מסכת ביצה - הערות והארות פנינים ומרגליות

[באמונתו]

כא.
בסוגיא דבהמה של שותפות עם עכו"ם שמותר בשחיטה ביו"ט משום דא"א לכזית בשר בלא שחיטה משא"כ בעיסה של שותםות דאפשר לפלוגי בחישה. והקשו בגמ' מנדרים ונדבות שאין קריבין ביו"ט ותירצו דשאני נו"נ דמשלחן גבוה קא זכו.
לפי זה אם נכרי הזמין את ישראל על בהמתו, האם מותר לישראל לשחוט את הבהמה דא"א לכזית בשר בלא שחיטה או דשאני הכא דמשלחן העכו"ם נוטל ובשעת השחיטה הכל שייך לנכרי כמו (להבדיל) בנו"נ?

דף על הדף:

בספר אמרי בינה להגאון ר' מאיר אויערבך זצ"ל (דיני יום טוב סי' ה') מביא שבעל השב יעקב נשאל האם מותר לישראל לשחוט בהמות לגוי ביום טוב בתנאי שבאופן שהשחיטה תהיה כשירה יהא זאת לישראלים, ואם נעשה טריפה נשאר לנכרי. והשב יעקב העלה לאיסור, מטעם שאינו עדיף מנדרים ונדבות שאינן קריבין ביום טוב כמבואר בביצה, מטעם דכהנים משולחן גבוה קא זכו, וה"ה בעלים בשאר בשר הוי כעבד הנוטל פרס מרבו, נמצאת כל השחיטה היא לשם גבוה, כמו"כ שייך לומר הסברא הנ"ל היכן שהישראלים לוקחים מזה רק באופן שהשחיטה כשירה, כיון שבשעת שחיטה עדיין לא זכו בהם הישראלים, נחשבת השחיטה לצורך הגוי.
אבל הנודע ביהודה כתב לחלוק ע"ז, וטעמו דבהיתר אוכל נפש לא נאמרה תנאי שיהא האוכל משל ישראל, אלא שתעשה המלאכה בעיקר לצורך הישראל, ולכן בכה"ג אינו דומה לנדרים ונדבות, שעיקר מטרת ההקרבה היא לצורך גבוה ולכן אסור, משא"כ כאן שעיקר המטרה בשחיטת הישראל ודאי שמותר, והאמרי בינה שם הוכיח מדברי הראשונים שהמנהג היה בצרפת וספרד להתיר שחיטות בהמות אף שבשעת השחיטה עדיין היתה של הגוי, ורק אם נמצא כשירה קנו זאת הישראלים, (וראה שם בארוכה מה שמפלפל בדין הנ"ל).

שו"ת אמרי משה סימן טז
שו"ת להורות נתן חלק טו סימן כט
שו"ת מהרי"ף סימן פח

[מיללער]

יישר כח

[בקרו טלה]

דף כה ע"א
שחטה בשדה לא יביאנה במוט או במוטה, וי"ג במיטה, ובמהר"י קרא (עמוס ג, יב) [עה"פ כַּאֲשֶׁר יַצִּיל הָרֹעֶה מִפִּי הָאֲרִי שְׁתֵּי כְרָעַיִם אוֹ בְדַל אֹזֶן וגו' בִּפְאַת מִטָּה וּבִדְמֶשֶׁק עָרֶשׂ] כך היה מנהגם להביא בשר מן השדה במטות, כך פירש רבינו שמואל.

ע"ב
שלשה עזין הן וכו' כלב בחיות

אור ישראל - סב.pdf

(1014.31 KiB) הורד 84 פעמים

[באמונתו]

דף כה ע"א
שחטה בשדה לא יביאנה במוט או במוטה, וי"ג במיטה, ובמהר"י קרא (עמוס ג, יב) [עה"פ כַּאֲשֶׁר יַצִּיל הָרֹעֶה מִפִּי הָאֲרִי שְׁתֵּי כְרָעַיִם אוֹ בְדַל אֹזֶן וגו' בִּפְאַת מִטָּה וּבִדְמֶשֶׁק עָרֶשׂ] כך היה מנהגם להביא בשר מן השדה במטות, כך פירש רבינו שמואל.

גם ברמב"ם מפורש: במיטה, וכן היא במשניות כ"י פרמה, וכן ניקודה ע"פ משנה - קאופמן.

