מס' פסחים - דיוקים ורמזים ברש"י

[אהרן תאומים]

דף כח: רש"י ד"ה לקובעו חובה. האי שבעת ימים תאכלו מצות לאו לאקושי איסור חמץ למצות אכילת מצה אתא אלא לאקושי אכילת מצה לאזהרת חמץ לקבוע אכיל' מצה חובה לדורות כל זמן שהוא מוזהר על החמץ ואפילו בזמן שאין פסח דלא תימא על מצות ומרורים יאכלוהו כתיב אי איכא פסח מיחייב באכילת מצה ואי לא לא: בערב תאכלו מצות. קרא יתירה הוא דהא כתיב על מצות ומרורים יאכלוהו:
בשני הפעמים רש"י מביא חלקי הפסוק (במדבר ט יא)בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ. והוא פסח-שני, מדוע רש"י לא הביא את הפסוק (שמות יב ח) וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ. פסח ראשון
אגב פסוק זה בפסח שני מביא בעל ההגדה בזכר למקדש כהילל היה כורך וכו' לקיים מה שנאמר "על מצות ומררים יאכלהו" וג"כ תמהו על כך מדוע מביא פסוק מפסח שני, והרב דז'יבוי (מאנטריאל) הרה"ג ר' יחיאל מאיר בן חיה רחל כ"ץ שליט"א תירץ על פי תירוצו של האמרי אמת זצוק"ל על הקושיה מדוע במשנה בסוכה וראש השנה שנאמרה תקנתו של ריב"ז שיהא לולב ניטל כל שבעה זכר למקדש הובאה גם תקנתו השנייה שיהא יום הנף כולו אסור, ובמנחות שנאמרה תקנת יום הנף לא הובאו התקנה השניה, ותירץ שכשראו שריב"ז תיקן תקנה בלולב זכר למקדש הבינו שהולכים לגלות מר וצריכים לעשות "זכר" כי עלולין לשכוח, מיד עמד ותיקן יום הנף שהוא מפני התקוה מהרה יבנה ביהמ"ק, כך גם שעושים זכר למקדש כהלל מיד אומרים לקיים מה שנאמר שעוד באותו השנה יצטרכו להקריב פסח שני כי תיכף יבנה ביה"מ (והיא היא יום הנף יום ראשון דחוה"מ פסח) וע"כ יצטרכו להקריב פסח שני,
ושמא אף כאן נתרץ שרש"י כידוע מעוד מקומות חי כל הזמן בתקווה שיבנה ביה"מ ובפרט כאן במסכת פסחים ע"ש שני הפסחים נקט רש"י בלשון שהוא ברור יותר גם הנמצא בפסח שני, כי הלשון ומצות על מרורים לא ברור כ"כ (ראה במפרשי הפשט עה"ת במקום זה)

[אהרן תאומים]

דף כט :
רש"י ד"ה שלא במינו. נמי בזמנו אסור ואע''ג דאית ליה לרב בכל איסורין שלא במינו בנותן טעם רב גזר בחמץ בזמנו הואיל ובכרת הוא שלא במינו אטו במינו ואע''ג דבחלב ודם לא גזר שלא במינו אטו מינו התם הוא דבדילי מיניה אבל חמץ לא בדילי מיניה הואיל ואוכלו כל ימות השנה: שלא בזמנו במינו אסור כרבי יהודה. דאמר לאחר הפסח דאורייתא הלכך אף תערובת אסור: שלא במינו מותר. דשלא בזמנו דאינו בכרת שלא במינו אטו מינו לא גזר כי היכי דלא גזר בבשר בחלב ובשאר איסורין:
מדוע רש"י שינה בדוגמת התערובות

[אהרן תאומים]

