פורום אוצר החכמה

כה, ב
והכתיב כל נתח טוב ירך וכתף! - ההיא בכחושה.
השאלה היא, מהיכא תיתי שמדובר שם דווקא בכחושה, והיכן נרמז שם דבר זה, ועיין למפרשים דבריהם בזה, ובשיח יצחק.
לענ"ד, ע"ד הפשט יש לומר, שמאחר שמדובר שם בשעת מצור, ביחזקאל פרק כד: בֶּן אָדָם כתוב כְּתָב לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלִַם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה: וּמְשֹׁל אֶל בֵּית הַמֶּרִי מָשָׁל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְיִ שְׁפֹת הַסִּיר שְׁפֹת וְגַם יְצֹק בּוֹ מָיִם: אֱסֹף נְתָחֶיהָ אֵלֶיהָ כָּל נֵתַח טוֹב יָרֵךְ וְכָתֵף... ברש"י: סמך מלך בבל - אותו היום צר עליה... הלא ממילא מסתמא מדובר בכחושה, היינו בכחושים מפני המצור והרעב והמצוק.

נציין עוד מחלוקת כאן. לרש"י: והכתיב כל נתח טוב ירך וכתף - אלמא: ירך מעלי מכתף. בכחושה - ירך מעלי, דאלים. אך לרבינו חננאל: והא דכתיב כל נתח טוב ירך וכתף. ההוא בכחושה. כלומר, אין בה שומן, הכל עצמות היא, אין בשר אלא בירך וכתף. ע"כ. ירך וכתף כאחד.

אליהו חיים כתב:
ובפירוש רבינו אליקים כתב דאותו שזכה בשחיטה אומר לכל מי שירצה זכה עמי בעבודת התמיד, ומשמע דזכות הזוכה ראשון [השוחט] לקבוע כל השאר, וכן נראה דמפרש לענין הזוכה בקטורת דאומר לכל מי שרוצה זכה עמי במחתה, (עי' בדבריו ריש עמוד ב' ד"ה זכה עמו במחתה).

אולי שאר ראשונים מיאנו בפירוש ר"א, בגלל לשון הברייתא: תא שמע, דתני רבי חייא: לא לכל עבודה ועבודה מפייסין, אלא כהן שזכה בתמיד - שנים עשר אחיו הכהנים נמשכין עמו... הלשון "נמשכין עמו" משמע מאליהן.
גם מלשון ר"י שבברייתא אחרת: תא שמע, רבי יהודה אומר: לא היה פייס למחתה, אלא כהן שזכה בקטרת אומר לזה שעמו זכה עמי במחתה! "לזה שעמו" דווקא משמע.

על הקושיא מנא ליה לרש"י שדוקא העומדים לימינו הם נמשכים עם העולה בפייס, לכאורה זה תלוי באופן הפייס שהולך ומונה עד שמגיע למספר שהקריא עליה מראש, ובפשטות מתחיל מאותו שנטל המצנפת ממנו וממשיך לימין הממונה שהוא לשמאלו של הנמנה (שעומד ממולו) וא"כ אם נאמר שמי שזכה בפייס מושך עמו את מי שלצדו לזכות להעבודה הבאה היינו צריכים לומר שהכוונה שממשיך למי שמגיע בתור אחריו ולא למי שכבר נמנה מקודם.

האם ביארו הראשונים עצם הפייס אם הממונה מספר מימין לשמאל או להיפך?

עי' שיח יצחק ומביא הירושלמי שמיבעיא לי' אם לימין אם לשמאל.

טור תלגא כתב:עי' שיח יצחק ומביא הירושלמי שמיבעיא לי' אם לימין אם לשמאל.

תודה, ובחדא מחתא מפרש שם השיח יצחק את דברי רש"י הנ"ל

טור תלגא כתב:עי' שיח יצחק ומביא הירושלמי שמיבעיא לי' אם לימין אם לשמאל.

יישר כוח.
מעניין הדבר, אם אמנם רש"י ראה הירושלמי יומא, שהרי י"א שלא עמד לפניו הירושלמי כולו. מ"מ, מכאן המשמעות שאכן ראה הירושלמי. יש לציין לשון רש"י, המפורש לק' כח, ב: ומצינו בתלמוד ירושלמי (פרק שלישי הלכה ראשונה): כדי להזכיר זכות אבות מזכירין חברון.

מש"כ בש"י שם: [ברש"י] משמע דגריס "לזה שבימינו", ולא כגי' הספרים דגריס "שעמו". ברם, בכל כ"י הבבלי שבידינו, הנה לא מצאנו נוסח זה, וגם יש להעיר מלשון רש"י גופו, בגמרא לק' כו, ב, בד"ה הכי גרסינן: והא תניא שבעה עשר: [דאי] שמעינן ליה דרבי יהודה לא היה פייס למחתה - לא שמעינן ליה דאמר לא היה כהן למחתה, אלא הרי הוא אומר: כהן שזכה בקטורת אומר לזה שעומד אצלו זכה עמי במחתה...

