============
.
[א] איתא בשילהי פסחים (קכא, ב): רבי שמלאי איקלע לפדיון הבן, בעו מיניה פשיטא, על פדיון הבן אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון הבן וכו'.
והנה בשו"ת הריב"ש (סי' קלא) דן בנוסח הברכה "מכאן למדו נסח הברכה שהיא בעל", וכוונתו להקשות על שיטת הרא"ש בריש מכילתין (פ"ק סי' י) בשם הריב"א דסבירא ליה שכל שאין המצוה מתקיימת ע"י שליח אזי נוסח הברכה הוא בלמ"ד ולא ב'על', ואחר שנקט הריב"ש דלא מהני שליחות בפדה"ב, הקשה מדברי הגמ' כאן דמבואר שנוסח הברכה הוא ב'על', ויעו"ש שביאר הטעם לפי דרכו, ועי' בצל"ח כאן.
ובספר ברכת שמואל (קידושין סי' יח אות ד) כתב לבאר באופן אחר בהקדם מה שהביא שנחלקו הראשונים אם עיקר מצות פדיון הבן נעשית בהפרשת המעות לפדיון, אלא שמחויב ליתנם לכהן כדין כל מתנות כהונה, או שעיקר המצוה היא בנתינתם לכהן, ויעו"ש שהוכיח בדעת הרא"ש (בכורות נא, א) שעיקר המצוה היא בהפרשת המעות. הראשונים נחלקו בדין הפריש ה' סלעים ואבדו דאיתא דחייב באחריותן, אם היינו שאינו נפדה אלא ע"י הנתינה לכהן, או שגוף הפדיון הוא ע"י הפרשת המעות, אלא שחייב באחריותן, והנפקותא בחקירה זו היא בספק בכור, לדעת הרא"ש מחויב להפריש המעות, אף שלענין הנתינה לכהן אמרינן דהמוציא מחבירו עליו הראיה ומשאיר המעות ברשותו.
ומעתה מבואר היטב בשיטת הרא"ש הטעם שנוסח הברכה הוא ב'על', כיון שמבואר לעיל (ז, ב) שרק במצוה שמברכים קודם עשיית המצוה מברכים ב'ל'', אבל אם הברכה היא על לשעבר (כמו בלולב דמדאגבהה נפיק ביה), מברכים בעל, וכיון ששעת נתינת המעות לכהן היא כבר לאחר שהתחיל בקיום עיקר המצוה בהפרשה, לכך מברכים ב'על' גם אם אי אפשר לקיים המצוה ע"י שליח, עכת"ד.
ונראה לחדד יותר את הדברים, שהרי עולה מן הדברים שבמצות פדיון הבן ישנם שני חלקים, עצם ההפרשה והנתינה לכהן, ולכן אינו יכול לברך קודם ההפרשה לפדות את הבן, כי הפדיה בפועל חלה רק בנתינה לכהן, ובודאי תנאי הקיום שיתן לכהן ולא סגי בהפרשה, ויש לעיין מהיכי תיתי נימא הכי שהפדיון מתחלק לשני חלקים, הפרשת המעות והנתינה לכהן, הרי לפי פשוטו חלות הפדיון הוא בנתינה לכהן בפועל, ומהי איפוא הפרשת המעות בלא נתינה.
אולם באמת עצם היסוד שבמצות פדיון הבן איכא מילתא דמעשה הפרשה של המעות, מעבר לעצם הנתינה לכהן, עולה גם מדברי האבודרהם (ברכת המצוות ומשפטיהם), וז"ל:
וארבעה ועשרים מתנות נמי אין מברכין על נתינתן לכהן משום דלא יהיב ליה ישראל לכהן מדידיה כלום דליברך לתת לכהן אלא רחמנא הוא דיהיב להו לכהנים דכהנים משלחן גבוה קא זכו... אבל פדיון הבן אף על פי שהוא ממתנות כהונה מברך על פדיונו ולא על נתינתו, וה"ה לפדיון פטר חמור שמברך על פדיונו ולא על נתינתו, כמו שהוא מברך על הפרשת תרומות ומעשרות והפרשת חלה מן העיסה ולא על נתינתן, דמתנות כהונה הן ואין מברך עליהם משום טעמ' דאמרינן. ואי אמרת אמאי מברכין על פדיון הבן ועל הפרשת תרומות ומעשרות וחלות והא ממתנות כהונה הן. היינו טעמא דמברכינן עלייהו משום דלפדות בנו לתקן תבואתו ועיסתו אזהריה רחמנא ושניא פדייה והפרשה מנתינה דהא תליא ביה וקביעה עילויה ונתינה תלי' בדעת אחרים והיא ממתנות כהונה דזכי להו רחמנא בגוייהו, וכל שכן שמברך על פדיון כרם רבעי ועל הפרשת מעשר שני משום דלא תליין בדעת אחרים ולא בהנאתן, אבל לתקנו כרמו ותבואתו הוא דעבד דרמיא עליה לחודיה.
העולה מדבריו שישנו חפצא דמעשה פדיון מעבר למעשה הנתינה לכהן, ודווקא מה"ט הוא שנתקנה ברכה בפדיון הבן, ולא דמי למתנות כהונה אחרות.
[ב] ושמא יש לומר בהקדם מה דאיתא בפתיחת מס' שמחות: כתיב ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור, וכתיב ביום הכותי כל בכור, א"ר יוחנן, אף על פי שהכה אותם מכת מות בלילה היתה נפשם מפרפרת עד הבוקר, משל הדיוט אומר נתת פת לנער הודיע את אמו, אף הקדוש ברוך הוא אמר אודיע לבני במיתת שונאיהם איך מתים וכו'.
