הערות והארות במסכת סוטה

[במסתרים]

סוטה כט:
הב"ח מגיה ברש"י 'דהיכא' עיין שם

לכאורה הגירסא שבפנים מובנת היטב, ואפילו יותר מן ההגהה.
מה צורך ההגהה, ומה פירוש דברי רש"י לפיה?

[ביקורת תהיה]

לט, ב

אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב חִסְדָּא: אֵין הַכֹּהֲנִים רַשָּׁאִין לַעֲקֹר רַגְלֵיהֶם וְלֵילֵךְ עַד שֶׁיִּגְמֹר שְׁלִיחַ צִבּוּר 'שִׂים שָׁלוֹם'.

ולא אתפרש טעמא דמלתא.

[נוריאל עזרא]

אני מעתיק מתוך הילקוט ביאורים של הרמב"ם מתיבתא של עוז והדר על נשיאת כפים(פרק יד הלכה ד)

טעם שלא יחזרו הכהנים למקומם עד לאחר שהחזן יסיים את ברכת שים שלום.
כתב התרומת הדשן(פסקים וכתבים סי' קט) בשם רבו, שהיה מקפיד על הכהנים שהיו עוקרים את רגליהם קודם שיסיימו הציבור לענות אמן אחר ברכת שים שלום, משום שקודם עניית אמן על ברכת שים שלום עדיין לא הסתיימה ברכת כהנים. וכן כתבו הט"ז(או"ח קכח, סק"י) והלבוש(שם ט"ז) שברכת שים שלום היא עניין אחד עם ברכת כהנים.[מג]
ובחכמת שלמה(סוטה לט: ד"ה לעקור) ביאר את הטעם שהכהנים לא יחזרו למקומם עד שיסיים השליח ציבור את ברכת שים שלום, על פי מה שהביא הרמבם(פרק יד הלכה יב) שלאחר שהכהנים מסיימים את ברכת כהנים ומתחיל החזן את ברכת שים שלום מתפללים הכהנים ואומרים 'עשינו מה שגזרת עלינו וכו'[מד], וכאשר הכהנים נשארים במקומם בעת תפלה זו ומסיימים אותה יחד עם החזן עניית אמן של הציבור על ברכת שים שלום כוללת אף את תפילתם של הכהנים.

______________________________________________________

[מג] ויתבאר על פי מה שביאר הגר"א(מובא בסידור אשי ישראל, אבני אליהו בפירוש יעלה ויבוא) שבברכת שים שלום מזכירים שש בקשות - לטובה, לחן, לחסד, לרחמים, לשלום, שהם כנגד שש ברכות שבברכת כהנים. שלום - כנגד וישם לך שלום, טובה - כנגד יאר ה' פניו[והאור הקרא טוב, שנאמר וירא אלקים את האור כי טוב, ונאמר מי יראנו טוב נסה עלינו אור פניך ה'], ברכה - כנגד יברך ה, חן כנגד ויחנך, חסד - כנגד וישמרך[שהשמירה קרויה חסד, כמו שנאמר 'ושמר ה' לך את הברית ואת החסד'], רחמים - כנגד ישא ה' פניו אליך[ונשיאת העוון היא רחמים.

[מד] רשי"י(סוטה לט: ד"ה עוקרין) נקט בלשון 'רבונו של עולם עשינו מה שגזרת עלינו וכו'.

[לבי במערב]

לענין מה שברכת 'שים שלום' היא ענין א' עם ברכת כהנים, יש להעיר מלשון המשנה (תמיד רפ"ה) "[ו]ברכו את העם שלש ברכות, אמת ויציב ועבודה וברכת כהנים", וברמב"ם (הל' תמידין ומוספין פ"ו ה"ד) העתיק: "ואמת ויציב ורצה ושים שלום" (ויעוי' במפרשי המשנה שם).

[ביקורת תהיה]

א. כתב התרומת הדשן בשם רבו, שקודם עניית אמן על ברכת שים שלום עדיין לא הסתיימה ברכת כהנים.
ב. וכן כתב הט"ז.
ג. והלבוש.
ד. ובחכמת שלמה ביאר, שכאשר הכהנים נשארים במקומם בעת תפלה זו ומסיימים אותה יחד עם החזן עניית אמן של הציבור על ברכת שים שלום כוללת אף את תפילתם של הכהנים.