דף ל.
רש"י ד"ה בני חילא. נכרים אע''פ שאופיהו יום זה שעבר והוא פסח: עיין בגליון הש"ס שציין ליו"ד קי"ב מדיני איסור פת עכו"ם, ובבית יוסף דחק בדברי רש"י שהכוונה לבצק בלישה וגם נקרא אפיה היות וזה חלק מהאפיה, ויש עוד שפירשו שהכוונה לקנות מהם שאור,
והנה רש"י זה הוא על לשון הגמרא דאמר רבא כי הוינן בי רב נחמן כי הוו נפקי שבעה יומי דפסחא אמר לן פוקו וזבינו חמירא דבני חילא, לשון כעין זה נמצא בתחילת המסכתא בדף ה: כי הא דאמר להו רבא לבני מחוזא בעירו חמירא דבני חילא מבתייכו, וברש"י ד"ה מחוזא. עירו של רבא: דבני חילא. גייס של בית המלך ומטילין תיקון טורח מזונותיהן על העיירות:
וכן מפרש רש"י בשאר מקומות בש"ס בני חילא, ונראה אולי ליישב שגם כאן הכוונה בני חילא - נכרים, (הם אותם חיילים) שאופיהו (לשון יחיד) היהודי יום זה שעבר והוא פסח, והיו אופים לצורך הגוי בהוראת המלך, ואין הכוונה שאפה היהודי בביתו אלא שהיה הולך למטבחם לאפות, ואת פת זה יכלו לקנו מאותם בני חילא, ויש לעיין עוד בביצה כ"א ע"ב
שוב מצאתי בראשונים שפירשו כך

[שמואל דוד]

דף כט :
רש"י ד"ה שלא במינו. נמי בזמנו אסור ואע''ג דאית ליה לרב בכל איסורין שלא במינו בנותן טעם רב גזר בחמץ בזמנו הואיל ובכרת הוא שלא במינו אטו במינו ואע''ג דבחלב ודם לא גזר שלא במינו אטו מינו התם הוא דבדילי מיניה אבל חמץ לא בדילי מיניה הואיל ואוכלו כל ימות השנה: שלא בזמנו במינו אסור כרבי יהודה. דאמר לאחר הפסח דאורייתא הלכך אף תערובת אסור: שלא במינו מותר. דשלא בזמנו דאינו בכרת שלא במינו אטו מינו לא גזר כי היכי דלא גזר בבשר בחלב ובשאר איסורין:
מדוע רש"י שינה בדוגמת התערובות

עיין בספר עבודת הלוי:
https://beta.hebrewbooks.org/reader/rea ... hlts=&ocr=

[אהרן תאומים]

ל: בית שאור. כלי שהאשה שורה ומנחת בו את השאור ונותנתו בעיסה ופעמים שהוא שוהה שם בלילה:
רש"י כתב שהאשה ולא כתב שששורין ומניחין, מפני מה שנלמד בהמשך מסכת זו בדף מב ע"א דרש רבא אשה לא תלוש בחמה ולא בחמי חמה ולא במים הגרופין מן המולייר ולא תגביה ידה מן התנור עד שתגמור את כל הפת (וצריך) שני כלים אחד שמקטפת בו ואחד שמצננת בו את ידיה.
אמנם בדף לו ע"א מצאנו שאמר רבי עקיבא שבתי היתה אצל רבי אליעזר ורבי יהושע ולשתי להם עיסה ביין ושמן ודבש ולא אמרו לי דבר ואף על פי שאין לשין מקטפין בו

[שמואל דוד]

לט.

רש״י ד״ה מתני' אלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בחזרת ובתמכא ובעולשי' ובחרחבינא ובמרור - כולהו מפרש בגמ'

עיין מהרש״ל בחכמת שלמה ״אלו ירקות וכו׳ חובתו הס״ד״

וקשה מדוע העתיק רש״י תיבות ״אלו ירקות״ כו׳
גם יש לדקדק בלשונו שנקט ״אלו״ בלא ו׳ וגם השמיט תיבת ״בפסח״

ואפשר לומר דחדא מתורצת בחברתה שכוונת רש״י שיש לגרוס אלו בלי ו׳ וגם ל״ג תיבת בפסח, עיין צל״ח ריש פרק ואלו עוברין שהעיר על לשון ואלו בו׳ וגם העיר על תיבת פסח שמיותר הוא. וע״ע רש״י לעיל לה. אלו דברים כו׳.