[מיללער]

לד.



ת"ר מולגין את הראש ואת הרגלים וכו' ואין גוזזין אותן במספרים וכו'

פירש"י, ואין גוזזין אותן במספרים. דנראה כצריך לשער.

לכאורה איירי כאן בצורך אוכל נפש, ואעפ"כ אין גוזזין את שערות הראש והרגלים במספרים, משום שנראה שגוזזן מפני שצריך לשער. ועובר על מלאכת גזיזה ביו"ט. משמעות דברי רש"י שאיסור גזיזה הוא דוקא בצריך לשער, וזה דלא כהריב"ש המובא במג"א סי' ש"מ.

אולם בטור סי' ת"ק העתיק את דברי הגמרא לאסור לגגוזזן במספרים וכתב "מפני שנראה כעושה לצורך השיער" (וכן העתיק המחבר בשו"ע) ואולי השינוי בלשונו מלשון רש"י, בא לאפוקי ולומר דכשגוזז במספרים נראה שאינה גוזז לצורך אוכל נפש אלא לצורך השיער, דהיינו בעצם מלאכת גזיזה אסורה אף בא"צ לשער אבל מכ"מ גם גזיזה הותרה לצורך אוכל נפש, אלא שאם גוזז במספרים נראה שגוזז לצורך אחר ולא לצורך אוכל נפש (ולא לצורך יו"ט בכלל דנימא מתוך).

האם דנו בזה במפרשי הגמרא או הההלכה? על אתר לא מצאתי

[אליהו חיים]

הדברים '[פקודי ד'] ישרים משמחי לב'
הרא"ה והשטמ"ק מפרשים בטעם דין זה משום טירחא ועובדא דחול, אולי חולקים על רש"י ושאר הראשונים [ועפ"י הנ"ל] דכיון דמן הסתם הוי לצורך אוכל נפש אף דעושה גם לצורך השער היה ראוי שיהא מותר, ואף דנראה כמו שעושה גם לצורך השער אבל לא נראה דעושה רק לצורך השער ורק בעושה לצורך שער לבד ראוי לאסור, והרי ברייתא סתמא קתני דאסור, לכן פירשו מחמת עובדה דחול.

[באמונתו]

לד.

ת"ר מולגין את הראש ואת הרגלים וכו' ואין גוזזין אותן במספרים וכו'
פירש"י, ואין גוזזין אותן במספרים. דנראה כצריך לשער.
לכאורה איירי כאן בצורך אוכל נפש, ואעפ"כ אין גוזזין את שערות הראש והרגלים במספרים, משום שנראה שגוזזן מפני שצריך לשער. ועובר על מלאכת גזיזה ביו"ט. משמעות דברי רש"י שאיסור גזיזה הוא דוקא בצריך לשער, וזה דלא כהריב"ש המובא במג"א סי' ש"מ.
אולם בטור סי' ת"ק העתיק את דברי הגמרא לאסור לגגוזזן במספרים וכתב "מפני שנראה כעושה לצורך השיער" (וכן העתיק המחבר בשו"ע) ואולי השינוי בלשונו מלשון רש"י, בא לאפוקי ולומר דכשגוזז במספרים נראה שאינו גוזז לצורך אוכל נפש אלא לצורך השיער, דהיינו בעצם מלאכת גזיזה אסורה אף בא"צ לשער אבל מכ"מ גם גזיזה הותרה לצורך אוכל נפש, אלא שאם גוזז במספרים נראה שגוזז לצורך אחר ולא לצורך אוכל נפש (ולא לצורך יו"ט בכלל דנימא מתוך).
האם דנו בזה במפרשי הגמרא או הההלכה? על אתר לא מצאתי

אך לענ"ד לשון הטור מקורו ברש"י, כשמוסיף מילה לפרש יותר כוונת רש"י.
גם לרש"י יש לומר דכשגוזז במספרים נראה שאינה גוזז לצורך אוכל נפש אלא לצורך השיער, דהיינו בעצם מלאכת גזיזה אסורה אף בא"צ לשער, אבל מכ"מ גם גזיזה הותרה לצורך אוכל נפש, אלא שאם גוזז במספרים נראה שגוזז לצורך אחר ולא לצורך אוכל נפש...
מדובר בדקדוק קל, בלי יסוד מחלוקת, כי אם תוספת מעטה לפירוש בעלמא.