א. סילוף! זה לשון תרומת הדשן: וכן שמעתי מפי מורי הקדוש מה"ר אהרן ז"ל, שהקפיד על הכהנים שהיו עוקרים רגליהם קודם שסיימו הציבור לענות אמן אחר ברכת 'שים שלום', משום דאמרינן פרק אלו נאמרין שאין הכהנים רשאין לעקור רגליהן עד שסיים שליח ציבור ברכת 'שים שלום', והיה סובר דקודם אמן לא נסתיים הברכה, כדלעיל.
ב. כנ"ל.
ג. אכן הלבוש כתב וז"ל: ואינם רשאים לעקור משם עד שיסיים ש"ץ 'שים שלום', שהכל ענין אחד הוא עם ברכת כהנים.
ד. ז"ל שם: כדי שיאמרו הקהל אמן על הברכה ועל מה שהם מתפללים. (ואינו מובן כל כך מדוע אינם רשאים בגלל זה לעקור רגליהם.)

[נוריאל עזרא]

שלחתי לעורך הראשי והוא הפנה את השאלה לעורך והשיב לי: "העורך מסכים שההערות נכונות והוא בעצם הלך כאן שבי אחר הלבוש, ובעז"ה בל"נ יתוקן במהדורה הבאה.
יישר כח.".

ייש"כ.

[HaimL]

לט, ב

אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב חִסְדָּא: אֵין הַכֹּהֲנִים רַשָּׁאִין לַעֲקֹר רַגְלֵיהֶם וְלֵילֵךְ עַד שֶׁיִּגְמֹר שְׁלִיחַ צִבּוּר 'שִׂים שָׁלוֹם'.

ולא אתפרש טעמא דמלתא.

אני עדיין מחכה להערות, וגם להארות.

[נוריאל עזרא]

כוונתך לבד מדברי הלבוש. שמיישבים את זה הלא כן?

[HaimL]

אכן. אני עדיין מנסה להבין את החידוש שבשאלה, ובכל המהלך כאן.

[במסתרים]

סוטה ו, א

ושבאו לה עדים שהיא טמאה דאתו עדים אימת אילימא מקמי דתקדוש תיפוק לחולין
[רש"י - מקמי דתקדוש - בכלי שרת: תיפוק לחולין - בפדיון שלא היה קדושת הגוף אלא קדושת פה וכל המנחות נפדות כל זמן שלא קדשו בכלי:]
אלא לבתר דקדוש, אי אמרת בשלמא מים בודקין אותה אלמא בת מקדש ומקרב היא וכי קדוש מעיקרא שפיר קדוש ומשום הכי מנחתה נשרפת
אלא אי אמרת אין המים בודקין אותה תיגלי מילתא למפרע דכי קדוש מעיקרא בטעות קדוש ותיפוק לחולין
[רש"י - תיגלי מילתא למפרע - דלא היתה ראויה לכלי ואין כלי שרת מקדשין אלא הראוי להם כדאמר בזבחים (דף פג.): ותיפוק לחולין - בלא פדיון שקדושת פה שלה וקדושת כלי שלה הכל בטעות שהיינו סבורים שהיא טעונה מנחה ואינו כן והקדש טעות אינו הקדש:]

מה נשתנה שזה בפדיון וזה בלא פדיון?

[מיללער]

סוטה כג.

במס' סוטה כג. הסוגיא של כל הנשואות לכהנים מנחותיהן נשרפות.

במנ"ח מצוה קלד בסופו מצייר היכי תימצי בכהן שמת והניח בן חלל שדינו כישראל, והאב הכהן הניח מנחה שהבן מקריב מדין יורש, אם המנחה נשרפת כדין מנחת כהן או נאכלת כדין מנחת ישראל, ונקט בפשיטות עפ"י הגמרא בזבחים ו. דיורש אינו נחשב המתכפר של הקרבן אלא מקופיא, ועיקר הקרבן הוא של האב וממילא נחשב גם לזה מנחת כהן והמנחה נשרפת כליל.