[אהרן תאומים]

לו. שבתי היתה. שביתתי היתה רגל פסח אחד אצל ר' אליעזר ור' יהושע: אפשר שהמעשה בהגדש"פ היה ג"כ באותו הזמן, או שמזה שהזכיר רק שניים סימן שהיה בזמן אחר

[חיס]

לו. שבתי היתה. שביתתי היתה רגל פסח אחד אצל ר' אליעזר ור' יהושע: אפשר שהמעשה בהגדש"פ היה ג"כ באותו הזמן, או שמזה שהזכיר רק שניים סימן שהיה בזמן אחר

לכאורה מפורש בהגדה ש"פ שמעשה היתה בבני ברק (לפי הפשט שהוא שם מקום)
וכאן לא כתוב איפה היתה שביתתי אולי בזמן אחר.

[שמואל דוד]

שביתתו היתה אצל רבי אליעזר ורבי הושע

[חיס]

שביתתו היתה אצל רבי אליעזר ורבי הושע

מעשה של הגדה של פסח שהיתה מסובין אצל רבי עקיבא שהיה בבני ברק
ראה סנהדרין דף לב ע"ב, רבי עקיבא מבני ברק,
ובגמ' בבא בתרא (דף קנד-קנה) מעשה בבני ברק באחד שמכר ושאלו לרבי עקיבא.
וכן מס' שמחות (ב,ה) בתינוק אחד מבני ברק ושאלו לרבי עקיבא וכו'
הרי שהיו מסובין לכאורה בבני ברק אצל רבי עקיבא.

[שמואל דוד]

זה מה שאני אומר. מעשה בבני ברק... ומעשה הנ״ל אצל רבי אליעזר ורבי יהושע.

[חיס]

איך אתה מסביר המעשה של הגש"פ היו מסובין בבני ברק
ורבי אליעזר ורבי יהושע היו רבם של רבי עקיבא ובאו לחג הפסח לתלמידם - רבי עקיבא ?

[שמואל דוד]

מה:

רש״י ד״ה אלא הא והא רבי שמעון בן אלעזר ולא קשיא כאן במקום לישה כאן שלא במקום לישה – מתניתין בתרייתא לא קרי מקום שאין עשוי לחזק אלא מקום שאינו מקום לישה כלל כגון שפה העליונה אבל דפנות קרי מקום העשוי לחזק וקמייתא קרי אף דפנות מקום שאין עשוי לחזק ואף על גב דבמקום לישה הוא ומקום העשוי לחזק קרי שוליים והכי קאמר תנא קמא במקום העשוי לחזק כגון שוליים שמקבלין את המים אפילו כזית ״אינו עובר״ מקום שאינו עשוי לחזק מים כגון דפנות דמקום לישה הוא ולאו מקום מים ״חוצץ ועובר״ ופחות מכזית אפילו בדפנות נמי ״אינו חוצץ״ דכיון דמהני פורתא לחזק עיסה כשמשפשפין ולשין שם בטיל ובשלא במקום לישה כגון שפה עליונה לא איירי האי תנא מידי ומודה הוא בה דאפילו פחות מכזית לא בטיל ביה ותנא בתרא הכי קאמר מקום העשוי לחזק עיסה כגון דפנות ״אינו חוצץ״ בפחות מכזית והכי נמי אמרן בקמייתא מקום שאין עשוי לחזק כגון שפה העליונה ״חוצץ״ ואף על גב דליכא כזית והכי נמי אמרן בקמייתא וכזית אפילו בדפנות ״חוצץ״ והכי נמי תניא בקמייתא

צע״ק מדוע בתחילה נקט רש״י לשון ״עובר״ ואח״כ ״חוצץ ועובר״ ולבסוף רק ״חוצץ״

[אהרן תאומים]

מב: היכא דאתמר. בהדיא דלא קנסינן ליה אתמר והיכא דלא אתמר לא אתמר והלכך עברה ולשה בחמין קרובה למזיד היתה ואסור ולא דמי לבציקות של נכרים דאמרינן (לעילדף מ.) ממלא אדם כריסו מהן דהכא בעינן למיקנסה דעברה אדרבנן.
וצ"ע הרי בדרך כלל בקנס זה הפוך היכי דאיתמר איתמר

[שמואל דוד]

מח:

מתני׳ לא כל הנשים ולא כל העצים ולא כל התנורים כו׳

רש״י ד״ה לא כל הנשים - יש עצלניות ומחמיצות אם ישהו כל כך ויש תנור שאינו חם מהר ויש עצים שאינם נבערים מהר.

