הודעהעל ידי נוטר הכרמים » ה' יולי 15, 2021 8:47 am
שבת חזון[1]
[א] מו"ר בעל דרכי שמואל זצוק"ל היה עומד ומתעכב הרבה להסביר ההנהגה של 'שבת חזון'[2], ובאמת יש בזה הרבה מקום התבוננות.
הן מצד הסתירות בעיקר הדין, מחד גיסא, מעלה על שולחנו כשלמה המלך בשעתו, ולא מצינו בפוסקים שנדרש שינוי מניהוג 'עונג שבת' בכל האופנים[3].
ומאידך גיסא, הלא עד שבאו תלמידי הבעש"ט מחד ותלמידי הגר"א מאידך היו נוהגים באשכנז לילך במלבושי חול, מה שנראה לנו כנטילת כל סימן של 'שבתיות' וכבוד שבת במובן הכי מינימלי. [עי' בשבת קיג, א, וכבדתו שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול, ובודאי אין ענין כבוד שבת מתכבד בהחלפת הכתונת לחוד].
וראיתי בספר המנהגים הקדמון 'יוסף אומץ' (דיני בין המצרים סי' תתסא) שנראה שהיה נבוך בזה, וז"ל, אין מברכים שהחיינו בין המיצרים. ובמטה משה כתב, המיקל לברך שהחיינו בשבת שבין המיצרים לא הפסיד, וסמך עצמו מספר חסידים. ונראה לי דמצוה להקל בזה ואפילו בתשעה באב שחל להיות בשבת, ואילו לא נאמר בספר חסידים היה ראוי מעצמו לומר, שאיך ינהוג שום אבילות בשבת, הלא בתשעה באב גופו שחל להיות בשבת אמרו מעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו.
והן מצד המנהגים, מה שנהגו בכל תפוצות ישראל לקרות את ההפטרה בניגון איכה ובקול בוכים, שנראה כענין של אבילות ממש, ובאמת מהאי טעמא אצל רבינו החזו"א זצוק"ל לא נהגו כן.
ובספר שיר מעון מעיד בנו של החת"ס, רבי שמעון זצ"ל מקראקא: הלא חזינא לרבנן קשישאי זיע"א שהורידו כנחל דמעה בקראם הפטרת חזון[4].
ובקיצור שו"ע איתא, נוהגין בשבת חזון לקרות למפטיר את הרב שהוא יודע לקונן ולא יעלה אז לשלישי.
[וזכורני כך הוינא טליא, לקחני אבי שליט"א לכולל חזו"א בשבת חזון לרגלי שמחה, ועד היום מצלצל באזני ה'חזון' במנגינה רגילה מפיו של הג"ר שלמה אידלשטין שליט"א, איזה ניגון של התעוררות ורגשי קדש].
ויתירה מזו מצינו בספר 'כל בו' דיני אבילות סימן קיד, וז"ל: בשחרית של שבת אומרים נשמת כל חי ויוצר של שבת מתוך כובד ראש כמו שאומרים אותו בשבת איכה. [ויעויין במסכת סופרים (פרק יח הל' י) על ת"ב, אומרים ביוצר ברכו בקול נמוך].
ובאמת קשה לנו להבין המורכבות הזאת, ובלשון רבינו החיד"א בספר מורה באצבע (סי' ח אות לד): קדושת שבת חוסמת כל מיני אבל קטן וגדול, ועי' בשו"ת רדב"ז (ח"ב סי' תרצג): אנחנו לא נחוש למנהג זה לפי שהוא כנגד כבוד השבת ועושה מהקדש חול, והיאך נתנו דבריהם לשיעורים.
[ב] ובפשוטו מהלך הדברים ע"פ דברי הירושלמי בביצה (פ"ב ה"ב) כל מחוייבי טבילות טובלין כדרכן בתשעה באב וביה"כ א"ר חנניה סגן הכהנים כדיי הוא ביתו של אלהינו שיאבדו עליו הכהנים טבילה אחת, והעתיקוהו התוס' (שבת קיא, א ד"ה טובלין; נדה סח, א ד"ה הא דאפשר) והראשונים.
