ידיד נעורי, הגאון דורשי יחודך שליט"א,
תשו"ח, אקוה לעיין בהמשך.
אני מצרף כאן רשימות מסוג זה, גם על הסוגיא העיקרית היום.
---------
כה, ב
בדיני וגדרי והיה מחניך קדוש
א
בגמ', אמר רבא, צואה בעששית מותר לקרות ק"ש כנגדה, ערוה בעששית אסור לקרות ק"ש כנגדה. צואה בעששית... דצואה בכיסוי תליא מילתא והא מיכסיא. ערוה בעששית... ולא יראה בך ערות דבר אמר רחמנא והא קמיתחזיא.והנה ריהטת לשון הגמ' מבואר, דאכן ישנן שני ציוויים נפרדים, דין הרחקת צואה האמור בקרא דוהיה מחניך קדוש, ובכיסוי תליא מילתא,
ודין ראיית ערוה האמור בקרא דולא יראה בך ערות דבר, ובראיה תליא מילתא.
ובשבת קנ, א:
אלמא הרהור לאו כדיבור דמי, והאמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן, בכל מקום מותר להרהר חוץ מבית המרחץ ובית הכסא. שאני התם דבעינן והיה מחניך קדוש וליכא. הכא נמי כתיב ולא יראה בך ערות דבר, ההוא מיבעי ליה לכדר"י... עכו"ם ערום אסור לקרות ק"ש כנגדו.
והנה גם בשמועה זו אנו למדים על חילוק ציוויים אלו, ונפק"מ נוספת שמעינן התם, דבדין והיה מחניך קדוש נאסר גם הרהור,
וכמו שפירש רש"י שם: אלא מקום חנייתך תהא בקדושה, וטעמא משום דישראל מהרהרין תמיד בדברי תורה. ובדין ראית ערוה נאסר רק הדיבור כלישנא דקרא ערות דבר - בשעת דיבור.
ולאידך גיסא, בדין והיה מחניך קדוש, בפשטות לא איכפת לן מראיה כלל,
כעולה מדברי הרא"ש ברכות סי' מו, וז"ל: אבל כשהוא גבוה עשרה או נמוך עשרה אפילו כשהוא רואה אותה מותר כיון דהוא מקום מיוחד לעצמו קרינן ביה והיה מחניך קדוש, ע"כ. הרי דבדין הרחקת צואה לא איכפת לן מראיה כלל, אלא תליא במקום המחנה, ותליא מילתא בחילוק רשויות.
באבל לא כן שמענו בדברי הרשב"א, דהנה בדין זה דהיה מקום גבוה עשרה או נמוך עשרה, דקאמר בגמ' דיושב בצידו וקורא ק"ש, כתב בזה"ל: והוא שלא יראה הצואה, הא ברואה לעולם אסור, וכדמסיים ואזיל, ואם לא מרחיק כמלא עיניו,
ושוב הקשה דהא קרא תרתי קאמר: והיה מחניך קדוש, ולא יראה בך ערות דבר, ותרי הלכתי נינהו.
וביאר וז"ל: וי"ל בזו דלכו"ע מדערבינהו רחמנא וכתבינהו אתרוויייהו קאמר דלא יראה, דלא חילקן הכתוב בוהיה מחניך קדוש אלא כדי להתיר לקרות ק"ש תוך ד' אמות של ערוה, ואי נמי תוך ד' אמות של צואה כל שאינו במחנהו, דהיינו בשאינה מגולה, אבל בראיה כאן וכאן אסור, אלא שגילה לך הכתוב שאין ההקפדה בראית צואה אלא כשהיא מגולה, הא כל שהיא מכוסה שרי דכתיב ושבת וכסית את צאתך, והיינו צואה בעששית, דתרתי בעי או מחנהו ומראית מגולה ואפילו לאחרים, או שלא במחנהו ונראית לו ממש, הא במכוסה ממנו ומכל אדם שרי. ואפילו תוך ד"א והיינו צואה בגומא וסופלו מונח עליה, ומקום גבוה ונמוך עשרה דשרי לפי שאין נראית לו ואינו מחנהו, עכ"ל.
ומבואר דבאמת גם בצואה נאמר דין ראיה, אלא שההבדל נעוץ בזה שבצואה מהניא כיסוי,
וצריך לבאר דבאמת הכיסוי לא מהני רק משום דין ביטול, דא"כ היאך מהני לגבי דין ראיה, כאילו לא היתה כאן צואה,
אלא דזה מהני כיון דצואה מכוסה לאו שם צואה עלה כלל.
והנה בדעת הרא"ש ודעימיה שלא חילקו בפשיטות כהאי חילוקא י"ל שלא גרסו כזאת בגמ', ועי' גירסת הרא"ש (סי' נא) בגמ'.
