מסכת תמורה - עיונים והערות פנינים ומרגליות

[מיללער]

תמורה ו. בסוגיא דכ"מ דא"ר ל"ת דנה הגמ' באיסור של נטילת משכון שלא ברשות בי"ד, ומסקנת הגמ' דלרבא מהני הנטילה משום דגלי קרא בכפילות הכ' השב תשיב, ולאביי צריך הקרא דבלא"ה הו"א דעבר ונטל המשכון שלא ברשות אין עליו חיוב של חזרה בכל יום/לילה

ובמס' בבא מציעא לא: בסוגית הגמ' של דברה תורה כלב"א מביא הגמ' הקרא של משכון השיב תשיב ומבארת דנצרכה על משכון שלא ברשות - ושם פירוש רש"י (בד"ה שלא ברשות) דגלי קרא "דצריך השבה".

ולכאורה אזל רש"י כאן כשיטת אביי בתמורה, ויש לדון אם זה כהלכתא ותלוי במחלוקת אי נקטינן בזה כאביי או כרבא, או שמא י"ל דאין מרש"י ראי' שרש"י נקט הפשט הפשוט יותר בביאור הגמ' דלרבא צריכים לדחוק בגילוי הקרא (עי' בתוס' כאן בתמורה ד"ה שאני ובריטב"א בב"מ שם)

[מיללער]

ו:

ת"ר כל אשר בו מום לא תקריבו וגו' המקדיש בע"מ למזבח עובר משום ה' שמות וכו' לה' לרבות שעיר המשתלח.

פירש"י לרבות שעיר המשתלח. שהמקדישו בע"מ לוקה משום לא תקדישו.

והגמרא מקשה למה צריך קרא הלא אין הגורל קובע אלא בדבר הראוי, ופירש"י דבע"כ תרוויהו בעינן תמימים וקרא למה לי, ותירץ רבא דמיירי כגון שהומם לאחר הגרלה וחיללו על בע"מ אחר, ואז לוקה על מקדיש בע"מ כמו שפירשו רש"י ותוס'. ועי' במנ"ח מצוה רפ"ה שתמה על השמטת הרמב"ם הדין דלוקה על בל תקדישו בע"מ באופן הזה.

ולא מצאתי מה הדין אם דחה את השעיר המשתלח מצוק לאחר שנעשה בע"מ, אם עובר משום בל תשחטו בעל מום דדחייתו לצוק זו הוא שחיטתו.

[י. אברהם]

עבודה ברורה תמורה ו:

שעיר.PNG (30.36 KiB) נצפה 7230 פעמים

[מיללער]

עבודה ברורה תמורה ו:

שעיר.PNG

תודה רבה!

[מיללער]

האם דנו על רש"י מסכת תמורה אם זה אכן מפרי עטו של רבינו רש"י הקדוש?

כבר הביאו לעיל מהתורה תמימה בשם 'מבקרים' שהעלו שהפירוש המיוחס לרש"י בתמורה אינה מרש"י.

לכאורה יש להוסיף ע"ז מפירש"י דף ו: בסוגיא דמקדיש בע"מ, הן מפירושו על הברייתא דקדשי בדה"ב אינם ראוין לבוא לפתח אוהל מועד (רש"י ד"ה שאינו ראוי) שהוא דלא כפירושו במס' יומא סג: ושם ביומא כתוב מפורש דאין לפרש כמו שמפרש כאן בתמורה, והן מגירסתו כאן 'פרת חטאת' שביומא כתב מפורש דלא גרסינן ליה (עי' כאן בתוד"ה ולא אוציא), משני הדברים נראה דלאו רש"י הק' חתים עלה.

[מיללער]

במשניות תמורה מבואר דולדות ותמורות שלמים וכן ולדות עולה הרי הם כתחלת הקדש וקריבין.

מה הדין לגבי בל תאחר, האם יש איסור בל תאחר על ולדות ותמורות של קרבנות? לכאורה הרי מעולם לא נדר שיקריב את הולד והתמורה (ואולי יש לחלק בזה בין ולד קדשים לתמורת קדשים שפיו הקדישו) וראיתי בחק נתן עמ"ס תמורה (יח. ד"ה שם ור"י מפרש ) דס"ל דבולדות ותמורות ליכא בל תאחר.