צ״ע מדוע נקט תנור קודם עצים שלא כסדר המשנה?

[שמואל דוד]

מט:

רש״י ד״ה ואינו מתקבל - לשומעים

מה כוונת רש״י בזה? מדוע לא פירש כן לעיל אצל דבר נאה ומתקבל?

[אהרן תאומים]

מח:

מתני׳ לא כל הנשים ולא כל העצים ולא כל התנורים כו׳

רש״י ד״ה לא כל הנשים - יש עצלניות ומחמיצות אם ישהו כל כך ויש תנור שאינו חם מהר ויש עצים שאינם נבערים מהר.

צ״ע מדוע נקט תנור קודם עצים שלא כסדר המשנה?

כי רצה להדגיש שהסיבה שהתנור לא חם לא קשור לעצים דווקא (אם הם מעט או שאינם בוערים היטב) אלא זה תלוי גם בדרך בניית התנור והאבנים שממנו בונים אותו, אמנם במשנה סידרו לפי המסתבר והפשוט יותר קודם

[אהרן תאומים]

מט:

רש״י ד״ה ואינו מתקבל - לשומעים

מה כוונת רש״י בזה? מדוע לא פירש כן לעיל אצל דבר נאה ומתקבל?

המתקבל הוא בין להשיא בתו לת"ח ובין שהוא ישא בת ת"ח, וממילא לא רק כלפי השומעים הוא "מתקבל" אלא גם כלפי עצמו, משא"כ האינו מתקבל שמדבר על שהוא עצמו נושא בת הארץ ואולי לעצמו זה יתקבל כי הרי מתחתן עימה ויודע שהיא ראויה כיעקב עם בנות לבן אבל להשומעים זה לא ניכר

[פי האתון]

דף כח: רש"י ד"ה לקובעו חובה. האי שבעת ימים תאכלו מצות לאו לאקושי איסור חמץ למצות אכילת מצה אתא אלא לאקושי אכילת מצה לאזהרת חמץ לקבוע אכיל' מצה חובה לדורות כל זמן שהוא מוזהר על החמץ ואפילו בזמן שאין פסח דלא תימא על מצות ומרורים יאכלוהו כתיב אי איכא פסח מיחייב באכילת מצה ואי לא לא: בערב תאכלו מצות. קרא יתירה הוא דהא כתיב על מצות ומרורים יאכלוהו:
בשני הפעמים רש"י מביא חלקי הפסוק (במדבר ט יא)בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ. והוא פסח-שני, מדוע רש"י לא הביא את הפסוק (שמות יב ח) וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ. פסח ראשון
אגב פסוק זה בפסח שני מביא בעל ההגדה בזכר למקדש כהילל היה כורך וכו' לקיים מה שנאמר "על מצות ומררים יאכלהו" וג"כ תמהו על כך מדוע מביא פסוק מפסח שני, והרב דז'יבוי (מאנטריאל) הרה"ג ר' יחיאל מאיר בן חיה רחל כ"ץ שליט"א תירץ על פי תירוצו של האמרי אמת זצוק"ל על הקושיה מדוע במשנה בסוכה וראש השנה שנאמרה תקנתו של ריב"ז שיהא לולב ניטל כל שבעה זכר למקדש הובאה גם תקנתו השנייה שיהא יום הנף כולו אסור, ובמנחות שנאמרה תקנת יום הנף לא הובאו התקנה השניה, ותירץ שכשראו שריב"ז תיקן תקנה בלולב זכר למקדש הבינו שהולכים לגלות מר וצריכים לעשות "זכר" כי עלולין לשכוח, מיד עמד ותיקן יום הנף שהוא מפני התקוה מהרה יבנה ביהמ"ק, כך גם שעושים זכר למקדש כהלל מיד אומרים לקיים מה שנאמר שעוד באותו השנה יצטרכו להקריב פסח שני כי תיכף יבנה ביה"מ (והיא היא יום הנף יום ראשון דחוה"מ פסח) וע"כ יצטרכו להקריב פסח שני,
ושמא אף כאן נתרץ שרש"י כידוע מעוד מקומות חי כל השמן בתקווה שיבנה ביה"מ ובפרט כאן במסכת פסחים ע"ש שני הפסחים נקט רש"י בלשון שהוא ברור יותר גם הנמצא בפסח שני כי הלשות ומצות על מרורים לא ברור כ"כ (ראה במפרשי הפשט עה"ת במקום זה)