גאולם יתכן דגם לדעת הרשב"א הנ"ל, באמת אף דגם בדין צואה נאסרה הראיה, מ"מ גדריהן חלוקים,
דהנה דין הרחקת הצואה הוי דין ב
קדושת המקום, וכל דהוי מכוסה לא נחשב שמגרע את קדושת המקום, ושוב אין ע"ז איסור הראיה,
דאיסור הראיה הוא רק אם יש כאן צואה, ואמנם הכיסוי מהני כאילו אין כאן צואה.
אבל בערוה גדר האיסור הוא על ה
ראיה, ואינו תלוי במקום כלל, ולכן לא מהני כיסוי.
ולדעת הרשב"א יל"ע אי בעי דוקא כיסוי מושלם, או דסגי בכיסוי שמועיל בהל' מחיצה להחשב כמחיצה בין הרשות שמתפלל בה לרשות אחרת,
דהנה בגבוה עשרה פירש הרשב"א מפני שאינו רואהו, ולכאורה נראה מזה דאם בפועל הוא רואה אותו לא סגי במה שזה רשות אחרת.
ברם, אולי כ"ז הוא רק כאשר ישנו רק חילוק רשויות בלא כיסוי, אבל כאשר ישנו כיסוי, אולי מהני הכיסוי, ומ"מ לא בעי כיסוי מושלם, אלא רק כיסוי שמפרידו ומחלקו לרשות נפרדת.
וכן מבואר בלשון ה'קרית ספר': מחיצה זכוכית תוך ד' אמות והיא נראית, מותר לקרות, דהרי בכיסוי תליא מילתא,
והיא מחנה קדוש, כיון דיש מחיצה, עכ"ל.
ובספר אור זרוע סי' קלא הביא פירוש הערוך שפירש צואה בעששית, כגון שיש מחיצה של זכוכית בין הקורא ק"ש לרעי. ופירש"י: מחיצת זכוכית או קלף דק מפסקת ביניהם. וכתב עלה האו"ז, וז"ל: א"י דצואה נמי הואיל ומיתחזיא מאי כיסוי הוא זה והכתיב וחפרת וכסית את צאתך, משמע כיסוי מעליא הוא, יעו"ש.
ומשמע קצת מדבריו דלפי שיטתו שיש חיסרון של 'מיתחזיא' [דומיא ד'ולא יראה'] גם בצואה אזי בעינן כיסוי מעליא כדי שלא יחשב למקום צואה,
וזה חידוש מיוחד דמהני כיסוי, ולא מטעם דהוא מפקיע לצואה מן המקום.
דונראה עוד נפ"מ להלכה בחילוק פרשיות זה, וכמו שיתבאר להלן בס"ד.
הנה כתב הרשב"א בחידושיו (כה, ב ד"ה היתה), דצואה כנגדו בלילה במקום שיכול לראותה ביום אע"פ שהוא אינו רואה אותה עכשיו מחמת שהוא לילה אסור,
ויעו"ש שהביא ע"ז מדברי הירושלמי, והוסיף: וה"ה לסומא שאע"פ שאינו רואה מחמת מקרהו ה"ה במקום יכול לראות אילו לא היה מקרהו, שהרי כל אדם כסומין בלילה.
ולעיל כב, ב ד"ה המתפלל כתב, וז"ל: ובודאי הפרש יש בין ראה צואה כנגדו ובין נמצאת במקומו, דבמקומו כיון דבעינן מחניך קדוש היה לו לבדוק, אבל כנגדו דליכא אלא משום לא יראה בך, וזה לא ראה אותה כשהתחיל ולא פשע בכלום, שלא הטריחו לבדוק כמלא עיניו, ואם משום לא יראה בך זה לא ראה עד עתה, ויעו"ש שהוסיף להקל עוד דרק בנמצאת צואה במקומו במקום שדרכו בכך צריך לחזור ולהתפלל.
ועכ"פ מבואר מדברי הרשב"א, דבאופן שהוא אינו רואה אין בזה משום 'לא יראה לך',
ולכאורה זהו סתירה מפורשת למה שהובא לעיל מדבריו דאיסור זה נאמר גם באופן של לילה או סומא שאינו רואה כלל,
ומ"מ אסור משום שנמצא במקום שיכול לראות, וצ"ת.
עוד יש לברר, דהנה בשו"ע (סי' עד, ו) כתב: היתה ערוה כנגדו והחזיר פניו ממנה או שעצם עיניו או שהוא בלילה או שהוא סומא מותר לקרות, דבראיה תלא רחמנא והא לא חזי לה.