אולם בחו"ב ראיתי שהגרח"ג מבאר בדברי התוס' דלאחר שנתרבו ולדות ותמורות מהקרא דתשא ובאת כללינן להו נמי בבל תאחר - והביא ראי' מעובדא דר' פפייס (שם ע"ב ובר"ה ו.) דפריך בגמ' על מה שאכלו ולד שלמים בחג דעברו על בל תאחר עיי"ש

אולם באמת קושית הגמרא שם אינה מבל תאחר אלא מהעשה של ובאת שמה (וכן הוא הגירסא בר"ה) ואם אפשר לחלק בין העשה של ובאת שמה להלאו דבל תאחר אין מזה ראי' וצ"ע.

[גל של אגוזים]

דכירנא שבס' עמק ברכה [פומרנצ'יק] כתב בזה

[גל של אגוזים]

מצאתי ב"ה ומצו"ב

[מיללער]

מצאתי ב"ה ומצו"ב

תודה רבה! וגם הוא מחלק שם בין העשה והב"ת ודלא כהחו"ב

[אליהו חיים]

בפשטות דומה ליורש דלא נדר בעצמו ואיבעיא בגמ' ר"ה ו' ב' יורש מהו בבל תאחר והצד לעבור משום דאיתיה בעשה של והבאתם שמה והצד לא לעבור משום דכתיב כי תדר נדר דוקא כשנדרת בעצמך וכמבואר שם
ומסקנת הגמ' דאינו עובר בלאו אבל בעשה עובר, וכ"כ המנ"ח מ' תלח [ג], ועי' בריטב"א דדוחה י"מ דספק דגמ' לענין העשה וסובר דהספק כפשוטו רק לגבי הלאו.
ולכ' כיו"ב בוולדות ותמורות שבעשה איתיה ולהדיא דרשינן תשא ובאת לרבות תמורות וולדות ומחוייב לטפל ולהביא לעזרה ולכן הוי בכלל ובאת שמה אבל לא יהיו בכלל בל תאחר. אך אולי למסקנת הגמ' הוי רק מיעוט מסויים לגבי יורש 'מעמך ולא יורש' ולא דהוי גילוי דמחמת שלא נדר בעצמו אינו עובר.
אך מציאה רבתא מצא ת"ח א' שליט"א דברי הערוך לנר יבמות צ"ט ב' (סוד"ה ובכורו) דיורש אינו עובר אף בעשה וכתב דכן משמע מדברי הרמב"ם, [ואיני יודע משמעותו דבפי"ד מהל' מעשה הקרבנות הל' י"ד דיורש אינו עובר בבל תאחר ולא כתב לענין העשה כלום].
ולדעת הערול"נ יל"ע אם כיו"ב דעתו לענין תמורות וולדות ולא יעבור אף על העשה או דוקא ביורש סובר כן מחמת דהוי בכלל המיעוט דקרא וכנ"ל.

[מיללער]

הערות נכונות, יישר כח הרב אליהו חיים

[מיללער]

כב.

אמר רבא אבודת לילה לא שמה אבודה. ופירש"י (ד"ה והאמר רבא) דהיינו שאם אבדה בלילה והפריש אחרת תחתיה לאו שמה אבודה, דהואיל ובלילה לא מצי לאקרובה והיא נמצאת ביום המחרת לאו שמה אבודה ורועה אם נתכפר בחברתה.

מה הדין בחטאת שנאבדה בשבת ויו"ט? לכאורה יש לדמותה ללילה דלא מצי לאקרובה או דלמא לילה לאו זמן הקרבת קרבנות בכלל אבל בשבת ויו"ט מקריבין קרבנות (ואפי' החטאת עצמה שנקרבה בשוגג בשבת ונזרקה הדם כיפר) - האם דנו בזה?