בחידושי מהר"י שפירא כאן יש תירוץ מספיק מדוע הביא רש"י דווקא קרא דפסח שני.

[שמואל דוד]

נא:

רש״י ד״ה כדי - ראוי

מדוע לא פירש כן לעיל בע״א ?

[אהרן תאומים]

נא:
רש״י ד״ה כדי - ראוי
מדוע לא פירש כן לעיל בע״א ?

היות וזה על רשב"י ועליו נאמר כדי רשב"י לסמוך עליו בשעת הדחק וזה לא רק "ראוי" אלא פסיקה להלכה משא"כ כאן שענינו שראה את רשב"י שאכל וע"כ "ראוי", וראה כאן על קשר נוסף בין שני הכדי רשב"י https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=17724

[שמואל דוד]

הגמרא בדף נא. ״כדי רבי יוחנן״ כו׳

[אהרן תאומים]

הגמרא בדף נא. ״כדי רבי יוחנן״ כו׳

ולכן לא פירש זאת ברבי יוחנן כי אין צורך לדקדק ולהבדיל אצלו בין כדי לכדי משא"כ ברשב"י, וזה גם המקום היחיד בש"ס שרש"י פירש המילה כדי\כדאי

[שמואל דוד]

הגמרא בדף נא. ״כדי רבי יוחנן״ כו׳

ולכן לא פירש זאת ברבי יוחנן כי אין צורך לדקדק ולהבדיל אצלו בין כדי לכדי משא"כ ברשב"י, וזה גם המקום היחיד בש"ס שרש"י פירש המילה כדי\כדאי

ייש״כ!
אגב, יש עוד מקומות שרש״י פירש תיבת כדי.

[אהרן תאומים]

הגמרא בדף נא. ״כדי רבי יוחנן״ כו׳

ולכן לא פירש זאת ברבי יוחנן כי אין צורך לדקדק ולהבדיל אצלו בין כדי לכדי משא"כ ברשב"י, וזה גם המקום היחיד בש"ס שרש"י פירש המילה כדי\כדאי

ייש״כ!
אגב, יש עוד מקומות שרש״י פירש תיבת כדי.

מה שהתכוונתי מקום יחיד שרש"י מפרש כדי/כדאי מן המקומות שנאמר כדאי הוא ר.... לסמוך וכו'. ואכן במקום נוסף רש"י פירש (בשבת לא.) כדי הוא הלל. ראוי לכך: שוב זה לא במקום פסיקה וגם שם זה בא להבדיל מהכדי האחר שפירושו מספיק כ"עד בלי די"

[אהרן תאומים]

דף ע:
רש"י ד"ה אבין תכלא. קובר את בניו היה: לימא כי האי מילתא. שאילה שאינה הוגנת:
האם נקרא את רש"י זה בניחותא, ופירושו רבי אבין השכול שאל כזו שאילה שאיננה נכונה, ולפי זה הפירוש הוא שהשכול גרם לו שישאל כזו קושיא, או שנקרא את זה בתמיה האם יכול להיות שרבי אבין השכול שאל כזו קושיא, והקשר לפרשת משפטים

[תא שמע]

בפסחים מ': "בדורא דבי בר חשו" וברש"י: "כפר של אותו האיש".
מה הכוונה?

