורא אחר, גם במקרא מפורש, שכתוב "ומקדשי תיראו", ועיין קידושין ל, ב: ת"ר... נאמר: איש אמו ואביו תיראו, ונאמר: את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד, השוה הכתוב מוראת אב ואם למוראת המקום...
אך באהבה, ודאי יש אהבות אחרות, כמו ואהבת לרעך כמוך, ואהבתם את הגר, רק שאלה היא בהשוואה, הייתכן להשוות אהבת ת"ח אל אהבת השם, א"ל.

נוטר הכרמים
הודעות: 8552
הצטרף: א' אוקטובר 17, 2010 8:19 pm

Re: הערות והארות במסכת יומא

הודעהעל ידי נוטר הכרמים » ד' יולי 07, 2021 7:50 pm

פו, ב

בגמ', משה אמר יכתב סורחני, שנאמר יען לא האמנתם בי להקדישני.


לא נתפרש היכא אמר משה 'יכתב סורחני', ועי' ח"א מהרש"א "אין זה מפורש בקרא שמשה בקש על כך שיכתב סרחונו אלא כיון דחטאו לא היה רק בינו לבין המקום ולא היה חטא מפורסם לא היה לקרא לגלות חטאו אי לאו משום שרצה משה בכך".

אולם יעויין בפירוש רבינו חננאל כאן "משה אמר יכתב סורחני שנאמר יען לא האמנתם בי להקדישני ואם אין מחני נא מספרך וגו'". והדברים אין להם פשר כלל.

נוטר הכרמים
הודעות: 8552
הצטרף: א' אוקטובר 17, 2010 8:19 pm

Re: הערות והארות במסכת יומא

הודעהעל ידי נוטר הכרמים » ד' יולי 07, 2021 7:51 pm

פז, א

במשנה: דרש ר' אלעזר בן עזריה מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו, עבירות שבין אדם למקום יוה"כ מכפר, עבירות שבין אדם לחבירו אין יוה"כ מכפר עד שירצה את חבירו. אמר רבי עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין מי מטהר אתכם אביכם שבשמים שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם ואומר מקוה ישראל ה'. מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל.

וביאר מהרש"א בח"א באופן מחודש, דבאמת נחלקו ראב"ע ור"ע בפירושא דקרא דידן, דלפי ראב"ע ה"לפני ה'" מוסב על דלעיל מיניה, דהיינו שבא לומר שמכפר רק על חטאים של לפני ה' ולא על חטאים שחטא לפני חבירו. אבל ר"ע דריש דקאי 'לפני ה'' על הסיפא דקרא לפני ה' - תטהרו, שאביכם שבשמים הוא מטהר אתכם, יעו"ש.

[ונראה להוסיף, דלפי"ז מבואר למה מביא ר"ע ממרחק לחמו דהקב"ה מטהר את ישראל מהני קראי דנביאים וכתובים, והלא זה מקרא מפורש בתורה לפני ה' תטהרו. אולם לפי"ז מובן שאמנם האי קרא יתכן לפרשו באופן אחר וכדברי ראב"ע, והוזקק ר"ע לסמוך את יסודו מקראי אחריני ועל דרך זה מפרש לקרא דידן].

והנה הגאון בעל שבות יעקב ז"ל בפי' עיון יעקב על העין יעקב (ר"ה יח ד"ה עד שבא) מבאר עפי"ד המהרש"א הנז', דרע"ק שחולק על ראב"ע, וס"ל לפני ה' תטהרו לא קאי על עבירות שבין אדם למקום רק שהקב"ה בעצמו יטהר אתכם, ס"ל נמי גם זאת דאין חילוק בין חטא שבין אדם לחבירו או למקום הכל יוהכ"פ מכפר ע"ש. וזהו חידוש גדול ונפלא.

אלא שכבר העיר בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יז סימן כח) דצ"ע דמדברי המהרש"א שעליו מסתמך הבעל שבות יעקב אין משמעות שפירש כן. והביא שבספר פתח עינים להגאון החיד"א ז"ל ר"ה שם עמד בכזאת ע"ד העיון יעקב, וכותב, דהרואה יראה דמהרש"א לא כתב כן והוסיף וכתב, דבדברי מהר"י פינטו סוף יומא יש בתוך לשונו איזה תיבות דריהטייהו הכי, אבל צריך לידחק בדבריו, כי בודאי גם ר"ע מודה שצריך לרצות חבירו ואינו מתכפר עד שירצה את חבירו ומביא לכך דברי רע"ק במדרש פ' נשא דדריש ונקה בדבר שבינך לבינו, לא ינקה בדבר שבינך לבין חבירך יעו"ש, והחיד"א חזר להשיג על העיון יעקב גם בספרו מראית העין ליומא שם.