אולם קשה עד כמה שכבר שבו והנהיגו לבישת בגדי שבת וחששו ממנהגי אבילות בפרהסיא וחילול כבוד השבת, מאי שנא שהשאירו על כנו קריאת ההפטרה.
ומצאתי מציאה רבתי בספר מגן אבות לרבינו המאירי (ענין כד): וכן כתבו הגאונים שאעפ"י שהשבת נאסר בכל מיני הספד ובכל ענין של קינה, בשבת איכה התירו לקונן בצבור דרך הכנעה ושבירת היצר, מפני שיש בזכירת החרבן והתאונן על הצרות שאירעו באותו זמן חלק משרשי התשובה, וכל שעיקרו לתשובה ולהכנעה הותרו שאר התפלות אגבן, וכ"ש בימים המיוחדים לכך והכל נגרר אחר העיקר.
ומה"ט נראה שהשאירו על כנו את קריאת ההפטרה במנגינה הזאת כדי להכניע הלבבות לתשובה, וכן האוירה הכללית של שבת חזון היתה אוירה של הכנעה וכובד ראש, כמבואר בדברי הכל בו.
ובזה מבואר שמחד גיסא לא מנעו את העונג בשבת במאכלים וכד', ומאידך, ההנהגה היתה נטולת חגיגיות ואפופה בתשובה והכנעה, ולכן אין זה הזמן המתאים לברכת שהחיינו וכד', ובודאי בערב ת"ב שחל להיות בשבת בסעודה המפסקת כדברי המג"א בשם הרוקח ש'ישב בדאבון נפש' ולא לישב במסיבת חברים, ועוד כיוצא בזה.
[ג] ובאמת כל תוכנה של הפטרת חזון ישעיהו כולה התעוררות לתשובה בכמה אנפין, והרי רש"י בפס' טז מביא מדברי חז"ל: רחצו, הזכו, הסירו, חדלו, למדו, דרשו, אשרו, שפטו, ריבו, לכו, י' אזהרות של ל' תשובה יש כאן כנגד עשרת ימי תשובה וכנגד עשרה מלכיות זכרונות ושופרות.
כל ההפטרה מלאה בתוכחות מוסר נוראות[5], ולכל לראש 'רחצו הזכו', התנאי של הרחיצה וזכות הלב, טהרת הלב, הקודם לכל הדברים, וכמו שדברו כאן אתמול.
[ד] והנה אחת האזהרות היא 'למדו היטב', והאברבנאל הציע לפרש "אפשר לפרש למדו היטב על עיון התורה, שהוא הטוב האמיתי כמו שנאמר (משלי ד, ב) כי לקח טוב נתתי לכם". אולם בודאי משמעות הפשט היא כמו שביאר רבינו הגר"א 'למדו היטב – הרגילו את עצמכם להיטיב'.
כח ההרגל הוא דבר כביר ונורא, ויעויין מה שכתב בזה הרמח"ל במסילת ישרים פרק י. מיסודי התשובה הוא לשנות את ההרגלים. נתבונן נא מה כוחו הגדול של המקום הזה וסגולתו העצומה להפוך כל המדרגות וההשגות של הלומדים כאן, הלא סוד הענין נעוץ בקניית הרגלים להיטיב בכל המובנים.
וכידוע, אחד השינויים שנפעלו לטובה בדורות האחרונים, היה תיקון הענין של שמירת הלשון ע"י רבינו הח"ח זי"ע, ואמנם אצל יחידי סגולה הועיל שלא נכשלו מאומה לא בדיבור ולא בשמיעה של לשון הרע, אבל גם אצל רבים ממש הועיל לשנות את ההרגלים, ונקודה זו מפורשת להדיא בהקדמת הח"ח לספר שמירת הלשון.