ועוד כתב בש"י שם: וכ"נ מדברי התו', ר"ל לשון התוספות: אי נמי צ"ל דלר' יהודה, הזוכה במחתה, לא היה זוכה כלל מכח פייס, מחמת שזכה זה בקטרת, וזכה זה שאצלו לימינו במחתה, אלא בדעתו דכהן שזכה בקטרת תליא מילתא, אי בעיא איהו עביד הכל, שקיל קטורת ושקיל מחתה... מיהו משום דטריחא מילתא קצת, אורחא דמילתא הוה, שהיה אומר לאחר זכה עמי במחתה, ורגיל היה לומר לאותו שעומד אצלו לימינו משום איבה, שלא יקפידו האחרים עליו, ומיהו אם ירצה לשנות, הרשות בידו לעשות הוא בעצמו הכל, או לומר למי שעומד בשמאלו, או לאחר שאינו עומד אצלו כלל, זכה עמי, וכן משמע הלשון כהן שזכה במחתה אומר כו', ולא קאמר העומד אצלו נמשך עמו, כדקאמר בסמוך י"ב אחיו הכהנים נמשכין עמו... והשתא מייתי שפיר מר' יהודה, דע"כ לא פליגי רבנן עליה, אלא דלא ס"ל דבדעת הכהן הזוכה בקטורת תליא מילתא, ומיהו מודו דאין חוזרין ומפיסין, אלא דהעומד לימינו זוכה מכח פייס...
אך לכאורה, הלא אפשר שתוס' סומך על לשון רש"י, או הירושלמי ג"כ. בפרט אחר שכתוב בתוס' עצמו: וכן משמע הלשון כהן שזכה במחתה אומר כו', ולא קאמר העומד אצלו נמשך עמו, ואם נוסחת תוספות "לזה שבימינו", היה להם לומר: ולא קאמר העומד אצלו "לימינו" נמשך עמו.

ועוד מלשון הש"י שם: והרמב"ם לא הוצרך לבאר זה... כיון דתלמודא דידן לא מבעיא ליה הא כלל, ולקמן קאמר סתמא י"ב אחיו הכהנים נמשכין עמו, משמע דפשיטא ליה דודאי לימין, כיון שכל פינות שאתה פונה לא יהיו אלא לימין, וק"ל.
קשה לי, אם אמנם לרמב"ם דין הוא לימין ע"ד הירושלמי, מי סני ליה למימר כך בפירוש. גם ב"כל פינות" קיימים חילוקים, והא חזינן קמן, הירושלמי מיבעיא ליה. לו"ד היה נראה לומר, שהיות ובבבלי אין העניין נזכר כלל, משמע לבבלי של"צ ימין, על כן השמיטו הרמב"ם.

כו, א
אמר רבא: לא משכחת צורבא מרבנן דמורי אלא דאתי משבט לוי או משבט יששכר, לוי - דכתיב יורו משפטיך ליעקב, יששכר דכתב [ומבני] יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל. - ואימא יהודה נמי, דכתיב יהודה מחקקי! - אסוקי שמעתא אליבא דהילכתא קאמינא. רש"י: דמורי - שמורה הוראות בישראל. אליבא דהילכתא - להורות כדת וכהלכה. עכ"ל.

מכאן מבואר ש"מחוקק" איננו "מי שקובע חוקים" = A legislator (or lawmaker) (וכפי שמקובל בעברית מדוברת), שא"כ לא מובנת תירוצם: אסוקי שמעתא אליבא דהילכתא קאמינא, ומאי שנא "יהודה מחוקקי", מ"יורו משפטיך ליעקב" ומבני יששכר וגו'. רק כפירוש רבינו אליקים: מחוקקי, משמע סופר, דהיינו תלמ' חכמ'. ובעץ יוסף (על עין יעקב): וכ"כ הרד"ק באמת בשרשים וז"ל, ופי' מחוקק מבין רגליו, כי דרך המושל להיות סופר יושב לרגליו, ע"ש...
א"כ, פשט תיבת "מחוקק" לשון "סופר", מפני שהיו רגילים לכתוב בחקיקה, וכינוי הוא אל ת"ח הנקרא סופר, וכך ת"ח רבים מכונים סופרים, ולא שייך כלל לעניין חוקים, משפטים והוראות.

יישר כוח גדול. הערב נתקשיתי בשאלה זו שלכאורה "מחוקקי" מורה על קביעת הלכה, והאיר עיני בדבריו, אמנם עדיין צ"ב קצת מפירושו של רש"י על הכתוב הנ"ל שכתב "מחוקק ל' שררה שמחוקק ושולח ספרים ומצוה כמו (בראשי' מ''ט) לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו".