ושוב מצאתי גם בדרושי הצל"ח (דרוש יט) שהבין כן בדברי מהרש"א, והקשה על דבריו וז"ל, והנה לפי דבריו לר"ע אין לנו ראיה שעבירות שבין אדם לחבירו אין יוה"כ מכפר, ואתמהה שאטו ר"ע ס"ל דעבירות שבין אדם לחבירו יוה"כ מכפר, וא"כ הלכה כר"ע נגד ראב"ע, ואנן קיימ"ל להלכה שצריך לרצות חבירו ולפייסו קודם יוה"כ, וכן פסק בש"ע א"ח ריש סי' תר"ו, וכן פסק הרמב"ם בפ"ב מהלכות תשובה הלכה ז', וז"ל אין התשובה ויוה"כ מכפרים, אלא עבירות שבין אדם למקום, כגון שאכל דבר איסור או בעל בעילה אסורה וכיוצא בהם, אבל עבירות שבין אדם לחבירו כגון החובל או המקלל חבירו או גוזלו, וכיוצא בהם לעולם אינו נמחל לו וכו', ועוד דאי ס"ד דר"ע פליג, לא הוה ליה למימר אמר ר"ע, אלא ר"ע אומר אבל מדקאמר אמר ר"ע משמע דלא אתי לפלוגתא. יעו"ש.

אולם נראה דהשבות יעקב והצל"ח סבירא להו הכי בדעת מהרש"א, משום שכך הוא בחשבון, שאם ר"ע נחלק בפירושא דקרא עם ראב"ע, ולית ליה הילפותא מקרא דמייתי ראב"ע, מנא ליה הך דראב"ע, הא אם לראב"ע נצרך לזה ילפותא, היכי הוה ידע ליה מסברא.

איברא, נראה ליישב דברי מהרש"א, דעצם הדבר שעל עבירות שאין בין אדם לחבירו אין מועילה כפרת יוה"כ, הא פשיטא מסברא, בפרט לפי מאי דקיי"ל כתנא דמתני' דלא כרבי דאין יוה"כ מכפר בלא תשובה, וא"כ סברא פשוטה הוא שיוה"כ לא יכפר על עבירות של ב"א לחבירו גם אם יעשה תשובה, כל עוד לא עשה עיקר התשובה לרצות את חבירו, וכל רבותא דמתני' דאשמועינן ראב"ע ויליף לה מקרא היינו כדברי הפר"ח (סי' תרו ס"ק א) "ומה שכתב אין יום הכפורים מכפר עד שיפייסנו. כתב מוהר"ש גרמיזאן ז"ל, שעבירה שבין אדם לחבירו יש בה חלק למקום, כגון אם ביזהו בדברים הרי עבר א"ואהבת לרעך כמוך" וכיוצא, וכל זמן שלא הרצה את חבירו אפילו מה שבין אדם למקום אינו מכפר". [ועי' בקובץ שעורים ב"ב אות שטו דפשיטא ליה הכי, ובשו"ת שואל ומשיב רביעאה ח"ג סי' סד].

והך רבותא שגם חלק שבין אדם למקום לא נתכפר עד שירצה את חבירו, הא רבותא גדולה הוי, ובעיא קרא, ונראה שכלפי הך רבותא בודאי שאם ר"ע מפרש לקרא בגוונא אחרינא, לא יסבור הך חידושא. ובזה יש ליישב מה שהקשו על ר"ש גרמיזאן מדברי הגמרא בראש השנה (יז, ב), שאלה בלוריא הגיורת את רבן גמליאל, כתוב אשר לא ישא פנים, וכתוב ישא ה' פניו אליך. נטפל לה רבי יוסי הכהן, אמר לה, אמשול לך משל למה הדבר דומה, לאדם שהיה נושה בחבירו מנה וקבע לו זמן בפני המלך, ונשבע לו בחיי המלך, הגיע זמן ולא פרעו, בא לפייס את המלך, אמר לו המלך, עלבוני מחול לך, לך ופייס את חבירך. הכא נמי, כאן בעבירות שבין אדם למקום כאן בעבירות שבין אדם לחבירו.

ולכאורה משמע שאפילו בחלק העבירה שבין אדם למקום, אף על פי שעדיין לא פייס את חבירו, מיד שבא בתשובה לפני הקדוש ברוך הוא נמחל לו, כמו שאומר במשל, עלבוני מחול לך. [ועמדו בזה הרב החיד"א ועוד, ועי' בערוך לנר נדה ע, ב]. ולפי האמור יש לומר, דהא מיהת קאי כשיטת ר"ע דלא סבירא ליה הך רבותא דראב"ע במתני'.