והנה דין זה של השו"ע נמצא בב"י, ושם הביא ראיה לזה מדברי הרשב"א בדין מים צלולים, וכה דבריו לקמן כה, ב ד"ה והלא: אבל לעיניו רואות את הערוה ליכא למיחש דכיון דעיניו חוץ למים ומסתכל בחוץ אינו רואה הערוה.
הרי מבואר בדבריו דבערוה מהני מה שאינו רואה בפועל את הערוה ולא אמרינן דכיון שיכול לראות אסור משום לא יראה לך.
ולכאורה קשיא טובא הסתירה המשולשת בדברי הרשב"א, וגם יל"ע מאי שנא דינא דלא יראה בצואה מדינא דלא יראה בערוה.ואשר נראה בס"ד בישוב דעת הרשב"א, דאמנם ליתא ללאו דלא יראה באופן שאינו רואה כלל, וזהו שכתב בדין מים צלולים וגם בנמצאת צואה כנגדו דכיון דלא ראה עד עתה אין בזה משום לא יראה.
אכן מה שהביא מדברי הירושלמי גבי לילה וסומא בהרחקת צואה מיירי דבדין לכתחילה ודאי אסור, וטעמא דמילתא משום דגם לגבי צואה כזו שאינה נראית ישנו דין והיה מחניך קדוש, וא"כ גם אזהרת לא יראה בך נאמרה בהדי דין זה של קדושת המקום, דגם אסור לראות צואה.
ויסוד הסברא דמה שזה במקום שיכול לראות ממקום זה מחשיבו לראיה, זה סברא כאשר הנידון הוא הרחקת צואה שזה דין שנאמר במקום, והיה מחניך קדוש, וכיון שהצואה אינה צריכה להיות במקום זה, זה נחשב לראיה מה שמצד המקום מסוגל הוא לראותה.
אבל בערוה לא איכפת לן מידי במציאות הערוה במקום, ובראיה תלא רחמנא, וכל שאינו רואה בפועל אין באפשרות הראיה במקום זה מידי.
ועלה בידינו, דגם לפי הרשב"א דין הראיה בצואה חלוק בגדריו מאיסור ראיית ערוה, שביסודו הוא דין בקדושת המקום, שלא יראה במקום זה שהוא מחנה קדוש דבר הנוגד את הקדושה.
הוהנה הרשב"א הוכיח כדבריו דאף בצואה נאמר הלכתא דלא יראה מהא דאיתא בירושלמי דמלפניו לא יקרא עד שירחיק ממנו עד מלא עיניו. ואולם הפמ"ג נסתפק לדעת הרא"ש אי דין זה של ראיה מלפניו הוא דין דאורייתא ואיכלל בדין מחניך קדוש, דכיון שרואה אותה מלפניו בכלל חניה הוא ואסור, או שזהו רק איסור מדרבנן.
וראה בהקדמת ביאור הלכה לסי' עט, ובד"ה ומלפניו הביא שהחיי"א נקט בדעת הרא"ש דהוי רק מדרבנן, אבל משמעות כל הפוסקים דלכו"ע הוי מדאורייתא.
עוד כתב בביאור הלכה שם נפ"מ בין הרא"ש לרשב"א בצואה במקום גבוה או נמוך עשרה ורואהו, וכמש"נ לעיל. והוסיף: ולכו"ע מהני בזה עצימת עינים כיון שהוא ברשות אחר, כ"כ המשבצות זהב וסתם פה כהמג"א ס"ק ח ושם חזר מזה ומשמע דעתו להחמיר, ומקום הדחק יש להקל - דרך החיים.
ולכאורה יל"ע בסברא זו, הרי אף בעצימת עינים יש כאן מקום צואה שבו אפשר לראות הצואה, וא"כ מאי שנא דאי הוי רשות אחרת מהני, כיון דסו"ס לשיטת הרשב"א לא נאמרו חילוקי רשויות באיסור לא יראה, והוא אמור גם לגבי צואה.
ומזה נראה להוכיח כאמור לעיל, דגם לפי הרשב"א דאיכא בצואה אזהרת לא יראה, הרי גדרי אזהרה זו אמורים בהתאם לדיני קדושת המקום וכללי והיה מחניך קדוש. וא"כ אף דסבר הרשב"א דלא מהני מחיצה בעלמא וכן גבוה עשרה לענין דנחשיב שאין כאן ראיה, מ"מ בעצימת עינים דראיה בפועל אין כאן, ונחשב לראיה רק מפאת האפשרות לראות ממקום זה, לענין זה מהני מה דהוי רשות אחרת, ולא הוי בכלל 'מחניך', ועי' היטב.