המובן הפשוט של כח ההרגל הוא במדרגה הכי שטחית של ה'למעשה', למשל, יש לך אדם שמורגל שלא ליתן לב לבזבוז של שעה ושעתיים שהלכו לאיבוד ח"ו בהבל וריק, ויש לך אדם שמורגל להתאבל ולהתאונן על הפסד כמה דקות, וממילא זה משפיע בכל עת ובכל שעה שהראשון ילך שובב ויאבד את חייו ר"ל, והשני יזכה ויתעלה, אשרי לו.
אולם יש כאן נקודה עמוקה יותר, כח ההרגל משחית כל חלקה טובה באדם עצמו, הלא אם יבוא מאן דהו לאותו אדם שנכשל בבזבוז הזמן, ויציע לו עיסקא, מכור לו שעת לימוד שלך בכך וכך מעות, הלא יזרקנו מעל פניו בבושת פנים, והלא לפני שעה איבד זמנו על פטפוטי הבלים? וע"כ שההרגלים הרעים סותמים בשעת הנסיון את עיני השכל, והוא כסומא בארובה ממש.
נמצא שההרגלים הרעים הינם כאזיקים עלינו ומונעים אפשרות הבחירה על פי ההכרה השכלית האמיתית, ובו בשעה שה'מלומדה' זה האויב הגדול של האדם ב'עשה טוב', הנה כי כן, ה'מלומדה' וההרגלים הטובים ב'סור מרע' זה המעמיד הגדול ביותר לעבודת האדם בצורה יציבה ומרוממת לפי ערכו והשגתו.
וע"כ התאונן מרה הנביא ישעיה, "ישראל לא ידע עמי לא התבונן", וההרגל שהוא ג"כ לשון של לימוד, הוא באמת הלימוד האמיתי, כי אין די בידיעה והשגת השכל לבד, אלא צריך לחיות בפועל את המציאות של החיים האמיתיים, כפי שהיה עומד ותובע רבינו זצוק"ל, והדרך לזה היא רק ע"י שינוי ההרגלים למעשה בכל שטחי החיים.
ויסוד הדברים מבואר בדברי רבינו יונה בשערי תשובה (שער א פיסקא יא) בתו"ד, וז"ל, והיה כי יבואו יסורים ומכאובים על הרשע אשר תמיד כל זממיו להתהלך באשמיו, יווסר בתחלה וישוב מחשבתו הרעה אשר חשב ויכרית מעבדיו מידיו. והמשל בזה לעגל אשר יכוהו במלמד הבקר לכוון תלמיו; כן המתיצב על דרך לא טובה, יקח המוסר תחלה לעזוב דרכי מות ללכת דרך ישר, כמו שנאמר (ירמיה לא, יז): "שמוע שמעתי אפרים מתנודד יסרתני ואוסר כעגל לא למד".
הרי שישנה דרך תשובה בכך שמעמיד ומציב את עצמו 'במלמד הבקר', בהרגלים ובמהלך ישר, להתייצב על דרך טוב.
בעת שבתנו לארץ, נקח לנו מועד להתבונן על סדר היום ועל ההרגלים שנסתגלו אצלנו במהלך החיים, ונשים לב לקיים 'למדו היטב', לקנות הרגלים טובים וממילא לשנות לגמרי את נקודת הנסיון אצלנו להעלותה למקום יותר גבוה.
-------
[1] ועד בכולל רצופות ה' אב תשפ"א.
[2] והיה רגיל להביא דברי החת"ס הנפלאים בספר תורת משה וז"ל, רבי בקש לעקור ט"ב, ומסיק ט"ב שחל בשבת ואמר כיון שנדחה ידחה ולא הודו לו (מגילה ה' ע"ב). כי בש"ע (סי' תקנ"א ס"א) איתא בשבת שחל ט"ב אין משנין ללבוש בגדי שבת, ודברים שבצנעא נוהג (שם סי' תקנ"ד סי"ט), אך האר"י ז"ל לא הראה שום אבילות כלל. ונ"ל האר"י וכדומה לו אשר מפורסם רוב צערם וכאבם על גלות השכינה וחורבן בהמ"ק, א"כ צדקות וחסידות הוא לו, כי כל כך חשוב אצלם מצות עונג וכבוד שבת שמשכח ממנו רוב צערו, אמנם רוב בני אדם צריכים להראות בהיפוך שמצטערים על חורבן בהמ"ק עד שמניח עונג שבת בשבילו, ע"כ מתענים ביום א' אחר ט"ב שחל בשבת כמו תענית לתעניתו, על שהראה אבילות בשבת, אך רבנו הקדוש שהי' כמו שכתבתי לעיל שעונג שבת השכיחו רוב צער שהי' לו על הגלות, א"כ כיון שנדחה ידחה לא בעי למיתב תענית לתעניתו. והנה כל המענג שבת נותנים לו נחלה בלי מצרים (שבת קי"ח ע"א), לימות המשיח, וא"כ ממילא יעקר ט"ב לגמרי, והיינו ביקש לעקור ט"ב ע"ד מליצה.
[3] עי' בשו"ת אגרות משה או"ח ח"ו סי' רלז: ובדבר אם מותר לקרא לחתן בשבת חזון, ודאי מותר. וכמדומני שבנו של מהרי"ל היה שבת שמזמרין אותו בשבת חזון, וממילא אם יש טעם לאחד, שהחתונה שלו תהיה אחר שבת נחמו, שצריך שיקראו לו בשבת חזון, איני רואה בזה קפידא... ויכול גם לעשות קידוש לפני המתפללין כנהוג. ואם יש לו אורחין יכול לעשות הסעודת שבת גדולה גם להם, דכי שייך לאסור להזמין אורחים לשבת זה, ולכן טוב הוריתי. אבל לא יעשו סעודה בריבוי מינים טובא, ובאורחים יתירים הרבה שאין צורך להזמינם לקריאת החתן אלא משום שהוא רוצה לעשות שמחה יתירה, זה אין להתיר, אבל להזמין אלו שצריכין להיות בקריאת החתן כהרגיל ומצוי לרוב בני אדם אין לאסור.
ובשו"ת אגרות משה או"ח ח"ד סי' קיב: א' בדבר זמירות בשבת חזון להמזמרין בכל שבת ודאי רשאין גם בשבת חזון ואף להאין נוהגין מסתבר שאין לאסור כיון שעכ"פ הוא לכבוד שבת כמו שאף שאין נוהגין לאכול בכל שבת בשר בסעודה שלישית מותרין לאכול אף בשבת ערב תשעה באב וכ"כ נראה גם לענין זמירות כיון שהוא ענין כבוד שבת אף שאין רגיל בכל שבת אין לאסור.
[4] "כנחל דמעה" זה לא מליצה נאה, מסופר על החת"ס שבערב ת"ב היה מוזג כוס מים בדמעות עיניו ואכל פתו באפר, לקיים מה שנאמר בתהילים קב, כי אפר כלחם אכלתי ושקויי בבכי מסכתי. והראו כעין זה בתנא דבי אליהו (אליהו רבה פרשה ב), בכ"ב שנים נלקח רוה"ק מדוד מלך ישראל, בכל יום ויום היה מוריד כוס דמעות ואוכל פתו באפר, לקיים מה שנאמר, כי אפר כלחם אכלתי ושקויי בבכי מסכתי.
[5] יעויין דבר נפלא בשיט"מ ב"ק (ב, ב) בשם תלמידי רבינו פרץ, וז"ל, מדברי קבלה. דברי נביאות קרי להו דברי קבלה על שם שהנביאים קובלים וצועקים על צרות הנראות להם בחזון כדמתרגמינן אם צעק יצעק אלי אם מקבל יקביל.
ובאמת בלשונות חז"ל במדרשים מצינו הרבה 'הנביא צווח', עי' בשמו"ר (פר' יתרו כט, ט) ועוד.