[מיללער]

מדובר בדקדוק קל, בלי יסוד מחלוקת, כי אם תוספת מעטה לפירוש בעלמא.

בוודאי צודק מעלתו ולא כוונתי שהטור חולק בזה על רש"י אלא שמפרש את דבריו כדי להוציא מלפרש שרש"י חולק על הריב"ש וכנ"ל.

[מיללער]

לד:



שאם עבר ותיקנו מתוקן. פירש"י ותוס' דלא אמרינן מוקצה מחמת איסור דרבנן.

מהו ההסבר לזה הלא כל דין מוקצה הוא מדרבנן, ואם הוא דבר שאין ראוי לאכילה מחמת איסור דרבנן דרכיב עליה הרי הוא מקצה א"ע ממנה כמו באיסור דאורייתא?

viewtopic.php?p=729035#p729035

וכן צריכים לבאר למה לא אמרינן כאן כל מילתא דא"ר לא תעביד וכו' אם זהו משום דבאיסור דרבנן לא אמרינן כן, או שבאיסורי שבת לא אמרינן כן בכלליות כמו השוחט בשבת. עי' בנתיבות סי' ר"ח חגבי מכירה בשבת, ויש לעיין אם כאן יתקן האיסור אם נאמר שאם כבר ותיקנו אינו מתוקן, עי' מה שדנו בזה כאן:

http://forum.otzar.org/viewtopic.php?p=567552#p567552

[שמואל דוד]

יישר כח להרב עזריאל שליט״א
viewtopic.php?p=729655#p729655

[באמונתו]

מ, א

משנה. אין משקין ושוחטין את המדבריות, אבל משקין ושוחטין את הבייתות...
גמרא. למה לי למימר משקין ושוחטין? - מילתא אגב אורחיה קא משמע לן, דלשקי אינש בהמתו והדר לשחוט, משום סרכא דמשכא.

שבעים פנים לתורה. לענ"ד ע"ד הפשט יש לומר, שבהקדמה לבית הבחירה למאירי כתב:

וכן מטעם זה גם כן סמכו למסכת ביצה מסכת מועד קטן, שעניניו גם כן כלליים, אלא שנתאחר להם מצד שאין עניניו כוללים רק שנים מן הימים טובים, והם פסח וסוכות, ששאר החגים אין בהם חול בנתיים...

מבואר, כי הסדר של מסכתות שלפני המאירי, היינו ביצה ומועד קטן סמוך לו.
בכן, התנא מסיים ב"אין משקין" - "משקין", לקשר בינה ובין המסכת שלאחריה, היינו משנת מועד קטן א, א:

משקין בית השלחין במועד ובשביעית בין ממעיין שיצא בתחלה בין ממעיין שלא יצא בתחלה - אבל אין משקין לא ממי הגשמים ולא ממי הקילון...

הרי כל מסכת מועד קטן נקראת לפי ראשונים רבים "מסכת משקין", ע"ש תחילה ההיא. לכן סיים ביצה ותנא תיבות "משקין", ליצור קשר כנ"ל, בין סוף ביצה ותחילת מועד קטן.

[באמונתו]

לד:

שאם עבר ותיקנו מתוקן. פירש"י ותוס' דלא אמרינן מוקצה מחמת איסור דרבנן.
מהו ההסבר לזה הלא כל דין מוקצה הוא מדרבנן, ואם הוא דבר שאין ראוי לאכילה מחמת איסור דרבנן דרכיב עליה הרי הוא מקצה א"ע ממנה כמו באיסור דאורייתא?...

לשיטת רש"י שלעיל viewtopic.php?f=29&t=15134&start=280#p727571, שכל ש"כלי" הוא - לא שייך בו מוקצה, ואפילו לא חזי מידי, א"ש, שגם מאכל, כל שמוכן לאכילה הוא בעצם, לאו מוקצה הוא, אע"ג שמנוע למעשה הוא מלאכול אותו משום איסור דרבנן.
הכלל, שכל "כלי" או "מאכל", לאו מוקצה הם, אע"פ שלמעשה הם לא שימושיים. רק דבר שאינו בתורת כלי, או בכלל שם מאכל בעצם - מוקצה הוא.