גמרא: אמר רבי יוחנן: אין מפייסין על תמיד של בין הערבים; אלא כהן שזכה בו בשחרית - זוכה בו ערבית. מיתיבי: כשם שמפייסין שחרית כך מפייסין בין הערבים! - כי תניא ההיא - בקטרת [רש"י: כי תניא ההיא בקטרת - לפי שלא שנה אדם בה]. - והתניא: כשם שמפייסין לו שחרית - כך מפייסין לו ערבית! - אימא: לה. - והתניא: כשם שמפייסין לו שחרית, כך מפייסין לו ערבית, וכשם שמפייסין לה שחרית כך מפייסין לה ערבית! - אמר רב שמואל בר רב יצחק: הכא בשבת עסקינן, הואיל ומשמרות מתחדשות. - ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא - נפישי להו פייסות! [רבינו חננאל: ואנן לא תנן אלא ד' פייסות בלבד] - מייתי כולהו מצפרא אתו, דזכי ביה שחרית - זכי, דזכי בערבית - זכי.

גבורת ארי: ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא נפישי להו פייסות. ק"ל, למה ליה להקשות למאי דסלקא דעתך, הא אפילו למאי דמסיק נמי קשה, דאכתי נפישי להו פייסות, דהא מפיסין אפילו בכל יום מימות החול, לפייס הקטורת של ערבית בפני עצמו:
בעצם, ראה הראשונים וגם אחרונים נוספים, אשר כבר דברו בזה, וע"ש.
אולי יש מקום להציע עוד, כי מצד הפייס נוסף בקטורת של ערבית לא קשה להו, והלא לא שנה אדם בה, ו"חדשים לקטורת" אמרו, וממילא אין הפייס של קטורת שבין הערביים באותם אנשים ממש, אלא בחדשים שעדיין לא זכו בה, ואנן לא תנן אלא ד' פייסות בלבד, היינו באותם אנשים ממש, שאלו לא פייסו רק ד'.

באמונתו כתב:כו, א
מכאן מבואר ש'מחוקק' איננו מי שקובע חוקים, שא"כ אין מובן תירוצם: אסוקי שמעתא אליבא דהילכתא קאמינא, ומאי שנא 'יהודה מחוקקי', מ'יורו משפטיך ליעקב' ומ'בני יששכר' וגו'.

אולם ראה רש"י פרק איזהו מקומן: גְּמִירִי, סַנְהֶדְרִין בְּחֶלְקוֹ שֶׁל יְהוּדָה. כְּדִכְתִיב: 'וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו'. והוא מספרי ברכה (שנב). ולאור זה, תשובת רבא צריכה תלמוד.

קרית מלך כתב: אמנם עדיין צ"ב קצת מפירושו של רש"י על הכתוב הנ"ל שכתב "מחוקק ל' שררה שמחוקק ושולח ספרים ומצוה כמו (בראשי' מ''ט) לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו".

בדפוס רש"י תהלים פרק ס פסוק ט: מחקקי - שרים שלי מחוקק ל' שררה שמחוקק ושולח ספרים ומצוה... (סא"א [= ספרים אחרים אינו]): ממילא לא ברור כי הוא לשון רש"י כלל.
אמנם באמת, אף בפירוש זה, הרי "שמחוקק ושולח ספרים" ר"ל שכותב ושולח ספרים, מפני שמחוקק לשון הכתיבה הוא, עיין המצ"ב.

באמונתו כתב:כו, א
כ"כ הרד"ק בשרשים וז"ל: ופי' 'מחוקק מבין רגליו', כי דרך המושל להיות סופר יושב לרגליו.

אולם בפירושו לספר ישעיה בפסוק 'יי מחוקקנו' כתב וז"ל: הַמּוֹשֵׁל יִקָּרֵא 'מְחוֹקֵק', כְּמוֹ 'וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו', לְפִי שֶׁהוּא מֵשִׂים חֻקִּים בָּעָם.

כן הקשה היפה תואר - פרשת ויחי פרשה צח סימן י (טו) רובן של סנהדרין משל יהודה... אך קשה דבפ' בראשונה אמר רבא לא משכחת צורבא מרבנן דמורה אלא דאתי משבט לוי או משבט יששכר, ופרכינן ואימא נמי יהודה דכתיב יהודה מחוקקי, אסוקי שמעתא אליבא דהלכתא קאמרינן, ואי קיימי בסנהדרין, ע"כ מסקי שמעתא אליבא דהלכתא, דהא לדון ולהורות עומדים, וכל שכן אם רובן מיהודה.
ויש לומר דהתם בהוראת יחיד לבדו קמיירי, שידע להורות הלכות בישראל מדעתו לבד, כחכם שמורה הוראות בישראל, דבהכי משמע ליה דיפה כחם דלוי ויששכר, אבל במשפט והוראה שהוא על ידי משא ומתן דרבים כגון סנהדרין, כל השבטים נמי ראוים לכך, דמסתמא כל שבט יעמיד שופטים מבני שבטו, ומאי רבותיה דלוי דכתיב ביה יורו משפטיך ליעקב, ודיששכר דכתיב ביה יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל:
מצ"ב עוד תירוץ יפה לרב בעל מרגליות הים.