[אליהו חיים]

כיוונתם בסברת החילוק לדעת הגידולי טהרה בספרו פירושים וחידושים על מס' תמורה על אתר.

[מיללער]

תודה רבה - אפשר להעתיק את דבריו או אולי קישור להספר?

[אליהו חיים]

תודה רבה - אפשר להעתיק את דבריו או אולי קישור להספר?

בשמחה, העתקתי גם מה שהמחבר מביא ממקום אחר בספרו

[אליהו חיים]

כב.

אמר רבא אבודת לילה לא שמה אבודה. ופירש"י (ד"ה והאמר רבא) דהיינו שאם אבדה בלילה והפריש אחרת תחתיה לאו שמה אבודה, דהואיל ובלילה לא מצי לאקרובה והיא נמצאת ביום המחרת לאו שמה אבודה ורועה אם נתכפר בחברתה.

מה הדין בחטאת שנאבדה בשבת ויו"ט? לכאורה יש לדמותה ללילה דלא מצי לאקרובה או דלמא לילה לאו זמן הקרבת קרבנות בכלל אבל בשבת ויו"ט מקריבין קרבנות (ואפי' החטאת עצמה שנקרבה בשוגג בשבת ונזרקה הדם כיפר) - האם דנו בזה?

הגידולי טהרה בפתיחה לענין ספיקתו שם אם אפשר להמיר בזמן שא"א להקריב דאף להצד שאינו יכול אבל בשבת נחשב ראוי להקרבה כיון דמקריבין ק"צ בשבת, הביא ראיה ממשנה בכריתות ח' ב' דמפלת לאור שמונים ואחד פטור מקרבן משום שלא יצא לזמן הראוי להקרבה ואעפ"כ המפלת ביום שמונים ואחד שחל בשבת נחשב זמן ראוי להקרבה כיון דראוי לקרבן ציבור.
ומבואר על דרך טעם הראשון שכתב הרב מיללער, אך לא נאמר במשנה משום דבדיעבד קרבנו כשר אם יקריבו בשבת.
והנה דין הזה דאם הוקרב בשבת הורצה מבואר בכמה מקומות בש"ס לענין הקרבת כבשי עצרת בשבת שלא לשמן דהוי שלמים בעלמא דהורצה [ביצה כ' ב' ומנחות מ"ח א'], אך (בבקשת סליחה על העמרצות) אולי דוקא בקרבן כזה כשלמי ציבור הראוי לבוא בעצרת ורק דוקא לשמה, נאמר בה דהורצה עכ"פ לשלמים בעלמא בהקרבה שלא לשמה, אבל קרבן חטאת דעלמא דלא ראוי כלל להקרבה היום אולי אינו מרצה אף בהקריבו בשבת (ובביצה שם דמדמה הגמ' הקרבה ביו"ט למ"ד אין מקריבין נו"נ אולי דוקא ביו"ט נאמר ולא בשבת וכמשמעות פשטות הסוגיא דנקט יו"ט דוקא).
אך מסתמא מה שהביא הרב מיללער שליט"א שידו רחבה ועיניו אפיקים על הש"ס כפשטות דאף בחטאת בשבת כן יש לו מקור נאמן, ואולי אפשר להודיעני ולהאיר עיני בזה.

[מיללער]

לגבי שחיטת חטאת בשבת, כתב הרמב"ם בהל' שגגות פ"ב הי"ד: שחט קרבנות יחיד שאין דוחין את השבת בשגגה חייב חטאת ואין זורקין את הדם, עבר וזרק דמן לשמן בין בשוגג בין במזיד עלו לבעלים לשם חובה ויקטיר אימורין לערב וכו'

ועי' שם בכס"מ שמקור הדבר הוא בתוספתא פסחים (ה, ז) חטאת היחיד ועולת יחיד ששחטן בשבת לשמן וזרק דמן חייב שהורצו הבעלים.

-

אולם בענין אבידת שבת כלפי אבידת לילה במה שכתב הגידו"ט (ותודה רבה על העלאת דבריו בשלימות) בפשטות דאבידת שבת מיקרי אבידה משום דשבת הוא זמן הקרבת קרבנות, לכאורה אם זה רק סברא עדיין יש לבעל דין לחלוק על זה.