וכן צריכים לבאר למה לא אמרינן כאן כל מילתא דא"ר לא תעביד וכו' אם זהו משום דבאיסור דרבנן לא אמרינן כן, או שבאיסורי שבת לא אמרינן כן בכלליות כמו השוחט בשבת. עי' בנתיבות סי' ר"ח חגבי מכירה בשבת, ויש לעיין אם כאן יתקן האיסור אם נאמר שאם עבר ותיקנו אינו מתוקן...

הלא מפורש שאם עבר ותיקנו - מתוקן!

[מיללער]

כבוד הרב באמונתו

א. מאכל שאסור באכילה והנאה מדאורייתא הוי מוקצה?

ב. אם נאמר שהכרי נשארה טבל האם תיקון את 'העבירה' שעשה?

[באמונתו]

א. מאכל שאסור באכילה והנאה מדאורייתא הוי מוקצה?

הלא ידוע דבר מפורסם באחרונים, שאיסור דאורייתא חל בחפצא.
ממילא, אלו מעין גרוגרות וצימוקים, שאינם נחשבים מאכל.
"מאכל" משמע דבר מוכן לאכילה, וגם אם יש מניעה חיצונית, מלאכול אותו בפועל.

ב. אם נאמר שהכרי נשארה טבל האם תיקן את 'העבירה' שעשה?

לא הבנתי.

[ביקורת תהיה]

כג, א

תוד"ה על גבי חרס: וַאֲפִלּוּ לְמַאן דְּשָׁרֵי הַבְעָרָה שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ כְּלָל בַּיְרוּשַׁלְמִי, הַיְנוּ לְפִי שֶׁיֶּשְׁנוֹ פְּעָמִים לְצֹרֶךְ אֹכֶל נֶפֶשׁ; אֲבָל כִּבּוּי, דִּלְעוֹלָם אֵינוֹ לְצֹרֶךְ תִּקּוּן אֹכֶל נֶפֶשׁ, וַדַּאי אָסוּר לְכֻלֵּי עָלְמָא בְּיוֹם טוֹב.
דרוש וחדוש רעק"א: ואיני מבין למה להו זה, דמכדי טעמא דהבערה משום דאינו אב מלאכה, וכמו שכתבו מקודם, א"כ בכבוי טעם איסורו פשוט, כיון דכבוי הוא אב מלאכה.

דומה כי הסיבה היא היות המקום היחיד, שבו מבואר כי כבוי הוא אב מלאכה לרבי יוסי, בסוגיא ד'החותה גחלים בשבת' שלהי פרק ספק אכל, ומתקבל הרושם כי מסכת כריתות לא היתה לנגד עיניהם של קדמונינו:
א. בפ"ק דפסחים לגבי שפחתו של מציק כתבו בתוספות:

מִכָּאן אֵין לְהוֹכִיחַ דְּשִׁפְחָה מִטַּמְּאָה בְּלֵדָה, דְּשֶׁמָּא שֶׁל גְּבִרְתָּהּ הָיָה. מִיהוּ בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים אָמְרִינַן בְּהֶדְיָא: 'דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל', אֵין לִי אֶלָּא בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִנַּיִן לְרַבּוֹת גִּיּוֹרֶת וְשִׁפְחָה מְשֻׁחְרֶרֶת וְשֶׁאֵין מְשֻׁחְרֶרֶת? תַּלְמוּד לוֹמַר 'אִשָּׁה'.

ומשנה ערוכה היא בפ"ק דכריתות: שִׁפְחָה שֶׁהִפִּילָה, מְבִיאָה קָרְבָּן וְנֶאֱכָל. (ובגמרא פריך: למה לי למתנייה? הא פשיטא לן, דכל מצוה שהאשה חייבת בה, עבד חייב בה.)

ב. תוספות ישנים בפרק במה מדליקין במשנה ד'המכבה את הנר':

אַף עַל גַּב דְּרַבִּי יוֹסֵי אִית לֵהּ דְּהַבְעָרָה לְלָאו יָצָאת, בְּכִבּוּי מוֹדֶה דְּחַיָּב. וְשׁוּב אָמַר מַהֲרַ"מ, דְּמַהֲרָ"א אָמַר, דִּבְפֶרֶק סָפֵק אָכַל בְּהֶדְיָא פּוֹטֵר רַבִּי יוֹסֵי בְּהַבְעָרָה וּמְחַיֵּב בְּכִבּוּי.

ואגב דאתינא להכא, מאן אינון הני תרי רבנן?