והבהות שם ציינו שכן כתב גם הפמ"ג בספרו שושנת העמקים כלל י"ד (ובמנחה חריבה להגרפ"ע עמ"ס סוטה ציין שלכאורה יש להביא ראיה לזה מדברי התוס' בסוטה כג. סוד"ה כל עיי"ש).

ונסתפקתי בציור הפוכה מזה, כהנת אלמנה שמתה והניחה בן כהן שמקריב את מנחתה, האם המנחה נשרפת כדין מנחת כהן משום שהבן מתכפר בה מקופיא, או שנאכלת כדין מנחת כהנת פנויה. ועיקר הספק היא, אם פשוטותיהן של המנ"ח והפמ"ג הוא שהמנחה לא נחשב להיורש כלל, בין לקולא ובין לחומרא, או שדוקא בציור שלהם שהמדובר הוא להקל ולאכול את שיירי המנחה בזה אמרינן דלא סגי כפרה מקופיא להתירה לאכילה, אבל בנידון דידן שבעלות היורש וכפרתו מקופיא יחמיר לשרוף או לכה"פ לפזר את המנחה על בית הדשן, אולי בכה"ג סגי הכפרה מקופיא לאסור את המנחה באכילה.

ולפי דברי הגר"פ עפשטיין אולי יש להביא ראיה לזה מן התוס' הנ"ל בסוטה כג. סוד"ה כל, שהקשו לםי דברי הירושלמי שמנחת סוטה מיקרי מנחת שותפות בין הבעל והאשה א"כ האיך נקרבת הלא אין מנחה באה בשותפות כדילפינן מונפש כי תקריב. ותירצו כיון שעיקר הקרבן באה לכפרה על האשה, והבעל הוא רק מתכפר כל דהו הרי הוא כיורשין דאיתא בזבחים ו. שאף שהירושין מתכפרין מקופיא לא מיקרי מנחת שותפות כיון שהעיקר לא לכפרתן באה (עי' ברש"ש וקר"א שביארו כן דברי התוספות).

ונמצא מפורש דאף דלגבי דין שותפות לא סגי כפרה מקופיא להחשיבה קרבן שותפות, מכ"מ סגי כפרת הבעל מקופיא שהמנחה תהי' נשרפת, ולכאורה כן הדין ביורש כהן סגי שמתכפר מקופיא שהמנחה תהי' נשרפת. משא"כ בציור של המנחת חינוך, לא אמרי' שהכפרה מקופיא סגי לאפוקי מדין מנחת כהן שתהי' המנחה נאכלת.

[אליהו חיים]

הפשטות נראה שבעל במנחת אשתו שאני דיש לו קנין ממון וכמבואר בתוס' שם [ד"ה כל וד"ה הקומץ] דזהו הטעם דהולכים אחר הבעל הכהן, וכ"ש לפי הירושלמי (המובא בתוס') שדוקא במנחת סוטה דבא כולה מממון בעלה ולא בשאר מנחות לכן הוי גם מנחת כהן, אבל יורשים דמביאים קרבן שהפריש אביהם או עכ"פ מממון אביהם [אם שעבודא דאורייתא] לכ' לא יתחשב מנחת כהן רק משום מה דמכפר מקופיא עליו לחוד ונאכלת מנחת האם כשאר מנחת כהנת וישראל.

[מיללער]

מסוף דברי התוס' שם משמע דאי משום קנין הממון של הבעל היה צריך להיות בסוטה דין של מנחת שותפות, ובהכרח דלא מיקרי כאן שיש לו 'קנין ממון' אלא 'זכות קרבן' וזה סגי שלא לאכול את השיריים כדין מנחת כהן, אבל הכפרה אינו אלא מקופיא ולא מהני להחשיבה כשותפות..ומינה לנידון של המנחת חינוך ביורש, שאף דלגבי שותפות אמרי' דלא סגי הכפרה מקופיא אבל לכה"פ לגבי דין מנחת כהן יש להחשיבה וכנ"ל וצ"ע.