נוטר הכרמים
הודעות: 8552
הצטרף: א' אוקטובר 17, 2010 8:19 pm

Re: הערות והארות במסכת יומא

הודעהעל ידי נוטר הכרמים » ד' יולי 07, 2021 7:52 pm

פז, ב

בגמ', הוה קאימנא קמיה דשמואל, והוה יתיב, וכי מטא שליחא דצבורא ואמר אבל אנחנו חטאנו קם מיקם.


בהגהות הרש"ש:
משמע לכאורה דבכל התפלה היה יושב ותיובתא להרמ"א באו"ח סי' קכ"ד ס"ד. אבל י"ל דהכא קאמר בשאר נוסח הוידוי או פיוטים שאמר הש"צ כמו שאנו נוהגים.

ועדיין יש להעיר, דהא איתא בפרקי דרבי אליעזר (פרק מו): מה מלאכי השרת אין להם קפיצה כך ישראל עומדים על רגליהם ביום הכפורים, (מובא בדברי הרא"ש כאן סי' כד).
וברמ"א סי' תריט סעיף ה: יש שעומדים על רגליהם כל היום וכל הלילה. ובביאור הגר"א ציין מקורו מדברי הפרד"א הנ"ל, וזה קאי על כל שעות היום והלילה, ובודאי על זמן אמירת הפיוטים.

וכבר מצינו הערה זו בלשון הסמ"ג (עשין טז): ומשם אני מביא ראיה שלא היה רגיל לעמוד ביום הכפורים. ושמא אנוס היה מחמת זקנה או מחמת חולי ולא היה יכול לעמוד כל היום. ועי' בפירוש הרד"ל לפרד"א.

נוטר הכרמים
הודעות: 8552
הצטרף: א' אוקטובר 17, 2010 8:19 pm

Re: הערות והארות במסכת יומא

הודעהעל ידי נוטר הכרמים » ד' יולי 07, 2021 7:53 pm

ברש"י ד"ה חלמא. וכשראה חלום זה על רב דאג למות וכו'.

כתב בהגהות הרש"ש: יתכן שלזה כוונו לעיל (ס"ד פו) במה שאמרו והרשות מקברת את בעליה.

והדברים צ"ב, דהא התם לעיל פירש"י: שנאמר וימת יוסף תחילה, ואחר כך כל אחיו. ומקורו בדברי הגמ' בברכות נה, א: והמנהיג עצמו ברבנות דאמר רבי חמא בר חנינא: מפני מה מת יוסף קודם לאחיו מפני שהנהיג עצמו ברבנות, והתם ודאי ל"ש הך טעמא.

ובפשוטו מיירי מצד גנותה של השררה והנהגת הרבנות, וכן מפורש בכמה ספרים.

וראה טעם נוסף בספר מסילת ישרים (פרק כב): כללו של דבר אין הרבנות אלא משא גדול אשר על שכם הנושא אותו, כי עד שהאדם יחיד ויושב בתוך עמו מובלע בין האנשים אינו נתפס אלא על עצמו, כיון שנתעלה לרבנות ושררה כבר הוא נתפס על כל מי שתחת ידו וממשלתו, כי עליו להשקיף על כולם ולרעות אותם דעה והשכל ולהישיר מעשיהם ואם לאו ואשמם בראשיכם כתיב אמרו חכמים.

קרוב קרוב
הודעות: 34
הצטרף: ו' אוקטובר 28, 2016 12:10 am

Re: הערות והארות במסכת יומא

הודעהעל ידי קרוב קרוב » ד' יולי 07, 2021 9:18 pm

דף פז.

אחטא ויום הכפורים מכפר ...

בגמרא מבואר שהמשנה היא כרבנן ואף כרבי .
ולכאורה לרבנן בכל עבירה אין יום הכפורים מכפר לבדו אלא עם התשובה ..
נמצא אם כן שהאומר אחטא ויום הכפורים מכפר כוונתו אחטא ואשוב ויום הכפורים מכפר ואם כן כלול הוא בדין הקודם
של המשנה אחטא ואשוב .... ?

באמונתו
הודעות: 3243
הצטרף: ג' מרץ 03, 2015 6:52 pm

Re: הערות והארות במסכת יומא

הודעהעל ידי באמונתו » ד' יולי 07, 2021 9:56 pm

נוטר הכרמים כתב:פו, ב

בגמ', משה אמר יכתב סורחני, שנאמר יען לא האמנתם בי להקדישני.