אמנם, בגבורת ארי: אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא קאמינא. ק"ל, הא אמרינן בפרק חלק גבי דוד, וה' עמו - דהלכה כמותו בכל מקום, אף על גב דדוד מיהודה קאתי, ויש לומר דדוד ממרים הנביאה קאתי, כדאמר בפרק קמא דסוטה גבי ויעש להם בתים, ואף על גב דזה מן הנקבות, ל"ל בה, תדע, דהא כל עצמו דבני בנים הרי הן כבנים, ואפילו בן בתו, נפקא ליה מהאי קרא יהודה מחוקקי, וכתיב מני מכיר ירדו מחוקקים, בפרק ו' דיבמות...
מעתה, הלא לק"מ, שיש לומר "רובן של סנהדרין משל יהודה", היינו דומיא דדוד, ר"ל שיש להם איזה זיקה ללוי או יששכר. אפילו ב"סבתא אחת" מאותם שבטים די!

ביקורת תהיה כתב:

באמונתו כתב:כו, א
כ"כ הרד"ק בשרשים וז"ל: ופי' 'מחוקק מבין רגליו', כי דרך המושל להיות סופר יושב לרגליו.

אולם בפירושו לספר ישעיה בפסוק 'יי מחוקקנו' כתב וז"ל: הַמּוֹשֵׁל יִקָּרֵא 'מְחוֹקֵק', כְּמוֹ 'וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו', לְפִי שֶׁהוּא מֵשִׂים חֻקִּים בָּעָם.

אין הכי נמי. יש גם מקורות נוספים לפירוש מחוקק לשון חוקים, אלא שבגמרא שלנו רואים בהכרח ע"ד המפרשים שהוא לשון סופר וכותב, כנ"ל.
גם יתכן לבאר, כי המקשה: ואימא יהודה נמי, דכתיב יהודה מחקקי, אכן סבר שמחוקק לשון חוק, כאשר משַני אליבא דרבא: אסוקי שמעתא אליבא דהילכתא קאמינא, שמפרש מחוקק לשון סופר דווקא.

באמונתו כתב:מצ"ב עוד תירוץ יפה לרב בעל מרגליות הים.

לא אמר כלום, פשוטו כמשמעו. דמאי מקשי תלמודא 'ואימא נמי יהודה', ומאי משני?

באמונתו כתב:כו, א
אמר רבא: לא משכחת צורבא מרבנן דמורי אלא דאתי משבט לוי או משבט יששכר, לוי - דכתיב יורו משפטיך ליעקב, יששכר דכתב [ומבני] יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל. - ואימא יהודה נמי, דכתיב יהודה מחקקי! - אסוקי שמעתא אליבא דהילכתא קאמינא. רש"י: דמורי - שמורה הוראות בישראל. אליבא דהילכתא - להורות כדת וכהלכה. עכ"ל.

מכאן מבואר ש"מחוקק" איננו "מי שקובע חוקים" = A legislator (or lawmaker) (וכפי שמקובל בעברית מדוברת), שא"כ לא מובנת תירוצם: אסוקי שמעתא אליבא דהילכתא קאמינא, ומאי שנא "יהודה מחוקקי", מ"יורו משפטיך ליעקב" ומבני יששכר וגו'. רק כפירוש רבינו אליקים: מחוקקי, משמע סופר, דהיינו תלמ' חכמ'. ובעץ יוסף (על עין יעקב): וכ"כ הרד"ק באמת בשרשים וז"ל, ופי' מחוקק מבין רגליו, כי דרך המושל להיות סופר יושב לרגליו, ע"ש...
א"כ, פשט תיבת "מחוקק" לשון "סופר", מפני שהיו רגילים לכתוב בחקיקה, וכינוי הוא אל ת"ח הנקרא סופר, וכך ת"ח רבים מכונים סופרים, ולא שייך כלל לעניין חוקים, משפטים והוראות.

בהקדמת הג' הנצי"ב לספרו העמק שאלה על השאלתות האריך (כמעט כל חלק א' של הקדמה ארוכה אשר בשם נקבו 'קדמת העמק', ונדפס הקדמה נפלאה זו לפני כמה שנים גם כספר בפני עצמו מרוב חשיבותו!) לבאר החילוק בין הוראת שבט לוי וחקיקת שבט יהודה דרך כל הדורות עד הגאונים, ואעתיק חלק קטן מלשונו שם באות ד'
שבט לוי בסייעתא דשמיא כיוונו להלכה אבל לא קבעי הלכה לדורות להכריח שא"א לזוז מאותו הוראה ולא היו כל הדינים מחותכים אצלם, אבל שבט יהודה להיפך שקול דעתם לא הוי מצליח לכוין אל האמת אבל זה כחם להמציא הכרעות עפ"י חקירה ופלפול עד שיצא לאור דינים מחותכים שא"א עוד לזוז ממנו, וזהו פי' מחוקק, מעיין וחופר במקור החכמה ומוציא ומלבין ההלכה, כדכתיב בהו לבן שינים מחלב ודרשו בב"ר פצ"ח שהן יושבין וסודרין ד"ת בשנים עד שהן מוציאין אותן נקי כחלב ונעשה בזה חק ולא יעבור. וכן פי' הפסוק לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו פי' מבין רגליו של המחוקק, דעיקר המועיל להוציא העיון לאורה הוא בוק החברים ופלפול התלמידים, ובימיהם היה הרב יושב על הספסל והתלמידים יושבים לפניו בקרקע וכו' עכ"ל