[מיללער]

פח. רש"י ד"ה על ידי.

בא"ד אבל שפחתו העברית אע"ג דלא משכח"ל אלא בקטנה דהא יוצאה בסימנין וכו'

יש להעיר שרש"י רמז כאן הדין שאין אשה גדולה יכולה למכור את עצמה לשפחה, וכמו שפסק הרמב"ם ומקור הדין הוא במכילתא משפטים והדין לא מובא בש"ס אלא ברמז. (עי' תוס' ב"מ יב: ד"ה מאי ועי' מנ"ח מצוה מ"ב אות י"ח מה שתמה בזה על שיטת הרמב"ן ובהגהות שם)

[אהרן תאומים]

בפסחים מ': "בדורא דבי בר חשו" וברש"י: "כפר של אותו האיש".
מה הכוונה?

ראה כתובות פד: יימר בר חשו הוה מסיק ביה זוזי בההוא גברא וכו' וברש"י חשו. שם האיש:
גם שם רש"י נזקק לפרש את השם חשו ולא מפרש את המילה יימר , וכן הוא כאן הכפר של אותו האיש הנקרא חשו, וכמובן אין הכוונה ל"אותו האיש" הידוע יאשקע.
ואולי הוצרך רש"י לפרש שהו שם ממש ולא כינוי מלשון חשש - לא חשו חכמים, שלא נאמר שכפר זה של אנשים שחוששים וכד', או שלא נאמר שזה כינוי
חשו - חרש שוטה וקטן,

[אהרן תאומים]

פט: אפשר ידעין כו'. והלואי שיהו יודעין טעם זה ויודיענו: איך מבין כך רש"י?

[שמואל דוד]

צ’ט:

רשב״ם ד״ה ולא יפחתו לו - ומצינו בב"ר (פ' פח) רב הונא בשם רבי אבא אמר כנגד ארבע לשוני גאולה האמורין בגלות מצרים והוצאתי וגאלתי ולקחתי והצלתי בפ' וארא

יש להעיר מדוע נקט והצלתי לבסוף?

[מיללער]

קח.

רש"י ד"ה נימא קא סבר רב ששת. ומאי בין הערבים, ערב דאתמול, משכלה ערב דאתמול דהיינו משעלה עמוד השחר לערב דהאידנא משום הכי מתענה כולי יומא.

לכאורה מה שפירש ערב דאתמול שבגמרא צ"ע, דממנ"פ אי בתר זמן שחיטה אזיל הלא זמן שחיטת התמיד לא היתה אלא משהאיר המזרח ולא מעלות השחר, ואם רצה לפרש מלת 'ערב' הרי יכול לפרש ערב ממש של אתמול, דהיינו ששחיטת הפסח הוא ביום י"ד בין בערבים מערב עד ערב, אלא שיש דין צדדי שלילה לאו זמן שחיטה הוא וממילא אין שוחטין אלא ביום.

[אהרן תאומים]

ראה כאן זבחים י"א ע"ב - רש"י ומאי כאילו. נשחט בין הערבים והאמרת דכולא יומא בין הערבים קרי ליה מדקמכשרת ליה שחרית וקרא כתיב בין הערבים אלמא סבירא ליה בין ערב של אמש לערב של אחריו כדמפרשינן ליה לקמיה דהיינו משעלה השחר שפסק ליל של אמש עד שתשקע החמה ומאי כאילו הא הוא גופיה בין הערבים: ליפלגו בלשמו. ולימא [פסח ששחטו בי''ד שחרית] ר' יהושע פוסל ובן בתירא מכשיר: אבל בשלא לשמו מודה רבי יהושע. דאע''ג דשחרית לאו זימניה הוא פסול הואיל ומקצתו של יום ראוי לשמו קמ''ל: והא כתיב בין הערבים. לרבי אושעיא פריך היכי מצי למימר פסח זמנו שחרית: בין שני ערבים. מעלות השחר עד שקיעת החמה דהיינו בין סוף ערב דאתמול ותחילת ערב דאורתא:

[שמואל דוד]

קח.