[אליהו חיים]

לכאורה אין כאן חזרה בסוף התוס', ורק חילקו דאע"פ שיש לבעל חלק במנחה מחמת הזכות ממון ולכן אינה נאכלת אעפ"כ אין זה קובע שיהא נחשב 'שותף' במנחה [דא"כ לא היה ראוי להיקרב כלל] דלענין שותפות תלוי בעיקר כפרה.

[מיללער]

יישר כח, ונמצא לדבריכם שיש כאן ג' הגדרות

א. קנין ממון: מהני לענין דין 'מנחת כהן' ולא לגבי הפסול של 'שותפות' במנחה
ב. חלק בהכפרה 'מקיבעא': מהני בין לענין מנחת כהן ובין לגבי דין שותפות
ג. חלק בהכפרה 'מקופיא': לא מהני לא לגבי דין מנחת כהן ולא לגבי דין שותפות

וזה ברור שיורש אין לא בקרבן אביו, לא קנין ממון ולא זכות בהכפרה רק מקופיא ולכן אינו לא שותף וחלקו בהכפרה לא מעלה או מוריד לגבי דין מנחת כהן.
ובעל לגבי מנחת סוטה, יש לו חלק ממון בקרבנה ולכן אם הוא כהן מנחתה נשרפת, אבל אין לו חלק בכפרת הקרבן ולכן אינו נחשב שותף.

ונמצא דברי המנחת חינוך והפמ"ג ברורין, ופירכת המנחה חריבה לאו פירכא הוא.

נכון?

[אליהו חיים]

יישר כח, ונמצא לדבריכם שיש כאן ג' הגדרות

ונמצא דברי המנחת חינוך והפמ"ג ברורין, ופירכת המנחה חריבה לאו פירכא הוא.
נכון?

ייש"כ לסיכום הנפלא [בבהירות יתר מעל הכותב].
אמנם בעיוני במנ"ח ובשושנת העמקים ראיתי דאין הם עולים על קו אחת.
המנ"ח סובר דיורש חלל אינו מפקיע מקרבן המוריש ושם מנחת כהן עלה, וזה עולה עם טעם הנ"ל דכיון דיש לו חלק בכפרה רק מקופיא ואין לו חלק כלל בממון הקרבן הרי זה נחשב מנחת כהן.
אך הפמ"ג דעתו להיפוך דבן חלל מפקיע אף דיורש רק מקופיא, ולא מסתפק אלא בב' בנים אחד כשר ואחד חלל, אם הולכים אחר החלל ונקמצת מפני שאין כולו של כהן או אחר הכהן כשר מפני שאין כולו של ישראל, ובזה טען המנחה חריבה דלענין נידון זה דומה כל מנחה של אשת כהן דהוי שותפות בין ישראל לכהן במנחה והולכים אחר שניהם, [ולא נכנס הגר"פ אפשטיין לחלק בין טיב השותפות שבין שניהם, דלפי הפמ"ג מסתבר דכל בעלות שוה לבטל ולקבוע].
ולפי זה להפמ"ג יש מקום גדול להסתפק כספיקא דידך כשהבעלות מקופיא כהן אם נקבע עי"ז להיות מנחת כהן או לא.
ועי' במרומי שדה דדן לענין מקדיש ע"מ שיתכפר חבירו ואחד מהם כהן ואחד מהם ישראל אחרי מי הולכים ולכ' המקדיש אין לו שום זכות כפרה בקרבן אלא ההבאה בלבד ובכל זאת דן שם אחרי מי הולכים. אם לא דנימא דמקדיש עדיפי מיורש מחמת שהוא המקדיש עכ"פ משא"כ ביורש.

[מיללער]

מפליא!

לא שמתי לב להחילוק בין המנחת חינוך להפמ"ג, אבל לפענ"ד אין הדבר מוכרח בדברי הפמ"ג שקיצר מאוד בלשונו כדרכו, ולא ביאר הדבר כל צרכו והוא רצה רק להביא דוגמא של שותפות בין ישראל וכהן, אבל למסקנתו מצדד עפ"י דברי הלחם משנה (שציין לה גם במנחת חינוך) שיורש לא חשיב בעל הקרבן ולכן הציור של שותפות לא שייך, ולפי זה גם אם יש רק יורש אחד והוא חלל עדיין מיקרי הקרבן של האב וכל דיני האב עליה.