ויהי' תלוי בטעם דברי רבא דאבידת לילה לא שמה אבידה וכמו שפירש רש"י משום דבלילה לא חזי להקרבה - דנראה מרש"י שאין זה חלק מהלל"מ אלא מסברא דזה לא נקרא אבידה כיון שממילא לא היה יכול להקריבה. ולפי"ז השאלה הוא אם זה מצד הבהמה שאינה ראויה להיקרב וממילא בשבת מיקרי ראוי להקרבה, או שזה מצד הבעלים דלא מיקרי שנאבדה מהם כיון דבלא"ה הרי אין עכשיו מוטל עליו להקריבה, וא"כ ה"ה בשבת כיון שאסור להקריבה לא מיקרי אבודה ממנו.

ויש להאריך בזה בענין יסוד גדר 'אבודה' ע"פ הגמרא שם בע"ב במחלוקת רב אושעיא ור' יוחנן ועי' בחו"ב שם, וגם בדברי אביי דגנובה לא מיקרי אבודה ואכמ"ל.

[אליהו חיים]

כב.

אמר רבא אבודת לילה לא שמה אבודה. ופירש"י (ד"ה והאמר רבא) דהיינו שאם אבדה בלילה והפריש אחרת תחתיה לאו שמה אבודה, דהואיל ובלילה לא מצי לאקרובה והיא נמצאת ביום המחרת לאו שמה אבודה ורועה אם נתכפר בחברתה.

מה הדין בחטאת שנאבדה בשבת ויו"ט? לכאורה יש לדמותה ללילה דלא מצי לאקרובה או דלמא לילה לאו זמן הקרבת קרבנות בכלל אבל בשבת ויו"ט מקריבין קרבנות (ואפי' החטאת עצמה שנקרבה בשוגג בשבת ונזרקה הדם כיפר) - האם דנו בזה?

הגידולי טהרה בפתיחה לענין ספיקתו שם אם אפשר להמיר בזמן שא"א להקריב דאף להצד שאינו יכול אבל בשבת נחשב ראוי להקרבה כיון דמקריבין ק"צ בשבת, הביא ראיה ממשנה בכריתות ח' ב' דמפלת לאור שמונים ואחד פטור מקרבן משום שלא יצא לזמן הראוי להקרבה ואעפ"כ המפלת ביום שמונים ואחד שחל בשבת נחשב זמן ראוי להקרבה כיון דראוי לקרבן ציבור.
ומבואר על דרך טעם הראשון שכתב הרב מיללער, אך לא נאמר במשנה משום דבדיעבד קרבנו כשר אם יקריבו בשבת.
והנה דין הזה דאם הוקרב בשבת הורצה מבואר בכמה מקומות בש"ס לענין הקרבת כבשי עצרת בשבת שלא לשמן דהוי שלמים בעלמא דהורצה [ביצה כ' ב' ומנחות מ"ח א'], אך (בבקשת סליחה על העמרצות) אולי דוקא בקרבן כזה כשלמי ציבור הראוי לבוא בעצרת ורק דוקא לשמה, נאמר בה דהורצה עכ"פ לשלמים בעלמא בהקרבה שלא לשמה, אבל קרבן חטאת דעלמא דלא ראוי כלל להקרבה היום אולי אינו מרצה אף בהקריבו בשבת (ובביצה שם דמדמה הגמ' הקרבה ביו"ט למ"ד אין מקריבין נו"נ אולי דוקא ביו"ט נאמר ולא בשבת וכמשמעות פשטות הסוגיא דנקט יו"ט דוקא).
אך מסתמא מה שהביא הרב מיללער שליט"א שידו רחבה ועיניו אפיקים על הש"ס כפשטות דאף בחטאת בשבת כן יש לו מקור נאמן, ואולי אפשר להודיעני ולהאיר עיני בזה.