לא נתפרש היכא אמר משה 'יכתב סורחני', ועי' ח"א מהרש"א "אין זה מפורש בקרא שמשה בקש על כך שיכתב סרחונו אלא כיון דחטאו לא היה רק בינו לבין המקום ולא היה חטא מפורסם לא היה לקרא לגלות חטאו אי לאו משום שרצה משה בכך".
אולם יעויין בפירוש רבינו חננאל כאן "משה אמר יכתב סורחני שנאמר יען לא האמנתם בי להקדישני ואם אין מחני נא מספרך וגו'". והדברים אין להם פשר כלל.

לשון ר"ח ז"ל מופיע בנוסח הגמרא עצמה, ע"פ כ"י מינכן המפורסם: משה אמ' יכתב סורחני, שנ' ואם אין מחני נא...
אף בכ"י הספרייה הבריטית: משה א' יכתב סורחני, שנ' ואם אי?ן? אין מחיני נא...
לגבי פשר דבר זה ועניינו, עיין המצורף בשם פי' רגמ"ה.
קבצים מצורפים
דקדוקי סופרים.pdf
(563.8 KiB) הורד 136 פעמים

באמונתו
הודעות: 3243
הצטרף: ג' מרץ 03, 2015 6:52 pm

Re: הערות והארות במסכת יומא

הודעהעל ידי באמונתו » ד' יולי 07, 2021 11:34 pm

נוטר הכרמים כתב:פז, א
במשנה: דרש ר' אלעזר בן עזריה מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו, עבירות שבין אדם למקום יוה"כ מכפר, עבירות שבין אדם לחבירו אין יוה"כ מכפר עד שירצה את חבירו. אמר רבי עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין מי מטהר אתכם אביכם שבשמים שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם ואומר מקוה ישראל ה'. מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל.
וביאר מהרש"א בח"א באופן מחודש, דבאמת נחלקו ראב"ע ור"ע בפירושא דקרא דידן, דלפי ראב"ע ה"לפני ה'" מוסב על דלעיל מיניה, דהיינו שבא לומר שמכפר רק על חטאים של לפני ה' ולא על חטאים שחטא לפני חבירו. אבל ר"ע דריש דקאי 'לפני ה'' על הסיפא דקרא לפני ה' - תטהרו, שאביכם שבשמים הוא מטהר אתכם, יעו"ש.
[ונראה להוסיף, דלפי"ז מבואר למה מביא ר"ע ממרחק לחמו דהקב"ה מטהר את ישראל מהני קראי דנביאים וכתובים, והלא זה מקרא מפורש בתורה לפני ה' תטהרו. אולם לפי"ז מובן שאמנם האי קרא יתכן לפרשו באופן אחר וכדברי ראב"ע, והוזקק ר"ע לסמוך את יסודו מקראי אחריני ועל דרך זה מפרש לקרא דידן].
והנה הגאון בעל שבות יעקב ז"ל בפי' עיון יעקב על העין יעקב (ר"ה יח ד"ה עד שבא) מבאר עפי"ד המהרש"א הנז', דרע"ק שחולק על ראב"ע, וס"ל לפני ה' תטהרו לא קאי על עבירות שבין אדם למקום רק שהקב"ה בעצמו יטהר אתכם, ס"ל נמי גם זאת דאין חילוק בין חטא שבין אדם לחבירו או למקום הכל יוהכ"פ מכפר ע"ש. וזהו חידוש גדול ונפלא.
אלא שכבר העיר בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יז סימן כח) דצ"ע דמדברי המהרש"א שעליו מסתמך הבעל שבות יעקב אין משמעות שפירש כן. והביא שבספר פתח עינים להגאון החיד"א ז"ל ר"ה שם עמד בכזאת ע"ד העיון יעקב, וכותב, דהרואה יראה דמהרש"א לא כתב כן והוסיף וכתב, דבדברי מהר"י פינטו סוף יומא יש בתוך לשונו איזה תיבות דריהטייהו הכי, אבל צריך לידחק בדבריו, כי בודאי גם ר"ע מודה שצריך לרצות חבירו ואינו מתכפר עד שירצה את חבירו ומביא לכך דברי רע"ק במדרש פ' נשא דדריש ונקה בדבר שבינך לבינו, לא ינקה בדבר שבינך לבין חבירך יעו"ש, והחיד"א חזר להשיג על העיון יעקב גם בספרו מראית העין ליומא שם.
ושוב מצאתי גם בדרושי הצל"ח (דרוש יט) שהבין כן בדברי מהרש"א, והקשה על דבריו וז"ל, והנה לפי דבריו לר"ע אין לנו ראיה שעבירות שבין אדם לחבירו אין יוה"כ מכפר, ואתמהה שאטו ר"ע ס"ל דעבירות שבין אדם לחבירו יוה"כ מכפר, וא"כ הלכה כר"ע נגד ראב"ע, ואנן קיימ"ל להלכה שצריך לרצות חבירו ולפייסו קודם יוה"כ, וכן פסק בש"ע א"ח ריש סי' תר"ו, וכן פסק הרמב"ם בפ"ב מהלכות תשובה הלכה ז', וז"ל אין התשובה ויוה"כ מכפרים, אלא עבירות שבין אדם למקום, כגון שאכל דבר איסור או בעל בעילה אסורה וכיוצא בהם, אבל עבירות שבין אדם לחבירו כגון החובל או המקלל חבירו או גוזלו, וכיוצא בהם לעולם אינו נמחל לו וכו', ועוד דאי ס"ד דר"ע פליג, לא הוה ליה למימר אמר ר"ע, אלא ר"ע אומר אבל מדקאמר אמר ר"ע משמע דלא אתי לפלוגתא. יעו"ש.
אולם נראה דהשבות יעקב והצל"ח סבירא להו הכי בדעת מהרש"א, משום שכך הוא בחשבון, שאם ר"ע נחלק בפירושא דקרא עם ראב"ע, ולית ליה הילפותא מקרא דמייתי ראב"ע, מנא ליה הך דראב"ע, הא אם לראב"ע נצרך לזה ילפותא, היכי הוה ידע ליה מסברא...