ומה שכ' מע"כ לגבי המקדיש שדן עליה הנצי"ב - להמקדיש יש גם בעלות של ממון (המקדיש מוסיף חומש) ולפי דברי התוס' ברור שאם המקדיש הוא כהן אע"פ שהמתכפר ישראל יש על זה שם של מנחת כהן כמו במנחת סוטה מצד חלק הבעל, אם לא דנאמר דשאני בעל שגם יש לו חלק בכפרה מקופיא.

ולאידך גיסא, אם המקדיש ישראל והמתכפר הוא כהן, לית דין צריך בושש שכיון שהכהן מתכפר בו מקיבעא יש על זה שם של מנחת כהן ונשרפת. אלא שהספק יהי' אם יהי' כאן הדין מתפזרת על בית הדשן מכח חלק המקדיש או שיעלה כליל על המזבח כדין מנחת כהן גרידא.

[אליהו חיים]

ייש"כ בעין הבדולח שלכם ראיתם היטב את הסיפא מה שלא היטבתי לראות [אמנם יתכן לענ"ד דאינו מגלה בזה חזרה מהרישא עכ"פ בעיקר הסברא, דגם כפרה מקופיא קובע אם הוא מנחת כהן או מנחת ישראל, אך שאני יורש דגם לא קניא להו כלל וקרוי רק ע"ש המת ולכן אינו מעלה ומוריד אם הבן כהן או ישראל, אך עכ"פ לענין שאלה שלכם למסקנת דבריו ודאי הולכים אחרי האם הישראלית ולא אחרי הבן הכהן דאין היורש קובע כלל, ולכן באמת לא יהא נפק"מ בזה בין המנ"ח למסקנת הפמ"ג].
ומש"כ לענין מקדיש דהוא בעל הממון גמור גם אני בערך באותו שעה שכתבתם לי כאן בזה כיוונתי לדבריך כשקיימתי 'ובלכתך בדרך' וחשבתי לכתוב וטוב שהקדמתם לי, וברוך שכוונתי לדעתכם.
בהכרת הטוב על הפרישקייט בדברי תורה ולכל הדברים הישרים משמחי לב ומשיבת נפש בכל פעם ובכל ענין ללא יוצא מן הכלל.

[מיללער]

ת"ח אחד שלח לי שבספר 'שער העזרה' דן המחבר ממש בענין הנ"ל, ואני מצרף את דבריו

Screenshot_20220712-002925_2.png (166.68 KiB) נצפה 3935 פעמים

תשוח"ח להמשלח

[עזריאל ברגר]

אגב, יכולה להיות גם ירושה מכהן לבן-בתו ישראל, ומישראל לבן-בתו כהן וכיו"ב (וזהו ה"ציור" שמציירים חז"ל בדרך כלל).

[מיללער]

אגב, יכולה להיות גם ירושה מכהן לבן-בתו ישראל, ומישראל לבן-בתו כהן וכיו"ב (וזהו ה"ציור" שמציירים חז"ל בדרך כלל).

נכון

או מכהן לבתו

[HaimL]

ב.

ע"ש בסוף דבריהם ז"ל, שתירצו קושיא אלימתא, דהיכי דייק הש"ס דאסור לקנאות, מדתני המקנא דיעבד, דשמא אינו מצווה ואינו איסור, אלא אם רצה לקנא, מקנא לה ע"פ שניים וכו'. ותירצו אליבא דרש"י ז"ל, בד"ה לכתחילה לא, ופירשו בדבריו דממשנה יתירא, דה"מ למתני ר"א אומר מקנא אדם לאשתו ע"פ שניים, ומדאכפל תנא למתני המקנא לאשתו ברישא והדר תני ר"א אומר מקנא לה ע"פ שניים, ש"מ דתנא דידן סבר אסור לקנאות, ולהכי אכפל ותני המקנא לאשתו, לשון דיעבד.