כעת ראיתי בערוך לנר בכריתות שם ז' ב' (לעיל ציינתי ח' ב' בטעות) דהקשה כנ"ל למה במשנה שם מחלק בין מפלת לאור יום פ' דלב"ש לא הוי זמן ראוי להקרבה ובין מפלת ליום שבת דראוי להקרבת ק"צ אף דאינו ראוי לקרבן יולדת, ולמה לא מחלק ביתר שאת דבלילה אף בדיעבד פסול ובשבת בדיעבד אם הקריבה קרבנה עולה לה, והביא המקור דכשר בדיעבד מפסחים ע"א ב' דפוטר ר' יהושע בשאר זבחים ששחטן לשם פסח בשבת דטעה בדבר מצוה ועשה מצוה פטור הרי דכשר הקרבן עכת"ד הערול"נ ולא תירץ.

אמנם הר"ש משאנץ בברייתא דתו"כ ריש תזריע פ"ג (דשם שנוי כל המשנה בכריתות) דכתב על הא דשבת ראוי לקרבן ציבור ולכך קרינא ביה שראוי גם לקרבן יחיד דאם עבר כהן והקריבה ה"נ דיצאת בו, ומכל מקום זה מכח מה שראוי לקרבן ציבור הוא עכ"ל, ולפי זה לא קשה קו' הערול"נ כלל דבאמת זה מה שנשנה שם דחלוק לילה דאף בדיעבד בהקריבה אינו מרצה לה משא"כ שבת דמרצה לה על קרבנה בדיעבד (והביא המשנה והברייתא את שורש הטעם להכשיר בק"י משום דראוי לקרבן ציבור), והוא דבר מחודש מאוד דהא דכשר ק"י בדיעבד רק משום דראוי לק"צ בדיעבד. אמנם ראיתי בקרבן אהרן שם דלא משמע כדברי הר"ש דכתב שם אבל בשבת כיון שהוא ראוי להקריב בו קרבן ציבור אע"ג דאינו קרבנה נפטרה מחיוב הא', ולדידיה קשה כנ"ל.

[בן סופרים]

במשניות תמורה מבואר דולדות ותמורות שלמים וכן ולדות עולה הרי הם כתחלת הקדש וקריבין.

מה הדין לגבי בל תאחר, האם יש איסור בל תאחר על ולדות ותמורות של קרבנות? לכאורה הרי מעולם לא נדר שיקריב את הולד והתמורה (ואולי יש לחלק בזה בין ולד קדשים לתמורת קדשים שפיו הקדישו) וראיתי בחק נתן עמ"ס תמורה (יח. ד"ה שם ור"י מפרש ) דס"ל דבולדות ותמורות ליכא בל תאחר.

אולם בחו"ב ראיתי שהגרח"ג מבאר בדברי התוס' דלאחר שנתרבו ולדות ותמורות מהקרא דתשא ובאת כללינן להו נמי בבל תאחר - והביא ראי' מעובדא דר' פפייס (שם ע"ב ובר"ה ו.) דפריך בגמ' על מה שאכלו ולד שלמים בחג דעברו על בל תאחר עיי"ש

אולם באמת קושית הגמרא שם אינה מבל תאחר אלא מהעשה של ובאת שמה (וכן הוא הגירסא בר"ה) ואם אפשר לחלק בין העשה של ובאת שמה להלאו דבל תאחר אין מזה ראי' וצ"ע.

האם יש דבר מפורש בדין ולדות קדשים האם יש לזה תורת 'מקדיש' דמוסיף חומש? [כי לענין מעילה דנו באו האחרונים אי חשיב קדושת פה].

[מיללער]

.

המקדיש כשפודה (כשנפל מום)– מוסיף חומש. אבל גאלו אחר, וכן תמורה – אין חומש.
הפריש קרבן לצורך חבירו, לענין תמורה – מתכפר עושה תמורה ולא המקדיש.