יישר כוח!
הנה לעניות דעתי, יש לתרץ דברי העיון יעקב וצל"ח ז"ל, שאף מפורש בגמרא בדף פז, א, ס"ד כן: רמי ליה רב יוסף בר חבו לרבי אבהו: עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר? והא כתיב אם יחטא איש לאיש ופללו אלהים! - מאן אלהים - דיינא. - אי הכי אימא סיפא: ואם לה' יחטא איש מי יתפלל לו? - הכי קאמר: אם יחטא איש לאיש ופללו - אלהים ימחול לו, ואם לה' יחטא איש - מי יתפלל בעדו...
ומבואר שאין העניין מובן מאיליו וכ"כ פשוט.

טענת רבינו נודע ביהודה: וא"כ הלכה כר"ע נגד ראב"ע... לכאורה נוכל ליישב מתוך לשון המשנה: עבירות שבין אדם למקום - יום הכפורים מכפר, עבירות שבין אדם לחבירו - אין יום הכפורים מכפר, עד שירצה את חבירו. [את זו] דרש רבי אלעזר בן עזריה: מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו עבירות שבין אדם למקום - יום הכפורים מכפר, עבירות שבין אדם לחבירו - אין יום הכפורים מכפר, עד שירצה את חבירו. אמר רבי עקיבא: אשריכם ישראל, לפני מי אתם מטהרין, מי מטהר אתכם - אביכם שבשמים...
לכאורה, היינו סתם ואח"כ מחלוקת, אלא שמלשונם אחרי הסתם: "את זו דרש רבי אלעזר בן עזריה", נשמע מעט אשר ראב"ע לא חידש שיטה הזאת, רק שהוא אשר דרשה ומצא לה היסוד מן התורה, וע"ד: מזכירין יציאת מצרים בלילות, אמר ר' אלעזר בן עזריה, הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות, עד שדרשה בן זומא... ע"ש במפרשים ראשונים.

לגבי המדרש במדבר רבה - פרשת נשא פרשה יא סימן ז: ד"א, ישא ה' פניו אליך, וכתוב א' אומר אשר לא ישא פנים, היה ר' יוסי בן דוסתאי אומר, כיצד יתקיימו שתי מקראות הללו, אלא ישא ה' פניו בדבר שבינך לבינו, אשר לא ישא פנים בדבר שבינך לבין חבירך. ר"ע אומר, כתוב אחד אומר ונקה, וכתוב אחד אומר לא ינקה, היאך אפשר לקיים ב' פסוקים הללו, אלא בדבר שבינך לבינו - ונקה, בדבר שבינך לבין חבירך - לא ינקה...
יש להעיר שבילקוט שמעוני הוא מופיע ללא שם ר"ע.
אף יש ראיה שאין ר"ע מודה לדרשה ההיא, אך פליג על ראב"ע, ע"ד העיון יעקב והצל"ח ז"ל! מהברייתא שם בראש השנה: תא שמע: שאלה בלוריא הגיורת את רבן גמליאל: כתיב בתורתכם אשר לא ישא פנים, וכתיב ישא ה' פניו אליך. נטפל לה רבי יוסי הכהן, אמר לה: אמשול לך משל, למה הדבר דומה - לאדם שנושה בחבירו מנה, וקבע לו זמן בפני המלך, ונשבע לו בחיי המלך. הגיע זמן ולא פרעו, בא לפייס את המלך. ואמר לו: עלבוני מחול לך, לך ופייס את חבירך. הכא נמי, כאן - בעבירות שבין אדם למקום, כאן - בעבירות שבין אדם לחבירו. עד שבא רבי עקיבא ולימד: כאן - קודם גזר דין, כאן - לאחר גזר דין.
הוי אומר שר"ע לא קיבל לחילוק שבין מיני העבירות, אלא ביקש שינוי אחר: כאן - קודם גזר דין, כאן - לאחר גזר דין.