[וכאן המקום להביא את הביאור הנפלא דמטו משמיה דמרן הגרש"ז אויערבאך זצוק"ל בהרבה ספרים (מהם: הגש"פ ארזי הלבנון: חבצלת השרון עה"ת פרשת בא; ספר שמעה תפילתי על התפילה ועוד), ובאמת הוא מבנו יבלחט"א הגאון רבי מרדכי שליט"א כמובא בשמו בספר 'רימון פרץ' על התפילה, וכפי ששמעתי מפיו.
הנה בתפילת ערבית בברכת אמת ואמונה אנו אומרים: המכה בעברתו כל בכורי מצרים ויוצא את עמו ישראל מתוכם לחירות עולם, תחילה מכת בכורות ואח"כ יציאת מצרים, ואילו בתפילת שחרית בברכת אמת ויציב אומרים תחילה 'ממצרים גאלתנו ומבית עבדים פדיתנו' ואח"כ 'כל בכוריהם הרגת ובכורך ישראל גאלת'.
אמנם לפי המבואר בדברי הברייתא דמסכת שמחות הנ"ל את"ש היטב, שבתפילת ערבית מיירי על מה שהיה בלילה, 'גאולה מאורתא' (עי' ברכות ד, ב), ובחצות לילה היה 'המכה בעברתו כל בכורי מצרים', ורק אח"כ בבוקר היתה היציאה ממצרים – ויוצא את עמו ישראל מתוכם, ואילו בתפילת שחרית כבר מודים על ה'גאולה מעלייתא' שהיתה בצפרא, וכאן הסדר הוא תחילה ממצרים גאלתנו, ואח"כ כל בכוריהם הרגת, היינו שיצתה נשמתם לגמרי עם שחר.
וראה עוד בשו"ת חת"ס (בתשובה לחותנו הגרע"א; ח"ב יו"ד סי' שמו ס"ק יב) לפ"ז א"ש קרא ולא יתן המשחית כו' וכן ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר. ולכאורה צ"ע הא אני ולא השליח ולא מלאך המשחית אך חלילה לייחס מיתת הפגרים האלו להי"ת אך בחצות הכה הי"ת בעצמו והתיש כח מזל טלה בכור המזלות והותשו כל הבכורות ונחלשו ועל ידי זה היה כח למשחית להמיתם במגפה בשחרית ולעולם על ידי משחית ואלולי התיש הקדוש ברוך הוא כח שלמעלה לא הי' כח למשחית נגד שר רהב של מצרים ואמנם כיון שניתן רשות למשחית הוצרכו ישראל להסתתר והקב"ה הוצרך לשומרם לבלתי תת המשחית והא"ש דתלה קדושות בכורי ישראל ביום הכיתי ולא בלילה משום דמה שניצולו ישראל בחצי הלילה בהתשת כח שלמעלה אין כאן חדוש ושום פדות וכי מה להם לישראל בשר ומזל של מצרים ומעולם בטובתו לא טוב להם וברעתו לא רע להם אך ביום הכותי על ידי משחית ולא נתן המשחית לבוא אל בתי ישראל וניצולו אז נקנו לו יתברך בכורי ישראל ונקוה כימי צאתינו ממצרים יראנו נפלאות, עכ"ד.
ובנידון אם עיקר פדיון ביום או בלילה לפי דברי מסכת שמחות הנ"ל, יעויין בשו"ת מהרש"ם ח"ב סי' מג שהשיב על דברי הגריעב"ץ, ובשו"ת להורות נתן ח"ב סי' פה, ועי' עוד בשו"ת שבות יעקב (ח"א סי' יז; הו"ד בשערי תשובה הל' פסח ריש סי' תע)].
ועכ"פ לפי דברי המס' שמחות נראה לומר שאמנם היו ב' חלקים בפדיון הבכורות ע"י בני ישראל, החלק הראשון היה עצם חלות הפדות בחצות הלילה ע"י הכאת הבכורות, והיינו כעין הפרשה ממש, ואילו החלק השני הינו המיתה בפועל רק בבוקר כענין נתינה לכהן, וראה לשון הכתוב בישעיהו (מג, ג), כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֶיךָ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעֶךָ נָתַתִּי כָפְרְךָ מִצְרַיִם כּוּשׁ וּסְבָא תַּחְתֶּיךָ. ופירש"י: נתתי כפרך מצרים - והם היו לך לפדיון שבכוריהם מתו ואתה בני בכורי נצלת והייתם חייבים כליה כמו שנאמר (ביחזקאל כ) ואומר לשפוך חמתי עליהם בארץ מצרים.
ומהאי טעמא מצות פדיון בכורות לדורות שהיא מחמת אותה פדיה, כדכתיב בסוף פרשת בא (יג, טו): וַיְהִ֗י כִּֽי־הִקְשָׁ֣ה פַרְעֹה֘ לְשַׁלְּחֵנוּ֒ וַיַּהֲרֹ֨ג ד' כָּל־בְּכוֹר֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מִבְּכֹ֥ר אָדָ֖ם וְעַד־בְּכ֣וֹר בְּהֵמָ֑ה עַל־כֵּן֩ אֲנִ֨י זֹבֵ֜חַ לַֽד' כָּל־פֶּ֤טֶר רֶ֙חֶם֙ הַזְּכָרִ֔ים וְכָל־בְּכ֥וֹר בָּנַ֖י אֶפְדֶּֽה, ג"כ מחלוקת לשני חלקים אלו, ועיין.