כ
דבר בעתו, וכהשלמה נאותה למה שדובר לעיל,
הנני להעתיק כאן רשימה שכתבתי על מנת לאמרה היום אי"ה ב'סעודת הודאה' זוטא
לחברי הכולל שלנו.
כתיב במיכה (ו, ו-ז):
בַּמָּה֙ אֲקַדֵּ֣ם ד' אִכַּ֖ף לֵאלֹהֵ֣י מָר֑וֹם הַאֲקַדְּמֶ֣נּוּ בְעוֹל֔וֹת בַּעֲגָלִ֖ים בְּנֵ֥י שָׁנָֽה: הֲיִרְצֶ֤ה ד' בְּאַלְפֵ֣י אֵילִ֔ים בְּרִֽבְב֖וֹת נַֽחֲלֵי־שָׁ֑מֶן הַאֶתֵּ֤ן בְּכוֹרִי֙ פִּשְׁעִ֔י פְּרִ֥י בִטְנִ֖י חַטַּ֥את נַפְשִֽׁי.מלשון הכתוב אנו למדים כמה גדולה החובה שלנו כלפי הקב"ה, אולם אגב גררא אנו שומעים ג"כ את ההשוואה 'אלפי אילים רבבות נחלי שמן', ומנגד, 'בכורי' ו'פרי בטני'.
מזה קרוב לחודש ימים שאנו מרגישים את החובה הגדולה להודות לד' "אספרה שמך לאחי בתוך קהל אהללך", "אודה ד' מאוד בפי בתוך רבים אהללנו", ולא איסתייעא מילתא. בתחילה היה זה בגדר 'איך יערב לנו אכול ושתה', ואחר כך היינו עסוקים בימי ההגבלה ובהכנה למתן תורה, וחשבנו ליום מועד, את יום היארצייט לרבינו חיים מוואלאז'ין זצוק"ל, מאתיים שנה לסילוקו של אבינו רועינו נהורא דעלמא, שדלים המילים לתאר את אשר יש לנו בזכותו.
ובאמת אין לנו שום השגה והגדרה, ולא ידענו את האיש הגדול והנורא הזה ואת שיחו הספר הקדוש המלא וגדוש בסתרי תורה, ורק נאמר כמה הרגשות והארות לפי ערכנו.
ואולי נעיז לומר, על משקל המעשה הידוע על מרן המשגיח ר' יחזקאל זצוק"ל שתיאר את המהפכה שחלה בו לאחר ששמע שיחה מאת הסבא מקלם זצוק"ל והתבטא: לאחר אותה שיחה הרגשתי שאני נהפך לאדם אחר, הרגשתי שהתפילין שלי לא תפילין, הציצית שלי לא ציצית, והאמונה שלי לא אמונה'.
כך נאמר אנו בדידן, לאחר לימוד ועיון בספר הקדוש 'נפש החיים', ההרגשה היא שאנו נהפכים לאדם אחר,
התורה שלנו היא תורה אחרת!, היא זו שמקיימת ומחריבה את העולמות העליונים! וכמו שיתבאר מעט בדברינו להלן, כך גם התפילה שלנו, וכל מעשה דיבור ומחשבה שלנו.
ואגב אציין מה שנודעתי בימים האחרונים שהגאון הגדול נשיא ישראל רבי אליהו חיים מייזל זצוק"ל, נולד בשנת תקפ"א עוד בחיי חיותו של רבינו, אך הברית מילה היה בתמוז אחר פטירתו, וקראו אותו אליהו חיים, ע"ש רבינו הגר"א וע"ש רבינו, והצירוף הזה מרגש מאוד, שכבר לפני מאתיים שנה כך חיו והרגישו.
[ומן הסתם היו עוד במשך השנים, וכדוגמת נכד רבינו, הגאון רבי אליהו חיים שפירא זצ"ל בנו בכורו של הג"ר ישראל איסר זצ"ל].