באמונתו
הודעות: 3243
הצטרף: ג' מרץ 03, 2015 6:52 pm

Re: הערות והארות במסכת יומא

הודעהעל ידי באמונתו » ה' יולי 08, 2021 2:06 am

נוטר הכרמים כתב:פז, ב
בגמ', הוה קאימנא קמיה דשמואל, והוה יתיב, וכי מטא שליחא דצבורא ואמר אבל אנחנו חטאנו קם מיקם.
בהגהות הרש"ש:
משמע לכאורה דבכל התפלה היה יושב ותיובתא להרמ"א באו"ח סי' קכ"ד ס"ד. אבל י"ל דהכא קאמר בשאר נוסח הוידוי או פיוטים שאמר הש"צ כמו שאנו נוהגים.

ועדיין יש להעיר, דהא איתא בפרקי דרבי אליעזר (פרק מו): מה מלאכי השרת אין להם קפיצה כך ישראל עומדים על רגליהם ביום הכפורים, (מובא בדברי הרא"ש כאן סי' כד).
וברמ"א סי' תריט סעיף ה: יש שעומדים על רגליהם כל היום וכל הלילה. ובביאור הגר"א ציין מקורו מדברי הפרד"א הנ"ל, וזה קאי על כל שעות היום והלילה, ובודאי על זמן אמירת הפיוטים.
וכבר מצינו הערה זו בלשון הסמ"ג (עשין טז): ומשם אני מביא ראיה שלא היה רגיל לעמוד ביום הכפורים. ושמא אנוס היה מחמת זקנה או מחמת חולי ולא היה יכול לעמוד כל היום. ועי' בפירוש הרד"ל לפרד"א.

לענ"ד, הלא לא אמרו מתי היה המעשה, והרי גם בתעניות ציבור דין הוא להתוודות, כלשון הרמב"ם בסוף פ"א מהלכות תעניות, שכתב וז"ל: בכל יום תענית שגוזרין על הציבור מפני הצרות, בית דין והזקנים יושבין בבית הכנסת, ובודקים על מעשה אנשי העיר, מאחר תפילת שחרית עד חצי היום... ומחצי היום ולערב, רביע היום קוראין בברכות וקללות שבתורה... ומפטירין בנביא בתוכחות מעניין הצרה. ורביע היום האחרון, מתפללים מנחה, ומתחננים, וזועקים, ומתוודים כפי כוחם.
מקורו בתענית יב, ב, מגילה ל, ב, ע"פ פסוקים מפורשים בנחמיה.
הווידוי שבתעניות אינו באמצע התפילה, אך כלשון הרמב"ם: מתפללים מנחה, - ורק אחר זה - ומתחננים, וזועקים, ומתוודים כפי כוחם.
אמנם בתענית שם: סברי כי הא דאמר שמואל: אין תענית צבור בבבל אלא תשעה באב בלבד... מ"מ, במיוחס - רש"י שם יא, ב: אין תענית צבור בבבל - לענין איסורי חומרי תענית אמר רבי ירמיה למילתיה, שהיו נוהגין בו כעין אבילות, שהיו אוכלין מבעוד יום ואסורין בנעילת הסנדל, אלא תשעה באב בלבד. וכ"כ רש"י פסחים נד, ב: אין תענית ציבור בבבל - הואיל ואין צריכין לגשמים, אם גוזרין על דבר אחר - אין חומר תענית ציבור נוהג בו לאכול מבעוד יום, וליאסר במלאכה, ושאר חומרי האמורים שם. וכן הוא ברמב"ם סוף פרק שלישי מהלכות תעניות.
משמע בבירור, כי אינו נוגע לסדר יום תעניות שבתפילה ובתשובה הנ"ל, שבהם אין נ"מ בין הארצות.
אף גם אפשר, שסדר זה הנזכר ביום תענית, מצד הדין נוגע אף בתשעה באב.
נערך לאחרונה על ידי באמונתו ב ה' יולי 08, 2021 3:21 am, נערך פעם 1 בסך הכל.