בענין זה בפרה"ש בחוקותי, אם בחוקתי תלכו שתהיו עמלים בתורה, מובא בליקו"ש שהעמל נגזר לא מהמילה תלכו בלבד אלא בצירוף המילה חוקים שמשמעותו חקיקה שהיא יותר עמל מכתיבה גרידה, אמנם ראיתי בדרך שיחה להגרשי"ח שליט"א שאמר שהתלכו משמע עמל

כח.
חידוש גדול בתוס' ד"ה שנאמר וישכם אברהם בבוקר... ועוד קשיא כיון דשלוחי מצוה אינן נזוקין למה נמנע מלהשכים בלילה מתוך דת"ח אל יצא יחידי בלילה ותירצו [בהקדמה דהך פסוק הוא בתפילתו על סדום]...ולא הוה נמי שליח מצוה כי לא היה חפץ הקב"ה שישא בעדם רנה ותפלה.
ובפשטות תמוה הרי 'חסד לאברהם' מדת חסדו וטובו להתפלל אף על רשעי הדור וכדהאריכו הספרים על זה בפרשת וירא, והרי לא ידע שהם רשעים עד כדי כך שלא יועיל תפילה בעדם וגם אינו ראוי לכ' לגרע ממצוות תפילה וחסד מפני כך. ורואים שגדר שליח מצוה אינן ניזוקין אינו תלוי במעשה המצווה אלא בזכות של המצוה הנעשית ואם אין ריצוי לפני הקב"ה אין בזה הזכות להגן, והוא בהחלט חידוש גדול מאוד לענ"ד.
מה דעת שאר הראשונים והאחרונים בענין זה?

אליהו חיים כתב:בהקדמת הג' הנצי"ב לספרו 'העמק שאלה': וכן פי' הפסוק 'לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו', פי' מבין רגליו של המחוקק, דעיקר המועיל להוציא העיון לאורה הוא דבוק החברים ופלפול התלמידים, ובימיהם היה הרב יושב על הספסל והתלמידים יושבים לפניו בקרקע.

וכן כתב בפירושו על התורה:

משום שהיה המנהג לפנים שהרב היה יושב על הספסל והתלמידים דנים לפניו על הקרקע, וא"כ התלמידים ישבו בין רגליו של הרב, וזהו הביאור שלא יסור מיהודה מחוקק מבין רגליו, היינו ראשי ישיבות שלומדים תורה עם תלמידים היושבים בין רגליהם.

וכבר הערנו במקום אחר, כי אין הפירוש הולם את המלים.

אליהו חיים כתב:כח.
בתוס' ד"ה שנאמר וישכם אברהם בבוקר
"ולא הוה נמי שליח מצוה כי לא היה חפץ הקב"ה שישא בעדם רנה ותפלה".

אגב אביא מה שהעירו בספר שיח יצחק (יוסטמן) ובספר 'תורת חיים' חולין צא: - דיוצא א"כ, שאברהם קם בבוקר ע"מ להתפלל על אנשי סדום, וקשה, מה שייך שם תפילה, הרי קרא דוישכם אברהם בבוקר, נאמר אחר הפיכת סדום, ומה שייך שאברהם יתפלל עליהם לאחר שמתו?.
"הַשֶּׁמֶשׁ יָצָא עַל הָאָרֶץ וְלוֹט בָּא צֹעֲרָה: וַה' הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ מֵאֵת ה' מִן הַשָּׁמָיִם: וַיַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים הָאֵל וְאֵת כָּל הַכִּכָּר וְאֵת כָּל יֹשְׁבֵי הֶעָרִים וְצֶמַח הָאֲדָמָה: וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח: וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי ה': וַיַּשְׁקֵף עַל פְּנֵי סְדֹם וַעֲמֹרָה וְעַל כָּל פְּנֵי אֶרֶץ הַכִּכָּר וַיַּרְא וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ כְּקִיטֹר הַכִּבְשָׁן" (בראשית י"ט כ"ג-כ"ח).

ביקורת תהיה כתב:

אליהו חיים כתב:בהקדמת הג' הנצי"ב לספרו 'העמק שאלה': וכן פי' הפסוק 'לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו', פי' מבין רגליו של המחוקק, דעיקר המועיל להוציא העיון לאורה הוא דבוק החברים ופלפול התלמידים, ובימיהם היה הרב יושב על הספסל והתלמידים יושבים לפניו בקרקע.

וכן כתב בפירושו על התורה:

משום שהיה המנהג לפנים שהרב היה יושב על הספסל והתלמידים דנים לפניו על הקרקע, וא"כ התלמידים ישבו בין רגליו של הרב, וזהו הביאור שלא יסור מיהודה מחוקק מבין רגליו, היינו ראשי ישיבות שלומדים תורה עם תלמידים היושבים בין רגליהם.

וכבר הערנו במקום אחר, כי אין הרעיון (לא יסור יושב מבין רגליו של המחוקק) הולם את המלים.