------
עה"פ בתהילים (לב, ז):
אַתָּ֤ה סֵ֥תֶר לִי֘ מִצַּ֪ר תִּ֫צְּרֵ֥נִי רָנֵּ֥י פַלֵּ֑ט תְּס֖וֹבְבֵ֣נִי סֶֽלָה, פירש האלשיך, וז"ל,
יש בני אדם שלא ישבחו את ה' רק בראותם מלחמה וצרה ונצולו ממנה, דרך משל אם יהלך איש לארץ רחוקה ויבואו עליו לסטים אחוזי חרב וחנית וינצל מחרבם, יודה לה' חסדו וימלא פיו תהלתו, אך אם הדרך ההוא ילך איש ולא יפגענו שטן ולא פגע רע לא ישלם תודות, באומרו כי הדרך סלולה ובטוחה מאנשי דמים, ונהפוך הוא, כי הלא זה הטיב לו ה' יותר מהראשון, כי זה גם הצילו ה' מראות ברע וצער, מה שאין כן לראשון כי אחזתו רעד ויגיע עד שערי מות. ועל הסוג השני נאמר (תהלים קלו ד) לעושה נפלאות גדולות לבדו, כפירוש רבותינו ז"ל (נדה לא א) שאין בעל הנס מכיר בנסו אלא ה' לבדו והנצול לא ידע מאומה. אמר דוד אתה סתר לי כלומר נסתר ממני שאיני רואה את הצר, אחלה פניך תצרני שהוא הסוג השני כי לא אראנו. ושמא תאמר לא אכיר בנסיי ולא אודה את ה', לא כן הוא, כי אם אז אשלם תודות ורני של פלטה תסובבני סלה, כאילו אתה בהצילך אותי מסבבני מה'רני פלט' שאשירה לך.
והרחיב יותר בתיאור וביאור בפירושו עה"ת ריש פר' צו.
ובספר ביאורי רבי חיים מוואלאז'ין (עמ' ק) מובא עדות איש מפי איש שהגרז"ר בענגיס זצוק"ל היה רגיל למסור פירוש זה בשם הגר"ח מוואלאז'ין.
וכבר תיארנו את עומק ה'אתה סתר לי' ו'אין בעל הנס מכיר בניסו' שחשנו והרגשנו תוך כדי הנסים הגלויים שנודעו לי רק אח"כ, ובשעת המאורעות היינו בבחינת 'אני ישן על מיטתי', ולא ידענו מאומה, וגם אח"כ הקב"ה ברוב רחמיו נסך עלינו תרדמה של שטות שלא נדאג ולא יפוג לבנו מרוב חרדה. הודו לד' כי טוב.
וכפי הנראה, שגם בננו נ"י בסיעתא דשמיא, בשעת מעשה חווה את כל המאורע בלי להבין את המשמעות הקשה ר"ל, וכך היה יותר נקל לצאת מתוך ההפיכה מבחינה נפשית, ד' יחזקהו ויאמצהו, ואך טוב וחסד ירדפוהו, ונזכה לראותו צומח ופורח בחצרות בית ד' עד דלאילנא רברבא יתעביד.
-------
רבינו ראש הכולל שליט"א ייחד דברים נפלאים על לשון הרמב"ם בהלכות מזוזה (פ"ו הלכה יג):
חייב אדם להזהר במזוזה מפני שהיא חובת הכל תמיד, וכל זמן שיכנס ויצא יפגע ביחוד השם שמו של הקדוש ב"ה ויזכור אהבתו ויעור משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן, וידע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים.
והנה לפי פשוטו מבינים ש'ידיעת צור העולם' היינו השרשת האמונה בבורא עולם,
אולם האירוני להקבלה מדהימה בין לשון הרמב"ם בהלכותיו כאן לבין לשון הרמב"ם הידוע בסוף הלכות שמיטה ויובל: ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני יי לשרתו ולעובדו לדעה את יי והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה י"י חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים.