ולא הצלחתי להבין את דבריהם ז"ל, דאי לא אכפל תנא למתני המקנא לאשתו מקנא לה ע"פ שניים, ותני רבי אליעזר אומר מקנא אדם לאשתו ע"פ שניים, ה"א דס"ל מצווה לקנאות, כר"ע בדף ג., ש"מ מדאכפל דס"ל מותר לקנאות, אבל לא מצווה. והדרא קושיא לדוכתה, דמהיכי דייק הש"ס דאכפל תנא דידן משום דס"ל אסור לקנאות.

[אליהו חיים]

אולי אם זה חובה [מצוה] הו"ל למיתני בפנ"ע דמקנא אדם לאשתו וכעין דברי ר"ע להלן, ומדתנא לה יחד עם 'על פי שנים' מבינים דאינו חובה אלא כשמקנא עושה כן עפ"י שנים אך עדיין אין אנו יודעים אם זה איסור או רשות ולכן מקדים המקנא לאשתו לומר דאסור ורק בדיעבד אם מקנא עושה כן עפ"י שנים.

[HaimL]

אולי אם זה חובה [מצוה] הו"ל למיתני בפנ"ע דמקנא אדם לאשתו וכעין דברי ר"ע להלן, ומדתנא לה יחד עם 'על פי שנים' מבינים דאינו חובה אלא כשמקנא עושה כן עפ"י שנים אך עדיין אין אנו יודעים אם זה איסור או רשות ולכן מקדים המקנא לאשתו לומר דאסור ורק בדיעבד אם מקנא עושה כן עפ"י שנים.

לפי תירוץ כבודו, הא דתנן בריש פסחים אור לי"ד בודקים את החמץ לאור הנר, ה"נ דליכא חיובא לבדוק, אלא מבטלו בלבו ודיו, רק מי שבא לבדוק (כגון שחושש שאין הוא מבטל את חמצו בלב שלם), לא יבדקנו אלא לאור הנר, דלא עלתה לו בדיקה בלא"ה. ואי בעי למתני חובה, ה"ל למתני אור לי"ד בודקים את החמץ, ולא יבדקנו אלא לאור הנר. ומ"ש מהכא, דאי תני רבי אליעזר אומר מקנא אדם לאשתו ע"פ שניים, לא משמע שהוא חובה, אלא רשות.

[פנחסויפלל]

מג.

לפני הרבה שנים, נסיתי לברר דין אחד נעלם: האם מי שנטע כרם ולא חיללו, חוזר מעורכי המלחמה רק מהשנה הרביעית לכרם, או רק אחר שצמחו לו הענבים בשנה הרביעית ולא חיללם, או אולי כבר משנה ראשונה של הכרם הוא חוזר, והיינו כל זמן שלא נהנה מן הכרם.
ושאלתי כמה מגדולי התלמידי חכמים שבדור ולא ידעו להגיד לי בזה דבר. וכמדומה שלא התפרש בענין זה כלום בכל הספרות התורנית לדורותיה [מלבד איזה דיוקים קלושים פה ושם].
ופעם שאלתי זאת להגרמ"מ שולזינגר זצ"ל, ומיד הפטיר שיש לזה דיוק ברור מרש"י בסוטה, ומיד אץ רץ לדרכו, ולא פירש לי היכן הוא.
סיפרתי המעשה לת"ח אחד, ואחר כמה שנים בא אלי ורש"י זה בידו:
סוטה מג ע"ב ד"ה אי נימא: שאף זו שבקרקע שהרכיב את הענף בה נטיעה היא ועדיין לא הגיעה לשנה רביעית לחללה הא לאו משום הרכבה הדר דבלאו הרכבה נמי בעי למיהדר מן המלחמה משום ילדה ראשונה.

[דף של ספינה]

סוטה כט:
הב"ח מגיה ברש"י 'דהיכא' עיין שם
לכאורה הגירסא שבפנים מובנת היטב, ואפילו יותר מן ההגהה.
מה צורך ההגהה, ומה פירוש דברי רש"י לפיה?

עיין עקבי יעקב

[במסתרים]

עיין עקבי יעקב (ר"י טירהויז תרח"צ)

ועשית נא חסד להביא את תוכן דבריו, ייש"כ.