באמונתו
הודעות: 3243
הצטרף: ג' מרץ 03, 2015 6:52 pm

Re: הערות והארות במסכת יומא

הודעהעל ידי באמונתו » ה' יולי 08, 2021 3:04 am

נוטר הכרמים כתב:ברש"י ד"ה חלמא. וכשראה חלום זה על רב דאג למות וכו'.
כתב בהגהות הרש"ש: יתכן שלזה כוונו לעיל (ס"ד פו) במה שאמרו והרשות מקברת את בעליה.
והדברים צ"ב, דהא התם לעיל פירש"י: שנאמר וימת יוסף תחילה, ואחר כך כל אחיו. ומקורו בדברי הגמ' בברכות נה, א: והמנהיג עצמו ברבנות דאמר רבי חמא בר חנינא: מפני מה מת יוסף קודם לאחיו מפני שהנהיג עצמו ברבנות, והתם ודאי ל"ש הך טעמא...

לא ידעתי מדוע לא שייך גם שם לומר זה הטעם. בפסוק שם: וַיָּ֤מָת יוֹסֵף֙ וְכָל־אֶחָ֔יו וְכֹ֖ל הַדּ֥וֹר הַהֽוּא: וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל פָּר֧וּ וַֽיִּשְׁרְצ֛וּ וַיִּרְבּ֥וּ וַיַּֽעַצְמ֖וּ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֑ד וַתִּמָּלֵ֥א הָאָ֖רֶץ אֹתָֽם: פ וַיָּ֥קָם מֶֽלֶךְ־חָדָ֖שׁ עַל־מִצְרָ֑יִם - אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יָדַ֖ע אֶת־יוֹסֵֽף:...
ממילא אפוא מן האפשר, שהגיע עידן קימת אותו מלך חדש, על כן נסתלק יוסף בתחילה.

ובמדרש הגדול לפרשת בא, ממכילתא דרבי שמעון בר יוחאי: אבל כשאמר לו משה לפרעה, מהוא אומר, כה אמר ה' כחצת הלילה, אמר לו, הדבר שקול, לכשיחצה הלילה, אם כחוט השערה ולמעלה, ואם כחוט השערה ולמטה, אבל הקדוש ברוך הוא אמר, ויהי בחצי הלילה, שהוא יושב על אבן שעות, ומכוין את השעה כחוט השערה, שאין מלכות נוגעת בחברתה אפלו כמלוא נימה, אלא הגיע זמנה שלמלכות ליפול ביום - נופלת ביום, בלילה - נופלת בלילה, וכן הוא אומר ונוף צרי יומם, ואומר ובתחפנחס חשך היום, ואומר ביה בליליא קטיל בלשצר מלכא כשדאה. ואף כשהגיע זמנן שלאבותינו ליפול, מה נאמר בהן, אוי לנו כי פנה היום - כי ינטו צללי ערב...

כבר בפני דוד (לחיד"א) בפרשת וילך אות א: ואפ' לסיים הכתוב במ"ש בס' אהבת יהונתן פ' חיי שרה, בטעם משז"ל הרבנות מקברת בעליה, דאי אפשר להוסיף ימיו, כיון דבא זמן המושל אחריו, ואין מלכות נוגעת בחבירתה, עכ"ד, ולפי דרך האמור בכתוב הזה, שאלמלא הגזרה היה מוסיף ימיו, לזה סיים יהושע הוא עובר וכו' והגיע זמנו, ואי אפשר להוסיף ימי, לכן בן ק"ך שנה אנכי היום - היום מלאו וכו':

באמת, כבר בראשונים: ריקאנטי - פרשת וילך משה. ויאמר יי' אל משה, הן קרבו ימיך למות, קרא את יהושע והתיצבו באהל מועד ואצונו, וילך משה ויהושע ויתיצבו באהל מועד. כבר ידעת מה שאמרו ז"ל שבת של דיוזגי היתה וגו', וזהו שאמר רב לך, כי כבר הגיע עתו של יהושע. ודע כי לעולם נדחה הראשון מפני האחרון שכבר הגיע עתו להיות ראש, ועל כן לא יהא אדם רודף אחר הכבוד שקוברת בעליה. ועל כן תקנו בקדיש בחייכון וביומיכון ובחיי דכל בית ישראל, בעבור כי אין מלכות נוגעת בחבירתה כמלא נימא. וכשאנו מתפללין על ביאת הגואל ראויין אנו להתפלל על חיי כל ישראל ובכלל חכמיהם ופרנסיהם שיזכו עמנו יחד בביאת הגואל, שכשיגיע זמן פרנס אחר לפרנס דורו, הראשון נדחה מפניו. וכן אמרו בפרק קמא דתעניות, מדחי גברא מקמי גברא.