ההקבלה היא הן בחלק של השגת הישרות, "והולך בדרכי ישרים" כנגד "והלך ישר כמו שעשאו האלקים", והן בידיעת ד', "ידיעת צור העולם" אל מול "לדעה את ד'", ובשני המקומות מודגש ענין הנצחיות "לעולם ולעולמי עולמים", וביטול ואפסיות הבלי העולם, "הבלי הזמן" וה"חשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם".
והנה ידיעת ד' המדוברת בהל' שמיטה ויובל בודאי אינה ידיעת והשרשת האמונה לחוד, בשביל זה אין צריכים להיות כשבט לוי, להבדל לעמוד לפני ד' לשרתו ולעובדו, ולפרוק מעל צוארו עול חשבונות רבים, אלא בודאי הכוונה לדעת ד', חיבור עם ד', וזה בעיקר באמצעות לימוד התורה, וכן עבודת ד' בקרבנות או בתפילה באופן של דביקות מוחלטת וחיבור ללא שום חציצה ומניעה.
ונמצא שדברי הרמב"ם בהל' שמו"י מפיצים אור נגוהות על דבריו בהל' מזוזה מהו המושג של ידיעת ד', וגם מובן עומק השייכות של ידיעה וחיבור כזה עם יחוד ד', כאשר אדם מפנים וחי בהכרה מוחלטת שכל העולם סביבו הוא הבל עולמים, אין לו שום קיום, והדבר הקיים היחיד הוא החיבור לצור העולם וידיעת ד', כשבודאי החלק המרכזי של ידיעת ד' הינו ע"י לימוד התורה, וגם ע"י עבודת הקרבנות ותפילה ועשיית רצון ד' בקיום המצוות.
ובדברי הרמב"ם למדנו שאדם שחי במהלך כזה, "הרי זה נתקדש קדש קדשים".
ובאמת הרי בספר נפש החיים למדנו שעצם מציאות לב האדם – איש ישראל היא קדש הקדשים, וכלשון קדשו (שער א פרק ד):
גם על זאת יחרד לב האדם מעם הקדש שהוא כולל בתבניתו כל הכחות והעולמות כולם... שהן המה הקדש והמקדש העליון. והלב של האדם אמצעיתא דגופא הוא כללית הכל נגד הבית ק"ק אמצע הישוב אבן שתיה. כולל כל שרשי מקור הקדושו' כמוהו ורמזוהו ז"ל במשנה פ' תפלת השחר יכוין את לבו כנגד בית ק"הק . א"כ בעת אשר יתור האדם לחשוב בלבבו מחשבה אשר לא טהורה בניאוף ר"ל. הרי הוא מכניס זונה סמל הקנאה בבית ק"הק העליון נורא בעולמות העליונים הקדושים ח"ו. ומגביר ר"ל כחות הטומאה והס"א בבית ק"הק העליון. הרבה יותר ויותר ממה שנגרם התגברות כח הטומאה ע"י טיטוס בהציעו זונה בבית ק"הק במקדש מטה. וכן כל חטא ועון אשר כל איש ישראל מכני' בלבו ח"ו אש זרה. בכעס או שארי תאוות רעות ר"ל. הלא הוא ממש כענין הכתוב (ישעיה סד) בית קדשנו ותפארתנו אשר וגו' היה לשריפת אש. הרחמן ית"ש יצילנו. וז"ש השם ליחזקאל (מג) את מקום כסאי גו' אשר אשכן שם בתוך בני ישראל לעולם ולא יטמאו עוד בית ישראל שם קדשי גו' בזנותם גו'. עתה ירחקו את זנותם גו' ושכנתי בתוכם לעולם.