מצאנו בזה חילוק לענין מי נחשב 'בעלים' של הקרבן המקדיש או המתכפר, וראיתי בס' גבורות שמונים להגר"י ענגיל (אופן ט"ו) שמחדש לשיטת רבי אליעזר בן יעקב בזבחים שהבעלים מפגלין בקרבנות מכ"מ באופן כזה שראובן הקדיש קרבן שיתכפר בו שמעון, אולי שניהם אין יכולין לפגל את הקרבן, משום שצריך שיהי' לגמרי בבעלותו של המפגל עיי"ש מתק דבריו.

נתתי אל לבי לשאול מה הדין לגבי 'שאלה בהקדש' אם ראובן הקדיש קרבן ע"מ שיתכפר בה שמעון, לשיטת בית הלל דיש שאלה בהקדש, מהו שראובן יכול לישאל ההקדש כיום שהוא הקדישו או דלמא כיון שמסר הכפרה לשמעון הוי כתרומה שכבר בא ליד כהן דלא מהני בה שאלה.

[אליהו חיים]

ראיתי על הנידון הזה כאן במצורף דעות באחרונים

[מיללער]

תודה רבה כבוד הרב שליט"א

ועפ"י הדברים האלה יכולים לתרץ קושית התוס' בסוטה על מנחת סוטה שבאו עדים שהיא טמאה דאמרינן בגמרא דמנחתה נשרפת, וע"ז הקשו בתוס' למה נשרפת לכאורה ישאל הבעל על המנחה ותצא לחולין.

אולם לפי המבואר בגבורות שמונים הנ"ל ממשמעות דברי הגמרא ותוס' להלן בסוטה במנחת סוטה של אשת כהן שגם דינה בשריפה, שמנחת סוטה נקדשת ע"י הבעל להתכפר בה אשתו עיי"ש. וממילא אין הבעלים יכולים לישאל על ההקדש אם נימא כדברי האחרונים הנ"ל דבהקדיש ראובן להתכפר בה שמעון אין ראובן יכול לישאל עליה.

[אליהו חיים]

לפי סברת האחרונים (כפי מה שהובא שם) הטעם דאינו יכול להישאל היא שונה מסברה שהציע כבודכם שליט"א, והטעם משום שנחשב שהקדיש בשליחות המתכפר, ולפי זה יש לדון בזה לענין הקדש קרבן סוטה לאשתו דאף דיש לו חלק אין ההקדש בשבילה בשליחותה אלא יותר בגדר שותפות וכמבואר בתוס' סוטה כ"ג א' ד"ה כל עיי"ש, אך לסברא דמר דהוי כתרומה דהגיע ליד כהן [איני מבין לפו"ר הדמיון כראוי דהרי עדיין חסר הקרבה וכמו דבקרבן שהפריש לעצמו יכול עוד להישאל מפני שעדיין לא נחשב כהגיע ליד הקדש כן היה ראוי להיות במקדיש עבור חבירו], כן ראוי להיות במקדיש הבעל במנחת סוטה עבור אשתו, והישוב שהצעתם עולה יפה.

[מיללער]

הצעתי היתה שאם ראובן מפריש קרבן להתכפר בו שמעון, מעכשיו הקרבן - לכה"פ חלק הכפרה שבו - שייך לשמעון וכאלו הקנהו לו, וממילא לגבי הכפרה הרי נחשב כתרומה ביד כהן ואין המקדיש יכול לישאל.

שבת שלום ומבורך

[אליהו חיים]

הצעתי היתה שאם ראובן מפריש קרבן להתכפר בו שמעון, מעכשיו הקרבן - לכה"פ חלק הכפרה שבו - שייך לשמעון וכאלו הקנהו לו, וממילא לגבי הכפרה הרי נחשב כתרומה ביד כהן ואין המקדיש יכול לישאל.