סמל אישי של המשתמש
מיללער
הודעות: 6351
הצטרף: ה' נובמבר 04, 2010 4:14 pm

Re: הערות והארות במסכת יומא

הודעהעל ידי מיללער » ה' יולי 08, 2021 3:07 am

נוטר הכרמים כתב:פו, ב

בגמ', משה אמר יכתב סורחני, שנאמר יען לא האמנתם בי להקדישני.


לא נתפרש היכא אמר משה 'יכתב סורחני'.[/b]

רש"י: בכל מקום שנכתב מיתתו שם נכתב סרחונו, אלמא ניחא ליה למכתביה זמנין טובא.

כנראה שרש"י מפרש המשל של מי שאכלה פגי שביעית "הביאו פגי שביעית ותלו בצוארה" זהו בהנמשל "שבכל מקום שנכתב מיתתו נכתב סרחונו" ובוודאי כיון שע"פ המשל והנמשל זהו לתועלת להחוטא הוי כאילו אמר משה בעצמו: יכתב סורחני

באמונתו
הודעות: 3243
הצטרף: ג' מרץ 03, 2015 6:52 pm

Re: הערות והארות במסכת יומא

הודעהעל ידי באמונתו » ה' יולי 08, 2021 3:18 am

קרוב קרוב כתב:דף פז.
אחטא ויום הכפורים מכפר ...
בגמרא מבואר שהמשנה היא כרבנן ואף כרבי .
ולכאורה לרבנן בכל עבירה אין יום הכפורים מכפר לבדו אלא עם התשובה ..
נמצא אם כן שהאומר אחטא ויום הכפורים מכפר כוונתו אחטא ואשוב ויום הכפורים מכפר ואם כן כלול הוא בדין הקודם
של המשנה אחטא ואשוב .... ?

כמדומני שנ"מ רבה ביניהם, שהלא "אחטא ואשוב - אחטא ואשוב", פעמיים דווקא, אין מספיקים בידו וכו' וכמפורש בגמרא: למה לי למימר אחטא ואשוב אחטא ואשוב תרי זימני? כדרב הונא, דאמר רב הונא: כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה - הותרה לו. הותרה לו סלקא דעתך? אלא: נעשית לו כהיתר.
רש"י: כדרב הונא - דכיון דחטא תרי זימני - שוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה, לפי שהעבירה דומה עליו היתר.
ברם, "אחטא ויוה"כ מכפר", מופיע פעם א' בלבד, מפני ששם אפילו פעם אחת, אין יוה"כ מכפר!

feder6806
הודעות: 37
הצטרף: ב' מרץ 01, 2021 8:32 pm

תשובה מכפר אף על עוון חילול השם

הודעהעל ידי feder6806 » ה' יולי 08, 2021 4:15 am

פו.
ידועים דברי הגמרא יומא פו. שלש חלוקי כפרה... ועל עון חילול השם אין תשובה מכפר.
לפלא שלא ראיתי מציינים לדברי הגמרא בעבודה זרה ה. דברי רשב"י שבאמת לא היו ישראל ראוים לעבור על העגל, אלא כדי ללמד תשובה לרבים, וכן דוד המלך במעשה בת שבע, כדי ללמוד תשובה ליחיד
אומרת.הגמרא וצריכא, דאי אשמעינן יחד דלא מפורסם חטאיה, משא"כ רבים דמפרסם חטאיהו פרש"י שיש חילול השם. ע"כ. הרי בפירוש בתשובה כן מכפר על חילול השם.
ולכאורה הוא מחלוקת תנאים, דלראב"ע ורבי ישמעאל, לא מכפר, אבל לרשב"י מכפר.
אשמח לשמוע דעתכם

שמואל דוד
הודעות: 6493
הצטרף: ו' אפריל 08, 2016 10:11 am

Re: הערות והארות במסכת יומא

הודעהעל ידי שמואל דוד » ה' יולי 08, 2021 5:43 am

פו:

אמר רב יהודה כגון שבאת לידו עבירה פעם ראשונה כו׳ ״מחוי רב יהודה״ באותה אשה באותו פרק כו׳

מה הכוונה ב״מחוי״ רב יהודה? בדרך כלל מחוי היינו שמראה לדבר מסויים אבל כאן קשה מאוד לפרש כן.

בקרו טלה
הודעות: 3931
הצטרף: ה' יוני 26, 2014 5:23 pm

Re: תשובה מכפר אף על עוון חילול השם

הודעהעל ידי בקרו טלה » ה' יולי 08, 2021 7:15 am

פו.
feder6806 כתב:לפלא שלא ראיתי מציינים

עי' ד"ה עתה נשוב שאכן ציין לכך, ומחלק בין רבים ליחיד
קבצים מצורפים
נחלי מים.pdf
(1.47 MiB) הורד 140 פעמים


חזור אל “בית התלמוד”



מי מחובר

משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 160 אורחים