[דף של ספינה]

הנה:

72FB1C22-00C6-490C-A2D4-FF8BE5D1E166.jpeg (76.65 KiB) נצפה 2824 פעמים

[דף של ספינה]

סוטה דף כח.

הלכך לרבי עקיבא שיתא קראי כתיבי חד לצואה דידה וחד לצואה דידיה חד לעשייה דידה וחד לעשייה דידיה ״חד לידיעה דידה וחד לידיעה דידיה״ כו׳ ואידך (רבי עקיבא)ההוא דמודע לה כהן דבטן ברישא והדר ירך שלא להוציא לעז על המים המרים

לכאורה קשה, הרי כבר למד רבי עקיבא ״ידיעה״ מהני שיתא קראי וא״כ מדוע צריך ללמוד עוד פעם מבטן וירך וצ״ע

[באמונתו]

עיין רש"י שמדובר בשתי ידיעות שונות, כי ידיעה הראשונה היא "להודיע לנו", והידיעה השנייה היינו "דמודע לה כהן".

[דף של ספינה]

בגמרא ״ידיעה דידה ידיעה דידיה״ ״דמודע לה״

[באמונתו]

ב.
ע"ש בסוף דבריהם ז"ל, שתירצו קושיא אלימתא, דהיכי דייק הש"ס דאסור לקנאות, מדתני המקנא דיעבד, דשמא אינו מצווה ואינו איסור, אלא אם רצה לקנא, מקנא לה ע"פ שניים וכו'. ותירצו אליבא דרש"י ז"ל, בד"ה לכתחילה לא, ופירשו בדבריו דממשנה יתירא, דה"מ למתני ר"א אומר מקנא אדם לאשתו ע"פ שניים, ומדאכפל תנא למתני המקנא לאשתו ברישא והדר תני ר"א אומר מקנא לה ע"פ שניים, ש"מ דתנא דידן סבר אסור לקנאות, ולהכי אכפל ותני המקנא לאשתו, לשון דיעבד.
ולא הצלחתי להבין את דבריהם ז"ל, דאי לא אכפל תנא למתני המקנא לאשתו מקנא לה ע"פ שניים, ותני רבי אליעזר אומר מקנא אדם לאשתו ע"פ שניים, ה"א דס"ל מצווה לקנאות, כר"ע בדף ג., ש"מ מדאכפל דס"ל מותר לקנאות, אבל לא מצווה. והדרא קושיא לדוכתה, דמהיכי דייק הש"ס דאכפל תנא דידן משום דס"ל אסור לקנאות.

לא הבנתי השאלה. היאך יכול לשון "המקנא" להיות מצווה.

[HaimL]

לא הבנתי השאלה. היאך יכול לשון "המקנא" להיות מצווה.

ימחול כבודו לקרוא שנית את השורות הנ"ל מתוך מה שכתבתי.

[HaimL]

לא הבנתי השאלה. היאך יכול לשון "המקנא" להיות מצווה.

ימחול כבודו לקרוא שנית את השורות הנ"ל מתוך מה שכתבתי.

כוונתי למ"ש,

ולא הצלחתי להבין את דבריהם ז"ל, דאי לא אכפל תנא למתני המקנא לאשתו מקנא לה ע"פ שניים, ותני רבי אליעזר אומר מקנא אדם לאשתו ע"פ שניים, ה"א דס"ל מצווה לקנאות, כר"ע בדף ג.,

[באמונתו]

אי משום הא, הכי הו"ל למיתני: המקנא לאשתו, רא"א ע"פ שנים וכו'

[HaimL]

הא לא אפשר, דהא בעי למתני ומשקה ע"פ עד אחד, ולכן צריך לחזור ולשנות מקנא לה ע"פ שניים ומשקה ע"פ ע"א, והמקנא לאשתו דריש מתניתין היא המשנה יתירה דאכפל תנא דידן.

[באמונתו]

לא הבנתי מדוע מוכרח התנא לשנות כן. הרי יכול לשנות: המקנא לאשתו, רא"א ע"פ שנים, ומשקה ע"פ ע"א וכו'. מדוע לכפול מקנא - מקנא.