ועוד כתב בביאור הלכה שם נפ"מ בין הרא"ש לרשב"א באופן דיותר מד' אמות בתוך מלוא עיניו אי שרי בהרהור. דלדברי הרא"ש (= לפי משמעות הפוסקים דאסור מן התורה משום מחניך) יאסר בהרהור כדין והיה מחניך קדוש, ומשא"כ להרשב"א דכל האיסור משום ולא יראה, א"כ י"ל דמותר בהרהור כמו בערוה, ונמצא דנפקא קולא להרשב"א.
ולכאורה יל"ע בקולא זו, הרי כבר נתבאר בדברי הרשב"א דהך דלא יראה בצואה אינה פרשה נפרדת לגמרי, וזה נאמר בהדי גדרי דיני קדושת המקום דוהיה מחניך קדוש, ומעתה יש לדון דרק בערוה האיסור ראיה הוא רק בעת שמדבר דברי תורה, ולא כאשר מהרהר, אבל בדיני והיה מחניך קדוש גם הרהור נאסר, וה"נ באיסור ראיה שבא מכח 'דערבינהו' ילפינן דקאי גם על מחניך, יאסר בגדרי מחניך, וגם באופן שרק מהרהר.
אכן נראה דדברי רבינו הכהן הגדול מאחיו המשנ"ב אמיתיים ונכונים בטעמם, דאמנם כבר נתבאר לן דלהרשב"א אין איסור ראיה בצואה מלתא דראית ערוה, ומ"מ נראה דכמלא עיניו שהוא איסור ראיה לא יאסרנו בהרהור, דמבואר בדברי רש"י בשבת שם יסוד איסור הרהור האמור במחניך, דאסור להרהר במקומות המטונפים, וזה דין 'מקום' שאסור בהרהור, ולכן בראיה אין איסור של הרהור. וכפי הנראה דלא מחשבינן להרהור פעולה השוללת ראיה, ולכן מותר גם בראיית ערוה בשעת הרהור תורה, ורק המקום אוסרו בהרהור, ועי'.
ואמנם סימוכין לדבריו יש להביא מגופא דשמעתין, בגמ' כד, ב: א"ר הונא א"ר יוחנן, היה מהלך במבואות המטונפות מניח ידו על פיו וקורא ק"ש... לא קשיא כאן בעומד כאן במהלך. והרשב"א ביאר הענין בקצרה, וז"ל: בעומד איכא משום והיה מחניך קדוש, במהלך לאו מחניך הוא.
ולכאורה צ"ע, דהתינח דבמהלך ליכא מדינא דוהיה מחניך קדוש, ומ"מ הא איכא לא יראה, ואיתיה נמי במהלך.
אולם ראה בהגהות הגאון הארוך בדורו רבי אלעזר משה הלוי מפינסק שנקט לדבר פשוט דע"י הפעולה של מניח ידו על פיו חשיב הדיבור כהרהור ומשום שאינו משמיע לאזניו, יעו"ש.
ברם, לפי חילוקו של המשנ"ב דגם בראיה של צואה דילפינן מלא יראה נאמר ההיתר של הרהור ואינו אסור אלא בדיבור את"ש היטב דלזה מהני מניח ידו דלא יאסר עכ"פ מדין לא יראה, והדברים מאירים ושמחים.
ז
בגמ' כה, א:
דא"ר המנונא לא אסרה תורה אלא כנגד עמוד בלבד. ופירש"י: במי רגלים לקרות אלא כנגד עמוד הקילוח בלבד. ובפשוטו החילוק הוא בעיקר דין הרחקת מי רגלים דנלמד מקרא דוהיה מחניך קדוש, דמ"ר הוי פגם בדין מחניך קדוש רק לענין כנגד עמוד, ופחות מזה לית לן בה, וכן משמע במאירי.
אבל הרשב"א אזיל לטעמיה דבצואה נמי איתיה לאיסור לא יראה, ופירש (לעיל כב, ב ד"ה היה עומד), וז"ל: וטעמא דמילתא משום דבצואה בעינן מחניך קדוש, אבל מי רגלים אינו אסור מדאורייתא אלא כנגד עמוד, ומדכתיב ולא יראה בך ערות דבר וכו'.
ובאמת היה מקום לפרש בדבריו דה'לא יראה' הוא מדין ראיה של צואה, וככל שיטתו האמורה.
אך דא עקא, דזה לא יעלה יפה עם משנ"ת בשיטתו דאיסור ראית צואה זה רק במקום שזה נאסר משום קדושת המחנה, וכאן הרי בדיני מחניך קדוש ליכא צואה כלל, ומאי שנא מצואה מכוסה וכיו"ב.
ולכן יש לומר דבאמת הדין לא יראה כאן הוא לכו"ע, ומלתא דראית ערוה, דהא מיירי הכא בכנגד העמוד, ולכאורה נפ"מ בזה באופן שאין הערוה נראית אלא קילוח המ"ר, וצ"ע.