שבת שלום ומבורך

ייש"כ על הבהרת והארת הסברא [אשר בקוצר אמורים כבר כתבתם כן לראשונה רק בריחוק הרואה הפעוט לא תפסתיו כראוי וכעת יראו עינינו וישמח לבנו].
אולי אף לסברתכם יש לצדד קצת דסוטה שאני שכלשון הפסוק שקראנו בשבת 'והביא איש את אשתו עליה והביא את קרבנה עליה' וגו', ולשון תוס' סוטה כ"ג 'עיקר כפרה משום דידה' אבל עדיין קצת כפרה נשאר לו לכן אולי מחמת שקיים חלק [ב'איכות'] אצלו, מעוכב קנין מוחלט לה ועדיין יכול להישאל.
אך הפשטות כדבריכם דתלוי לפחות בעיקר הקנין לכפרה שאצלה ואולי אף אם רק מקצת היה אצלה מעכב חלקה עליו שהוא לא יכול להישאל. [ואולי קיים דוגמאות כאלו בתרומה ממש כגון בשותפות והגיע חלק אחד מהם לכהן אם יכול להישאל, ואולי כאן דהוי שותפות ב'איכות' שאני, ותן לחכם ויחכם עוד].

[מיללער]

הצעתי היתה שאם ראובן מפריש קרבן להתכפר בו שמעון, מעכשיו הקרבן - לכה"פ חלק הכפרה שבו - שייך לשמעון וכאלו הקנהו לו, וממילא לגבי הכפרה הרי נחשב כתרומה ביד כהן ואין המקדיש יכול לישאל.

ברש"י יומא נ. ד"ה דלמא בקביעותא מתכפרי. כשאר המכפרים שהפרישו אחרים עליהן שהקנו להם הבהמה לכפרה אף כאן נקנה להן חלק בו והויא לה חטאת השותפין לענין תמורה.

משמע מפורש מדברי רש"י דמה שראובן מפריש קרבן להתכפר בו שמעון הוא קנין שראובן מקנה לשמעון את הקאבן להתכפר בו (ולא כשליחות וכדו') וממילא באופן כזה הוי ממש כמו תרומה שכבר בא ליד הכהן שא"א להשאל עליה.

ולכאורה מקור הדבר הוא בגמ' יומא דף נא: אי לאו דקנו בגויה היכי מכפר להו עיי"ש

[ביקורת תהיה]

כא, א

הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר אִם בָּאוּ תְּמִימִים יִקְרְבוּ.

שעורי רבנו משולם דוד הלוי (עמ' רטז):

והנה יש לעיין בהאי דינא דלכתחלה אין באין מחו"ל, אם הוא דין דלכתחלה לא יעלום, או דהוא היתר דאי"צ להעלותן. ולשון הרגמ"ה 'אין צריך להעלותן'. ושמעתי לדייק מהספרי כהרגמ"ה.
רק יש לדון דלעיל ח' ב' מבואר דבבכור בחו"ל אליבא דר"ש כיון דלכתחלה לא יעלו חשיב אית ליה זכיה בגוויה, ולכאורה כ"ז אם יש דין לא להקריב, אבל אם רק היתרא הוא דאין צריך להעלות למה נחשב דאית ליה זכיה בגוויה. וי"ל.

והנה האי סוגיא דלעיל מובא בפרק ארבעה אבות, ושם פירשו בתוספות להדיא:

לְכַתְּחִלָּה לָא. פֵּירוּשׁ, אֵין צָרִיךְ לַהֲבִיאָם.

[דודי צח]

מאי חזית דסמכת אתוספות בבא-קמא, סמוך ארבינו גרשום מאור הגולה, שקדם לתוספות, וכתב כמוהם דאין צריך להביאם/להעלותם.
וזהו שהביאם ראש הישיבה על אתר. ולא הלך למצוא תוספות במקום רחוק בש"ס. [רחוק מ'תמורה'; אמנם קרוב לבני הישיבות 'הרגילים']

[מיללער]

כח.

בתוד"ה טול אתה מה שהבאת. הקשו על פירש"י דעל בהמה רובע ונרבע בעדים שאסורה לגבי המזבח לא צריך אף ק"ו שהרי אסורה היא מדין ממשקה ישראל שאף להדיוט אסורה באכילה והנאה. ותירצו דמכ"מ איצטריך להיכא דשחטו קודם שנגמר דינו דעדיין מותר בהנאה, אי נמי יש לפרש שאה"נ זהו כוונת הגמרא שלא רק שא"צ מיעוטא לרובע ונרבע בעדים אלא אף הק"ו לא צריך מדין משקה ישראל ודלא כפירש"י.

ובספר צאן קדשים הקשה מהרש"ק על האי נמי שבתוס' שהלא זה עכשיו ביארו התוס' שצריכים הק"ו להיכא ששחטו קודם שנגמר דינו, והניח בצ"ע.

ואולי יש לבאר דברי התוס' בב' הלשונות, דבלישנא קמא ס"ל להתוס' דמקודם שנגמר דינו אע"פ שאין על הבהמה דין של ממשקה ישראל שעדיין הבהמה מותרת להדיוט בהנאה, אבל הק"ו מבעל מום יש עליה שהרי מיירי שנרבע בעדים שמחויבת מיתה וליכא למימר חורש בשור וחמור יוכיח כדקאמר בגמרא.

ובאי נמי ס"ל התוס' דממנ"פ אם שחטו קודם שנגמר דינו הרי לא שייך עוד לגמור את דינה למיתה והוי כמי שלא באו עדים כלל דאז ליכא הק"ו דמה לי אם אין עדים או שיש עדים אבל אי אפשר לגמור את דין הבהמה למיתה.

בקיצור: בתירוץ הראשון החיוב מיתה ע"י עדים הוא בגדר 'סימן' על חומר העבירה שבה, ולל"ב המיתה הוא 'סיבה' לאוסרה למזבח ואם אין מיתה בפועל ליכא ק"ו.

[מיללער]

לא:

תוד"ה ולדן וחלבן אסור לאחר פדיונן. בתוה"ד, אלא ודאי מיירי לאחר פדיונם דלא מהני להו פדיון אמן, שהן תמימים במעי אמן וכו'

בבכורות טו: ברש"י ד"ה לא אלימי למיתפס פדיונן. בקדושתן כדי שיצאו הן לחולין שכבר יצאו קדושתן בפדיון אמן, והאי דאסורין גזרה בעלמא הוא כדלקמן, אבל מדאורייתא עובר ירך אמו הוא ופקעה קדושתן

נראה שיש לפנינו מחלוקת רש"י ותוס' אי מהני פדיון לעובר במעי אמן כשהאם היא בעלת מום והעובר היא תמימה, אי העובר נפדית אגב אמה - האם כן הוא? ואם נחלקו בסברת עובר ירך אמו אם זה מהני גם לענין פדיה?

[מיללער]

לד.

ברש"י ד"ה ליבטל ברובא (עיי"ש בשיטמ"ק שנראה שאין זה מרש"י אלא הוספה מאוחרת אולי מא' מבעלי התוס' כדלקמן) מקשה על הדין שנאמרה בנדה סא. בגד שאבד בו כלאים אסורה למוכרה לנכרי מחשש שמא ימכרנה לישראל, ולא לא נאמר שהכלאים בטלה בבגד, ועיי"ש מה שתירץ.

הנה בתוס' בעבודה זרה סה: ד"ה הבגד הקשו גם גם כן כנ"ל, ותירוצו של רש"י כאן מובא שם בשם רבינו יוסף ב"ר יו"ט עיי"ש. אולם בהגהות מהר"ב רנשברג שם ציין שבתוס' חולין צה. סוד"ה ובנמצא כתבו שאכן הדין שאין הכלאים בטלה היא רק מדרבנן, ומדאורייתא בטילה ברוב.

לפענ"ד לאחר העיון בתוס' שם בחולין לא מיירי שם בכלל מקושית התוס' בע"ז וקושית רש"י כאן בתמורה, שהכלאים תיבטל ברוב הבגד' אלא על האיסור למוכרה לנכרי מחשש שמא ימכרנו לישראל, על זה הקשו בתוס' ניזיל בתר רובא ורוב אנשי המקום נכרים הם, ועל זה אמרו שם דבאמת האיסור הזה הוא רק מדרבנן, אבל על עצם הכלאים שאינה בטילה הוא מה"ת כמו שכתב רש"י כאן ודו"ק, וצ"ע על דברי מהר"ב רנשברג בזה.