[HaimL]

לא הבנתי מדוע מוכרח התנא לשנות כן. הרי יכול לשנות: המקנא לאשתו, רא"א ע"פ שנים, ומשקה ע"פ ע"א וכו'. מדוע לכפול מקנא - מקנא.

מפני שאי"ז דרך הדיבור. כיוון שיש כאן קינוי והשקאה צריך לשנות בשניהם מה הוא עושה (מקנא או משקה), וכיצד הוא עושה (ע"פ שניים או ע"פ אחד או ע"פ עצמו). ולטעמיך, מ"ט כפל התנא ברבי יהושע, הרי היה יכול לשנות המקנא לאשתו רבי אליעזר אומר מקנא לה ע"פ שניים ומשקה ע"פ עד אחד או ע"פ עצמו, ור"י אומר ע"פ שניים ומשקה ע"פ שניים, דתו לא אצטריך למכפל מקנא ברבי יהושע, כיוון דכבר אשמעינן דאסור לקנאות מדאכפל המקנא ברבי אליעזר. אלא א"א לשנות כן, דאי"ז דרך הדיבור, וצריך לשנות על כל דבר מה עושה וכיצד עושה. א"כ נמצא דמה שכפל התנא הוא בראש דבריו, המקנא לאשתו, דלא הל"ל הכי, אלא מקנא אדם לאשתו ע"פ שניים ומשקה ע"פ ע"א או ע"פ עצמו דברי רבי אליעזר ורבי יהושע אומר מקנא לה ע"פ שניים ומשקה ע"פ שניים. ומדכפל ברישא, המקנא לאשתו, ש"מ דאסור לקנאות, וע"כ תמהתי, דאם היה שונה כן, ה"א דמצווה לקנאות, א"כ השתא דכפל המקנא לאשתו, ברישא, שמעינן דמותר לקנאות אבל לא מצווה.

[באמונתו]

לא הבנתי טענתך "לטעמיך".
לשון: המקנא לאשתו, רא"א ע"פ שנים, ומשקה ע"פ ע"א וכו' מובן היטב.
אך לשון: המקנא לאשתו, רבי אליעזר אומר מקנא לה ע"פ שניים, ומשקה ע"פ עד אחד או ע"פ עצמו, ור"י אומר ע"פ שניים, ומשקה ע"פ שניים, משובש, שאין ר"י מפרש אהאי קאי, אלא סותם דבריו, והלא לא בא תנא לסתום אלא לפרש, בייחוד כאשר מילתא דסליק מיניה, הינה השקאה הנזכרת אחרונה, ומשמע דאמשקה דר"א קאי.

כלך לדרך זו, בלאו הכי נמי, הקושיה לא מובנת לי, כי גם "מקנא" בלי ה"י, היכן נמצא בש"ס, שכי האי גוונא לשון מצווה וחובה הוא, אינו אלא לשון לכתחילה ורשות, ולא שום מצווה וחובה.

[HaimL]

אם היה התנא שונה בלשון ורבי יהושע אומר ע"פ שניים ומשקה ע"פ שניים, ליכא מאן דמשתבש, שהרי היה שונה ומשקה ע"פ שניים, משמע דע"פ שניים הראשון קאי ארישא דמתני', דתנא המקנא לאשתו רבי אליעזר אומר ע"פ שניים וכו'. אלא אין התנא יכול לשנות כן, שאי"ז דרך הדיבור, ולא משום שיבוש.

ופשיטא דבכל הש"ס כה"ג לאו דווקא מצווה וחובה היא, אבל הכא, דאיכא למימר דתנא לשון חובה, דהא איכא תנא, ר"ע, דס"ל וקינא לאשתו חובה, שמעינן מדאכפל תנא לומר שאינו חובה אלא רשות, כרבי ישמעאל. ולטעמיך, היכן נמצא דכה"ג הוא לשון איסור, ומ"ט לא תנא, כמו במסכת תמורה, לא שאדם רשאי לקנאות, אלא שאם קינא ע"פ שניים, ונסתרה וכו'.