ומה נוראים ומרטיטים דבריו של רבינו בפי' 'רוח חיים' עמ"ס אבות פרק קנין תורה בביאור 'באימה ביראה', וז"ל,
כי איך לא יאחזנו חיל ורעדה בהעלותו אל לבו שאפילו הכהן גדול לא היה לו רשות להכנס לפנים לבית קדשי הקדשים, רק ביום הכפורים, מחמת ששם היתה עיקר השראת השכינה, אם כן עתה שבתוך ד' אמות של הלכה שאמרו חז"ל ששם השכינה שורה, בודאי צריך ללמוד ביראה, ולא יסור דעתו ח"ו לדברים בטלים!.
וכך אמר רבינו הדרכי שמואל זצוק"ל "בהקדמה לספר נפש החיים מאריך בנו ר' איצל'ה זצוק"ל איך היה רבינו חיים מוואלאז'ין זי"ע מדגיש תמיד את ענין הענוה, והגר"ח עצמו שהיה מפורסם בגודל ענוותנותו הנוראה, עמד והזהיר בספר נפש החיים (שער א פרק ד): "וזאת תורת האדם כל איש ישראל, אל יאמר בלבו ח"ו כי מה אני ומה כחי לפעול במעשי השפלים שום ענין בעולם, אמנם יבין וידע ויקבע במחשבות לבו שכל פרטי מעשיו ודבוריו ומחשבותיו כל עת ורגע, לא איתאבידו ח"ו, ומה רבו מעשיו ומאד גדלו ורמו שכל א' עולה כפי שרשה לפעול פעולתה בגבהי מרומים בעולמות וצחצחות האורות העליונים".
-------
ניהדר לקמייתא, נראה כי חלק עיקרי מחובת ההודאה על החיים, החיים בעצמם, וכל החיים יודוך סלה, היא לדעת ולהבין מה זה החיים, "ויעור משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן, וידע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם", וכפי שהורגלנו לשמוע שיש את ה'חיים האמתיים', וזהו הבסיס והיסוד לכל התעלות וגדלות בחיבור לידיעת ד'. הקב"ה יעזור שנזכה לזה, ונהיה כולנו אנחנו וצאצאינו יודעי שמו ית' ולומדי תורתו לשמה.
והנה חז"ל בסוף ברכות אמרו פתח בכבוד אכסניה, ואנו נחתום בכבודה, הנה לכאורה יש להעיר, מהו שכתב הרמב"ם על היחיד המיוחד שנדבו לבו ונשאו מדעו להיבדל וכו' שהוא נתקדש קדש קדשים, והרי בדברי רבינו הנפש החיים למדנו שלבו של כל אדם מכווון כנגד בית קדשי הקדשים.
אולם הביאור פשוט וא"צ לפנים, בלבו של כל אדם מישראל ישנה נקודה פנימית של בית קדשי הקדשים, אולם מאז חטא עץ הדעת הרי זה מעורבב ופגום בתערובת של טוב ורע, חשכות וגסות הגוף והתאוות וכו', ומי אשר זכה להיבדל מעל כל אלו ולהיות ישר כפי שעשאו האלקים, וכפי שפירשו דהיינו כפי שעשאו האלקים דייקא כאדם הראשון קודם החטא, והישרות של הלב ללא העקמומיות (לא נבראו רעמים אלא לפשט עקמומיות שבלב) היא נקודת קדש הקדשים, וככל שהאדם נבדל הוא מעצים את הנקודה הזאת.
ככל שהאדם "נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ד' לשרתו ולעובדו לדעה את ד' והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם", כך באותה מידה "הרי זה נתקדש קדש קדשים".
אחי ורעי, חברי המקום הגדול והקדוש הזה זכינו למקום שהוא במדרגה גבוהה של 'להבדל לעמוד לפני ד'' לפי מושגי דורינו, ולשרת בבית קדשי הקדשים, כאשר משתדלים בתכלית ללמוד ולהתפלל ברציפות ובשלימות הראויה, בלי לפגום ח"ו, "לפעול פעולתה בגבהי מרומים בעולמות וצחצחות האורות העליונים". אנו מכירים טובה ומוקירים את ההטבה הנצחית הזאת שאין לה קץ ושיעור.
---------