כנראה כוונתו כלשון נופל על לשון ובפרט בנוסח הברכה [ה'פיוטי'] של יעקב אבינו לבניו, וכמקביל למשפט הראשון לא יסור שבט מיהודה [ריש גולה שבבל שרודה העם במקל], לא יסור מחוקק מצאצאיו [בני בניו של הלל שמלמדים תורה ברבים, וכהובא שם בנצי"ב] ורק נקט לשון 'מבין רגליו' דמשם ממש נעשה החקיקה של עיון הדין ע"י התלמידים היושבים לרגליו, בלימוד התורה ברבים, ופירושו נפלא עפ"י חז"ל.

אליהו חיים כתב:בהקדמת הג' הנצי"ב לספרו 'העמק שאלה': שבט לוי בסייעתא דשמיא כיוונו להלכה, אבל שבט יהודה כחם להמציא הכרעות עפ"י חקירה ופלפול.

ופליג אדרבא, דאמר: מסיקי השמועה כהלכה וכמשפט הם בני לוי ויששכר, ואילו בני יהודה אינם אלא מלמדי תורה (סופרים).

ביקורת תהיה כתב:

אליהו חיים כתב:בהקדמת הג' הנצי"ב לספרו 'העמק שאלה': שבט לוי בסייעתא דשמיא כיוונו להלכה, אבל שבט יהודה כחם להמציא הכרעות עפ"י חקירה ופלפול.

ופליג אדרבא, דאמר: מסיקי השמועה כהלכה וכמשפט הם בני לוי ויששכר, ואילו בני יהודה אינם אלא מלמדי תורה (סופרים).

מיישב זה בהמשך דבריו בקדמת העמק 'אבל בלא פלפול וחקירה רק שיקול הדעת הנצרך בעת הגיע השאלה לידו [נ.ב צורבא מרבנן דמורי - שבדברי רבא] בזה לא הוי מסקא שמעתא אליבא דהלכתא ומשו"ה לא הצליחו להוראה שבה בכמה פרטים וא"א לעמוד על החקירה בעומק הדין בשעת מעשה'. עכ"ל

במחילה, מובן הביטוי 'אסוקי שמעתא אליבא דהלכתא' הוא הוצאת מסקנת־אמת לאחר עיון ודקדוק, ולא כיוון נכון אל ההלכה.
בבית מדרשנו ביכרו שלא להשתלות, וסיכמו:

דברי רבא עלומים. הלאה! אמר רבי יוחנן: אין מפיסין על תמיד של בין הערבים.

אליהו חיים כתב:כח. תוס' ד"ה שנאמר: לא הוה שליח מצוה, כי לא היה חפץ הקב"ה שישא בעדם רנה ותפלה.

פירוש, אמש, בסיימו את דברי הסנגוריא נסתלק מעליו כבוד השם, רמז כי אין חפצו שישא בעדם רנה ותפלה, דהיינו בקשת רחמים.
הלכך, שיבתו היום אל המקום אשר עמד שם את פני השם לשאת בעדם רנה ותפלה, אינה נחשבת שליחות מצוה.

אִיךְ-מֶיְין כתב:כח. תוס' ד"ה שנאמר.
קשה, מה שייך שם תפילה, הרי קרא ד'וישכם אברהם בבוקר', נאמר אחר הפיכת סדום.

לא קשי ולא מידי. ראה:
viewtopic.php?f=29&t=45707&p=707127#p707127

ביקורת תהיה כתב:

באמונתו כתב:מצ"ב עוד תירוץ יפה לרב בעל מרגליות הים.

לא אמר כלום, פשוטו כמשמעו. דמאי מקשי תלמודא 'ואימא נמי יהודה', ומאי משני?

כמדומני שיפה עולים דברי הגאון ר"ר ז"ל, בדיוקו העצום בלשון רבא: לא משכחת צורבא מרבנן דמורי... צורבא מרבנן דייקא. אף בדקנו וראינו בכל עדי הנוסח אותו דבר. קושייתך לא הבנתי.

אהרן תאומים כתב:בענין זה בפרה"ש בחוקותי, אם בחוקתי תלכו שתהיו עמלים בתורה, מובא בליקו"ש שהעמל נגזר לא מהמילה תלכו בלבד אלא בצירוף המילה חוקים שמשמעותו חקיקה שהיא יותר עמל מכתיבה גרידה, אמנם ראיתי בדרך שיחה להגרשי"ח שליט"א שאמר שהתלכו משמע עמל

אולי יש להוסיף ביאור, כי החקיקה לא תימחק לעולם, אף עמלה של תורה לא תישכח אף פעם, אבל אם תורתו בקלות תבוא - בקלות תיעלם.

באמונתו כתב:קושייתך לא הבנתי.

אם רבא דיבר בבחורי שבט לוי ושבט יששכר, מאי מקשינן ליה 'אימא יהודה נמי דכתיב יהודה מחוקקי'? וכי היכן רמוז בקרא שמחוקקי יהודה היו בחורים?