עד שיסב - פירש״י ורשב״ם הסיבה על צד שמאל.

יש לדקדק מדוע לא כתבו כן במתניתין.

[שמואל דוד]

קח. רשב״ם ד״ה דההיא שעתא - השתא שמעינן דארבעה כוסות צריך הסיבה מרור אין צריך הסיבה.

מה כוונת הרשב״ם בזה?

[אהרן תאומים]

קח.ארבע כוסות. שלשה כנגד ג' כוסות שנאמרו בפסוק זה וכוס פרעה בידי וגומר ורביעי ברכת המזון:
בדף צט: במשנה כתב רש"י ארבע כוסות. כנגד ארבעה לשוני גאולה האמורים בגלות מצרים והוצאתי אתכם והצלתי אתכם וגאלתי אתכם ולקחתי אתכם:
דיקדוק בלשון המיוחס לרש"י - בדף קח הנידון הוא חיוב נשים בארבע כוסות רש"י מדקדק לומר בלשון זה חלוקה בין השלוש כוסות לכוס הרביעי, שבכוס זה היא חייבת מדין ברכה"מ והשלושה הנוספים החידוש שהיא חייבת מדין גאולת מצרים, שאף היא הייתה באותו הנס (ויש לשים לב לשינוי ברש"י מהטעם הדומה שמופיע בירושלמי להלן, ואפשר שהוא על פי הבבלי פעמיים - בסוטה דף ט' ע"א ובחולין צב ע"א היינו דאמר רבא שלשה כוסות האמורות במצרים למה אחד ששתה בימי משה ואחד ששתה בימי פרעה נכה ואחד שעתידה לשתות עם כל העובדי כוכבים, וברש"י ג' כוסות. בספור החלום וכוס פרעה וגו': רש"י כאן כותב במפורש בפסוק "זה" וגומר, אלו שלושת הכוסות של החלום, ששלשתם מרמזים גאולה על פי הבבלי, והכוס הרביעי המוזכר בירושלמי הוא כבר מפתרונו של יוסף.
ובירושלמי מובא שני טעמים, מניין לארבעה כוסות רבי יוחנן בשם ר' בנייה כנגד ארבע גאולות (שמות ו,) לכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם וגו' ולקחתי אתכם לי לעם וגומר והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי, רבי יהושע בן לוי אמר כנגד ארבעה כוסות של פרעה (בראשית מ,) וכוס פרעה בידי ואשחט אותם אל כוס פרעה ואתן את הכוס על כף פרעה(בראשית מ' יא) ונתת כוס פרעה בידו וגו' (שם יג)
וגם כאן המאמר על חיוב נשים בד' כוסות הוא של ריב"ל וע"כ הביא ע"פ טעמו
ובדף צט ע"ב הביא טעמו של רבי יוחנן ומעניין שהמאמר האחרון בגמרא בפרק הקודם לפני משנה זו הפותחת פרק זה הוא ג"כ של רבי יוחנן.

[מיללער]

על הסתירה ברש"י הנ"ל יעיון דברים מתוקים בשו"ת שו"מ מהדו"ג ח"א סי' קכ"ו

[אהרן תאומים]

על הסתירה ברש"י הנ"ל יעיון דברים מתוקים בשו"ת שו"מ מהדו"ג ח"א סי' קכ"ו

יישר כח אם אפשר יותר ברור בבקשה, או אף להעלות לכאן צילום העמוד

[לבי במערב]

מצוי הוא בה"ב.

[אהרן תאומים]

מצוי הוא בה"ב.

יישר כח גדול ואכן בצילום זה הוא בסימן קכ"ה, והדברים נפלאים, ויש להקשות קצת דבוודאי שייכים נשים בוהבאתי, ורק בחלוקת הארץ לא שייכי (ברכות כ:) רש"י ד"ה - או דרבנן. דכתיב על הארץ הטובה אשר נתן לך והארץ לא נתנה לנקבות להתחלק ואי משום בנות צלפחד חלק אביהם הם דנטלו שהיה מיוצאי מצרים: