פורום אוצר החכמה

במשנה וגמ' מבואר דאנשי גליל וירושלים היו נוהגין שאין היורשים יכולים לסלק את האלמנה מבית בעלה ע"י נתינת הכתובה, ואנשי יהודה נהגו להוציא את האשה מבית בעלה ע"י נתינת הכתובה.

מנהג העולם כפשוטו היא כאנשי גליל וירושלים, דהיא יושבת בביתו כל ימי אלמנותה, עד שתתבע כתובתה או שתנשא לאחר. והיו מקומות (ורנקורט) שנהגו כאנשי יהודה, אמנם הנהג המרווח אינו כן.

בספר הערות להגרי"ש אלישיב זצ"ל מביא שאמר לו הגאון ר' צ"פ פראנק שבזיווג שני נהגו כאנשי יהודה, ולא ביאר הכוונה.

האם יש מקורות אחרות לזה? האם יש סברא בזה? האם ידוע אם מדובר בזיוו"ש שלה או שלו?

מסברא הדעת נוטה לומר שהכוונה בזיווג שני שלו, וכאשר יורשיו הם מאשתו הראשונה.
כגון אם קטורה האריכה ימים אחרי מות אברהם - יכול יצחק להוציאה מבית אביו.

וטעם הדבר, שהבנים רגילים למחול לאמם על ביתם, אבל לא לאשתו השניה של אביהם, ובד"כ הדבר מאוד קשה להם מבחינה רגשית לראות שאשה זרה שולטת על הבית שבו הם עצמם התגוררו בילדותם וכיו"ב.

וכל זה מסברת הכרס בלבד.

למה יש להם זכות להוציא אותה מבית בעלה משום הרגשים שלהם? הבעל חייב לה את זה, והם לא ירשו יותר ממה שהיה לו לאביהם הזכות בזה.

ליטוואק פון בודאפעסט כתב:למה יש להם זכות להוציא אותה מבית בעלה משום הרגשים שלהם? הבעל חייב לה את זה, והם לא ירשו יותר ממה שהיה לו לאביהם הזכות בזה.

לא דיברתי על צידוק הזכות.
הזכות קיימת מכוח המנהג המובא בחז"ל.
הטעם לחלק בין זיווג ראשון לשני - אולי הוא כנ"ל.