אליהו חיים כתב:כח.
חידוש גדול בתוס' ד"ה שנאמר וישכם אברהם בבוקר... ועוד קשיא כיון דשלוחי מצוה אינן נזוקין למה נמנע מלהשכים בלילה מתוך דת"ח אל יצא יחידי בלילה ותירצו [בהקדמה דהך פסוק הוא בתפילתו על סדום]...ולא הוה נמי שליח מצוה כי לא היה חפץ הקב"ה שישא בעדם רנה ותפלה.
ובפשטות תמוה הרי 'חסד לאברהם' מדת חסדו וטובו להתפלל אף על רשעי הדור וכדהאריכו הספרים על זה בפרשת וירא, והרי לא ידע שהם רשעים עד כדי כך שלא יועיל תפילה בעדם וגם אינו ראוי לכ' לגרע ממצוות תפילה וחסד מפני כך. ורואים שגדר שליח מצוה אינן ניזוקין אינו תלוי במעשה המצווה אלא בזכות של המצוה הנעשית ואם אין ריצוי לפני הקב"ה אין בזה הזכות להגן, והוא בהחלט חידוש גדול מאוד לענ"ד.
מה דעת שאר הראשונים והאחרונים בענין זה?

לענ"ד, מן האפשר בהקדם בראשית רבה פרשת וירא פרשה מט: (כג) [ויגש אברהם] וגו' ר' יודה ור' נחמיה ורבנין ר' יודה אמר הגשה למלחמה היך דאת אמר ויגש יואב והעם אשר עמו למלחמה וגו', ר' נחמיה אמר הגשה לפיוס היך דאת אמר ויגשו בני יהודה אל יהושע לפייסו, רבנין אמ' הגשה לתפילה היך דאת אמר ויהי כעלות המנחה ויגש אליהו וגו', אמר ר' לעזר פשט ליה אם למלחמה אני בא אם לפיוס אני בא אם לתפילה אני בא...
אברהם נערך כ"י למלחמה! ואלמלא מדרש מפורש - אי אפשר לאומרו. ממילא, לא מוגדרת כמצווה אלא מעין "עבירה לשמה", (ויש לכך יסוד מהקדמת אבני מילואים לתלמיד המחבר, שכ"כ להדיא אצל תפילת משה אחר חטא העגל, שאמר ואם אין מחני נא... אף מצאנו מחבר אחד הלומד משם לתפילת אברהם ממש). לכן, ספק רב אי הבטחת שלוחי מצווה אינם ניזוקים נוגעת אצל עבירה לשמה.

ביקורת תהיה כתב:

באמונתו כתב:קושייתך לא הבנתי.

אם רבא דיבר בבחורי שבט לוי ושבט יששכר, מאי מקשינן ליה 'אימא יהודה נמי דכתיב יהודה מחוקקי'? וכי היכן רמוז בקרא שמחוקקי יהודה היו בחורים?

וכי היכן רמוז בקרא "יורו משפטיך ליעקב" שמורי שבט לוי היו בחורים? נדמה לי שלא הבנת דבריו.

ביקורת תהיה כתב:

אליהו חיים כתב:כח. תוס' ד"ה שנאמר: לא הוה שליח מצוה, כי לא היה חפץ הקב"ה שישא בעדם רנה ותפלה.

פירוש, אמש, בסיימו את דברי הסנגוריא נסתלק מעליו כבוד השם, רמז כי אין חפצו שישא בעדם רנה ותפלה, דהיינו בקשת רחמים.
הלכך, שיבתו היום אל המקום אשר עמד שם את פני השם לשאת בעדם רנה ותפלה, אינה נחשבת שליחות מצוה.

ואם הקב"ה היה חפץ בנשיאת רנה ותפילה היה ממשיך הקימה למחרת והליכה לשם שליחות מצוה? למה?

באמונתו כתב:

אליהו חיים כתב:כח.
חידוש גדול בתוס' ד"ה שנאמר וישכם אברהם בבוקר... ועוד קשיא כיון דשלוחי מצוה אינן נזוקין למה נמנע מלהשכים בלילה מתוך דת"ח אל יצא יחידי בלילה ותירצו [בהקדמה דהך פסוק הוא בתפילתו על סדום]...ולא הוה נמי שליח מצוה כי לא היה חפץ הקב"ה שישא בעדם רנה ותפלה.
ובפשטות תמוה הרי 'חסד לאברהם' מדת חסדו וטובו להתפלל אף על רשעי הדור וכדהאריכו הספרים על זה בפרשת וירא, והרי לא ידע שהם רשעים עד כדי כך שלא יועיל תפילה בעדם וגם אינו ראוי לכ' לגרע ממצוות תפילה וחסד מפני כך. ורואים שגדר שליח מצוה אינן ניזוקין אינו תלוי במעשה המצווה אלא בזכות של המצוה הנעשית ואם אין ריצוי לפני הקב"ה אין בזה הזכות להגן, והוא בהחלט חידוש גדול מאוד לענ"ד.
מה דעת שאר הראשונים והאחרונים בענין זה?

לענ"ד, מן האפשר בהקדם בראשית רבה פרשת וירא פרשה מט: (כג) [ויגש אברהם] וגו' ר' יודה ור' נחמיה ורבנין ר' יודה אמר הגשה למלחמה היך דאת אמר ויגש יואב והעם אשר עמו למלחמה וגו', ר' נחמיה אמר הגשה לפיוס היך דאת אמר ויגשו בני יהודה אל יהושע לפייסו, רבנין אמ' הגשה לתפילה היך דאת אמר ויהי כעלות המנחה ויגש אליהו וגו', אמר ר' לעזר פשט ליה אם למלחמה אני בא אם לפיוס אני בא אם לתפילה אני בא...
אברהם נערך כ"י למלחמה! ואלמלא מדרש מפורש - אי אפשר לאומרו. ממילא, לא מוגדרת כמצווה אלא מעין "עבירה לשמה", (ויש לכך יסוד מהקדמת אבני מילואים לתלמיד המחבר, שכ"כ להדיא אצל תפילת משה אחר חטא העגל, שאמר ואם אין מחני נא... אף מצאנו מחבר אחד הלומד משם לתפילת אברהם ממש). לכן, ספק רב אי הבטחת שלוחי מצווה אינם ניזוקים נוגעת אצל עבירה לשמה.

אם אני מהבנתי כראוי דבריך היקרים, אמנם זה היה תפילה כמבואר בתוס', אך כביכול בצורת 'מלחמה' דהיינו בידיעה תחילה שאין זה רצון השם להתרצות לו אלא כעין 'עבירה לשמה' בתפילה זו, ולכן לא נחשב שליח מצוה בידעו מעיקרא בגישתו לתפילה דאין זה רצון ה' (ורק אם היה נתהפך להתקבל היה למפרע גם נחשב כמצוה) דברים מבהילים!! [מהמפרשים במדרש לא משמע כך, אך פשטות הלשון 'הגשה למלחמה' נראה כן, אך הדבר מחודש]

באמונתו כתב:נדמה לי שלא הבנת דבריו.

אדרבה, נחני באורח מישור.

ביקורת תהיה כתב:

אליהו חיים כתב:כח. תוס' ד"ה שנאמר: לא הוה שליח מצוה, כי לא היה חפץ הקב"ה שישא בעדם רנה ותפלה.

פירוש, אמש, בסיימו את דברי הסנגוריא נסתלק מעליו כבוד השם, רמז כי אין חפצו שישא בעדם רנה ותפלה, דהיינו בקשת רחמים.
הלכך, שיבתו היום אל המקום אשר עמד שם את פני השם לשאת בעדם רנה ותפלה, אינה נחשבת שליחות מצוה.

ביקורת תהיה כתב:

אִיךְ-מֶיְין כתב:כח. תוס' ד"ה שנאמר.
קשה, מה שייך שם תפילה, הרי קרא ד'וישכם אברהם בבוקר', נאמר אחר הפיכת סדום.

לא קשי ולא מידי. ראה:
viewtopic.php?f=29&t=45707&p=707127#p707127

לא הבנתי, הרי זה ודאי שתוספות הבינו שהשכים אברהם בבוקר כדי להתפלל!
והא לך גם לשון התוס' בחולין צא:

וכעת השאלה היא עובדתית! איך שייך שוישכם אברהם הוא להתפלל, בעוד שבפסוק הקודם לו כתוב שכבר נהפכה סדום!!!

אליהו חיים כתב:אם אני מהבנתי כראוי דבריך היקרים, אמנם זה היה תפילה כמבואר בתוס', אך כביכול בצורת 'מלחמה' דהיינו בידיעה תחילה שאין זה רצון השם להתרצות לו אלא כעין 'עבירה לשמה' בתפילה זו, ולכן לא נחשב שליח מצוה בידעו מעיקרא בגישתו לתפילה דאין זה רצון ה' (ורק אם היה נתהפך להתקבל היה למפרע גם נחשב כמצוה) דברים מבהילים!! [מהמפרשים במדרש לא משמע כך, אך פשטות הלשון 'הגשה למלחמה' נראה כן, אך הדבר מחודש]

גם מרבותינו בעלי המוסר ז"ל, נקטו מדרש זה ע"ד משמעו ופשוטו.

אשמח אם תפרט.

מצ"ב ממרן הסבא מסלבודקה זצ"ל. גם מנִינו מו"ר ר"א פינקל זצ"ל. אף בשם מכתב מאליהו.

אִיךְ-מֶיְין כתב:הרי זה ודאי שתוספות הבינו שהשכים אברהם בבוקר כדי להתפלל!

וכי אפשר להבין אחרת?! ודאי שהלך אל המקום אשר עמד שם את פני השם בשביל לבקש רחמים על אנשי סדום, מאחר שטרם ידע כי סדום נהפכה.

ביקורת תהיה כתב:[וכי אפשר להבין אחרת?! ודאי שהלך אל המקום אשר עמד שם את פני השם בשביל לבקש רחמים על אנשי סדום, מאחר שטרם ידע כי סדום נהפכה.

"וַה' הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ מֵאֵת ה' מִן הַשָּׁמָיִם" וכל זה אברהם לא שמע ולא ראה? השכל הישר ממאן לקבל זאת!